יולי 07

תגיות

שתיקה בגן עדן

pardes

הדוד משה הוא משה סמילנסקי (1874 – 1953) – והוא דודו של סבא זאב, הרי הוא זאב סמילנסקי (1872 – 1944) ואבי המספר.

הדוד צעיר מהדודן? אכן. משפחת סמילנסקי, מחבל חרסון שבאוקראינה, היתה משפחה מרובת ילדים. זאב היה בנו של ישראל, הבכור, ואילו משה היה מס' 8, ונולד אחריו.

משפחת סמילנסקי הייתה משפחה של חוכרי אחוזות, ובין היתר התמחתה במפעלי חקלאות רחבי היקף, והתפרנסה מניהולם.

חמישה מצעירי המשפחה, ציונים נלהבים וקנאים עוד בטרם הרצל, עלו ארצה ב־1890. ביניהם משה – אדם כריזמטי, מנהיג, שבחייו היה הבולט שבסמילנסקים. הוא עסק בארץ בדיוק במה שהביא שגשוג על משפחתו באוקראינה: ניהול ויזמות חקלאית.

בסוף שנות העשרים ותחילת שנות השלושים של המאה העשרים התמקד בגיוס משקיעים בפרדסנות בארץ. יהודים עשירים מאנגליה וארצות הברית הפקידו את כספם בידיו, והוא רכש בכסף הזה אדמות רבות מערבים, הכשירן ונטע עליהן פרדסים שנשתלו ועובדו לפי מיטב השיטות הטכנולוגיות והמדעיות של אותם ימים. משה היה ער לבעיה שמעוררים צעדים אלה אצל הערבים, וחיפש דרך לחיים משותפים איתם למרות אימת הנישול וקנאתם בשכנים החדשים, המצליחים והמשגשגים. בין בני דורו היה הוא אחד הבודדים המסוגלים לראות את המתרחש גם מנקודת המבט הערבית. הוא הקפיד להעסיק בפרדסים שבניהולו ערבים ויהודים במספרים שווים – ועורר עליו בכך את חמתם של חברי "אחדות העבודה".

בתי הספר במושבות שקדו על עיצובו של היהודי החדש. מורים כש. וילקומיץ', י. אפשטיין, ד. ילין ואחרים (חלקם קרובי משפחה של הדוד משה) הנהיגו מספר חידושים: א. עברית, בהגיה ספרדית, כשפת הוראה וחיי יום־יום. ב. הטיול בטבע, כולל הכרת והגדרת הצמחיה והחי שבו. ג. היכרות מעמיקה ואינטימית עם התנ"ך, שאותו כביכול באו הוריהם להמשיך מהנקודה שהפסיק. אבל פרט לכך, וביוזמת אותם אנשים עצמם – החלו להופיע ספרים בעברית, רובם מתורגמים, העוסקים לא בכאן ולא בעכשיו.

סבא זאב דגל בדרך שונה מדרכו של הדוד משה לישוב הארץ, והיה שרוי איתו במחלוקת רעיונית, ואולי אף ביריבות אישית. בשנות העשרים של המאה העשרים שימש כסטטיסטיקאי של עיריית תלאביב. עם פרוץ המשבר העולמי בשנת 1927 פוטר מעבודתו, והוא בן 55, ונותר חסר כלהדוד משה נאות לקבלו כמשגיח באחד הפרדסים שניהל – אמנם קרש הצלה כלכלי אבל גם הוכחה חיה יומיומית ומשפילה לכשלון דרכו וחייו.

הספור "הכרכרה של הדודמשה" הוא סיפור של גברים, מסופר מנקודת ראותו של גבר, על ענייני גברים. רק פעמיים נזכרת בו אישה: פעם אחת זו קדיה העוזרת המנקה אחרי הדוד משה ומשגיחה שלא יפריעו לו במנוחת אחר־הצהריים, ופעם שניה זו אמו של המספר, כשמודיעים לה על מות בנה־בכורה – תפקידים פסיביים לחלוטין.

סיפור של גברים? אם ציפיתם למין המינגווי, לסטקטו קצר המוביל מ"אקשן" אלי "אקשן" – הרי שמצפה לכם ההפך המוחלט. לא רק בהעדר ה"אקשן" – בסיפור לא קורה כלום כביכול, ומה שקורה אינו אלא טעות – אלא בהיותו הלגטו בהתגלמותו, ספור שעל כל נקודה שבו יש כעשרים פסיקים – פרט למקומות הנדירים בהם מתרחש דיאלוג. זה קצר בתכלית, מורכב ממילה בודדת מכל צד, רצוי חד הברתית:

"לא?"

