ספטמבר 24

תגיות

1947 – השנה האחרונה

בשנת המודל 1947 יוצאו לא”י למעלה מ-50 מכוניות, מדגמי רובר 16 ו-10, הפעם כולן עם הגה שמאלי. להזכירכם: שנת המודל החלה אז באוגוסט של השנה הקודמת, כך שגם חלק ממכוניות מודל 46, שהגיעו ארצה במשלוח השני – נרשמו כדגם 47.

בעמוד האחרון של ספר הרכב, הנמסר לבעל הרכב עם הרכב, מופיעים נציגי רובר ברחבי העולם:

overseas

וביניהם הנציגים בפלשתינה – לינד וחלבי, יפו, ת.ד. 628. רוב הנציגויות הן ברחבי האימפריה המתפרקת, סוג של לקוחות שבויים: דרום אפריקה, ציילון (לימים סרילנקה), קפריסין, מצריים, הודו (כלכותה, בומביי, רוואלפינדי, מדרס), מלאיה (סינגפור בפרט, אז חלק ממלאיה), מלטה, מאוריציוס, רודזיה (לימים זימבבואה) וטרינידד. בחלק מן המדינות הללו עדיין שרדו מכוניות רובר מן התקופה, והן פעילות במועדוני האספנות המקומיים. אחוז השורדות העולמי הוא כ-2% מכלל הייצור, אבל בארץ הוא כמעט 6%. מעניין מדוע.

ב־1947 המצב הבטחוני בארץ הולך ומתערער. הבריטים מסתגרים במובלעות משלהם, מגודרות ומבוצרות. מכירים את המושג "בווינגראד"? זה היה אותו חלק מגודר ושמור של ירושלים אותו הפקיעו הבריטים לשימושם הבלעדי.

1948_jerusalem_bevingrad_princess_mary_ave באדיבות הויקיפדיה.

מובלעת כזאת הייתה קיימת לא רק בירושלים, אלא גם במקומות אחרים בארץ. ברחובות, למשל, הפקיעו הבריטים את רחוב אייזנברג, את "הקמפ" שמשמאלו ואת תחנת המשטרה שמימינו לשימושם הבלעדי, וגידרו אותם. רק לאנגלים הותרה הכניסה. התושבים היהודים שבתיהם היפים הופקעו לטובת האנגלים נאלצו לעבור למגורים זמניים, מאולתרים, למעין קדםמעברה.

קהל היעד של לינד וחלבי היה, כזכור, בראש ובראשונה הציבור הבריטי בארץ. אבל מי מהם זקוק לרכב פרטי בשעה שהם מסתגרים במובלעות מבוצרות, ונעים מחוץ להן בשיירות בלבד? האם התכנית העיסקית של לינד וחלבי קורסת?

(אגב שיירות, זיכרון ילדות: אימי, אחותי בת שלוש ואני הולכים לביתמרקחת ברחוב הרצל ברחובות, לא רחוק מתחנת המשטרה. כדי להגיע אליו יש לחצות את הרחוב, ואימי עושה זאת בצעדים מהירים, משאירה אותנו על המדרכה שכנגד. מכיוון דרום (שעריים) מתקדמת שיירת Ten Tonners בריטית. השיירה כבר קרובה מאד. לפתע מתפרצת אחותי הקטנה לכביש ורצה לקראת אימה שבצד השני. המשאית הגמלונית הראשונה נעצרת בחריקה, מילימטר מהילדה, מהמחבלת הקטנה, וכל השיירה נעצרת אחריה כבאפקט הדומינו. )

ruinedcaenconvoy

טן-טונר גורר תותח.

התקווה דועכת. האם על לינד וחלבי להתייאש?

לקוחות שזה עתה רכשו רובר חדשה מנסים להיפטר ממנה:

mishmar4a

"למכירה: רובר 12 כ"ס סלון, במצב טוב מאד. טלפון 4196 ירושלים, בין 9 בבוקר לאחת אחה"צ.”

מודעה זו מתפרסמת ב"פלשתיין פוסט" ב18 לנובמבר 1946, כחצי שנה בלבד לאחר תחילת אספקת המכוניות ללקוחות. ברור שאצל מישהו השתנו לגמרי התכניות.

בספרה "המנדטורים" ראיינה בין היתר הדרה לזר את יהושע פלמון, שהיה ראש המחלקה הערבית של הש”י (לימים השב”כ), ומאוחר יותר היועץ לענייני מיעוטים לראש הממשלה וראש המחלקה לעינייני ערבים במשרד החוץ.

וכך אמר: “עד 1946 מי חשב על מדינה? אני ראיתי פה ארץ שבה שלטת אנגליה, ארץ די טובה שאפשר לחיות בה. חשבתי שאי אפשר לחיות בה רק כשראיתי את ההתנהגות הפושעת שלהם עם המעפילים. עד אז לא היה צריך מדינה. בשביל מה? בשביל להרים דגל? היה פה ביטחון, היה פה סדר, שלט פה החוק. אני לא צריך את זה בשביל שתהיה כנסת, לשם בידור אני יכול ללכת לרחוב. נוסיבה היה יכול להיות שר מצוין, אבל הוא לא הסכים ל־100,000 פליטי חרב.”

