תוגת המהמר הנכזב, וזרעו (ב)

בפרק הקודם סיפרנו כיצד נקלעו המושבות שהתבססו על גידול ענבים למשבר חמור, וחיפשו הצלה. vineyard3בשלב זה נכנס לתמונה "הנדיב הידוע", הברון רוטשילד מפאריס. הברון הסכים לתמוך במושבות אבל הציב מספר תנאים לכך: העברת הרכוש לאפוטרופסותו, ציות לכל הוראותיו והסתרת זהותו מידיעת הציבור. לשם מילוי התנאים הקים מנהלת פקידים אשר ניהלו את המושבות בשמו. בתמורה להסרת האחריות על חייהם מעצמם, ויתרו אנשי מושבות הברון גם על הסמכות לנהל אותם כרצונם, וחדלו להיות אנשים חופשיים. כפי שנראה גם את כבודם איבדו בהזדמנות זו.

הברון עצמו היה בעליהם של כרמים רחבי ידיים בחבל בורדו ובצפון אפריקה, והיה מודע לערכם הכלכלי (בצרפת), כך שהבחירה בגידול גפנים התקבלה על דעתו. המומחים ששלח ארצה לא התחשבו בהבדלים בין המקומות מהם הגיעו לארץ, התנשאו על "לקוחותיהם", ועד מהרה הגיעו להתנגשות איתם.

תמיכת הברון היתה נדיבה, נדיבה עד כדי כך שהחניקה את המוטיבציה של המתיישבים להצליח במעשיהם ולעמוד ברשות עצמם. היא היתה נדיבה עד כדי כך שתמרצה שחיתות בקרב הפקידות שהפקיד על המתיישבים.

תוצאה בלתי נמנעת היתה התפתחות עוינות בין שני הצדדים, כשהצד הנתמך ממורמר ומתרפס, והצד התומך בז בגלוי לנתמכים. לא רק בז, לא רק מתנשא, אלא רואה עצמו זכאי, ואף חייב, להכתיב להם את אורחות חייהם, מקומות מגוריהם ומגוון עיסוקיהם.

כותבת שולמית לסקוב במחקרה "חובבי ציון במאבק עם רוטשילד על פני הישוב" (הציונות מאסף י"ב, 1987):

"כאשר ביקר [הברון] בארץ בפברואר 1899, ניכר הדבר ממה שהשמיע לפני האיכרים בכמה ממושבותיו. בראשון לציון אמר כי ‘הרבה כספים הוצאתי עליכם ויותר אין בדעתי להוציא עוד. […] היו שקדנים,’ התרה בהם רוטשילד, ‘גם אתם גם נשיכם ובניכם וייטב לכם. […]’ “

כספו פטר אותו מהצורך להיות נאה דורש ונאה מקיים, בגופו. בפתח תקווה חזר על אותם דברים, ונוסף עליהם טען במיוחד נגד העסקת ערבים, כי "לא הכנסתי את עצמי בענין המושבות, אלא בשביל זה שחושב אני את כל אחד מבני ישראל לאח לי, […] בבקשה מכם לעבוד עבודה תמה, עבודת הכרמים וכו',” הוא חזר והדגיש את הצורך שנשים תעבודנה בשדה ובשאר ענפי המשק, כי לפי שעה "עבודתכן מצער היא.” הנשים הרגיזוהו במיוחד כאשר ביקר בבית הכנסת בראשון לציון בשבת. ”רואה אני,” קרא, ”הנוצות המעופפות, רואה אני הכובעים בראשיכן, אתן הנשים, לא כן אתן עושות. הלאה לוקסוס, הלאה 'מותרות'. לא לנשי אכרים תלבושת כזאת."

מכל באי חלד דווקא הברון רוטשילד אמר זאת לראשונים. הכלל "הלקוח צודק תמיד" חל גם כאן: הברון משלם והתמורה הנאותה בעיניו הם איכרים יהודים חרוצים, פשוטי הליכות, מסתפקים במועט ועושים מה שאומרים להם.

