ספטמבר 27

תגיות

אפילוג – אסעד חלבי

ב-18 ליוני 1998, במדור ‘נפטרים’ הופיעו ב"בסינסינטי אנקוירר" השורות הבאות:

"אסעד סאבא חלבי, 93, מנהיג בקהילה הערבית המקומית והבעלים בגימלאות של חברת חלבי יבוא (מכירת מתנות ליחידים ובסיטונות), נפטר ב-11 ליוני בבית אחותו אשר בווסטר. יליד ירושלים בן ה־93 התחנך בפלשתינה אך לא השלים את לימודי התיכון. ב־1951 הביא את משפחתו לארה"ב, והתיישב בסינסינטי, אוהיו, עם בן דודו. הוא התחיל את דרכו כבעלים של סוכנות גודייר בקולג’ היל ב 1951, הפעיל את העסק במשך 10 שנים, ואז עבר ליבוא מתנות והעביר את מקום העסק לסט. ברנרד. ב־1980 מכר את חלבי יבוא ופרש לגמלאות.

כשהגיע לכאן הפך למנהיג הקהילה הפלשתינאית הקטנה. שירת כנשיא הראשון של איגוד הערבים האמריקאים. היה המייסד של חברת חלבי אימפורט ולעיתים קרובות נשא דברים באזני קבוצות שונות על המצב הפוליטי בעולם הערבי, בפרט על האירועים ב48 שנלוו ליסודה של מדינת ישראל, על מה שהיתה אז פלשתינה ולהשלכות שהיו לכך על חייו וחיי אחיו ואחיותיו הצעירים. “הוא גידל את משפחתו וחינך אותה והיה מאד גאה בכך" אמרה ביתו סמיה חלבי מניו יורק. “היו לו חיים מאד קשים, כשהיה נער בפלשתין… הוא היה חזק מאד, למרות כל קשיי חייו" הוסיפה "הוא היה נחוש ואדם מאד כנה. כולנו הערצנו את כוחו והוא שימש לנו דוגמה רבתי". הוא היה חבר בכנסיה הפרסביטריאנית הראשונה בקולג’ היל, ואספן מטבעות. אישתו במשך 50 שנה, פוטוני (עתאלה) חלבי, נפטרה ב 1984. שארים אחרים כוללים בת נוספת, שני בנים, תשעה נכדים ו-14 נינים.

ferdi

צעירים ממשפחת חלבי המורחבת (לאו דווקא קרובים מדרגה ראשונה של אסעד חלבי) בדרך לבית-לחם, 1946

האם היה חייב לעזוב את יפו? רוב התושבים סביב קו העימות, יהודים וערבים כאחד, עזבו כמוהו את בתיהם ועסקיהם. כשהעימות הסתיים רק היהודים חזרו למקומם. בזכות כספו וקשריו הצליח אסעד חלבי להגיע לא למחנה פליטים ברצועת עזה אלא לארה"ב, וללא ספק בזכות היותו סוכן גודייר בארץ במשך עשרות שנים המשיך בכך גם בסינסינטי.

בספטמבר 1949 כתב אסעד חלבי ל-Clapp Mission כי כאשר נטש את פלשתינה למקום בטוח יותר השאיר מאחוריו את המחסנים ואת אולמות התצוגה והמכירה של חברת לינד את חלבי בחיפה וביפו. ערך הסחורות שהיו בהן היה 153,200 לא"י, (כ 50 מיליון ש"ח בערכים עכשוויים) והן הוחרמו על ידי הרשויות היהודיות, בזמן אחת מהפסקות האש. ביתו ברחוב אלחדר (מנדספרנס כיום) ביפו נבזז בראשית מאי 1948 ונלקחו ממנו כלי קריסטל, פסנתר, רדיו, מקרר חשמלי וחפצים אחרים. הוא האשים את האו"ם בנזקים אלו.

האו"ם השיב כי הוא אינו אחראי למה שהתרחש ביפו ובחיפה כי מעולם לא שלט בשטחן. כנגד כך טען חלבי כי המבחן אינו מי שלט בשטח, אלא מי גרם לאירועים שהביאו להפסד ביתו ורכושו של אדם שמשפחתו חיתה בו מאות בשנים, והרשתה לזרים שזה מקרוב באו לקחת מה שאינו שלהם.

halaby-faradj

פיקניק בדרך ליריחו של הנ"ל

ה־Clapp Mission הייתה אחת השליחויות שנטלה על עצמה ועדת הפיוס שהקים האו"ם ב־1949 במטרה ליישב את הסכסוך הישראלי ערבי.

