70 ל"השבוי" (א’)

בראשית ספטמבר 1948 נכתב הסיפור "השבוי" – בכור הסיפורים השוברים שתיקה. על נסיבות היכתבו והיתקבלותו אספר בפרקים הבאים.

*

מאמצע יולי 48 ועד אמצע אוקטובר 48 היתה הפוגה בלחימה בארץ, 'ההפוגה השניה', הפוגה שנכפתה על הצדדים הלוחמים תחת איום בסנקציות של מועצת הבטחון.

מיד אחרי שפלשו המצרים ארצה הם ביתרו אותה לשניים, וכך נמנעה אספקה מישובי הנגב ומכוחות צה"ל ששהו בו. האו"ם התיר להעביר אליהם אספקה, המצרים מנעו את העברתה  וכך הופרה ההפוגה מפעם לפעם על ידי נסיונות לפרוץ לנגב; בסופו של דבר התחדשו הקרבות בדרום במלואם ב־15 לאוקטובר – ב"מבצע יואב" שנועד להסיר את המצור ולהדוף את הצבא המצרי מעבר לגבול הבינלאומי.

החטיבות הקרביות שהשתתפו בהתכתשויות הללו היו יפת"ח־פלמ"ח, הנגב־פלמ"ח (“סרגי") וגבעתי. גם שריון, ח”א, תותחנים ואפילו חיל הים השתתפו. אליהם, מתחת לראדאר, הסתפחה חטיבת "מחוז השפלה", חטיבת קשישים (יחסית), שיועדה להיות חיל מצב – לא חטיבה מסתערת וכובשת.

יזהר היה הקמ"ן, קצין המודיעין החטיבתי של החטיבה הזו.

יזהר כתב ארבעה סיפורים המתרחשים כולם בחודשים המעטים הללו, וזירותיהם נמצאות בטווח קילומטרים אחדים זו מזו: ‘שיירה של חצות’ מתרחש ב 31 ליולי, דרומית לתלזיתא, ‘השבוי’ מתרחש באמצע אוגוסט דרומית מערבית לתל זיתא, ‘ימי צקלג’ מתרחש בתחילת ספטמבר דרומית מזרחית לתל זיתא (חרבת מאחז), ו’חרבת חזעה’, כעשרים ק"מ מערבה משם, (אל־מג'דל) ובסוף נובמבר. פרט לימי צקלג אלו סיפורים מהסוגה הנקראת כיום "אוטופרוזה" – דברים שהוו במחבר גופו, ומדווחים בדייקנות לפרטיהם.

לחיילי מחוז השפלה היו אוגוסט־ספטמבר 48 חודשים משעממים, חמים ומנוונים. חלקם שכן בקסרקטין (מחנה בילו, ליד צומת בילו של היום) וחלקם במשלטים לאורך קו החזית הצפוני עם המצרים. הקו הדרומי היה באחריות חטיבות הפלמ"ח.

האם תנאי השירות במשלט גרמו להתבהמות האזרחים־הקשישים־המגוייסים? “שאכלם לא אוכל, מימיהם לא מים, יומם לא יום ולילם לא ליל"? ולכן "הבה נתעפש העפש היטב, ונגדל זקן, ונשחצן לשוןונירה בכלבים משוטטים" (היריה בכלבים משוטטים, וההתעללות בחיות בכלל נתפסה תמיד אצל יזהר כשפל המדרגה, שלא תכופר.1) האזרחים המבוגרים המגויסים הם מכל שדרות החברה, כולל כאלה "שהיו יודעים פרק בהוראץ ובישעיהו הנביא ובחיים נחמן ביאליק וגם בשיקספירוכאלה ששונאים פרוטקציה, שטוענים לתור צודק, ושגם על מה שהוא ריחו־של־צל־של־קיפוח ירימו קול זעקה".

