"נוצחנו אבל גם נצחנו.”

כך, זקוף קומה, מכריז צ. ש. ב"דואר היום", 24.4.1931 , בסקרו את משחק העונה – נבחרת המשטרה המצרית נגד נבחרת ירושלים: 1 – 0 (1 – 0) , בכדורגל, כמובן.
באפריל־מאי 1931 הגיעו לארץ קבוצות כדורגל מצריות אחדות לתחרויות כנגד "החשמונאים", אירגון ספורט מקומי ממנו הזדקק אירגון "המכבי".
הקבוצות המצריות לא היו קבוצות אורגניות, אלא קבוצות אד־הוק שהורכבו לשם התחרויות – נבחרות, אם תרצו, או "מורכבות" כפי שמכנה אותן דואר היום במקום אחר. את תיאור המשחק מקדימות המילים הללו:
"סוף סוף הגיעה אלינו אחת הקבוצות המצריות החזקות ביותר שחכינו לה בכליון עינים. יום השבת בתל אביב ויום הראשון בירושלים היו ימי חג לספורטאי ארץ־ישראל.
ההתאחדות הארץ־ישראלית לכדור־רגל, הצליחה אחרי עבודה מאומצת ומשא ומתן ממושך להזמין את טובי הקבוצות המצריות ולהעמיד ע"י כך למבחן יותר קשה את קבוצות המכבי שהתחרו בזמן האחרון רק בינן ולבין עצמן.
הפעם זכינו לראות שחקנים ממדרגה ראשונה שהשתתפו באולימפיאדות האחרונות בנבחרת המצרית ונחלו שם נצחונות גם על נבחרות מרכז אירופה (באולימפיאדה בפריס שבשנת 1924 נצחו את נבחרת הונגריה) ונתפרסמו פתאם בעולם הכדור־רגל.
ימי הביקור של הקבוצה המצרית השאירו רושם כל ימחה על אלפי המסתכלים מכל קצות הארץ. הצעירים שלנו למדו הרבה לא כ"כ בשטח המשחק כמו בעניני התנהגות ספורטיבית הגונה, המצרים כפי שנוכחנו הפעם ובבקור הקודם של מכללת קהיר הם אנשי ספורט נאמנים ובמשחקם העדין עשו רושם מצוין על קהל המסתכלים.
כבר שעה לפני המשחק נהרו המונים למגרש החשמונאים שבו שרר סדר מופתי, גם טריבונה חדשה חונכה למאורע ספורטיבי זה. בקהל הרבגוני נוכחו עשרות מהפקידות הממשלתית, קונסולים, באי כח כל האגודות הספורטיביות בירושלים ועד ההתאחדות הא”י לכדור־רגל, מאות ערבים ואנשי צבא. על הטריבונה נפנפו הדגלים: עברי. המצרי והבריטי.
הקבוצה המצרית נתקבלה בזמן הופעתה במחיאות כפים סוערות.”
בהמשך מפרט העיתון את גדולתם ורום־ערכם של אחדים מהשחקנים המצריים האורחים: “את סלים המגן מכירים מתוך הבקורות שנכתבו עליו בעתוני אירופה אחרי ששחק באולימפיאדה. […] עלי קף מגן קבוצת ”ארסנל" הצ'מפיון של מצרים עמד על הגובה הדרוש.” ועל השוער המצרי הוא אומר "בעל בעיטות משחררות שבשנים האחרונות לא ראינו דוגמתן בארץ, אותו הדבר בנוגע למשחק ראשו שבו הציל כדורים יריות תותח ממש קלועים לגובה.” והוא מוסיף: “ביצאם למגרש נדמה היה שאחד עשר ענקים יתחרו עם הקבוצה המעורבת שלנו שביניהם בחורים צעירים דלי־בשר"
"דואר היום" השתחרר זה עתה משליטת הימין הקיצוני והתנער מטורים כגון "מיומנו של פשיסטן" שבין יתר הנזקים שגרמו דירדרו את תפוצתו מכ 7000 עותקים ליום לכ1000 בלבד. הוא חזר מעריכתו (הפורמלית) של ז’בוטינסקי לידיו של איתמר בן־אב"י ועתה הוא שוב בסך הכל "עיתון יומי עממי מצויר". הקהל אליו הוא פונה הוא הקהל הבורגני בערים ובמושבות. אבל המורשת הז’בוטינסקאית עדיין ניכרת בו ובכתבה מופיעים משפטים כגון: “ההגנה הירושלמית בכללה עמדה איתן כקיר ברזל בפני המשחקים הזריזים של היריב.”
