דצמבר 23

תגיות

"מאה שנות ציונות – ומה הלאה?"

אורי הייטנר התייחס למאמר NEVER שכתב יזהר ב-1978, ממש בזמן הקרנת הסרט "חרבת חזעה" בטלוויזיה – ובד בבד עם הפולמוס שניטש עליו. יזהר התנגד להסכם השלום שכלל נסיגה ישראלית, 100%, מסיני. טענתו העיקרית היתה כי גם המצרים אחראיים לתוצאות מלחמת השחרור, וויתור ישראלי על 100% על השטח משחרר אותם מאחריות זו.

אני משער כי שמחה גדולה שמח הייטנר כשמצא את המאמר הזה. הרי משהו שאולי ישמח בו פחות, מאמר של יזהר מאותה תקופה עצמה – שבו הוא מגדיר מה היא לדעתו ציונות ומה ממש לא.

"לפני מאה שנה היתה זירת ההכרﬠה היהודית הרחק מכאן, והשאלה הדוחקת בהם היתה לצאת, לא לצאת, ולאן. […] כל אלפי שנות תולדות ישראל ידעו את השאלה וידעו גם את התשובה ההכרחית לה. ﬠד שבאה שעת המבחן, וﬠל השאלה הדוחקת "לאן" – השיבו רוב היהודים ב"לאו" נחרץ ופסקני לציון.

בין 1882 לבין 1914 יצאו מרוסיה כשלושה מיליון יהודים ופנו מﬠרבה, אל אמריקה; ובאותן שנים יצאו את רוסיה שלושים אלף יהודים ופנו דרומה מזרחה – ונסﬠו וּﬠלו ציונה, אל "הארץ בה האביב ינווה לעולמים". לאמור, מכל מאה [שפנו לאמריקה] פנה אחד אל ארץ אבותינו, בה ינץ השקד, התומר, ארץ תקװתנו, התקווה הנושנה, שנות אלפיים.

בשנת תר"ם (1880) חלמה אשה אחת בצנﬠא בירת תימן חלום. בחלומה והנה בﬠלה המת נגלה – שלום נקאש שמו – וגזר ﬠליה לעלות לירושלים. נפﬠמת רצה האשה אל הרב שלום מנצורה, מצדיקי הדור, והלה ﬠשה שאלה לשמיים ונענה בכתוב המפורש בתהלים ק׳׳ב, לאמור:ְ"כי ﬠת לחננה כי בא מוﬠדי", שמשמﬠו אחד וברור ונחרץ.

[…] ואכן, בשנת תרמ"ב ההיא (1882) נפרדו מכל קרוביהם ומבני קהילתם, ויצאו לארץ-ישראל שתי שיירות. באחת חמשִ משפחות, ובשנייה חמש-ﬠשרה. בקשײ קשיים ﬠלו, ובצרות צרורות נתקלו בארץ. ואז נפלה הפסקה של כרבﬠ מאה שנים ﬠד לגל הבא של העלייה. בסך-הכל, עד למלחמת העולם הראשונה, ﬠלו יהודים מתימן יותר, יחסית, מכל ﬠולי רוסיה: [קבוצה] [מ]יהודי תימן קמה וﬠלתה-אז לארץ – שקיבלה פניהם באי-רצון, בהתﬠלמות אם לא בהשפלה. וכך, מסיבות שונות, ולא במﬠט מאותן שמוﬠות רﬠות שהגיﬠו מן הארץ, נדחה המשך ההתﬠוררות הראשונה ﬠד ל-1906, והגל הראשון, זה שהפﬠימו רוח משׁיחית וֹהתﬠוררות נשׁגבה, שהיה כפתרון החלום וכשברו, ושגם הלם היטב את סיפורו של רבי אברהם טביב, שסיפר לימים ﬠל טﬠמי ﬠלײת התימנים ש"לא היו משום גזרת מלך, ולא מצד חוסר פרנסה, ולא משום סיבה מן הסיבות הגורמות לנדוד מארץ לארץ, אלא מרוב תשוקה ואהבה לא׳׳י – – – ומשרשי נשמותינו". דחף מﬠולה זה, שכולו אידיאל ולא חומר, דחף בתחילה שתי נפשות, ואחר-כך חמש משפחות, ואחר-כך ﬠוד חמש ﬠשרה, ותשש. ויוצא כי לשופרו של משיח נתפﬠמו כל הרוחות בתימן, אבל בפוﬠל ﬠלו רק כמה משפחות. והשאר, מחישובים ארציים דחו יציאתם ונשארו ﬠל מקומם. כך בארצות הדרום החמות וכך בארצות הצפון הקרות.