בראשה עמד Gordon R. Clapp, אמריקאי שהיה בדבבד ראש הרשות לפיתוח עמק טנסי – אחד המפעלים המובהקים של הניודיל (מיזמתו של רוזוולט, הנשיא שחילץ את ארה”ב מהשפל הגדול של שנות השלושים), ובמשתמע אדם "ליברלי". משימת ה־Clapp Mission הייתה למיין את פליטי מלחמת 1948 למוצאם, מקום שהייתם כפליטים ומצבם בו, להעריך את מידת הנזק הכלכלי שנגרם להם, ולהתוות פתרונות אפשריים. בין השאר ציין דו"ח הועדה כי 750000 אלף פלשתינאים עזבו את גבולות ישראל, ו-17000 יהודים עזבו את בתיהם שנשארו בשליטה ערבית ועברו לתוך ישראל. הדו"ח טוען כי שבע מדינות ערב שהכריזו מלחמה על ישראל (מצריים, ירדן, סוריה, לבנון, עיראק, סעודיה ותימן) אינן מסוגלות, כלכלית, לקלוט פליטים אלה בתוכן, מאחר שמספר הפליטים מגיע ל־7% מסך תושביהם (ואגב כך קובע בלי למצמץ שסך כל תושבי מדינות ערב ב49 היה כעשרה מיליוןאם כי במצרים לבדה היה אז גודל האוכלוסיה מעל 20 מיליון נפש).

אני מותיר בידי הקוראים להעריך את תוקפה של קביעת הוועדה בפרספקטיבה של השנים שחלפו מאז.

כמו־כן ציין הדו"ח כי ישראל הביעה את נכונותה לשובם של 100000 פליטים, כפוף לכך שמדינות ערב יחתמו איתה על הסכם שלום, ואותם פליטים יתחייבו שלא לפעול כנגדה. בין היתר מציין הדו"ח כי הפליטים היהודים נקלטו בישראל כבר ב־ 1949 – ואינם מהווים בעיה, כמוהם כ30000 פליטים ערבים (הידועים בטרמינולגיה הישראלית כ"נפקדים נוכחים") שנקלטו גם הם בגבולות ישראל. הערבים דחו הצעות אלה.

אני בוחר לבחון את התביעה הנ"ל של אסעד חלבי מהאו"ם משני כיוונים, אבל לפני כן אבהיר כי אינני מפקפק ולו לרגע באמיתות כאבו, אבלו ותחושת החורבן שלו, כולל תאוות הנקם. בשאלה האם הוא קורבן בלבד, או גם שותף, ולו גם בעקיפין ולא מבחירה, לנסיבות שהביאו עליו את מצבו – לא אדון.

מחיר ממוצע לרובר חדשה ב־1947 היה כ־1000 לא"י. גם אם נניח כי מחצית המשלוח ל־1947 (25 מכוניות) לא נמכרה אלא נבזזה לא עולה הנזק על 25000 לא"י, כשישית מהסכום שנקב. אם ניקח בחשבון את ירידת ערך מכונית שלא נמכרה עד תום שנת המודל – אף פחות מכך. נכון: היו חנויות, אולמות תצוגה, מוסכים, צמיגים, מכשירי רדיו – אבל חציים היו שייכים ללארס לינד. יוחאי שינער מציין שבשנת 1951 מכר חלבי את חלקו בחברה ללינד, אם כי שניהם כבר לא היו תושבי הארץ. בכל מקרה אין חולק על כך כי ב־1946 היה אסעד חלבי אדם עשיר וב־1947 איבד את מרבית רכושו.

הכיוון השני הוא ממדי הביזה שבזזו היהודים את רכוש הערבים הנטוש. מרכז מפא"י דן בשאלה זו באוגוסט 1948, באמצע המלחמה, ובדיון אמר דוד בןגוריון, הוא ולא אחר, כי שני דברים הפתיעו אותו: “הבריחה הערבית והביזה היהודית. התברר שרוב היהודים הם גנביםואנשי העמק גנבו והחלוצים שבחלוצים, הורי ילדי פלמ"ח, והשתתפו בזה כולם." וצבי יהודה, מנהלל, העיר באותו דיון כי בחיפה בזזו את רכוש הערבים גם חברי שער העמקים, יגור ורמת יוחנן: "זהו כנראה אינסטינקט פרימיטיבי של האדם הקדמון."

הסופר משה סמילנסקי, ראש התאחדות האיכרים, היה עוד יותר חריף, אם אפשר, וכתב ב”הארץ”: "המלחמה חילקה את עמנו האחד, היושב בארצו, לשני "עמים": האחד בחזית, הנותן לעמו הכול, ובכלל זה את חייו היפים: והשני בעורף, שיודע "להסתדר" יפה וליהנות מן המלחמה בלי לסכן דבר.” הוא תיאר במילים חריפות את הביזה וממדיה.

אסעד חלבי הפך לאיש עסקים אמריקאי מצליח, למנהיג הגולה הפלשתינאית בארה"ב, ולדובר מר ושוטם בגנות מדינת ישראל. ביתו סמיה, ילידת ירושלים, בגרה להיות ציירת אמריקאית ידועה ומרצה לאמנות באוניברסיטת ייל היוקרתית – ושונאת ישראל מרה ובולטת.

topolino

בוואדי קלט

הפרק הקודם: 1947 – השנה האחרונה