"אה"

"לגמרי לא?"

"נטץ"

(נטץ היא לא מילה אפילו, אלא רק צקצוק לשון).

כן. אין דיבור בעולם הגברים הקשוח. ועל השתיקה הזו, על הדממה הזו, נסוב לו "הכרכרה של הדוד משה".

אין עמוד בין דפי הסיפור בו לא מופיעות המילים "שתיקה", "דממה", “שקט” "דומיה" "נאלמה" וכיוצא בהן. וכשהתעלומה מתקרבת לפתרונה מצויין שסבא זאב נשאר “שותק כאשר שתק כל חייו”, ואחרי שיצאו הפועלים “תתאחה לה השתיקה היסודית של הפרדסים, ותשוב ותסגור”.

לדוד משה ממדים אלוהיים, והוא בורא גן־העדן, לא פחות. הוא ש”הפקיד אנשים נאמניםלעבדה ולשמרה תמיד ולעשות כל מצוותיו” על החלקה החדשה, כמו אותו שלקח “את האדם ויניחהו בגןהעדן לעבדה ולשמרה” (בראשית ב', ט”ו). והוא גם שותק השותקים.

“לבדו היה יושב לשולחן הגדול, כאריה. שקט היה סביבו. זבוב לא פרח ודרור לא ניקרה, ורק משב הרוח הוליך צללים ומנוד אקליפטוסים בהילוך דממות. לבסוף היה מקנח בפירות ושותה מים מכדהחרס. אז היה מוסיף ויושב מחריש רגע ארוך. ואחרכך היה מתנשם ואומר מלבו: “אחויי”, מעומקו אל העולם. והיה קם ופורש לישון שנת הצהריים, והס עז הופל על הבית, ואיש לא פצה רעש”.

גם כשמשהו יוצא מפי הדוד משה אין הוא מילולי, אלא “אחויי”, או שריקה ש”מתוך הרהורהרהוריו היה משריק לו חרש” לפרד המשתין. הילדים המצטרפים לדוד משה במסעו יראים מלהוציא הגה בחברתו: “כבר היינו ישובים שנינו במושבים האחוריים, מצייתים שותקים ומייחלים כעשב” “והדוד משה, כובעפקק לראשו, היה יורד שותק ממעלות הבית ובא ועולה מחריש בכרכרהוהיה מתנשם עמוקות ואומר בינו לבינו “אחויי” שכזה, ומתנשם נוספות היה נוטל את המושכות ובלא מילה נוספת כבר היינו יוצאים”.

עם הערבים הנקרים בדרך לא רק שאין הדוד משה משוחח, אלא הוא סולד מכל מגע גופני איתם, אפילו כשזה מתחייב מכללי הטקס: “הדוד משה היה עושה מסעו בשתיקה, אבל הכל היו רואים בעברוגם שובבי הכפר היו לובשים חשיבות ושקטוהדוד משה רק היה מניע ראשו ונחפז למשוך ולאסוף מהם ידיו, לבל תנושקנה בכל חומרת דקדוקי הטקס והדין.”

כמובן שהפגישה בפרדס בין סבא זאב לדוד משה נערכת בלא מילה. סבא זאב היה בא ו“לא אומר דבר, אלא רק מורה בידו למודת העמל.”

כשהדוד משה נפגש עם המשקיעים שלו בפרדס, וחייב לשוחח איתם, הוא מסתגר איתם בתוך בית־הבאר החשמלית ואי אפשר לשמוע מה הוא אומר: “והדוד משה בא עמם מיד פנימה חדר בחדר ואחר ששהו שם כמה ששהו, חזרו ויצאו ופניהם חשובות וסתומות מאד”.

רק שלוש מילים אומר הדוד משה לילדים, בטרם יעלם: “ותהיו זהירים, כן?” שהן מלים כפולות משמעות. לכאורה, מילות חיבה ודאגה. למעשה – פקפוק גלוי ביכולתם, בביצועיהם.

איך מתמודדים עם אלוהים שותק, עם אבא שותק, בפרדס השותק? איך מתמודדים עם הפקפוק הבלתי ניתן להכחשה, בהעדר דיאלוג – בערכך?

המוצא הוא אותם מקומות שאינם כאן ועכשיו – הספרים.

“וכבר אין זה כך, ואין זה כאן, ואין עוד שום דבר אשר הוא זה, לא זה ולא זה זה…” “אף לא לרבע רגע, לא היינו כאן, לא בשום כרכרה שהיא, לא רתומה לשום פרד שהוא, לא בשום שביל־חול אחד שבין שום פרדסים, לא בשום שעה שלוש זהובה אחת שאחר־הצהריים – אלא האל יודע כמה רחוק הרחק מזה”.

