ביקור ב NEC 2013 בירמינגהם – טריומף!

איך שזמנים משתנים: לפני מלחמת העולם השניה המילה standard ציינה איכות גבוהה, ציינה רף גבוה. אבל אחרי המלחמה ציינה אותה מילה משהו שגרתי, משהו סתמי וחסר יחוד, כמו שרפי רשף אומר כשהוא נשאל מה שלומו: "סטנדרטי”.

החברה הותיקה מקובנטרי חשה בגיחוך שמעורר שמה ועשתה נסיונות אחדים להחלץ ממנו: לחלק ממוצריה קראה טריומף, לרגל הניצחון על הנאצים, לחלק קראה סטנדרד-וואנגרד (או בתרגום חופשי סטנדרד עילי) ולאחרים גם flying-standard על משקל "הטובות לטייסים”. אבל לכל מוצריה כולם נשאר סמל הגלובוס האימפריאלי.

globe

צו השעה היה יצוא, ושוק היצוא הקורץ ביותר היה השוק האמריקאי, האוהב כידוע הרבה פח – ומכוניות פתוחות עם "אף" ארוך. וכך נוצר הטריומף 1800 רודסטר:

roadster

כידוע, המונח רודסטר מציין מכונית פתוחה בעלת ארבעה מושבים. הטריומף "הספורטיבי" הזה היה מסוגל להסיע חמישה: שלשה מלפנים, ועוד שניים בתא המטען – בתנאי שהצליחו להיכנס לתוכו…  טריומף דאגו להגן על היושבים שם מפני הרוח, ואי לכך היו למכונית שני "חלונות קדמיים":

triu3

המכונית הייתה רחבה אבל החלון הקדמי שלה נמוך, ואי לכך היא צוידה בשלושה מגבים.

בין 1946 ו-48 הורכב במכונית מנוע בנפח 1800 סמ"ק ובשנים 49-50 הוגדל נפחו ל 2000 סמ"ק. הויקיפדיה טוענת כי עקב מחסור בפלדה נבנו גופי המכונית מסדרות הייצור הראשונות מאלומיניום, שנכבש באותם המכבשים עצמם בהם נכבשו גופי ה"מוסקיטו" שיוצר בסטנדרד בעת המלחמה. המנוע היה בבסיסו אותו מנוע שסטנדרד סיפקה ליגואר באותה תקופה.

עיתוני הרכב מהתקופה לעגו למכונית וטענו כי היא מסוג הסוס שתוכנן על ידי ועדה (=גמל (לא לשוא נקשר עתידה של טריומף בסוסיתא)). הם גם טענו כי מתכנניה רצו טווס ויצא תרנגול הודו.

אבל הזמנים השתנו וכיום מכונית נדירה זו מבוקשת מאד וזוכה למחירים גבוהים.

triu1

triu2

הבוץ מתחת לכנפיים מעיד כי המכוניות אכן הגיעו לתצוגה בנסיעה (בשנת 2002 ראיתי ארבעה רודסטרים כאלו, לבנים כולם, בתצוגה ליד וושינגטון D.C. הם הגיעו רכובים על גרר).

מוצר אחר של טריומף מאותה תקופה הוא ה RazorEdge:

razor

שלו גוף אחר, עוד יותר כבד אפילו, שהורכב על אותה אשיה. בבטאון מועדון הרובר האנגלי Freewheel מסופר בהנאה כיצד יזם כתב של אחד מעיתוני המכוניות הקלאסיות באנגליה תחרות "צואר אל צואר" בין טריומף ריזוראדג' ורובר 14, וכיצד היכה הרובר את הטריומף שוק על ירך מכל בחינה אפשרית… מעניין מה נכתב על כך בבטאון מועדון הטריומף, ומה סיפר אותו עתון לקוראיו.

לא נעדר בדוכן מקומן של "טריומף פח" שכמותן הורכבו בזמנו גם בארץ.

pah

בשנת 1971 נשלחתי, עם עוד שניים מחברי לעבודה ללמוד לייזרים באוניברסיטת תל-אביב. פעמיים בשבוע היינו נוסעים מבאר-שבע לתל-אביב, ברכבו של אחד מאיתנו, לפי התור, ללימודים. לראשון היה סוברו GSR מודל 71. לשני טריומף 1300 מודל 71, ולי – רובר 10, מודל 1946. ומאחר והיה מדובר במהנדסים, הם נהגו למדוד זמן נסיעה של כל קטע דרך, וגם את זמן הנסיעה כולה. והרי זה פלא: הרובר נסע כל קטע דרך יותר לאט מהטריומף, והטריומף יותר לאט מהסוברו. אבל הנסיעה כולה ארכה אותו זמן בדיוק בכל המכוניות! הסיבה פשוטה: הרמזורים (ואז היו הרבה פחות מאשר כיום) הם שקובעים את קצב ההתקדמות. המדידה הופסקה בסמסטר השני כי אטם הראש של הסובארו נפרץ, ואחרי התיקון הרכב נגנב. כן, היו בעיות גם לסוברו. הטריומף והרובר המשיכו לשאת בעול לבדם.

גם לסטנדרד-וונגרד היתה נציגות במקום:

vang

דגם מאוחר יחסית (52) שנבדל בכמה פרטים מדגמי 49-50 ששוקו בארץ מיד לאחר מלחמת השחרור.

ואיך אפשר לסיים בלי להזכיר את אחת ממכוניות הספורט שייצרה טריומף משנות החמישים ואילך? הרי תמונות אחדות מפרויקט שיקום טריומף TR2 (אם אינני טועה) שהוצג בתערוכה:

TR

TR1

TR4

בתמונה נראה בבירור ה OverDrive הצמוד לתיבת ההילוכים, כולל סולנואיד ההפעלה שלו. מייק אוונס, איש רובר ותיק, הסב את היחידה הזאת כך שהיא מתאימה לרובר מסדרות P2/3.

OD

והיא מתאימה במיוחד לנהגי רובר שאינם משתמשים ב FreeWheel.

המשך יבוא