אוגוסט 31

תגיות

אליהו הנביא, הקייזר וילהלם ואחת המכוניות המשובחות של בריטניה

והנה זה בא. ב־1924 פתחה ה"אמריקן קולוני" סוכנות למכירת מכוניות מתוצרת האחים דודג’, ומשאיות מתוצרת גרהאם. הסוכנות היתה צמודה לחנות הותיקה שלהם, וסמוכה לשער יפו.

sochnut-dodge

שימו לב לשלל התלבושות החל באשה חשופת הזרועות, בנעלי עקב ושמשיה, דרך תרבוש קסקט מגבעות למיניהן כפיה וג'לביה. חברה פלורליסטית

כך נראה אולם התצוגה מבפנים

dodge

אור סגל הרבה לפרסם בקבוצת מועדון החמש בפייסבוק תמונות של מכוניות דודג’ משנות העשרים. התמונות נוצרו כמובן על ידי מעבדת הצילום של האמריקן קולוני, בעלי סוכנות דודג’. עוד על כך בהמשך.

בין האחים דודג’ והאחים גרהאם נחתם הסכם ב־1921 לפיו יורכבו במשאיות גרהאם מנועים, תיבות הילוכים וסרנים מתוצרת דודג’, והם יחלקו זה עם זה את אולמות התצוגה ברחבי העולם. גם אולם התצוגה הירושלמי נכלל בקטגוריה זו. במשך הזמן התמזגה גרהאם בדודג’, וזו נבלעה בקרייזלר. האחים גרהאם המשיכו בפעילותם בעולם הרכב וזו הסתעפה והגיעה עד חיפה בשנות החמישים: המותגים הנרי-ג’י וקייזר־פרייזר היו ״נכדיהם".

בהדרגה גם יצרני רכב אחרים פותחים נציגויות בירושלים:

deeb-buick

buick
*

אך נחזור לקהילת הממתינים לגאולה בירושלים. הצפיה מתמשכת ועד שיבוא הגואל הם כבר עסוקים מעבר לראש בעניינים אחרים.

ב-1923 הולכת אנה ספפורד לעולמה והמתיחות בין קבוצת המנהלים האמריקאים וקבוצת הפועלים השוודים צפה ועולה על פני השטח. ברטה עושה כמעשה הגרועים שבאפנדים שרקחו קנוניה ורשמו את נחלות שכניהם על שמם – ורושמת את כל רכוש המושבה האמריקאית כנכסי חברה עיסקית שבבעלות משפחתה ומשפחת אחותה. כך מנושלים כל יתר חברי הקומונה מנכסיהם – נכסים שנרכשו בכספם והושבחו בעמל חייהם. כשנודע להם הדבר, לוקים השוודים בהלם.

עוולות ישנות חוזרות להכאיב: כיצד נסעו "האמריקאים" עוד ועוד הלוך ושוב במחלקה ראשונה לאמריקה, כיצד רכבו בנות ספפורד על חמורים שחורים לשיעורי הצרפתית והגרמנית, כיצד הן פרטו על הפסנתר בעוד השוודים שופכים נחלי זיעה בעבודות המשק, כיצד היה עליהם להתחנן בפני פרדריק וסטר שיאשר רכישת כל זוג נעלים חדשות.

הזעם והחרדה באו לידי ביטוי לא רק ב"אספות קיבוץ" סוערות, אלא גם בתביעות משפטיות. אנחנו כבר קרובים מאד לספר את חלקו של לארס לינד במאבק ובתוצאותיו – אבל כדי להיטיב לעשות זאת עלינו לערוך לפני כן היכרות איתו ועם אליהו הנביא.
*

Elijah Meyers או אליהו מאיר היה האיש שהביא את בשורת מעבדת הצילום לקיבוץ, והוא היה המורה לצילום של כל הצלמים הצעירים שפעלו והתפתחו בה.

elijah meyers 2

הוא נולד בבומבי בשנה 1855, בנו של רב. בגיל 12 נשלח המרדן הצעיר, בעל כורחו, לישיבה בלונדון ממנה נשר עד מהרה וחזר לבומבי. שם הצטרף לעסק המשפחתי – כריכיה וחנות למכשירי כתיבה. כנראה ששם למד את יסוד הצילום, ובמקביל התעמק בברית החדשה. כשהשתכנע כי ישו הוא המשיח התנצר, ונודה ממשפחתו ומן הקהילה היהודית. בגיל 19 חזר לאנגליה בה עבר גלגולים מגלגולים שונים, כולל לימודים באוקספורד.

