תוגת המהמר הנכזב, וזרעו (ג).

הפגישה של הברון עם המשלחות שבאו להתחנן בפניו על המשך התמיכה במושבותיו (משלחת האיכרים מהארץ ומשלחת חובבי ציון מחו"ל) – פגישה שהושגה אחרי  אין סוף תחנונים ודחיות – היתה עבורו הזדמנות נאותה לבטא את עומק זלזולו באלה הנזקקים לחסדיו ואת שאט נפשו מהם, וגם הזדמנות ללמד אותם פרק בהילכות קבצנים.

ראשית הודיע כי גם הוא, כחובבים ”מביט על הישוב כעל דבר לאומי ולא כעל דבר פרטי. חפצתי להוכיח, כי גם היהודים מוכשרים לשנות את חייהם בפלשתינה, כי מוכשרים הם גם לעבודה.” אולם הוא התאכזב קשות, כי ”האיכרים חיים חיים עירוניים ואינם עובדים.” אמר הברון בארמונו שבפריז, ואין הוא יכול לסלוח להם אותה "חוצפא גדולה […] בהרעישם את התבל […] אינני חפץ שהאכרים יתבררו עמי, אינני סובל אותם." ואשר לפועלים – לגנותם לא גינה, אך הודיע חד וחלק, שדי לו במושבות שלו ואינו מוכן ”להתעסק גם עמהם.” 

התזכיר שכתבה המשלחת הוגש לנדיב שעתיים לפני הראיון איתו (14 במאי 1901), ואותו החזיק רוטשילד ”בידיים רועדות” כשהוא מלא חימה בקבלו את "הנבחרת” של המשלחת. עתה מבין הוא את המזימה, קרא. ”מחופש אין לנו אף מה לדבר […] הכל שלי, אני נותן כסף ואנהל את הדבר כרוחי ומי שלא ישר בעיניו יכול לצאת. אין רשות לשום חברה להתערב, אף כי אכבד את חובבי ציון מרוסיה, כי גם פעלו הרבה בהישוב.” אחרי כן ניגש לפרטים: הוא אינו מוכן להעביר את היין לאיכרים שינהלו את שיווקו, הם רוצים להיות ”רק סוחרים ולא לעבוד. אין להם שום יחס עם מכירת היין. זה לא עסק שלהם. הם צריכים רק לעבוד, הם רק הפועלים שלי.”

בסוף דבריו נתרכך מעט ואמר שיש בדעתו להוסיף אדמה למושבות אחדות. הוא הודה עתה, כי קשייו נבעו מכך שלא יכול היה למצוא מנהלים ישרים. ”איש נאור בעל כישרון אינו רוצה לעזוב את פאריז ולהתישב בפלשתינא.”

הוא הוסיף ודיבר על האיכרים: אם ”המה חפצים להיות חפשים על חשבון כספי, ישלמו כל המגיע לי ויהיו חפשים.”

והוא נזכר במה שהרתיחו בביקורו בארץ ישראל – "נשיהם נושאות כובעים עם נוצות. זאת היא דימורוליזציא [!] קשה!” כאן מצא אחד העם לומר, כי ”האכרים אינם אשמים בזה. הם רואים את מעשי הפקידים ומחקים." על כך רוטשילד: חובבי ציון רואים חובה לעצמם להצדיק את האיכרים ויהי מה, במקום שיאמרו להם כי אינם מתנהגים כראוי. הנה, בפתח תקווה נתנו להם אדמה ובמקום לעבדה במו ידיהם מסרוה בחכירה לערבים והרוויחו כסף קל!

קבלת הפנים שערך רוטשילד למשלחת הייתה קרה ופוגעת: האנשים לא נתבקשו לשבת ועמדו כל משך הפגישה. רוטשילד עמד רק כשנשא דברים. עוזרו מאירסון, שפגשם במסדרון ואחר כך נכח בראיון, פשוט התעלם מהם. הנדיב פתח בעקיצה: "נעים לי להיווכח” אמר, "שמצבכם אינו כה דחוק כפי שאתם טוענים שהרי נמצא לכם די כסף וזמן לבוא במשלחת לפריז, וזאת לא פעם ראשונה בשנה זו. נדמה לי שהייתם יכולים לנצל, באופן מועיל יותר גם את זה וגם את זה.” והוסיף ”אני מצדי הקרבתי למענכם קרבנות גדולים, יותר מדי גדולים.” אבל הוא עשה זאת לא למען המתיישבים, אלא משום שביקש "לבסס בארץ ישראל עובדים עברים חרוצים” שבאו ארצה מיזמתם ועל חשבונם. ”אני מצדי לא הכנסתי איש לארץ.” לפיכך אינו חייב למתיישבים דבר. ”נהניתם כמו ילדים מן הקרבנות העצומים שהקרבתי,” אמר. ”חייתם מן היד אל הפה על הכסף שפיזרתי, והסחתם מדעתכם לחלוטין את דאגות המחר. כלום הייתם יכולים להשיג אי פעם מטרה זו […] באורח חיי המותרות, בבתים ובבגדים כמו אלה שראיתי?” בביקורו האחרון בארץ ישראל משמצא את הנשים ”לבושות כמו גברות עירוניות וחובשות כובעים גדולים עטורי נוצות,” החליט שכך העניין לא יוכל להימשך ויש לחולל מהפך. לפיכך פיטר את הפקידות הוותיקה ושייד בראשה, ”שהתייחס אליכם בסלחנות יתרה.” במסרו את מושבותיו ליק”א דרש ממנה "שינהגו בכם בחומרה למען תלמדו לחיות כמו איכרי כל העולם, המתפרנסים מעמל כפיהם בלבד.” האיכרים אין להם שום תביעות כלפי עצמם ומטיחים את כל האשם בפקידות, ואף חתמו על התזכיר שהגישו לו חובבי ציון, ”תזכיר לא הוגן.” "אתם" אמר ”שכמעט אינכם נכנסים לכרמיכם. נשיכם וילדיכם יושבים בבית במקום לעבוד והעבודה נעשית במעט כולה בידי פועלים ערבים.” ואל יסתפקו רק בגפן. ינהיגו ענפי חקלאות חדשים ויימנעו מלטעון שאין הכרמים מכניסים הרבה. ”איכר אינו בודק כמה מכניסה עבודתו. אין הוא מזלזל בשום הכנסה.” אלא שבמקום לעבוד הם רוצים לסחור ביין, אבל סוחרים יהודים יש מספיק ואין להוסיף עליהם. בממכר היין עוסקים מומחים, ואילו על האיכרים לעמול בשדותיהם ותו לא.