היהודים ישבו, המתינו, חישבו, אספו מידﬠ, שקלו שיקולים, וחלקם גם קמו אחר-כך ופנו איש לﬠברו, ולא לציון. מי אנחנו שנמתח ביקורת ﬠל חישובים ארציים ומי אנחנו שלא נודה בכוחם המוחץ.

ממש כך היה גם בידוﬠה שבתנוﬠות העלייה הראשונה מרוסיה, תנוﬠת ביל"ו. גם הם הﬠידו ﬠל ﬠצמם כי לא בגלל הרדיפות הם ﬠולים ציונה, אלא בגלל החלטתם לקבל ﬠליהם אחריות להמשך ההיסטוריה היהודית. וגם הם תחילתם ברחבי רוסיה באלפי אוהדים, מתﬠוררים ומדברים, מתקבצים, ומדברים, מלהיבים ונלהבים, מאות מהם נרשמו לﬠלייה, שישים הגיﬠו לארץ, וארבﬠה ﬠשר התיישבו בגדרה. פירמידה שבסיסה רחב וחודה נמוך ודל. י"ד אלה שבנו את גדרה הם כל הגלﬠין הקשה של כל ﬠלילות הביל"ויים. ואף כי כאילו נאמר בכך שדי בי"ד כדי לפתוח דרך, אם זו דרכה של ההיסטוריה – הרי ארבﬠה-ﬠשר מכמה מליונים שנﬠו מﬠרבה, הם פחות מטיפה בים.

כפרטים היו בין אנשי ביל"ו שומרי מצוות ויראי שמים, אבל כציבור היו תנוﬠה חילונית, ושלא מהיסח הדﬠת השמיטו ולא כתבו ﬠל דיגלם את הפסוק השלם מישﬠיהו, ובמקום "בית יﬠקב לכו ונלכה באור ה' “ המלא כתבו [בית יעקב לכו ונלכה]

[…] במאה התשﬠ-ﬠשׂרה, ﬠדיין רוב מנינם ורוב בנינם היו היהודים דתיים, מסורתיים, שלומי אמונה, לומדי תורה ומקיימי מצװת קלות כחמורות. גם רדיפות וגזירות לא חסרו כידוﬠ לאורך כל ההיּסטוריה ה"לילית" של ישראל. ולא התפילות לבדן, ולא האמונה לבדה, וגם לא הדירבון האכזרי של הרדיפות והגזירות – לא היה בכוחם לבדם כדי הזז ציונה תנוﬠת עלייה, תנוﬠה ﬠממית שתיטול לידיה את גורל ההיסטוריה של העם היהודי, מכאן ולהבא. […] צריך היה משהו, נוסף ﬠליהם, ולא כפורﬠנות או גזירת מלכות – כדי שהשאיפה תהיפך לתנועה, והחלום לארגון, והכיסופים המופשטים להתיישבות חלוצית.

[…] צריך היה שיקום כוח חדש, מורד במה שהיה קודם, […] כוח שׁיניקתו מאותם מקוֹרות, אבל הבנתו שונה […]. כוח שמתח ביקורת קשה ומרה ﬠל הווי הﬠיירה היהודית וﬠל מיבנה חייה, ושלל ﬠד ﬠומקו הווי זה. וכך, "בית יﬠקב לכו ונלכה באור ה' ׳׳ שבישﬠיהוּ פרק ב' לא הזיז מעולם תנוﬠה ציונית לארץ-ישראל, אבל ,,בית יﬠקב לכו ונלכה׳' הקים והזיז. בפּחות מ"אור ה'׳׳ – […]. הקטר הזה שהזיז לבסוף את היהדות לקראת הגשמת משאת נפשה, תפילותיה וכיסופיה המשיחיים – היתה הציונות החילונית.