כעבור שבוע מופיעה קבוצה מצרית נוספת בארץ, וגם עליה מדווח "דואר היום" (1.5.1931):
"מיד אחרי שנבחרת המשטרה המצרית עזבה את ארצנו בנצחה בתוצאות מינימליות את הקבוצות העבריות ונחלה נצחון גדול על הנבחרת הארצית של המשטרה הבריטית, הגיעה אלינו נבחרת בתי הספר בקהיר. צריך אמנם לציין שרוב המשחקים הם משתתפים קבועים לנבחרת קהיר. ההתחרות הראשונה נערכה נגד מכבי תל אביב בשבת האחרונה.”
למחרת התחרתה הקבוצה נגד "החשמונאים" בירושלים: "שוער: ברגר. מגינים: צובנר, פידלר. רצים: גולדברג, לומק ומישקה. חלוצים: שמואל לוי, עובדיה לפקין, איצילה, גולדשטין, ונחמיה.”
תיאור המשחק (החליפו את "מעביר שער" הארכאי ב"מבקיע שער" העכשווי):
"אחרי ההתחלה מתקדמים החשמונאים, וגולדשטיין הוא הבועט ראשונה לשער המצרים. אולם מיד משתערים המצרים וברגר מוכיח כבר שהוא השוער היותר טוב בארץ. ברגע החמישי מעבירים המצרים את השער היחידי שלהם ע”י מוסטפה קמל. חלוצי המצרים אוחזים גם הלאה ברסן ההתקפה והמשחק מתנהל על חצי המגרש של הירושלמיים. גולדברג צובנר ופידלר הדפו אחורנית את החלוצים הזריזים של המצרים. כל הזמן של המחצית הראשונה מתנהלת מלחמה עקשנית בין ההגנה המקומית וחלוצי האורחים. ברוב המקרים הקשים נושא באחריות ההגנה ברגר שמלבד כשרונותיו הרבים היה לו גם יום מוצלח.
ברגע ה31 מתקדם האגף השמאלי של הירושלמיים. נחמיה מוסר לגולדשטין ממנו עובר הכדור לאיצילה הער הנמצא במקום הדרוש ומעביר שער גומלין שהיה גם האחרון במשחק. בינתיים היו ארבע בעיטות קרן לשתי הקבוצות אבל ללא כל תוצאות.
חלוצי הקבוצה האורחת שולטים גם הלאה על המגרש. ההגנה הירושלמית משקיע[ה] את כל כחותיה וברגר מראה נפלאות ממש. בקפיצה אומנותית מוריד הוא את הכדורים הקלועים לגובה כאילו היה טס באויר. הוא משתטח יפה גם בקבלו בעיטות נמוכות ומציל בכל מקרה של סכנה רצינית.
במחצית השניה […] חלוצי המצרים ניסו פעמים אחדות להתקדם אבל נעצר[ו]ה בהגנה העברית שעמדה איתן. רגעים לפני גמר המשחק מוריד ברגר כדור מעל רגל מוסטפה שהתכונן לבעוט צעדים אחדים לפני השער, אלמלא זריזותו של ברגר במקרה זה היו המצרים יוצאים גם כאן בנצחון.“ והעיתון מסכם: “התוצאות שבתל אביב וירושלים הוכיחו למצרים שאין להתיחס אלינו בביטול. בקבוצה נבחרת יכולים אנו לצאת גם בנצחון. […] במשחק שבין החשמונאים והמצרים היה ברגר הכי טוב על המגרש. אלמלא הוא היה נצחון המצרים בטוח. מעלותיו ידועות ומספיק שנגיד ששוער כמוהו לא היה בארץ ובקושי יכשירו כח דומה לו. […] המצרים היו ראויים אמנם לנצחון אבל ברגר עמד להם לשטן בזה.”
