שיא עולמי (ו')

יזהר לא היה צנוע ולא מהמסתפקים במועט. לא, אין הדבר אמור באוכל – סלט ירקות וחביתה היו קצה האופק הקולינרי שלו – ואין הדבר אמור בכוח או בכסף. הוא לא רדף אחריהם ולא דחה אותם – מה שבא בא.

ההליכה שלו בגדולות, שיא העולם שביקש להשיג היה לכתוב ספר שלא היה כמוהו.

מגיל צעיר ידע מה ייעודו. הוא ידע בבירור שיהיה סופר, ולא סתם סופר אלא מי שיכתוב יצירת מופת, יצירת ענק. בשנת 1940, והוא בן 24, כבר כתב לנעמי: "אינני יכול להגיע אל חפצי ‘בינתיים’– אני חייב להגיע אליו מתוך כל הדברים, מתוך מה שזה וזה כך פרצופו ולא אחר, מתוך מה שהגעתי אל מה שרציתי, שהשגתי את ייעודי, את ייעודי שלי, ויש לי ייעוד – אני חש בו יותר מאשר אחוש את הרעב והצמא ואת הבדידות – אני לא אסתפק אם בבוקר בהיר אחד אמצא את ה"מים אשר במדבר", אלא חייב אני למצוא את אשר אחפש, את מקור כיסופי, להגיע למקום שרצוני בו ולא במקום אשר זומן לי, ולו גם גדול הוא ונישא. אני נסוג מפני רטט יד של תאווה לכתוב. לא. איני יכול להסתפק במשהו. אני רוצה הרבה. אני חייב הרבה. אני עבד לתאווה זדונית לעשות בפועל את מה שההזיה והחלום מרמזים ומנחשים."

ב"מקדמות" – ספר על ילדותו שכתב בזקנתו – חזר פעמיים על הבטחתו זו לעצמו, עוד כשהיה קטן.

פעם כששמע – חבוי בין ענפי התות – את מיכאלה בת כיתתו מנגנת את "אור הירח" של בטהובן וידע "ברור, שגם אני, תראו שגם אני, שגם אני אעשה, מין יפה גדול כזה. חכו, גם אני אהיה עושה ככה, אולי לא בפסנתר, אבל אומר כמוהו נכון ככה, גדול […] חכו תראו.”

ופעם, ויותר מדוייק, כשנכנס מוכה הלם לספריה של אדון מילר ברחובות. ש"עושה פתאום מעין החלטה שגם ספרים משלו יהיו עומדים פעם כאן כאן בספריה, וגם הוא יהיה שייך פעם לנכנסים לכונניות האלה, […] ו"בדפים שהוא יהיה עושה שיהיו, שיהיו כתובים יפה והכרחי, לא פחות יפה והכרחי מכל היפה וההכרחי שיש כאן".

בחגים היה הולך עם אביו לבית הכנסת ושם תפסו את ליבו המילים הנדירות והמסתוריות שבסידור. הוא ביקש אותן רדף אחריהן והתענג עליהן כעל צעצועים וממתקים, סבור משום מה שכולם כמוהו, זוללי מילים נדירות, ושכזה הוא “הנכון”.

וכבר אז, בבית, ילד, היה עולה על שרפרף ונואם, בהתרגשות ומעומק הלב כנגד פרות הבשן אשר בהר שומרון, העושקות דלים ורוצצות אביון בעבור נעליים (ביטוי זה היה חביב עליו כל ימי חייו).

תחושת הייעוד הזאת הייתה כרוכה בבדידות גדולה, בהכרה שהוא שונה, בקנאה עזה באחיו הגדול, שהיה אהוב על הכול ולא שונה מכולם, בהתבוננות באחרים מן הצד, בעצם מגבוה, מגובה העץ שטיפס עליו.

לא רק מתיעוב הקולקטיביות התנגד לכל נסיון לשייכו ל"דור" – לא לפלמ"ח, לא למדינה ולא לשום דור – אלא בעיקר מתוך ידיעת החד-פעמיות שבשיא ובפסגה.

