26-453 חוזרת מן המתים: פרק תשעים ותשעה – הכפילים (א).

הוי, אילו כל הברירות היו חדות וחד-משמעיות: בין טוב לרע, בין יפה למכוער, בין נכון ללא-נכון, בין צדק לעוול…

אבל כידוע, לרובנו לפחות, הדברים אינם כה פשוטים. הבה ניקח את עולם מכוניות האספנות כדוגמה.

מה בכלל הטעם לעסוק בחפצים הישנים הללו? בדרך כלל הטעם הוא כפול: נגיעה, קשר עם העבר, ועימותו עם ההווה – מצד אחד, וערך אסתטי – מצד שני: עיצובן של חלק – של כולן, בעצם – מן המכוניות היה מעשה אמנות, שגם היא ביטאה ואף עיצבה את תקופתן.

מכך המסקנה ברורה וחד משמעית, לכאורה: כמו שלא ננסה ל"תקן" ול"שפר" יצירה של ליאונרדו דה-וינצ’י או של רברנדט אלא לכל היותר נשתדל ל"רפא" אותן ולהחזירן למצב מקורי – כך גם לא ננסה לשנות רכב אספנות, בשום צורה ואופן, אלא נשתדל להחזירו בדייקנות מרבית למצבו המקורי, כפי שעזב את המפעל. בדיוק כמו שנעשה לכל יצירה המוצגת במוזיאון או בתערוכה כלשהי.

בוגטי, מאוסף רלף לורן, במוזיאון לאומנות של בוסטון.

ואכן, יש מדינות בהן התנאי לקבלת רישוי כ"רכב אספנות" או "רכב היסטורי" הוא לא רק גיל הרכב, אלא גם אופן השימוש בו. לדוגמה, במדינת מסצ’וסטס שבארה"ב מותר השימוש בו רק לשם נסיעה להשתתפות בתצוגות או בתהלוכות רכב עתיק. זה לא ממש "רכב חי", ולכן אין צורך אמיתי להתאימו לתנאי התחבורה המודרניים. בגרמניה, לעומת זאת, יכול רכב ברשיון אספנות לנסוע כרצונו, אבל קבלת הרישיון מותנה בכך שהמכונית תהיה מקורית, או לפחות תראה מקורית על כל פרטיה, כולל אלו הנסתרים בדרך כלל מן העין. וכפי שנראה להן, יש עם כך בעיה.

אלפא רומיאו, מאוסף רלף לורן, המוזיאון לאומנות בבוסטון.

אבל רכב אינו יצירה שנועדה להתבוננות בלבד, כתמונה או כפסל. רכב "חי" אם, ורק אם, הוא מסוגל, בפועל, לבצע את המטרה לשמה הוא נועד: לנסוע, בכוחות עצמו, בדרכים. והדרכים השתנו מאד מאז נוצרו כלי-הרכב הנ"ל, ואיתם השתנו גם חוקי התעבורה. וככל שהרכב ישן יותר, השינוי גדול יותר. הדרכים הבן-עירוניות נעשו צפופות יותר, אבל גם מהירות הרבה יותר. כשהרובר עלה על כבישי הארץ, הייתה המהירות החוקית המותרת בדרכים בין עירוניות 40 קמ"ש, ובהרבה מהן גם אי אפשר היה, בפועל, לנסוע מהר יותר כי היו מפותלות, צרות ומשובשות. לעומת זאת הערים נעשו מפוקקות יותר, הרבה יותר. בדרכים מסוימות ובעונות מסוימות נדרש הרכב לנסוע באורות מלאים גם ביום. האיתות השתנה, וגם אם החוק לא דורש זאת, הקשר עם הנהגים האחרים בכביש מחייב שהאיתות יהיה מובן להם, ושיבחינו במכונית גם מלפנים וגם מאחור, גם ביום וגם בלילה. כל זה מחייב שינויים מסויימים במערכת החשמל, כולל התמודדות שלה עם עומס מוגבר.

הבה נבחן מה תצרוכת הזרם המרבית של רובר P2 (פונה לאחור בליל גשם וערפל, עם מעט דלק במיכל, במאמץ לחנות בין מכוניות ברחוב?):

אורות גבוהים: 44X2 וואט, 7.3 אמפר.

אורות חניה: 5X4 וואט, 1.7 אמפר.

טרפיקטור : 40 וואט* 3.4 אמפר.

הצתה למנוע: 1.5 אמפר

אור רוורס: 21 וואט 1.8 אמפר

אור מעצורים: 21X2 וואט, 3.6 אמפר

לוח מחוונים : 3X5 וואט, 1.2 אמפר

מגבים: 36 וואט 3.0 אמפר.

אור ערפל: 36 וואט 3.0 אמפר.

ברז לדלק רזרבי: 6 וואט 0.5 אמפר.

* כולל נוריות תאורה ובקרה.

סה"כ 27.0 אמפר. אם נדליק בנוסף את האור הפנימי (1.8 אמפר) ונצפור בצופר (10 אמפר) נגיע ל 38.3 אמפר.

