ספטמבר 15

תגיות

דוד המלך נכנס לתמונה

הכרנו כבר את לארס לינד, פלשתינאי נוצרי ממוצא שוודי, צלם-ארכיאולוג-מוסכניק-סוחר-מכוניות, והחל משנות העשרים של המאה העשרים בעליה של פנצ’ריה ברחוב ממילא בירושלים, הרחוב המקשר בין העיר המזרחית, העתיקה, והעיר המערבית, המודרנית.

והכרנו כבר במקצת גם את אסאד חלבי, פלשתינאי נוצרי ממוצא סורי, מחאלב, גם הוא בעליה של פנצ’ריה ברחוב ממילא, ובעל הזכיון למכירת צמיגים מתוצרת גודייר. ומעיון בעיתון הרשמי של ממשלת פלשתינה-א"י של אותן שנים נוכחנו כי אי שם בתחילת שנות השלושים הוקמה שותפות בין שני השכנים הללו: חברת לינד את חלבי, ואפילו העזנו לשער כי מלבד השכנות בעסקים, או אף לפניה, הכירו השניים הנ"ל בכנסיה, בהיות שניהם פרסביטריאניים.

lind

אחת מההודעות הלא מעטות שפורסמו בעיתון הרשמי של ממשלת המנדט בעניין חברת לינד את חלבי.

lind2

ועוד הזכרנו את הפריחה והשגשוג שפקדו את הארץ עם ראשית המנדט הבריטי, עם ההשקעות הגדולות בתשתית ובבניין, עם השיפור במערכות החוק, הבריאות והמינהל ועם הגידול המהיר באוכלוסיה היהודית (עליה) והערבית (כתוצאה מהדברת הקדחת ומחלות קטלניות נוספות). כל אלה יצרו ביקושים גדולים לסחורות מכל הסוגים ולמכוניות בפרט.

אבל הנה נוספת חוליה חשובה לסיפורנו – והיא הכנסיה היוונית אורתודוקסית. במשך מאות שנים אסר השלטון העותומני על רכישת קרקע בארץ על ידי זרים. אבל במשך המאה התשע-עשרה התרופפו האיסורים הללו וצעד אחר צעד הותר ללא מוסלמים ולאזרחים זרים לרכוש אדמות. כשלון מסעות הצלב לא הקהה את שאיפת הכנסיות הנוצריות להשיג אחיזה בארץ והם ניצלו את השינוי בתקנות לרכישה מסיבית של אדמות, ולהקמת מוסדות (כנסיות, מנזרים, בתי-חולים וכו’) עליהן. השיפור בתחבורה – הפנים ארצית והבין לאומית – (וגם הפריבילגיות להן זכו המעצמות בארץ: ה"קפיטולציות") הביא להתגברות זרם הצליינים הנוצריים ארצה ואיתו התגבר זרם התרומות לכנסיות הנ"ל. גם הוצאותיהן תפחו.

אחת הרוכשות המסיביות היתה הכנסיה היוונית אורתודוקסית. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה פסקה באחת הצליינות והכנסיה הזו "נתקעה" בתזרים מזומנים אסוני: הוצאות אדירות ללא הכנסות. הפתרון לשעה היה נטילת הלוואות, והכנסיה שקעה בחובות עד כדי כך שבראשית השלטון הבריטי היתה במצב של פשיטת רגל. הכנסיה נאלצה למכור אחדות מנחלאותיה הטובות, אלו שממערב לחומה, שעוד מערבית מהן החלה לקום העיר המערבית, החדשה, ושכונותיה.

משפחת מוצרי, משפחה יהודית ממצריים, זיהתה את ההזדמנות העיסקית, והקימה חברה לשם כך. “החברה רכשה מהכנסייה היוונית אורתודוקסית בשנת 1929 שטח גדול של כ-18 דונמים ברחוב שנקרא אז "רחוב יוליאן" (לימים רחוב המלך דוד). עלות רכישת השטח הייתה 31,000 לא"י – סכום עצום באותה עת. השטח שנרכש נבחר בזכות מיקומו הכלכלי-אסטרטגי, ובזכות הנוף הנשקף ממנו. השטח נמצא מול חומות העיר העתיקה ומגדל דוד, וכן למול הר ציון. קרבתו של המלון למגדל דוד ולקבר דוד העניקה את ההשראה לשם שנבחר עבורו – "King David"- "המלך דוד". השם נועד לשקף הדר מלכות, כמקובל במלונות הפאר של אירופה באותה תקופה, ובה בעת להיות יהודי וארץ-ישראלי. השטח נמצא מערבית לגיא בן הינום, בסמוך למרכז המסחרי בממילא ולשכונות היהודיות ימין משה ומחנה ישראל. כמה שנים לפני כן הוחל בבניית מרכז ימק"א ירושלים מעברו השני של הרחוב, ועם סיום בנייתו ניצבו שני המבנים המרשימים זה מול זה" אומרת הויקיפדיה.