" באותם תנאי גדילה של כולם גדל רק מוצארט אחד, ורק גיתה אחד, רק שקספיר אחד ורק דנטה אחד " "דוסטוײבסקי וטולסטוי אינם דור, ואינם קבוצה ואינם אסכולה, ולא בני־זוג לכלום, גם כשהכל סביבם היה היסטוריה אחת. וגם צ'כוב היה אחד בלבד, וכל הדומים לו ושהיו כמﬠט כמוהו, […] – היו רק השדה שהאילן התנשא מﬠליו, מנצל את כל דשנות הסביבה לﬠצמו ﬠל חשבון כולם.”

"כבר אמרנו כי במקום ובזמן מוגדר כלשהו, לא נולדו שני באך, ולא יצרו שני בטהובן, ולא ציירו שני רמברנדטים ולא שני ולאסקזים. ושאם היו פרי המקום והזמן, למה לא גדלו שם יותר מאשר אחד – למה כל כוחו של הזמן והמקום לא הספיק כדי יותר מאחד, ומפﬠם אחת, ואין שני לו להמשילו ולהחבירו […] או, למה ﬠל קרקﬠ היﬠר צומחים באותו מדרון, מתחת אותה שמש ואותו גשם, שיחים וﬠצים רבים, ופתאום, בלי אתראה, מבין כולם פורץ לו אחד מתנשא, בלי קשר לכלום, ומרקיﬠ מצמרותיהם ומﬠלה – שﬠד לאופק הרחוק הוא סימן המקום, וﬠד לקצה הﬠולם הוא הכיוון.”

מילים אחרונות אלו נכתבו ב־1982, חצי יובל לאחר שיצא "ימי צקלג" לאור, וגם חצי יובל לאחר שנכתב "הצניחה מן הצמרת" בו מתואר האקליפטוס הגדול בחצר הדוד משה ממש באותן מילים: “ומכל מקום ומקום היית מכיר על־פיו היכן אתה ולאן אתה. ואף ממקומות רחוקים ביותר, […] ראית צמרת זו ממרחקים ככל שיהיו – וכבר אתה יודע: שם ביתו של הדוד משה".

ומי, לדעתכם, הוא ורק הוא, טיפס והגיע לצמרתו של אותו אקליפטוס?

בדפי הסיום של "צלהבים" נפרד יזהר מן העולם, ואומר מה הדריך תמיד את צעדיו: “זוג רגלי אדם הדוחה מעליו הכל כדי לעשותו נכון".

ב 1989 הוציאה זב"ם מהדורה חדשה של ימי צקלג, ספרו הגדול. במסגרת היח"ץ לספר העניק יזהר ראיון לזיסי סתווי, ראיון ששודר בגלי צה"ל ונדפס בידיעות אחרונות (9.12.88). הרי קטע מן הראיון:

ש: האם מלכתחילה תּיכננת ש"ימי צקלג" יגיע להיקף כזה?

ת: לא, לא ידעתי. […] יּדעתי רק דבר אחד:ִ שאני אומר את הדברים עד הסוף.

ש: מה פיֹרוש עד הסוףּ?

ת: עד הסוף פירושו, שאִם ארגיש שִיש עוד משהו לומר, לא אוותר.ּ גם אם זֹה יהיה ארוך, גם אם זה יקלקל את העלּילה, גׁם אם זה יקלקל את האימפקט המגרִה אִנשים לקרוא. אני אוֹמָר עד הׂסוף. אני כותב כדי שזה ישביע את רצוני. וכל זמן שיש לי עוד משהו לומר בתוך מוחי, בתוך בטני, משהו מכווץ שעוד לא הצליח להיאמר, או משהו מופשט שעדיין לא התגבש, אני אומר את זה עד הסוף. אני לא אוותר, לא אכנע, לא למישהו שיאמר כן יימכר או לא יימכר, יקראו את זה או לא יקראו, יהיו רק חמישה אנשים שיקראו את זה, שיקראו רק חמישה אנשים […]

במלקומיה יפהפיה’, ארבעים שנה אחרי “ימי צקלג”, הדגיש עוד יותר את המחויבות לניסוח הנכון. מילות המפתח הושחזו, והן כבר "חובה", ו"עד זוב דם", ו"למות ולא לזוז" (עמ’ 100): "כאילו הוטלה עליך חובה, לדעת לאמור נכון, מדויק עד זוב דם, בלי לטייח ובלי להונות, את כל האמת, עם כל משחקי האור והצל, ולא סתם במלים ריקות, רק כדי להיפטר […]".