בנוף של קו החזית, בקיץ ההוא, שלטה הדורה. דורה היא תבואת קיץ ועונת קצירה היא אוגוסט. בחלקות אחדות, כתוב ב’השבוי’, היתה הדורה עדיין "מוריקה מצהבת"2 והעולם "מצולב גיאיות זהב של דורה". הרועה (שעליו נסוב הסיפור) ועדרו כבר חונים "בשלף הדורה" – כלומר בשדה דורה שנקצרה; חלק מהדורה לא נקצר כי טרם הגיעה שעתו, וחלק – כי זורעיו כבר היו רחוקים משדותיהם.

הסיפור מתחיל בגוף ראשון רבים מפי החיילים הפשוטים, העירוניים, המגוייסים הקשישים מ”מרחב השפלה” (“היינו לצחוק ולקלס – וכך גם אמר המם־מם שלנו, וטען שמלמדים־כמותנו, וטמבלים כפי שאנו, אינם מסוגלים לכלום אלא לקלקל כל דבר יפה וטובושבצחוק פרוע נשתלט על כסילותנו המהססת, הנבוכה משהו, ושנהיה יפים וטובים יותר, חיילים"3). יזהר היה קצין, במטה החטיבה, ולפיכך, לכאורה, לא השתתף אישית באירוע אלא שמע עליו מפי אחד או אחדים מהמשתתפים; יתכן שבעת תחקיר שלאחר מעשה. אבל באלבום התמונות הביתי של יזהר נשמרו תמונות השבוי שצולמו באירוע (“והיה שם אחד שצילם את כל הדבר הגדול הזה”4.)

17-eder-hashavooi

הסלעים המופיעים בתמונה מעידים כי "הדבר" התרחש במערב מורדות הרי־חברון, בסביבות בית־ג'וברין כפי הנראה, אולי בקירבת דווימה (אמציה, כיום).

*

מפקד הסיור מחליט ללכוד רועה הנצפה מרחוק. הטעם היחיד לתפישתו הוא לא לחזור מהסיור בידיים ריקות; אמנם התרחשו מקרים טרגיים שאי שביית ערבים בהם נתקלה באקראי מחלקה שיצאה לקרב הסתיימו באסון – ויזהר ידע היטב מה הביא על יחיעם ויץ בן־דודו את סופו אך המקרה כאן שונה בתכלית.

באותו אלבום תמונות ישנה עוד תמונה שמצידה השני רשום "השבוי":

16-48-shavooi-1a

ובה נראים ארבעה קצינים, יזהר ביניהם (שני משמאל, מוסתר חלקית) צופים במשקפות במדרון שלפניהם. האם בחר יזהר, ב"אוטופרוזה" הזו, להנמיך את דרגת המשתתפים? גם המעבר התמוה בהמשך בו הופכים הסיירים לחוקרים מובן יותר אם הסיירים הם בעצם קציני המפקדה.

לאחר מעשה, ב־11 לספטמבר, כתב הקמ"ן יזהר "נוהג חקירת שבויים" והפיץ אותו בין יחידות החטיבה:

comb

חטיבת השפלה/ מג"ד 1.                        11 ספטמבר 1948

חטיבת השפלה/ מג"ד 2.

לידיעת מפקדי הפלוגות והמשלטים.

הנדון: נוהג בשבויים.

1. שבויים הם הם אחד המקורות החשובים של ידיעות על האויב, כוונותיו וארגונו.

2. יש להקפיד על נוהג נכון בשבוי הנתפס בידינו.

3. אל תחקור את השבוי כל עיקר, אלא אם אתה לפני פעולה ושאלות מסויימות לך על 
פרטים טקטיים דחופים שעשויים להעמיד מפקד פעולה על התפתחות מיוחדת ודחופה 
בסביבתו.

4. לחקירתו של שבוי קיים מוסד מיוחד ומוסמך. עליך להעביר את השבוי במהירות אל 
מרכז חקירת השבויים, או, במקרים מיוחדים ודחופים, הזמן את החוקר באמצעות 
המודיעין אליך למשלט.