ומנגד מדווח שמעון סאמט, הוא ולא אחר, ב"דבר":
"הקבוצה הנבחרת מקהיר שביקרה השבת בת"א וניצחה את המכבי ב 4:3 (1:2) הציגה לפנינו שורת חלוצים שמזמן לא ראינו כמותה בארץ. טכניקה מופלאה, זריזות – אלה הם הקווים העיקריים המציינים את החמישיה המרכזית המלוכדת. משחק של טעם, הבנה מעולה ויופי חיצוני הראה המקשר השמאלי. במשחקו רב התוכן הצליח לרכז סביבו את ההתענינות הרבה של קהל האלפים. כמעט כל נגיעה בכדור, העמדתו והפעולה המשותפת בינו לבין הקיצוני השמאלי
העידו עדות נאמנה, כי אכן לפנינו משחק רב כשרון. לא כן הגנת האורחים. בראשית המשחק לא הצליחה זו לעצור בעד ההתקפות התדירות של המכבים אשר ידעו יפה לנצל את חולשת היריב וכבשו כבר ברגע השני ע"י חרש שער ראשון. שגיאת המגינים בלטה ביחוד בזה שהתקדמו, ללא צורך, למרכז המגרש בהשאירם את שדה העונשין חפשי לגמרי לפני היריב התוקף. המכבים לא הזניחו את המוזנח מצד האורחים אלא המטירו יריות רחוקות וחדות מהמרכז או הרבו בהע[ברות]. אחת מהן הוכתרה בשביל המכבי ע”י ורשבסקי. רק לאחר זה הכירו האורחים, כי עליהם לאזור את חלציהם, שאם לא כן נשקפת להם סכנה גדולה. בפרט למדו דעת, כי יש לשמור – שמירה מעולה – את השער. וכן עשו. לאט לאט הם כובשים עמדה אחרי עמדה ועונים לתוקפי המכבי ביתר שאת ועוז – ברגע ה־29 הם כובשים שער ראשון לאחר שלשלת מסירות מופלאה ומרהיבת עין. להתלהבות מאות הערבים שנוכחו במגרש לא היה קץ. הקריאות ,,מרחה מרחה" הרעישו את הסביבה. כיבוש השער הוסיף אומץ. בשעה שהקבוצה הביתית התרכזה לשם שמירת הנצחון עבדו האורחים – עבודת פרך – כדי לכבוש שער שני ולסיים את המחצית הראשונה בתוצאות שוות, אך על אף הגברת הטמפו ודיוק במסירות לא השיגו מאומה והמחצית הראשונה נסתיימה ב־1:2 לטובת המכבי.
את כוחם וכשרונם הראו האורחים בהידור רב בראשית המחצית השניה של המשחק, בעברם להתקפה נמרצת שלא ידעה מעצור. ,,ביריית תותח" כבשו מיד את השער השני. במשך רבע שעה לחצו את המכבים והכריחום לוותר על נסיונות ההתקפה המסכנת את עמדתם ולתפוס עמדת הגנה עצמית בלבד. ברגע ה־15 מתפרצים פתאום תוקפי המכבי, עוברים בהצלחה את העוזרים וההגנה של היריב – ושער נצחון שלישי באמתחתם. המצרים משיבים מיד וברגעים מעטים אחרי זה מצליח אחד האורחים לכבוש ע”י מכת ראש מצויינת שער רביעי. מאז מכה לכאן, מכה לשם. אך ללא תוצאות ממשיות. ברגע ה־90 מסיימת שריקת השופט את ההתחרות בהעמידה את התוצאה הסופית על 3:4 לטובת הקבוצה האורחת שלוותה מהמגרש עד חדר ההלבשה בקריאות הידד מצד קהל הערבים הנלהב.”