והיומרה העצומה (עמ’ 165):

"לא לאמור את מה שאתה יודע, או את מה שאתה מדמה שאתה יודע, או את מה שאולי כולם יודעים, אלא את היותר ממה שאף אחד בעולם יודע ואת היותר משאמר מישהו בעולם, לאמור סוף סוף היטב ונכון, כפי שצריך לאמור, במוכרח ובנכון וביותר נכון מכול, בלתי מסתפק רק בדומה ובכמעט, ולא במועט שקל לאמור אותו וללכת הלאה, אלא לא ללכת ממקומך עד שתהיה יודע לאמור היטב ונכון, ולמות ולא לזוז עד שתהיה יודע, יותר מכל מה שנאמר או אמר או ידע מישהו לאמור אי פעם.”

יזהר נכנס לכנסת בעיקבות "השבוי" שפורסם תוך כדי קרבות תש"ח; משרה זו אפשרה לו (הבטחה מפורשת של מזכיר מפא"י) להתפנות שלשה ימים בשבוע ל"כתיבה עד הסוף" של ספר שיקסום לחמישה קוראים אולי, ספר שיא שלגבהיו יוכלו להעפיל רק יחידי סגולה.

כ־8 שנים כתב. כל עוד כתב הרגיש שהוא כותב נכון: שהמילים "יושבות טוב על הדף" וכל פסקה היא "אבן גזית", חלק ממבנה עצום.

אבל אחרי שמסר את כתב־היד להוצאה נתקף ספקות וחרטה.

“כשכתבתי את הספר הזה, הוא נכנס לׂתוך חיי והייתי מנותק ממש מהעולם. נכנסתי למצב פסיּכי חולניּ כִמעט. הרגשתי לפעמים, ואולי זה יישמע מוזר, שאחריִ הספר הזה אני לא אחיה יותר. שהספר יגמר ואני לא אהיה. […] כשגמרתי את "ימי צׂקלג", איש אחד מת וּבקושי הוא חזר למשהו שחי אחרת.” אמר לזיסי סתווי באותו ראיון.

הסיפור הראשון שכתב אחרי מסירת כתב היד להוצאה היה על נמלה הנושאת גרגר גדול בהרבה ממנה, וברגע שהיא פורקת אותו מעליה היא חדלה להיות: “ואין עוד חומית".

ביומן שנכתב פתקים־פתקים, בכתב יד נורא, ובכל רגע שנצטללה בו מחשבה, שירבט:

"כשאני חוזר וקורא אני מוצא בכל שורה לא מה כתוב בה – אלא מה הוחטא בה מה [לא נ]אמר. כשלונה של כל שורה. של משפט. של סימני ההפסק. כל הזמן האלטרנטיבה מתלבטת לרגלי, ומפריעה כל הליכה למישרין. חבל. איש לא ישער עד כמה אחרת זה צריך להיות. כמה מקרי שנשאר ככה דווקא.”

"לעיתים, כתוב פחדני, בלי אומץ להתאכזר ולוותר: כולם כאן כושלים וחזקים. לא נעשה כאן המעשה ההוא: להטיל מצוק ההר למטה את הילודים הרפים" (“כולם” כאן הם הקטעים, הם "אבני הגזית" – ולא הדמויות המופיעות בספר.)

"ואולי צריך היה לבדות גם את השלד. זה שאינו בדוי הוא פגם: ממשות של אמת בתוך עולם מעוצב, חיים שלא נעצבו בתוך חיים שנעצבו, סביבה משוכללת ואבן גלמית בה, או להיפך.”

"שם יש גדולה בכחנלית. אבותיו, כנראה, הרגו לא פעם, היו ציידים, שתו לשכרה, ונשבעו לצלב. אצלי – איפה! צדיקים [….] “

"סיפר לי על איך היה בלוד. כשהוציא מן המיסגד מאה ערבים, כשהודיעו הנה התקפת הנגד באה בשריון וכו’ – וכשהיו הללו נושאים שקים לביצור הלוך ושוב והם מלפנים, כשומריהם על הגגות – ראה פתאום את אושוונצים.”