5. כל זמן שהשבוי בידיך – אל תציק לו, אל תתידד איתו, אל תעניק לו סיגריות ואוכל 
ומצד שני אל תכה ואל תתעלל בו. כל מה שמוטל עליך לעשות הוא – למהר בהעברתו 
התקינה (מכוסה עיניים ובלווי מתאים) למרכז החקירה.

6. עד להודעה חדשה, מרכז חקירת השבויים – במשטרת רחובות. אם אין במשלט 
תחבורה, יש להזמינה במטה הגדוד באופן דחוף.

7. את השבוי ילווה מכתב, ובו: שם השבוי; מקום התפשו; הזמן; היחידה ששבתה 
אותו; חתימת מפקד היחידה (העתקה למודיעין).

8. כל סטיה מנוהג זה היא עברה שינקטו כלפיה צעדים משפטיים מתאימים.

9. נא לאשר קבלת חוזר זה.

קצין מודיעין

(על החתום: יזהר)


די ברור כי את ה"נוהג" הזה לא כתב איש צבא מקצועי, שהנוהל הזה אינו מסוגל לאכוף ציות, ושערכו המעשי זניח. אבל הדברים היו חשובים מאד לכותבם.

הנוהל נכתב ב 11 בספטמבר. יזהר לא הסתפק בכתיבת ה"נוהג" – כתיבה זו היתה במסגרת תפקידו וחובתו המקצועית כקמ"ן.

לא היה די בכך. העוול שהתרחש מול עיניו ובהשתתפותו קומם אותו. אך לא רק זאת: האירוע הרעישו והפך את קרביו מסיבה נוספת, אישית: אי יכולתו לקבל החלטה, בפרט החלטה פורצת מסגרות. חולשתו זו המשיכה לרדוף אותו כל חייו. והוא ישב ועשה ממנו את מה שכן היה מסוגל (ומוכשר) לו: סיפור.

*

הרועה וצאנו מתחברים ליזהר לאבותיו הקדמונים מן התנ"ך שלמד והפנים בילדותו: “איבזה לחכו צאן שוקטות, צאן מימי אברהם יצחק ויעקב"5 וחיבור זה גורם לידיעה ולהכרה שיש מישהו שצופה מלמעלה על מעשי החיילים: “ולא ראינו את השמש שהיתה כל אותה השעה – משתפלת והולכת, מזהיבה והולכת […] עד שפעם […] הטיחה בנו גל עצום ומסנוור של בהק: צלחתית, מאובקת, משולהבת, עד שנראתה לכאורה כמין תוכחה אילמת, גבוהה, שועה אל הרבה יותר מזה.”6 המשלט בו שוכנת המחלקה ויושביו מזכיר לו רגע נוקב של חשיפה – מותו העלוב של אביו, וגוויתו הערומה, הדלה, השוכבת תחת הסדין בחדר הגדול במוסקוביץ' 14:

פתע נחשפו שוליהם, […] לפני לפנים שלהם. פתע הופשלה שמלתם על פניהם, נחשף קלון מערומיהם, והנה הם דלים, צפודים ובואשים. ריקנות פתע. מיתת שבץ. זרות, איבה ויתמות.”7

סגל המשלט, הסיירים\קצינים מתחיל בחקירת השבוי ועובר כך על סעיפים 3, 4, 6 שבנוהל. השבוי מוסר כי כוח של 15 מצרים נמצאים בכפר ו"החוקרים" מנסים לאמת את המספר על ידי בעיטות בשבוי חסר הישע.

שכן רצונך בדברי אמת : הכה. אם ישקר האיש – הכה. אם ידבר אמת (אל תאמין!) – הכה לבל ישקר להלן. הכה שמא יש עוד אׁמת, אחרת. הכה משום שברגלך הוא. כשם שנענוע העץ משיר את הפרי הבשל ביותר, כך טלטלת שבוי מולידה את האמת הגדולה ביותר. וזה ברור שכך הוא. שאינו סבור כן – אל תתוַכח עמו: תבוסתן. שכזה לא יעשה מלחמה. אל תחוס: הכה. גם עליך לא חסים. וחוץ מזה: הגוי רגיל למכות.”