כשצץ אלייז’ה בקיבוץ הירושלמי בראשית שנות התשעים של המאה התשע עשר הוא משך כל עין בלבושו הססגוני: חלוק משי גולש ושער ארוך המלופף לטורבן ענק ממשי ירוק. הוא הציג את עצמו כגלגול של אליהו הנביא, אליהו שבואו יקדים את בוא המשיח, וקנה בכך את לב החברים. אבל האיש שנראה במבט ראשון אקסצנטרי כל-כך היה בעצם אדם חששן, עדין ורב דמיון, רב לשוני ובעל "ידי זהב", מורה מנוסה, שען, טווה ואורג.
ועד מהרה התברר כי הידע שלו בצילום, במצלמות ובפיתוח והדפסת תשלילים הוא אוצר בלום. הוא זה שצילם את הצילומים הראשונים ולימד את הצלמים הצעירים את תורת הצילום, וזמן רב עמד בראש "מחלקת הצילום" של הקיבוץ. מאיירס היה גם אחד מהשפוטים של אנה וניהל יומן בו רשם את ה"מסרים" שהיתה מקבלת ישירות מאלוהים. כשמתה אנה הסתכסך עם ברטה ביתה וכשהתלקח זעמה של זו קרעה את היומן הנ"ל לגזרים. אלייז’ה גורש בחוסר כל מן הקהילה.

ייסוד מחלקת הצילום היה קשור בביקורו של הקייזר הגרמני ווילהלם בארץ בשנת 1898. פרדריק וסטר הגרמני, בעליה של חנות המזכרות בשער יפו הבין את הערך המסחרי של צילומי הביקור וניצל את הידע של אלייז’ה כדי להתכונן היטב לאירוע. ההצלחה הגדולה גרמה לכך שהצילום התקבע כענף רווחי במשק.

kai1

שער זה הוצב לכבוד הגעת הקיסר לירושלים. הוא מומן בחלקים שווים על ידי הממשל העותומני והקהילה היהודית שהתקיימה מכספי החלוקה. הקיסר הגיע לכבוד חנוכתה של הכנסיה הלותרנית שנבנתה על אדמה שנתרמה לשם כך על ידי השולטן. כמו כן הונחה אבן הפינה למבנה חדש על ראש הר הזיתים שנקרא אוגוסטה-ויקטוריה, כשמה של רעית הקיסר.

זו גם ההזדמנות להזכיר מוצרים פופולריים אחרים שנמכרו בחנות: אלבומי פרחי ארץ-ישראל מיובשים שכריכתם עשויה מעץ זית. מעין הקדמה למוצרי בצלאל לימים יבואו. גם הפרק הראשון בדברי ימי החברה להגנת הטבע נכתב שם: הבוטנאי ג’והן אדוארד דיסמור הצטרף לקהילה וניהל את בית הספר שלה, מכין תשתית למגדיר הצמחים הנודע שבדרך.

botanist

פריד נאיף היה בנה של אשה לבנונית נוצרית שהצטרפה לקהילה ב 1886, והיה גם הוא בין פעילי מחלקת הצילום. אל השותפות הזו עם ערבים נוצריים נחזור בהמשך.

האחים לינד (אריק, אולף, לארס ונילס) הגיעו לקיבוץ כילדים בשנת 1896. תוך שנים אחדות התייתמו מאב ואם, מסבתא ומעוד שלשה אחים – כל אלה נדבקו במחלות קטלניות שירושלים היתה משופעת בהן באותם ימים, בטרם הגיעו אליה ההגיינה והרפואה הקולוניאליסטיות כדי להציל את חיי המקומיים ולהשפילם בגסות רוחם (כזכור, כשהתגלה בראשית המאה העשרים הקשר בין יתוש האנופלס והמלריה היו בני הקהילה הראשונים בירושלים שהתקינו רשתות בחלונותיהם. אבל עד אז כבר היו רוב בני לינד בין המתים). בזכרונותיו כתב אולף שהקהילה היתה המשפחה היחידה שהכירו, היתה המשפחה שלהם. אנגלית וערבית היו להם שפת אם. וכל האחים היו פעילים בצורה זו אחרת במחלקת הצילום.

אריק (יליד 1884) לא מצא את מקומו בקהילה ועזב ב-1904, והקשר עימו נותק.

אולף (1889 – 1968) עבד כעוזר צלם. בראשית שנות העשרים התמנה כמנהל הנציגות של "אמריקן אקספרס" בירושלים, ועד מהרה נחשד בכך שהעלים חלק משכרו מהקהילה. הוא נזרק ופתח בהליכים נגד השליטים, וכך "כיבס בפומבי את הכביסה המלוכלכה".

האם אמרנו כבר שחוטים שמימיים סמויים משכו את הרובר לארץ? אחרי שעזב, התמנה אולף לצלם הרשמי של המשלחת הארכיאולוגית מטעם האוניברסיטה של שיקגו. הקשר של ה American Colony לשיקגו הוא רק פן אחד של המינוי הזה; השני הוא יעד החפירות: מגידו. כמובן, הרי שם עתידה להתחולל המלחמה שהם כה מצפים לה, מלחמת גוג ומגוג. אולף עבד עם המשלחת משנת 1926 ועד 1936, השנה בה פרץ המרד הערבי. הדרכים השתבשו, השהות בארץ נעשתה מסוכנת והמשלחת עזבה. ואולף לינד חזר לירושלים והתיישב ב… דיר יאסין. אחרי מלחמת השחרור תבע אולף לדין את ממשלת ישראל על הרס ביתו – וגורש מן הארץ.

הפרק הבא: לארס לינד הבלתי אפשרי

הפרק הקודם: ולא נמצאו נשים יפות כבנות איוב בכל הארץ