הציונות החילונית לא נתהוותה לפני שנקרתה על היהודים הפגישה הטראומאטית ﬠם תרבות אירופה המתﬠוררת, הפגישה המזﬠזﬠת, המנﬠרת ﬠד תחתית, המרﬠידה את הסיפים, לﬠתים ﬠד השחתה ולעתים ﬠד שחרור, הפגישה ﬠם ההשכלה, ﬠם התנוﬠות הלאומיות המשתחררות, ﬠם הזכויות למיﬠוטים, ﬠם הזכויות למדוכאים, ﬠם התגבשות התנועות הסוציאליסטיות, וכל בדומה להן. את כל אלה ראה היהודי הנדהם, ﬠל סף ביתו הישן, הלום רוח פרצים, הלום חריפות הבוקר הﬠולה, הלום גילוי העולם שמﬠבר לגיטו, המום רעיונות, אידיאות, אפשרויות ואשליות מפﬠימות. היו שקמו ופרצו בריצה החוצה, ישר לפניהם ונﬠלמו. היו שנבהלו וחזרו פנימה וסגרו הדלת. והיו שחיפשו להם איזו סינטיזה בין הישן והחדש, בין טולסטוי ובין התנ׳׳ך, בין שחרור סוציאלי ובין שחרור משיחי. סינתיזה כה מפרה וכה פוריה שאינה מתכחשת לﬠצמה ואינה מתﬠלמת מן הﬠולם שסביבה, ﬠד שאפשר היה להמיר אותה מתורה למﬠשה, מחלום לציונות מﬠשית: עלייה, התיישבות, חקלאות, עבודה עברית, פרודוקטיביזציה של היהודי, שפה ﬠברית, ומﬠבר לאופק: מדינה יהודית וריבונות יהודית.

[…] היהודי החילוני הפך את הדת מפולחן סגור לתרבות פתוחה. מתביעה להאמין ולﬠשות לתביעה להוכיח ולﬠשות. ממצװת ההלכה שקיומן אפשרי בכל מקום ומקום בעולם למצװת עשה ארציות מעופרות בעפר הארץ. כגון מצוות העבודה העצמית, מצוות השיתופיות, והשאיפה לתיקון האדם היהודי ולתיקון החברה היהודית מכל קלקולי הגלות ומכל קלקולי הניצול הרכושני. כלומר, זה שנטל עליו עול אחריות לגורל ההיסטוריה של העם היהודי, רצה בשינוי מידות בﬠם היהודי, לא באיזו הפשטה אלא ממש בשינוי של ממש, בעם של ממש, במﬠשים של ממש. לא עוד עם יהודי שדי לו שהוא קיים, אלא עם יהודי שקיומו יפה, נכון, צודק: עם במיטבו, ומתוך הכרה אכזרית כי בלי קיום הציונות לא יוכל העם היהודי להתקיים. בלי הציונות ילך העם היהודי הלוך ודעוך, יאבד אנרגיה ויתקרר ויילך, כאותו כוכב דועך, חלילה. […] נקודת ההכרע שלהם היתה בשאיפה לאדם היהודי החדש, הלא גלותי, הלא תלוי בזולתו, והלא יורד לחייִ זולתו. לא זה הקונה זכויותיו במחיר התכחשות לﬠצמו ולא זה התובע מזולתו שׁיתכחש לעצמו. הם ראו לפניהם "יהודי יפה׳׳, והשתדלו בכל כוחם להיות היהודי היפה, הנושא בעול אחריותו והתובע מﬠצמו קודם כל, ובאמצﬠ כל התביעות – התביעה לחיים מוסריים.