מוסיפה לסקוב:

"הברון גם ביקר ברחובות העצמאית, […] והעלה על נס את המגורים הצנועים שם ובעוד מושבות, שבהן יושבת משפחה שלמה בחדר אחד, ואילו בראשון לציון "בונים היכלות".“

מאוכזב מהתנהגות נתמכיו החליט הברון להפסיק את מעורבותו הישירה בעיסקי המושבות של חובבי ציון, לבטל את הפקידות שלו, ולהעביר את ניהול התמיכה במושבותיו ליק"א. יק"א היתה חברה שנוסדה ע"י ברון יהודי אחר, הברון הירש, ומטרתה עזרה לפליטים יהודים ע"י ישובם הרחק מארצות מוצאם. 

הירש מת ב 1886 וב 1900 העביר רוטשילד סכום כסף גדול ליק"א והעמיד עצמו בראשה. מהותית לא השתנה דבר: בעל המאה נשאר בעל הדיעה, ואותה דיעה עצמה.

יק"א הקטינה מיד את מספר הפועלים בכרמים ושילמה תמורת הענבים כערכם (מחצית ממה ששילמה קודם לכן הפקידות). היא אילצה את המושבות לעקור כרמים, כדי למנוע עודף יין, ולפתח ענפי משק נוספים כגון פלחה ושקדים. היא דיללה את האוכלוסייה במושבות לאותו מספר המשפחות שהקרקע שבנמצא הספיקה לקיומן. חלק מן המשפחות שנאלצו לעזוב ייעדה יק”א למושבות חדשות שעמדה ליסד. חלק אחר פנה לחוץ לארץ, במימונה ובעידודה. התמורה המוקטנת לענבים הביאה להמרת פועלים יהודים בערבים, שהיו זולים יותר, וכך גברה האבטלה. כפתרון למצוקה הציעה יק”א לממן את נסיעת הפועלים שחפצו בכך לחוץ לארץ. יק"א לא היה אירגון ציוני ומטרתו לא היתה להושיב כמה שיותר יהודים בארץ ישראל עד שישיגו ריבונות. מטרתו היתה לעזור לפליטים יהודים ומצידו שיתיישבו להם בכל מקום שירצו. יק"א הציעה למובטלים תמיכה בצורת מימון הגירתם לארה"ב או לאוסטרליה – בשום אופן לא ע"י מתן כסף לרכישת כרטיסי נסיעה אלא אך ורק על ידי מתן כרטיסי הנסיעה עצמם, על שם הנוסעים ובני משפחתם – וזאת כדי לסכל כל אפשרות שיערימו על יק"א וישארו בארץ… אחת הדוגמאות הידועות והמרתקות למהגרים שכאלו היה אליעזר מרגולין. 

כותב ס. יזהר ב"מקדמות" (עמ’ 78-9): "כשהיה אבא מספר לפעמים על מה היה ועל איך היה, סיפר לא פעם על דברים כאלה שהתחילו ולא נגמרו ועל כשלונות, תמיד. […]. ועל למשל, בית החרושת של דיזנגוף לבקבוקים בטנטורה שעל־יד עתלית. שעשה שיהיה קיבול לנחלי היין שזכרון וראשון יעשו, ועל בית החרושת לפקקים כאן בנוה־צדק, למשל. שעשה שיוכלו לפקוק היטב את היין המשמח לב יהודי […] והם כולם רעיונות גדולים מבוססים היטב בכל החישובים, כולם מלאי ציונות חיה ועובדת, כולם עושי תקוות גדולות לעם עני שיעשה לו סוף סוף בסיס ממשי וכלכלה מוצקה – וכולם נכשלו. כל אחד לבדו. כל אחד מסיבות שלו, וכולם נסגרו לבלתי היפתח, והפכו חורבות נשמות, […] וכל הפועלים פוטרו. וכל המנהלים ארזו חפציהם ונעלמו. ולא מעטים מהם עלו על האניות האלה שלא רחוק מעבר לסלעים שבים. והאניות צפרו להן והעלו עשן ונעלמו מעבר לאופק ישר מערבה, ורק התרנים נעלמו אחרונים מפני שכידוע כדור הארץ עגול לגמרי.”

יק”א גילתה נכונות לשקול פיתוח תעשייה, בתנאי שיצטרפו לכך שותפים. החברה היתה מוכנה לסייע לפועלים בהלוואות קטנות על בסיס פרטי בפיתוח מלאכות בקנה מידה מצומצם, בתנאי שיוכח כי מדובר בעניין מעשי ורנטבילי.