באותה מונדה אותה יכול אדם לברוא כרצונו, לצדוק בה, לכבוש אותה, להיות בה גבר בגברים. “ונפשנו צפה הגבה למעלה מכל אלה, בלתי נתקלת בכלום, כולה במפולש לגמרי, בלתי־קשורה, בלתי־איכפתית לדברים שיש אולי כאן, לא לפרד ולא למושכות” “וסאן־סלוואדור עוד מעט תתגלה, כהה מאדימה לה תחת הירח, הו אלוהים, איזה רגע: העולם החדש סביב”.

ההתנגשות עם המציאות בלתי נמנעת, והילדים הנלהבים בעולמות אחרים שוכחים היכן החנו את הכרכרה. אין להם עם מי לדבר ואת מי לשאול כי ככה גברים לא עושים. “לשאול את מישהוללעג ולקלס נהיה. ובכן, לא לשאול – כי אם לרוץ ולחפש”.

“איך נוכל לשאת עוד עינינו אל הדוד משה. איך נראה מעתה לפניו: שני פותים קטנים, שפלי ידיים וקצרי בינה?”

מכיוון שאי אפשר לבקש עזרה מהקרובים ומבני המשפחה, נמצאת היא לבסוף מהערבים הנמצאים בשולי הפרדס, “קומץכנוס בשתיקה, שלעיתים אינה אלא פשוט שינה קומץ נטוש, כאילו נשכח” משהו ניסי כמעט כמו הטבעת הנשכחה של אלדין.

וכשנפתרת התעלומה, והכרכרה האבודה נמצאת, לא יכול איש מהנמצאים לחלוק את רגשותיו עם רעיו.

הערבי צופר ב”פאפם”, המדבר בעדו. אבל הילדים?

“ושנינו באנו אז. כפות ידינו ריקות מאד. נאלמים אין מילה. בין מחייכים ובין נזופים, והצטרפנו לעמידה ולעומדים ולשתיקה”.

“נעלמתם”, – זה כל מה שהגיד לנו סבא זאב, ספק בשאלה ספק באמירה. וגם אנחנו לא הגדנו ולא כלום”.

“מאליו יודע הפרד הכל. וכולנו בשתיקה לא מופרת”.

ולפני שהסיפור נגמר, עורך המספר עוד בדיקה אחת, כמו מטפיזית – אבל לא. “מה מתברר אז? כי רוב העולם אינו ארץ, כי אם שמיים” רובו אינו המקום המתנכר הזה, שכה קל להכשל בו – אלא אותו מקום אינסופי מהספרים, המקבלים ואינם שופטים, והמדברים אליך.

וכמו החלטה נופלת, במילים של טקס קבורה, באיזה אחד מן השניים לבחור:

“וכשהיה נראה כאילו הנה עוד יוסיף עתה, ברגע האחרון ההוא, ויתגלה אלי, מופנה הראש, דבר נוסף, מיוחד מאד, ומופלא מאד, מתוך הגבהים הריקים והטהורים האלה, המתלקחים להם דוממים בלבנת הספיר – באנו אז אל מנהרת משוכות האקציות הסוגרת, האפלולית, רחושת פיפי כוכבי האקציות ורפודת החול החם, ונכנסנו אל חובה השותק ונסגרנו בה, וסוגרנו לנו.”

*

את “הכרכרה של הדוד משה” כתב יזהר ב1959, אחד האחרונים בסדרת סיפורי ב”רגליים יחפות”. הסיפורים פורסמו ב”דבר לילדים”, לכל הרוחות, והעורך פרסם אותם בעיקר משום כבודו של המחבר. אך כשהגיע “חבקוק” לידיו אזר אומץ וכתב ליזהר שהוא מבקש ממנו לא לשלוח עוד סיפורים כאלה ל”דבר לילדים”.

יזהר נעלב עמוקות ולא יסף עוד לכתוב “סיפורים לילדים”.

לבנו לעורך. שבועונו לא היה הבמה המתאימה לספור נדיר ביופיו ובעושר לשונו.

הספור שב ויצא לאור כספר קטן בשנת 73 בהוצאת הקיבוץ המאוחד, וגם אז, באותה שנה מרה, לא שפר עליו גורלו והוא נעלם ולא שב ויצא עוד.

והריהו שב ומוגש לכל אוהביו.

(אחרית דבר למהדורה החגיגית, אבן־חושן 2006)