כיצד? כאמור, בכל. בעולם ומלואו. ראשוני "הפועל הצעיר" כתבו ב,,הפרוגרמה" שלהם כי "תנאיּ הכרחי להגשמת הציונות – כיבוש כל מקצועות העבודה שבארץ ע"י היהודים". אמרו וגם עשו. מיבוש ביצות הירואי ועדי ניקוי מחראות נכלם. עבודה, לא רק מטעמים-כלכליים, אלא קודם כל מטעמים מוסרײם. וזה תמצית כל הדבר.

תביעה זו להיות אדם מוסרי ולהיות חברה מוסרית ולהיות עם מוסרי – הניעה אותו, את החלוץ […] שלא יהיה מתחיל בכיבושים אלא בעז אחר ﬠז ובדונם אחר דונם.

[…] היום, מאה שנה לאחר הכרזת היהודי החילוני על הציונות, ולאחר הקמת מדינת היהודים הריבונית – שדה ההתמודדות הלאומי הוא שדה היחסים בין ישראל והﬠרבים.

על ﬠניין זה נﬠצרה היום ההיסטוריה היהודית, לדﬠת במה עונה היהודי בארצו היהודית לשאלת הערבים שכניו. לא רק כשאלה פוליטית, ולא רק כבטחונית, ולא רק כיישובית, או ככלכלית – […] אלא קודם-כל כדילמה מוסרית מכרﬠת.

[…] ממש ﬠל השאלה הזאת ﬠוצר היום היהודי החילוני את היהודי הדתי. […] איזו חברה אנו מבקשים לנו: צודקת או מﬠוולת?

דווקא היהדות לימדה את הﬠולם […] שהצדק קודם לצורך. שהצדק קודם ליצירת עובדות, ושהצדק קודם למוצלח. שהצדק אינו רק כדי להוסיף יתרון למישהו, אלא לﬠתים גם כדי לװתר ﬠל משהו. […] רק הצדק בונה עולם.

[…] וכך, פונה היום בקובלנה אדם חילוני אל האדם הדתי ואל חוד-ביטויו המﬠשי היום, – כלומר, אל "גוש אמונים". ומזכיר להם שדתיותו של ציבור אינה סייג בפני אי-מוסריות. ושביטוייו הגלויים של אותו גוש יש בהם הגשמה מגושמת של חמדנותו של בﬠל הכוח. אני חזק ובכן אני לוקח. ושהם מנסים שוב ושוב להפוך את הכוח לזכות, ואת רובה הכיבוש להוכחת בﬠלות. ושראוי להם לאנשי "גוש אמונים" לחזור ולקרוא בסיפור כרם נבות היזרﬠאלי. בלי התפלפלות אלא ביושר לב ובפתיחות לכאבו של הזולת. וﬠוד לזכור, שההיסטוריה היהודית מלאה כולה ﬠדויות שיש מעשים שאסור לﬠשות, שﬠם לא יﬠשה, ושﬠם לא יﬠשה למיﬠוט היושב בקרבו. וגם לזכור, שﬠל צד האמת אין כאן שום שטחים ולא שום שאלה של שטחים. אלא רק בני-אדם יש, למﬠלה ממליון וחצי אנשים, נשים וטף, שמחכים להכרﬠתנו. אנשים הם ולא טריטוריה. אילו רק טריטוריה – הכל היה פשוט יותר וגמור משכבר.

מה איפוא ﬠושים ﬠם האנשים? לא ﬠם השטחים אלא ﬠם האנשים, האנשים החיים שם, יושבי המקום מדורי דורות, בעלי רצון ﬠצמי, בﬠלי כבוד ﬠצמי, ובﬠלי תקוה – מה לﬠשות ﬠם האנשים? לשבור אותם? להתﬠלם מהם? להשאירם ולרמוס את רצונם? או לגרשם ולהגלותם – אותם ואת רצונם שלהם? מה עם האנשים?"

דברים שנאמרו בכנס אגודת הסופרים בנושא: "מאה שנות ציונות – ומה הלאה?” ב־12.4.82. ופורסמו במעריב, 30.4.1982