האוצר של שמואל – ב'.

ביום שישי נכנסתי, נוהג ב-26-453 המשופצת לאחד המוסכים בסביבה. אני רק שאלה. לא היתה תעסוקה רבה לחבורת המכונאים באותה שעה והם עטו על המכונית, כל אחד והסמרטפון שלו שלוף לפניו – ולא חסכו במחמאות. תודה. אבל בין הדיבורים הרגילים כגון 'כמה זה עלה' ו'מי עשה את הצבע' וכיוצא בהם, והדיון האם זה מוריס או אוסטין, ואחרי שהושגה הסכמה כללית כי זה רובר ולא אחר – עלתה השאלה הנכבדה 'איפה משיגים חלקים לאוטו הזה?’. ואז אמר מישהו שהוא מכיר מישהו שקנה פעם מלאי של חלקים ללנד-רובר, או לרובר, הוא לא זוכר בדיוק, ולא בטוח שיש הבדל…

אזני נדרכו מייד. "איפה הוא קנה אותם?” שאלתי והוא ענה "בנחלת-בנימין, אני חושב, או על יד, באיזה מוסך ישן…” ובאותו רגע ידעתי – באותו רגע לא היה לי ספק. רחוב התבור נמצא קרוב-קרוב לנחלת בנימין. ביקשתי וקיבלתי את מספר הטלפון של החבר של החבר.

כבר היה יום שישי בצהריים והייתי חייב למהר ולנסוע לירושלים לאירוע כלשהו. עד שחזרתי כבר נכנסה השבת ולא רציתי להפריע מנוחת אנשים לא מוכרים. אבל ביום ראשון, כשרק נעשתה השעה מהוגנת – צלצלתי. “כן, יש לנו איזה חלקים של רובר, או לנד-רובר, לא יודעים בדיוק" הייתה התשובה. “פעם היה לנו לנד-רובר מסדרה 1, והשגנו לו ערימה של חלקים מאיזה מוסך ישן, ואחר-כך מכרנו אותו, ועד היום אנחנו מצטערים על כך.” אמרו. שאלתי אם אפשר לבוא ולהתרשם ממה שיש. “כן, תבוא, אבל תבוא מהר כי עוד מעט אנחנו צריכים לצאת ואין לנו הרבה זמן”.

כשהגעתי למקום לא הייתי זקוק למחשבה מעמיקה כדי להבין כי א. יש בו הרבה חלקי רובר ולנד-רובר וב. הם נמצאים כולם בעירבוביה נוראה, כמעט בתפזורת, והגישה לרובם קשה עד בלתי אפשרית, ולא פעם אף כרוכה בסכנת נפשות: כדי להגיע לרוב החלקים יש לטפס בסולם רעוע אל מדפים גבוהים עמוסים לעייפה בחפצים כבדים וקשים. ואם לא תיפול אתה מהסולם יפול איזה דיפרנציאל על ראשך ויעשה בו שמות, וכמאמר עמוס הנביא, גם אם לא זה ולא זה יתרחש – עדיין יוכל להתעורר מרבצו איזה נחש שבא לאכול את ביצי היונים – כי הקופסאות הישנות בהן שוכנים החלקים לא רק שמכוסות בשכבת אבק עבה, אלא גם משמשות איזור קינון מועדף לצוצלות הסביבה שטרחו ובנו בהן את קיניהן מהרבה זרדים וקש.

הכנסתי את ידי לאחת הקופסאות, משתדל לא לנשום את ענני האבק שעלו ממנה ומצאתי כרטיס. וכששליתי אותו – ובניגוד לפרשת טרויה – לא נותרו עוד שום ספק ושום חילוקי דעות:

shmuel1

ובצידו השני רשום:

tapuchim

בכתב יד מוכר… אמרתי כבר ששמואל היה בן-אדם מסודר?

ובתוך הקופסה ערמה של תפוחי רובר המיוחדים הללו

tapooach

עם החריר הבלעדי שנועד להזין לתוכו את השמן ממערכת השימון האוטומטית, ולו הגודל המתאים למרווחים הצפופים שברובר 10…

אבל זו הייתה רק ההתחלה.

קופסאות קרטון מאובקות ומתפוררות באחד המדפים העליונים משכו את תשומת ליבי. הורדתי אותן בזהירות. שתיים מהן היו פרומות, ושתיים אחרות עדיין סגורות וחתומות כביום בו יצאו מן המפעל:

mobilia1

כן, אלה בוכנות מוביליה המיתולוגיות, באמת תוצרת הארץ, ובאמת לא ברור אם הן גאווה ישראלית או בושה ישראלית, למרות תו התקן המתנוסס עליהן.

