70 שנה ל"השבוי" – ג'.

גיליון מולד ובו “השבוי” התפרסם בנובמבר 1948, בעיצומה של לחימה בצפון ובדרום, כשהערבים נמלטים ומגורשים וצה"ל מרחיב את גבולות ישראל מעבר לגבולות החלוקה.

כיצד התקבל סיפור ביקורתי על “הילדים של כולנו” באותם ימים?

בין הראשונים להגיב היה דוד לאזר, במעריב של ה 10.12.48 . מעריב היה עתון שרוב מערכתו נמנתה על הרוויזיוניסטים, לימים הליכוד – אך לאזר היה חריג ביניהם, חניך השומר הצעיר.

את לאזר, שבא מבית עברי בגליציה לא מטריד תוכן הסיפור כלל וכלל: פשוט כי מעל לכוחו להבין אותו.

lazar3-10-12-48a

לפי כל הסימנים – השפה של פרוזה זו היא עברית. אם כי השפעת שפת הבבלים העתיקה […] – בולטת בה בלי כל ספק. העיקר: היא לא מובנת. כאן לא יועיל גם מילון בן־יהודה. אין זו שפה שבני אדם נזקקים לה. זוהי לשון עילגים".

חמתו של לאזר מתעוררת מן המשפט הראשון של הסיפור הכולל את הביטויים "גריגי האלות, בבתות ורד־ההרים“ וכו’. ביטויים שהיו נהירים לכל מי שהשתתף בקורס שדאות של אחת מתנועות הנוער או ההגנה – אבל לא למי שהגיע מבית ספר עברי בקרקוב.

והוא מסכם: “[…] הוא יצר לו בפרוזה שלו מן "מניירה" סגנונית שהיא, פשוט, ללא נשוא. פרוזה עברית כ ז ו – אם היא מופיעה עוד, למרבה הרעה, בבטאונם הספרותי של פ ו ע ל י ארץ ישראל – עלולה להביא רק לידי תוצאה אחת: היא יכולה להרחיק את הקורא העברי מן הספרות בכלל. האם זו היתה הכוונה?”

עבר שבוע (17-12-48), ולאזר בכל זאת התגבר על המכשולים הנוראים והצליח לקרוא את הסיפור, ומוצא לנכון להוסיף: “סיפורו של ס. יזהר […] מופיע בכל ז ו ה ר אומנותו: זהו אחד הסיפורים הטובים ביותר שנכתבו בימי המלחמה בספרותנו […]”

הרעיון שביקורת על הילדים של כולנו אסור שתשמע – אפילו לא חולף בראשו.

באותו יום עצמו, מופיעה ב"הצופה", בטאון המזרחי (לימים המפד"ל, לימים הבית היהודי) סקירה של ר. האסמאן תחת הכותרת "והיה מחננו טהור"

hazofe0-17-12-48

וכך נאמר בו, בימי הסבים והסבתות של נפתלי בנט, בצאלאל סמוטריץ’, אורי אריאל ושות’:

ובכן: זהו?

לא. לא זהו. לא מעולם ה"קונטר־ראזווידקה" של הרוסים הלבנים ולא ממרתפי הבולשת הזרה. זה – משלנו. זה – תיאור נאמן של חקירת שבוי ערבי בצבא ההגנה לישראל. זה קטע מסיפורו של הסופר הצעיר ורב הכשרון ס. יזהר ב"מולד". הירחון המדיני והספרותי של מפא"י.

רעה ומרה ההקבלה. כואב וצורב עצם האפשרות של איזו נקודת־השוואה בין צבאנו הצעיר, יוצא תנועת העבודה והצדק, בין בחורינו גיבורי ההקרבה וצנועי המלל – ולבין, להבדיל אלפי הבדלות קציני דניקין וחוקרי הבולשת, הסרדיוטים הנוקשים של הקסטרקטין והרצח המקצועי. אבל תיאורו של יזהר – ראי אמת הוא. יזהר, החיל האמיץ והנאמן, נותן את חיי היום־יום של צבאנו כמות שהם, ללא כחל וסרק מקשט ומסלף. […] דולק בקירבו נר־האלוקים של המצפון האנושי־ישראלי ומבדיל הוא הבדלה עמוקה בין ההכרחי באמת [..] והין מה זאינו אלא "אכזריות מוסכמת" “טמטום ששלטים צורחניים מכפרים לו מראש כל תועבותיו… "

האסאמן מפרט בהרחבה את הסיפור ומסכם כך: “[…] יש לשלול בתכלית את הנטיה לטשטש את התופעות הפסולות הללו ועוד להעלות עליהן מעטה של פטריוטיות […] – לנהוג במוסר הוטנטוטים ולטהר מעשים ומנהגים, שאנו כולנו וגם רבבות בנינו־חיילנו עצמם, היו מגנים ומתעבים אותם כשנעשו על ידי אחרים […].

"כלום יתכן להעלות על הדעת אף לשעה קלה כי ד. בן־גוריון ורב־אלוף י. דורי משלימים בלבם אף כחוט השערה עם התופעות האלו של ה"אכזריות המוסכמת" וה"חזיריות של השיגרה" […]. ובכן: מדוע הם שותקים? […] מדוע אין הם מטהרים את הצבא מיוצאי־דופן אלה על ידי משפטים צבאיים ללא ויתור והעלמה? […] טיהור יהיה בצבאנו – והיה מחננו טהור".

במכתב ליזהר מד' טבת תש"ט (5.1.49) סיכם ברוידא את ההד שעורר הסיפור:

משער אני שהגיעו אליך הדי "השבוי". מעטים הסיפורים, כמדומני, אשר היכו גלים במידה כזו בזמן האחרון. לי זוהי גם הפתעה נעימה – שהרי אין בי ודאות גמורה בטעמו של הקהל שלנו. "השבוי" מהנה את הקורא מבחינה אמנותית, ועם זה עושה שליחות – וכלום יש צירוף מעולה מזה? שמח אני ש"מולד" היה הכר שעליו רעה השבוי את צאנו. אקווה כי תעשה השתתפותך ב"מולד" קבע ותראנו כבימתך שלך […]

הפרק הבא

הפרק הקודם