קשה להמעיט במרכזיות המלון הזה בחיי העילית הירושלמית (אנגלית, יהודית, ערבית) בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים. תיאורים מרתקים נמצאים בסדרת ספריו של דוד שחר "היכל הכלים השבורים" ובספרים אחרים. בחרתי לצטט שלשה קטעים מתוך ספרה של הדרה לזר "המנדטורים" – המביא ראיונות עם אחדים מלקוחות המלון באותן שנים*.
כותבת לזר:

"פואד שחאדה הוא עורך דין, בן למשפחה נוצרית משכילה שהיתה בירושלים בשנות המנדאט ולא חזרה לשם. […] הוא תיאר ימים נפלאים בירושלים שאין יפה ממנה בעולם:

”כולנו יכולנו לחוש את התרבות ששררה אז בירושלים, בערבים שבילינו בהנאה כזאת. וגם בימק”א, הספורט שעסקנו בו, השחיות ששחינו, המשקאות ששתינו בקינג דיוויד, הלימודים הקשים בסטודנטים.” בפנים חתומות נשא פואד שחאדה דברים על פי נוסחה של קינה: ”חיינו באווירה הנפלאה הזאת, ולמה שתתחסל? אבל היא חוסלה. הייתי סטודנט אבל יכולתי לחוש את השפע. את ארוחת הערב שלי הייתי אוכל מדי לילה באחד משלושה מקומות: בקפה שהוא היום כלבו, שקראו לו 'קפה וינה', ובמקום ששמו היה 'קפה אירופה', ועכשיו הוא סניף של בנק לאומי. למקום השלישי קראו 'עטרה' […]”

zion-1

ככר ציון בשנות מלחמת העולם השניה. "קפה ארפה" במרכז.

אל אליהו אלישר עוד נחזור בהמשך. הדרה לזר ריאיינה את גיסתו רחל, אשת אחיו מנשה:

""אנחנו ישבנו בווילה נהדרת במרכז העיר," סיפרה רחל אלישר לבית קוקיא, ”וכל בן־יהודה, כל זה היה עצים וסלעים ועצי פרי ובוסתנים. אז זה היה פיאודאלי. החברה היתה פיאודאלית. היו כמה משפחות מיוחסות, עשירות, ולהן היה המגע עם כל הערבים והקונסולים והגויים. ואחר כך היה העם ושם היה עוני נורא, מאוד. פשוט נהדר לראות עכשיו איך לכל אחד יש אפשרויות. לגמרי שונה ממה שהיה אז. בשבילנו זה היה משהו יוצא מן הכלל.” היא סיימה בחיוך, בעיניה התכולות משהו מכסה, וקמה בתנועה קלה אל שולחן סמוך, שהכול הוכן עליו מבעוד מועד; גבה זקוף להפליא, לבושה בקפידה, מטופחת מבלי להיות מהודרת.

”מנשה,” התרונן קולה הצלול בהטעמה צרפתית, "אני מביאה לך תה,"ועברה בצעדים מהירים, שלא לפי שנותיה, על פני החדר האפלולי ועל פני החדר שנפתח ממנו, ושם, בקצהו, הבחנתי רק אז, ישב בכורסה גבוהה איש דק ובא בימים, מנשה אלישר. פניו היו מופנות אל המרפסת ואל האורנים המזהיבים באור אחר הצהריים. ציפורים כבר התחילו לצייץ שם לקראת סוף היום.

"ראג'ב ביי נשאשיבי, ראש העירייה, היה ידיד טוב שלנו,” סיפרה לאחר שהגישה לנו תה ועמדה על כך שאטעם ממיני המאפה. "הוא היה בא הביתה ואנחנו היינו הולכים אליו, או שנפגשים במלון המלך דוד, שהיה אז לא מה שהוא היום. אז הוא היה מלון מפואר מבחינה זאת שלא היה עמךָ. היה מלון שרק אנשים מסוימים יכלו להרשות לעצמם ללכת ולשתות כוס תה שמה. היום כל אחד יכול להיכנס. אבל אז זה היה באמת יוצא דופן. לא ראינו דברים כאלה בחלק הזה של העולם, אם כי אנחנו היינו נוסעים לעתים קרובות מאוד לאירופה. אבל פה בארץ הטיסו הכול מגרופּי. למשל, תות שדה. בפעם הראשונה אני אכלתי תות שדה אצל הגברת לנדאו כשהטיסו מגרופּי בקיירו." כששאלתי על הגברת לנדאו, אותה גברת מפורסמת לפי דברי לילה מאנטורה, הסבירה לי רחל אלישר שהיא היתה מנהלת בית הספר אוולינה דה רוטשילד, ומכיוון שהיא עצמה למדה בבית הספר הזה, הם היו אתה בידידות רבה.