מבט בוחן בקופסה מראה כי אלו בוכנות לרובר, במידה נומינלית 67.5 מ"מ ועוד 60 oversize דהיינו סך-הכל 69 מ"מ. אלו הן ללא-ספק בוכנות של רובר 16, אם כי ה-oversize המירבי שרובר מתירה לו הוא 40… אבל כבר היו גם היו מנועים עם 80, מנועי סוף הדרך.

מבט בקופסאות המתפוררות הראה כי בכל אחת מהן נמצאות ארבע בוכנות בתולות, עטופות יפה-יפה בנייר שמן שעליו הלוגו של מוביליה בעברית ובאנגלית

shmuel6

ובחיקן תחוב הgudgeon pin, גם הוא עטוף יפה, וזוג בטחונות עבורו, כנ"ל, וכמובן ארבע טבעות (רינגים) לכל בוכנה, כל אחת מהן בעטיפה נפרדת ועליה רשום סדר ההרכבה.

mobilia2

החמודים שם במוביליה הקפידו לספור נכון באנגלית: 2nd, 3rd, 4rd…

אבל בכל זאת יש כאן חידה שלא הצלחתי למצוא לה פתרון: מדוע קופסאות של ארבע בוכנות? למנוע של רובר 16 יש שש בוכנות. אז מה עושים עם קופסה של ארבע? מה גם שהיו גם היו במחסן קופסאות המכילות שש בוכנות, לרובר 16, מתוצרת מוביליה. איזה סוד מסתתר כאן?

כל הקופסאות (בנות הארבע בוכנות) לרובר 16 ששרדו באוצר מכילות בוכנות בנות 60 oversize, מה שמעיד כי צי הרובר 16 כבר היה בסוף דרכו כששמואל פרש. המידות הקטנות יותר אזלו, ואולי גם לא נותר מנוע שנדקק להן.

לא כן המצב עם רובר 10. נותרה קופסה אחת, תוצרת חוץ:

hooz

למרבה השמחה אלו בוכנות במידה 30 O.S – בדיוק מה שאני מחפש בימים אלו.

מעניין להשוות בין הבוכנות תוצרת חוץ והבוכנות תוצרת הארץ:

vis1

מימין בוכנת מוביליה, ומשמאל בוכנה מתוצרת specialloid. שתיהן בתולות בנות חמישים פלוס. והרי הן מזווית שונה:

vis2

Specialloid היתה חברה אנגלית מהוללת (שמרכזה ברחוב יורק שבעיר לידס) והפיתוחים והפטנטים שלה היוו אבן דרך בפיתוח הטכנולוגיה המוטורית.

specialloid

אחד מאולמות הייצור של Specialloid, באמצע המאה שעברה.

בין היתר פיתחה Specialloid סגסוגת אלומיניום-סיליקון רוויה ביתר, בעלת מקדם התפשטות טרמי נמוך. זה חומר מעולה לייצור בוכנות (הנתונות לשינויים גדולים בטמפרטורה שלהם כשהמנוע פועל). יציקת הסגסוגת הזו דרשה טכנולוגיה מתקדמת. מוביליה, לעומתה, ייצרה את הבוכנות שלה מאלומיניום פשוט, ביציקת חול…

אבל חוץ מהסט הזה נמצא במקום עוד סט בוכנות אחד לרובר 10:

set

הוא לא בקופסה, חלק מהרינגים שבורים, והוא נראה משומש, או לא?

אלו הבוכנות המקוריות – תוצרת רובר. בספר המוסך של ה RSR נאמר שכבר אין סיכוי להשיג אותן. אזלו. עברו מן העולם. האם זה הסט האחרון בתבל?

engineb1

בוכנות אלו מצופות בשכבה דקה של בדיל, והוא הנותן להם את ההופעה הדהויה והמשומשת. הרעיון היה שהבדיל הוא שיישחק בעת "ההרצה" וישאיר את הבוכנה לא שרוטה לקראת חייה האמיתיים. לא זו בלבד, אלא שמידת הבוכנות הללו היא 40 O.S מה שלכאורה מבטיח עוד מחזור חיים לאחד המנועים.

האם מישהו מהקוראים הצעירים יודע מה זה "הרצה"?

אז הנה הרמנו את קצה המכסה מעל האוצר. אבל מה יש בו עוד?

NEXT

PREV: http://wp.me/pXLKy-1IY