אנגליה מתנגדת בתוקף, בכוח, להעפלה. אחרי השואה יהודי ארץישראל אינם יכולים להשלים עם זה. התסיסה מתקרבת לנקודת רתיחה.

ב-1 למרס 1947 תוקף האצ"ל את מועדון הקצינים שבלב בווינגרד. 17 קצינים וחיילים בריטיים נהרגים. איזה קצין בריטי בכיר, פקיד בכיר, שופט, או מנהל בנק עדיין חושב על קניית רכב חדש?

ללינד וחלבי מלאי מכוניות שדורשיו מתמעטים. קהל היעד כבר אינו אנשי הממשל הבריטי. הם פותחים תצוגה, משרדי מכירות ושרות בדרך יפותלאביב, הנמצאת בתווך בין היהודים לערבים,

mishmar1a

מקווים למצוא לקוחות בתוכם. בעלי המקום הוא מיכאל שוורץ.

הלחץ של אניות המעפילים על דעת הקהל הבינלאומית גורמות לאו"ם, ב-1 ליוני 1947, למנות ועדה שתבחן את חלוקת הארץ לשתי מדינות.

כחודש לאחר מכן, יולי 47, מתחוללת השערורייה הגדולה של יציאת אירופה 1947 (“אקסודוס") בה מגרשים הבריטים כמעט 5000 מעפילים יהודים ניצולי שואה לגרמניה. בריטניה סופגת נוקאאוט בדעת הקהל הבינלאומית.

ten-rover

טןטונר ורובר, תמונה מתוך הסרט "אקסודוס".

לינד וחלבי עדיין מצליחים למכור מכוניות אחדות לציבור היהודי: ברשיון של 26-453 מצויין כי תאריך הרישום הוא 15-08-47. נואשים, הם פונים עכשיו לקהל היהודי וב9 לספטמבר 47 מפרסמים את המודעה הבאה:

1946-09-24

ועדת האו"ם ממליצה על סיום המנדט הבריטי וחלוקת הארץ לשתי מדינות לשני העמים, וב־29 לנובמבר 1947 מחליטה עצרת האו"ם לקבל את המלצות הוועדה.

כותב אתר עיריית תל אביב

"למחרת החלטת מועצת האו"ם בכ"ט בנובמבר […] החלו התקפות של ערבים על תושבי העיר. ההתקפות גרמו לעשרות הרוגים. […] ראשי העיר של יפו ותל אביב, יוסוף הייכל וישראל רוקח, ניסו תחילה למנוע את ההסלמה במצב ולהגיע להסכם בדרכי שלום, ואף פרסמו כרוזים מרגיעים שקראו לאוכלוסיה שלא להיגרר למעשי אלימות. הייכל אף ניסה ליצור מגעים עם הוועד הערבי העליון ועם עבדאללה מלך ירדן, על מנת לקבל את תמיכתם בהסכם שלום, אולם שני ראשי העיר והחוגים המתונים לא יכלו למנוע את הסלמת העימות, גם ניסיונות תיווך בריטים לא עלו יפה, והצליחו ליצור הפסקות אש קצרות בלבד.

היריות וההתקפות ההדדיות, גרמו לשיבוש החיים בשתי הערים: בתל אביב שובשו חיי המלאכה והמסחר באזור המרכז המסחרי בדרום העיר (רחוב הרצל, דרך יפו תל אביב ושוק הכרמל), תושבי שכונות הספר שגבלו ביפו ובכפרים ערביים עזבו ברובם את בתיהם והפכו לפליטים. גם הדרכים מתלאביב מזרחה לכיוון ירושלים וצפונה לחיפה שובשו. ביפו שובשו חיי המסחר ורבים מהתושבים נטשו את העיר."

בו בזמן אירעו התרחשויות דומות ברחוב ממילא בירושלים.  אולמות התצוגה והמוסכים של לינד וחלבי נמצאו במוקדי הסכסוך האלים: רח’ ממילא בירושלים ודרך יפו־תל־אביב בתל־אביב יפו. מקומות מסוכנים אלה שממו. הלקוחות, יהודים כערבים, נמלטו. סיכויי החברה למכור את המלאי שנשאר שאפו לאפס, אפילו לשחררן ממחסני הערובה של המכס כבר לא היה כדאי, וכנראה גם אי אפשר, והן נשארו שם.

העולם שלארס לינד ואסעד חלבי חיו בו נגמר, חלף עם הרוח. שניהם, מיואשים, עזבו את הארץ.

ב14 במאי 1948, בד-בבד עם הכרזת המדינה, השתלט האצ"ל על מרכז יפו  ובין היתר על מחסני הערובה של המכס, בהם נמצא לפחות ממחצית המשלוח של רובר לשנת 1947. האצ"ל "החרים" את המכוניות ומסר אחת מהן לשימושו של המפקד, מנחם בגין.

begins16

מנחם בגין וילדיו ברובר שנבזזה מלינד וחלבי. המכונית היתה במחסן ערובה בנמל יפו כאשר נפל לידי האצ"ל.

הפרק הבא: אסעד חלבי, אפילוג

הפרק הקודם: הכתם הלבן במפה