ששים שנה אחרי המאורעות המסעירים הללו ישב אחד יזהר ס. לכתוב על אחר צהריים אחד בשלהי החופש הגדול של שנת 1931. הוא מספר, מזכרון, מה באמת מעניין את בן דודו שמעון, זה שלומד בגימנסיה הרצליה וגר בפינת הרצל בן־יהודה:
"קח את המורה שלי. קופץ שמעון נרגש, קח את רבנו הנבון הזה, מה הוא יודע בעולם, למה הביאו אותו עלינו, אני נשבע שהוא בחיים שלו לא היה בסינימה, וכמובן שלא במגרש הכדורגל, ולא שמע את השביעית של בטהובן ולא אכפת לו, ואפילו לא מבדיל בין ברטונוב ובין מסקין […] ואיזו טובׂה תצמח לו ממילוי מוחו בזיבורית הזו, או בשמות כל נהגי האוטובוסים של המעביר, כל מיני היאשה. גרישה וסאשה ההם, איש איש ומספר ריכבו שלו, או אם את הגול המכריע בין נציונל קהיר מצרים ובין מכבי תל אביב, לאחר שהשחקן המצרי לטיף בעט משלושים וחמישה מטר ולא החטיא, תקע אחד בנצי חרש או דוקא נודלמן, כי זה אכפת לו, או מי היה מאמין איך בחור מן הגימנסיה בלכתו הביתה בתוֹם שִממון כל הלימודים ההם, בוחר לו אבן קטנה אחת, באחד-העם פינת הרצל. מתחת הגימנסיה שכאילו המתינה לו, ומתחיל לבעֵט בה ולהדפּה לפניו, ממדרכה לכביש ומכביש למדרכה, בסגנון מיטב שחקני העולם. הולך ומבעט בה, מכדרר בה, תאוה לעיניים ואוי לנעלים, ובמסירות קצרות נמרצות ויפהפיות, ועד לשער השכנים ביהודה הלוי, שיהפוך לשער הבינלאומי ואליו, בדיוק רצחני, הוא מכניס גול בלתי ניתן להיעצר בידי שום שוער, ומקפיץ את ההמונים – […] די עם היהודים, טוען קמר המורד, להתחיל עם העברים. ולכדורגל אינו הולך המרדן הזה, שעשוע של המעמד המנצל הזורק לעם המנוצל לחם ושעשועים, כדי להסיח דעתו משאלות הסהר הפורה ומזרמי התעוררות העמים השמיים, […] לכן הולך שמעון בלעדיו שבת בשבת למגרש הכדורגל, תענוג לנפש, ושם הוא אחד מגדולי האסטרטגים למרות צעירותו, ואילו ראה אותו רבנו הנבון בגדולתו כאן, מסביר לכל דורש את ההבדל בין בעיטת חרטום הנעל ובין ההדחקה בצידה, עם רעיו שיש לו שם שיכורי כדורגל גם הם. אחד מכבי, ואחד זוהר, אחים תאומים, ואחד מוֹז, קצת מבוגר מהם, וכולם מחכים למוצא פיו של הידען בחכמת המערכה, ולציוניו הקולעים לגדולי השחקנים, גדולים כהאחים זליבנסקי, לייבלה ויענקלה, חברו קמר היה מקיא, ומורמים מעַם האחים פוליאקוב, והמוכשר כשֵד, נודלמן, חברו קמר היה מקיא, וייזכר לטוב הבחור היפה בהפועל שנקרא אמנון, והוא דווקא מרחובות, ובא מכל המרחקים כדי לנצח את הבורגנים, אבל את שער הכבוד במשחק כנגד מצרים, שנגמר בשלוש שתיים, לטובת מכבי, מי הבקיע, אם לא בן ציון המכונה בנצי, בנצי חרָש, וכל הכבוד, אבל מה כל אלה אם לא רק עפר ואפר, לעומת תפארת ישראל עמוד הימיני ופטיש החזק, השוער ברגר, לו יאתה תהילה, […]”
(ס. יזהר, צלהבים, 1993)
והרי לנו שוב ההבדל בין מסמכים בני התקופה וזכרון לאחר ששים שנה…                                     ולא אצא ידי חובתי אם לא אציין כי באותם גיליונות של דואר היום בהם סוקרו משחקי הקבוצות המצריות מופיעה גם מודעת פרסומת ל"המלאך הכחול" המככב גם הוא ב"צלהבים"

ba