הוועד לענייני המושבות המוצע בתזכיר אינו אלא ”בדיחה חסרת טעם.” ינהלו האיכרים את ענייניהם הפנימיים כרצונם, אך יק”א לעולם לא תפקיד בידיהם את הקרנות המיועדות להתיישבות בארץ ישראל. על השימוש בכסף שהוא מקציב יפקחו האנשים שהוא בחר בהם.  לא תינתן עוד ”אף פרוטה של תמיכה מתמדת. אלה שלא יצליחו להתפרנס מעבודתם יסולקו ללא רחם. יק”א לא תהיה לכם פרה חולבת כפי שהייתי אני עד עתה.” המתיישבים החדשים יחויבו להחזיר את ההוצאות שיוציאו עליהם, וזה יהיה המאמץ האחרון למענם מצד יק”א. אם ייכשל, יהיה בזה סוף פסוק. אבל ”אני חושב שאם תתמסרו לעבודות הנדרשות מכם בכל מאודכם, תצליחו להסתדר.”

בחימה יתרה דיבר רוטשילד על פתח תקווה, שכינה את מתיישביה ”גנבים” בגלל אותה חלקת אדמה שבמקום לעבדה במו ידיהם החכירוה לערבים, כפי שטען לפני שליחי החובבים. אם רוצים אנשי המושבה באדמה שמסרו לו ושנטע עליה פרדסים  – אדרבא, אבל קודם יחזירו את כל ההוצאות שהוציא על פרדסים אלה. אם היה בדעתו קודם להוסיף לפתח תקווה אדמה ולבססה על משק מעורב, עתה חזר בו מדעתו והמושבה לא תקבל מאומה.

רוטשילד דרש מן הנוכחים למסור את דבריו לחבריהם בארץ, וכדי להבטיח שלא ירככום הודיע להם שישלח את הנאום לפריינטי למען יביאו לידיעת המתיישבים כמות שהוא, ללא סילוף. וכך אמנם עשה. עתה קרא לעומתם: ”יכולים אתם לכתוב בעיתונים, קראו לעזר, יכולים אתם לפנות אל הממשלה, עשו סקנדלים! ואדע מה לעשות.”

תוך כדי דיבורו ניסו כמה מן הנוכחים להגיב, אך הוא לא הניח לאיש להגיד מאומה. רק לאחר שסיים והתיישב (האורחים המשיכו לעמוד), נתן למאירוביץ את רשות הדיבור, והלה הצטדק בכך שלאיש לא הייתה איזו ”מחשבה זרה” בקשר לכספו של הנדיב.

אחד העם ירד לעומקו של הנזק העיקרי שהביאה האפוטרופסות – הנזק המוסרי שנגרם למתיישבים. לא זו בלבד שנתפוגגה בגללה יזמתם, תושייתם והדחף לעשייה, שנתערער מעמדם כבני חורין ושהפכו למעין אוכלי לחם חסד ולפחותי דרגה, אלא שאף איבדו את הכרת ערך עצמם ועקב כך איבדו את אמון הציבור היהודי בהם. דומה שבפגישה עם רוטשילד השתקף הדבר בכל חדותו. צ'לנוב רק רמז על כך בהצביעו על אי האמון מצד הנגידים הפריזאים לאיכרים, ואילו אחד העם חשף את ההשפלה ללא רחם.

ומוסיפה שולמית לסקוב: הנזק הערכי שגרמה האפוטרופסות לא ניתן לתיקון. את תהליך הניוון שנתן אותותיו בציבור האיכרים אי אפשר היה לעצור. כדי להציל את ההתישבות היהודית בארץ היה צורך בתמורה קיצונית, שלא מהם יכלה לבוא.

התחלה מחודשת חולל גל העליה החדש, העלייה השנייה, אשר ראתה באפוטרופסות שורש כל רע וביקשה לשחרר את היישוב מן התלות בנדיבים. בשנות הבראשית שלהם בארץ חיו אנשי העליה השניה חיי אביונים – אביונים גאים שאינם נזקקים לחסדי הבריות. לימים תפסו את הנהגת הישוב, דוחקים לשוליים, ללא תקומה, את אותם אלו שחיו על חשבון הברון.

הפרק הקודם