"רצה לבכות אז – אבל צעק "לעזאזל", – מה יש…”

"ולעתים: ואולי צריך לקנא בכל מי שיודע להגיד לפי תומו בשורה אחת פשוטה לאמור: – עברו שבועות אחדים. או: כעבור שמונה ימים. או: הייתה שעה קשה, ולבסוף עברה. איך אומרים, פשוט, דבר כזה?”

"אינני סבור שהוא טוב. אילו ניתן היה להמתין עשר שנים ולבנות אז ממה שיש היום. או אילו היה לי מקסוול של ת. וולף – "

"מסתבר כי יותר ממה שנכנס שם נשאר בחוץ. אין סוף אפשר היה וצריך היה לאמור יותר, או מדויק יותר. קולע יותר. או דברים שלא נאמרו – לזכור ולאמר. או להדגיש. או לחזור ולכתוב הכל אחרת. זה כ"כ מעט ממה שאפשר!”

"הצלילה, התיאור, הרקע, ההרצאה, אופן ההתרוממות – יותר פסיכולוגיות, תיאוּריוֹת, צילומיות, קליניות – ופחות, הה פחות מדי – פילוסופיות, מופשטות, שכליות, כלליות – העושות מן הפרטים מראה אחד. אינו מתרומם מעל יער הפרטים הבודדים, ואלה תמיד על מישור הפסיכולוגיה, הפינומן החזותי, ולא מראים האידאה והחכמה המאחדת, הבינה בדברים. רק הדברים עצמם ורק אין סופם. רק התבוננות ולא בינה. נועד לכשלון הוא הבא לתאר לכל פרטיו וכמותו את הים. לעולם לא יוכל. תמיד ישאר מן הצד ומבוטל ומסתכל ומחטיא, ונלעג ברקודו. כאן: או משפט […] קולע אחד, רוטט כמיתר קשת שלא החטיאה את חיצה – או וויתור על המראה האופטי ובמקומו ציון ההכללה האנושית שמחוץ, שמן הצד, שהיה לה רק נושא ולא תכלית. אין בים תכלית. והבא לחפש בו – יאבד, [ממילא יש בו ידוע לאיש(?)]”

"כשאתה זז כמלוא פסיעה מן "האָסור=מותר" – מתגלה לפניך עולם מלא. וכשאתה יוצא מעבר להגבלת החיובי והרק חיובי ותקין – מתגלה לפניך אין־סוף. היבשה מאחור והים הגדול מלפנים. הקרקע המוצקה מאחור – והמסובך והנועז והמפליא והמפתיע והמאיים, והריך שומט ספקות שהוא כלל אפשרויות הייתכן ומעבר לו – לפניך.”

"ולפנות דרך, לפנות דרך לעיקר, אמן: זו תעודתך לפנות דרך, לא לעשות אלא לסלק מעל דרך הראיה את המיותר. להשאיר את המדבר מאליו, את האומר ההכרחי ואת המעוצב מכוח אמיתו וראייתו. חבל.”

"מיכל אנג’לו בלילה המביט לאחוריו. פיקסו וחברים כשמדביקים פיסת עתון בתמונה.”

"כבר מעבר להכרעה. כבר הוכרע: ולפיכך אפשר שיש לזה צד זכות: זה ככה. הנהו. יש כפי שיש"

שימו לב שבכל דברי הביקורת האכזריים הללו השיפוט הוא ספרותי בלבד. הספר לא נכתב כמניפסט פוליטי \ היסטורי \ אידיאולגי. הכותב אדיש לכך. הביקורת העצמית היא עד כמה הצליח לספר נכון את חלוף הזמן באותם שבעה ימים על הגבעה.

"ימי צקלג" נמסר להוצאה בינואר ויצא לאור ביוני.

עכשיו נותר ליזהר מלא הספקות להמתין למשפט הביקורת. הוא לא ציפה לטוב:

"השופטים הללו – – והלא ספר החוקים שלפיהם ישפטו – הוא כשלונם. לבוא עם ספר חוקים כתוב ליצירה שהיא חוק חדש ושונה…”

אבל למבקרים לקח הרבה זמן לקרוא את הספר הענק וביקורות החלו להופיע רק בסוף אוגוסט.