”הגברת לנדאו היתה עורכת קבלות פנים מפוארות לכל הקהילה הבריטית של ירושלים הגבוהה,” סיפרה. ”היא היתה קצת אנטי־ציונית ותמיד רבה עם אוסישקין, ואני זוכרת שפעם שלחה לו הזמנה באנגלית, והוא החזיר לה ואמר, 'אני לא מבין אנגלית, תכתבי בעברית.' היא אמרה, 'לא מבין אנגלית – אז אתה לא בא.'"
משפחת נשאשיבי היתה אחת משתי המשפחות הערביות החשובות ביותר בירושלים ובארץ כולה.

nashashibi-1930

נאששיבי ומכוניתו 1930

לזר ראיינה את אחד מבניה במקום גלותו, בלונדון:

"האם זה ציור של ירושלים?” שאלתי, והוריתי על התמונה הישנה התלויה מעל הספה. ”בוודאי,” ענה נאסר אל־דין אל־נשאשיבי. ”מי צייר אותו?” ביקשתי לדעת. ”מיד אגיד לך,” אמר, וניגש אל התמונה, ”לארסון ווּד צייר אותה במאה התשע־עשרה. אנגלי. יש לי עוד אחת, בג'נווה. הולנדית.”

כשניגשתי גם אני לתמונה, הוסיף, "אני איש ירושלים. היה לנו קפה ווינה שלנו, היה לנו הקינג דיוויד, את הספרים שלי נהגתי לקנות בחנות ספרים ברחוב יפו, סטימצקי. האם היא עוד שם?

zion

zion2

תמונות נוספות של ככר ציון באותן שנים. סטימצקי מימין לכניסה לקולנוע.

[…] את התמונה הזאת קניתי לפני כשש־שבע שנים,” סיפר לי כשהחזרתי לו את המשקפת. "גברתי במכירה פומבית על טדי קולק. התעקשתי לקנות אותה. הוא גרם לי לשלם הרבה יותר ממה שהתכוונתי.” ובחיוך של הנאה הציץ בה והוסיף, "אם אמצא ציור של מלון קינג דיוויד, אתלה אותו בחדר האורחים, מפני שאני יכול לומר במצפון שקט שלא עבר יום אחד שבו נעדרתי משם. אם לא הלכתי בצהריים הייתי הולך בערב. וכשבאנו לקינג דיוויד, בעיקר בשנות המלחמה, היינו רואים שם את העילית שכבת השלטת במורה התיכון, ערבים ושאינם ערבים. במו עיני ראיתי באולמות הקינג דיוויד אנשים כמו

השאה של איראן, גנרל קאטרו, דה גול, מלכת מצרים, מלך מצרים, ואת הגנרלים מביירות, צרפתים ואנגלים, ואפילו את המלך זוגו מאלבניה.” וכאן פתח וסיפר בפרוטרוט על נשף הסילווסטר במלון, שהיה המאורע של השנה, וציין שהנציב העליון היה בא והמזכיר הראשי וערבים ואנגלים רבים. היהודים היו מעטים למדי. ”אדון בן־גוריון לא אהב לרקוד," גיחך, ואכן בן־גודיון היה עסוק, ככל הנראה, בעניינים אחרים באיזה משרד לא מפואר ברחביה.

"זה היה המקום האהוב עלי זה היה בעיני המלון הטוב ביותר במזרח הקרוב, זה היה גן עדן סנובי מאוד, נקי מאוד, ובשבילי גם המטה שלי. הייתי מסתפר שם, הייתי הולך לשתות שם, הייתי פוגש את החברים שלי שם, וגם את החברים הזרים, האורחים מחוץ־לארץ. לבאר הייתי ניגש מפעם לפעם, אבל ביכרתי ללגום את מיץ העגבניות שלי, עם זיתים, בשעה אחת בצהריים בלובי, ולהתבונן באנשים. אם רצית לטלפן היית בא לשם. באותם ימים היה שם שירות טלפונים ממדרגה ראשונה. ‘השיגו לי את לונדון,' ובשתי דקות היית מקבל את לונדון. היתה שם טלפוניסטית שנקראה מתילדה, פעילה מאוד ומלאת מרץ, ואני עדיין זוכר את מתילדה אחרי ארבעים שנה,” סיפר בהנאה [….] "אם תחזרי לירושלים, לבניין של טדי קולק, תגלי שבנו אותו בימי סר ארתור ווקופ ובימי הוד מעלתו, ראש עיריית ירושלים, ראג'ב ביי נשאשיבי. זה כתוב שם עדיין, על בניין ברקליס בנק.” כך סיים בחגיגיות[…]

king-david-1946

מצעד צבאי בריטי בחזית מלון המלך דוד, 1946, לכבוד יום ההולדת של המלך ג'ורג'.

ועל הגלגל שהחל סובב שם, במלון המלך דוד, ואיך גלגל לו בדיוק שם משלוחים של רובר מסדרה P2 לארץ הקודש – בהמשך.

  • הדרה לזר, "המנדטורים" הוצאת כתר, 1990

הפרק הבא: הגלגול (rotary)

הפרק הקודם: השותפות