יזהר לא רק שאינו מזדהה עם התנהגות החיילים, רעיו לנשק, היא מעוררת בו בחילה, וגם חוסר תוחלת – אין עם מי לדבר. “ ‘אתה שקרן!’ התווכח החוקר מיואש ‘בעינים שלך אני רואה שאתה משקר!’ ואיים באגרוף אל מול כיסוי העיניים.”

סוףסוף עושים השובים את מה שהיו צריכים לעשות מלכתחילה (אם בכלל הייתה סיבה לקחת את הרועה הנ"ל בשבי) ושולחים את השבוי למתקן לחקירת שבויים. כאן משתנה קול המספר ועובר מגוף ראשון רבים לגוף שני יחיד. קול המצפון דובר אל הזקיף שנשלח לשמור בדרך על השבוי. הדילמה שלו היא בין גרימת עוול לחף־מפשע לבין מעילה בתפקידו ולקיחת החוק בידיו.

אתה יפהנפש. תהרהר, תתלהב, תתחרט, ותחשוב, גם אחר־כך תצלול בים של מחשבות, הוי למה לא עשיתי. ואת חמיצות ההויה הלא־מושלמת שלך –, תשפוך על עולם ומלואו: העולם המכוער, הגס. עשה. עשה הפעם. עמוד בנסיון. צא והלחם"

וגוף ראשון יחיד מצטדק:

אני מרחם עליו. חבל שבי בחרו לתפקיד זה. הייתי עושה – לולאּ חששתי, איני יודע מפני מה. לו, לפחות, היינו לבד כאן. זה כבר פועם בי בתאווה שהנה היא בידי, ואיני יכול. איני יכול להתחיל. למעלה מכוחיכשאני נזכר שצריך יהיה להסביר, להתעסק, לבוא אל אנשים ולהתוַכח, ולהוכיח, להתחיל להצטדק – איני יכול. מה לעשות?”

מעניין שהדחף לשחרר את השבוי מתעורר בו לא כשהוא חושב על השבוי אלא על אשת־השבוי: “כשאשתך שלך בבית ממתינה, והכל נחרב, מסוער כמוץ, לטמיון, ממתינה כשהּלב נשרף – ואינך בבית, לחכות, בדמעות, לחכות באגרופים, לחכות בהכנעה, לחכות במחאה, לחכות בתפילה…”

בחשבון אחרון הזקיף אינו יכול לשחרר את השבוי בגלל אי־היכולת שלו לעמוד בעימות עם החברה לה הוא משתייך. בחשבון אחרון הוא בשר מבשרה וכשהיא עושה עוול הוא שותף לו. הוא לא קורץ מהחומר של סרבני הפקודה, סרבני השירות בשטחים, סרבני הפצצת שכני המחבלים, והוא יודע זאת.

*

קול בודד ויחיד בשנת 1948.

איך ומתי התפרסם הסיפור, באיזו במה וכיצד התקבל – בפרק הבא.

הערות :

1על ערש מותו פנה דן בןאמוץ אל יזהר בבקשת מחילה על שהתעלל בכלבה בבןשמן. יזהר סירב למחול לו.

2השבוי" מתוך סיפור חירבת חיזעה , ספריית פועלים, ספרי משלט, מרחביה, 1949 ע"מ 93.

3ע"מ 96. יזהר ראה ב"מלמד" יצור עלוב, גבר לא גברי, והיה רדוף תמיד מהידיעה כי ההוראה היא המקצוע היחיד ממנו הוא יכול להתפרנס. וראו "אברמוביץ’ הזקן".

4ע"מ 100

5ע"מ 93

6ע"מ 98

7ע"מ 99. גם מחנה המפקדה בגדרה מתואר ב'שיירה של חצות' כמקום מבחיל (עמ. 87 – 89): “לעזאזל אותו מחנהשנאה ובחילה ושיממון.”

biv