חובבי ציון, ברובם, ראו במדיניות זו של יק"א אסון (החריגים היו אחד העם ותומכיו). הם החליטו להתייצב בפני הברון ולשכנעו לחזור בו. אורגנה משלחת משותפת של אנשי המושבות בארץ ומרכז חובבי ציון באודיסה.

לא קל היה להשיג פגישה עם הברון. אי אפשר היה לפנות ישירות אליו, אלא רק באמצעות אחד מראשי יק”א, סלומון רייבן. הלז סירב לקבלם ובמכתב הסירוב התבטא בצורה מעליבה וחריפה: מכיר הוא, כתב, את ”הצעותיהם, שהן טפשיות. [יק"א] יעזרו לפועלים, במידת האפשר, לעזוב את הארץ, אך לא יצרו בארץ זו מאומה מלאכותי כדי להחזיקם בה".

יק"א העניקה כרטיסי נסיעה ללא הבחנה ולאו דווקא למובטלים, וכך מצאו רבים מן הפועלים, בעיקר בעלי היזמה שביניהם – הצעירים והמוכשרים, שעת כושר לשפר את מצבם על ידי יציאה מן הארץ, כי בארץ לא הובטח להם דבר ובקבלת דמי הנסיעה ראו הזדמנות שאינה חוזרת.

קשה לתאר השפלה יותר גדולה מזו לחובבי ציון.

”צריכים להראות גלוי לכל,” רשמו בסכמם את תגובת רייבן, ”כי הכל אבדנו, את כבודנו, את עתידנו. […] אין אמונה בנו, בחשוב אותנו כל איש לאכרים נשחתים שאין כדאי לשים להם לב.”

במהרה החלה יק”א להראות את נחת זרועה. נוסף על תכניתה לסלק איכרים עודפים שלא הספיקה להם הקרקע במושבות ולקצץ בתמורה המשתלמת לענבים, התקוממו המתיישבים מיחסה הקשוח אליהם. כה אמר נציג יק"א בביקורו הראשון

במושבות ב-1899: ”הרוצה להיות אכר כובש מלפפונים. את המלפפונים הוא מוכר ואת המיץ הכבוש הוא אוכל בלחמו.”

מנהל המושבות בארץ מטעם יק”א, שם-טוב פריינטי, בא לזכרון יעקב ודרש שחמישים מתוך שמונים ושתיים משפחות האיכרים תעזובנה את המושבה עם פיצויים של 3000 פרנק לכל אחת וסיוע בהוצאות הדרך, אם תבחרנה להגר מן הארץ. המתיישבים סירבו למלא את הדרישה, ואז נפלה ההחלטה בדבר המשלחת שכללה את ועד המושבה, ויצאה לדרך ב 12 לדצמבר 1900. אחריה יצאה לדרך משלחת מפתח-תקווה. תחילה הופיעו המשלחות בפני אסיפה של חובבי ציון בה בלטו אחד העם ואוסישקין בגישותיהם המנוגדות, בעיקר בעניין הפועלים. אחד העם, שדיבר ”בהתרגשות עצומה, בלב כואב ונשבר,” טען את טענתו מכבר, כי הכישלון נעוץ בשיטה, ולכן הדבר היחיד שיש לדרוש מיק”א הוא שתסתלק. הוא התנגד לפעול למניעת ירידתם מן הארץ של מתיישבים, שכן יהיה זה למועיל להתיישבות, אם חלק מן האיכרים ייעזוב. תוחלת תהיה למפעל ההתישבות רק אם יהיה חסר אפוטרופסות, אמר, כלומר ההתישבות תהיה על חשבון המתיישבים. הם יקחו את הסיכון על עצמם ואיתו גם את הרווח או ההפסד.

בהמשך גובשו הצעות שעל המשלחות להציע לברון: (א) להסיר את האפוטרופסות מו המושבות ולאפשר להן הנהלת ענייניהן בעצמאות גמורה; (ב) להקים בארץ ישראל ועדה מנציגי הגופים המממנים את ההתיישבות, נציגי המושבות והפועלים. על הוועדה לתכנן כיצד להשתמש בסכומי הכסף המיועדים לארץ ישראל ואת החזרתם במועד קבוע מראש (מכאן שהכספים יינתנו כהלוואה).

חלק ראשון

חלק שלישי