בסוף יולי מלאו לעגנון 70 שנה והוצאת שוקן ערכה מסיבה לכבודו, אליה הוזמנו בין היתר המבקר ד"ר קורצוויל, ויזהר.

קורצוויל לא היה כוכב הביקורת באותו זמן – הוא היה שמש הביקורת, מאירה ושורפת. עם דוקטורט על גטה ופאוסט מאוניברסיטה גרמנית מכובדת, בקי בכל שיאי הספרות הגרמנית, פרופסור ודיקן ובעל לשון חריפה ופוגענית שאינו מהסס להעליב ולהתעמר, נוקם ונוטר ונוטה לחיסול חשבונות אישיים (וחשבון אישי עם יזהר היה לו גם היה)

הוא פתח את דבריו כך:

ואז הכריז כי ההישג הטוב ביותר בפרוזה הוא שתיקה, ועבר לדבר בגרמנית.

את כל זה הפנה לאיש שזה עתה פירסם ספר בעל 1143 עמודים, ולקהל הנוכחים (עגנון ועוד).  יזהר ידע שדינו נחרץ.

כשחזר הביתה ישב וכתב את "הצניחה מן הצמרת". את הסיפור שלח ל"משמר לילדים" שלא הסכים לפרסמו. מכתב הדחיה הגיע בד־בבד עם הביקורת הקטלנית של קורצוויל על "ימי צקלג".  והסיפור מסתיים כך:

"עוד זה רציתי לספר לך ואחדל.

זה מקרוב, לפני שבועיים או שלושה, עברתי לתומי במקום שמכבר לא הגעתי אליו. על יד ביתו הישן של הדוד משה. הדוד משה כבר איננו. ישי עצמו כבר גדול ושלושה ילדים לו. ואילו העצים שסביב הבית נכרתו. סיבות חשובות היו לכך, הסביר לי ישי, ותוגה בעיניו. ואולי אימת היותר־מדי היתה עליו. השורשים העמוקים יותר מדי והצמרת הגבוהה יותר מדי הפריעו לנוות ביתו ונכרתו. על מצבתו של אחד או שניים מהם כבר התכדרה עלעלת עלעלים צעירים, מאותם שאקליפטוסים מחליפים בהיכרתם, אדמוניים ורכים, כמין תספורת נערה נאה. ואילו הגדול שבגדולים, אותו שקצת סיפרתי לך עליו, זה אשר ממרחקים היה נשקף ולמרחקים היה משקיף, אות וסימן לכל מה שיש כאן: הוא – היה כרות. ואף כי מצודד היה ולא היה בטבעת המגפפת את הבית הישן שמגרדת בגגו עם כל רוח, ולא סיכן לכאורה את מסד הבית – לא ניצל. והיה כרות עד מסדו. קבוצה מיוחדת של דרוזים – הסביר לי ישי – הובאה לכאן, והם באלף תחבולות גמדים, ובתושיה וביוזמה ובגבורה, ובחבלים ובמוטות ובגלגלות, היטוהו וכפפוהו וניסרוהו וחטבוהו דחפוהו והדפוהו והוסיפו וכוונו מפלתו שלא תתערער על גג הבית הישן. וכל מאמציהם עלו יפה – והענק הוכרע ארצה ונפל, ונעשה לעץ נפול. סדן מיכרתו שלו לא הצמיח אף עלעל אחד. ורק חתך לא מישורי נותר תחתיו. עיגול לא שלם, עם זיזי שרידי שן המשור, וצלקות מכות הגרזן, וגם גידמות ורכסים חדים, משוסעי המפולת הקורעת. – וכל אותן צלעות כמעט, שנבלעו אז בהיקף המעגל השלם ואל תוך התמירות הנאה, נותרו עתה כמין מפרצים אכזבים, וחטוטרות גב השרשים הענקיים, הנאחזניים הללו, שנתבלטו בעוזם רגע קודם שנבלעו תהומה אל תוך בית האדמה האפלה פנימה – בלתי מובילים כלום, ובלתי מעגנים דבר. וזה הכל. איננו עוד העץ ולא תוכל עוד לראותו. כי איננו. גמור. האם זה סימן למשהו? או סתם ככה?

מה אני יודע. מה אוכל לומר. מוטב ואחריש.”

הפרק הקודם PREV