תפוקת הדינמו (C45PV) המרבית היא 22 אמפר, וברור שבמצב זה הסוללה תהיה בפריקה. לכאורה לא נורא, כי המצב המתואר הוא קיצוני ולטובת כל המעורבים בו גם רגעי – אבל יש לזכור כי תפוקת הדינמו מגיעה לערכה הנקוב רק בסל"ד גבוהים (במדריך השרות של לוקס נקובים 4500 סל"ד – מעל לסל"ד המירבי של מנוע הרובר), שאינם מתיישבים עם התסריט שלעיל. למעשה, בתסריט הנ"ל לא תתרחש טעינה כלל, רק פריקה חריפה ומואצת.

ומה קורה כשעוצרים ברמזור, או בפקק, בלילה גשום? גם אם נפחית את תצרוכת הטרפיקטור, האור הפנימי, אורות הרוורס והערפל ואפילו את הצופר עדיין נהיה קרובים ל22A , וזאת באפס טעינה.

זה מצב לא טוב, שלא פעם יכול להביא לכך שאם יכבה המנוע לא ניתן יהיה להתניע שוב באמצעות הסטרטר. כאמור, מצבים אלה לא היו שכיחים לפני שבעים שנה, כשהרובר היה חדש, אבל הם שכיחים למדי כיום.

ובכל זאת, אני נוהג כבר למעלה מ-44 שנה ברובר עם דינמו ומסתדר איתו בהצלחה. אבל ההצלחה הזו כרוכה במאמץ ובמחיר, ובהקפדה על כללים (שכבר הפכו לי לטבע שני ומתרחשים מאליהם):

ברמזור – מכבה אורות גבוהים, מגבים, ומשתמש בבלם היד (חסכון של 14 אמפר – יותר ממחצית התצרוכת). במכונית מותקן מצבר גדול במיוחד (90 אמפר\שעה), כך שטעינה בנסיעה (ביום!) מפצה על הפריקה ברמזורים ובפקקים. כמו-כן יש ברשותי מטען ואחת לכמה חודשים אני משתמש בו להטענת המצבר מהרשת. ולמקרי חירום נדירים – יש מנואלה…

ועם כל זאת – נהיגה ממושכת בלילה גשום תביא להתרוקנות המצבר. זה אמנם לא נורא אקטואלי לרכב אספנות פנסיונר, אבל היה מאד אקטואלי בשנים הרבות בהן שימש הרובר כרכב ראשי ששוטט בארץ מקצה ועד קצה. וכיום להתקע בכביש זה פשוט סכנת נפשות.

ובנוסף: בימים אלה, כשרוב המכוניות מצוידות בנורות הלוגן או קסנון (120 וואט לצמד מנורות – 10 אמפר) , וכשהעיניים כהו כלשהו עם השנים, נראה אור הרובר חלש ומספיק בקושי לנהיגה בלילה. וכדי שישגיחו באיתותי הרובר בין כל האיתותים העוצמתיים שמסביב יש צורך גם במאותתים חזקים (42 וואט לצמד מנורות – כ 3.6 אמפר).

האמת היא כי פרט לספיקת הזרם הנמוכה בכלל ובסל"ד נמוך בפרט – יש לדינמו גם מגבלה נוספת: האמינות, או אם להשתמש במונח מדוייק יותר – מרווחי השירות הקצרים. הדינמו מספק את כל תפוקתו דרך הפחמים והקומוטטור שלו ובלאי מואץ בהם הוא בלתי נמנע. ב C45PV יש גם משמנת הזקוקה לטיפת שמן אחת ל 6000 ק"מ ולא כולם ותמיד זוכרים להרוות את צמאונה. אחת לכמה עשרות אלפי ק"מ יש להסיר את הדינמו מהמכונית, לפרק אותו, לחרוט את הקומוטטור ולפצור את המרווחים שבין פלחיו, ולהחליף את הפחמים. לרוב יש גם לחדש את תותב הארד שב"זנב" הדינמו. כמובן שמספר החריטות מוגבל ולבסוף גם אין ברירה אלא להחליף את הרוטור כולו. עם זאת, יש לזכור כי ברכב אספנות הנוסע, נאמר, 2000 ק"מ בשנה – זה אינו שיקול מכריע.

אבל לדינמו יש בעיה נוספת: קופסת הבקרה האלקטרו-מכנית שלו – שלעיתים קרובות מתקלקלת אף לפניו.

תא מנוע תקני ברובר 12 P2: הדינמו מצד שמאל למטה (מאחורי הפנס ומעל הכנף) קופסת הבקרה מצד ימין למעלה, מתחת למותחן הרדיאטור).

הקופסה הזאת פועלת באמצעות שניים או שלשה ממסרים שמגעיהם ("הפלטינות") נפתחים ונסגרים ומתאכלים תוך כדי כך (הדינמו הוא עומס השראותי והבעייתיות שבסוג עומס זה הוסברה כאן: http://wp.me/pXLKy-rc ).

אם המגעים הללו לא סוגרים את המעגל לא תהיה טעינה, או תהיה טעינה חלשה בלבד – אך אם הם "נדבקים" עלולה המכונית , במקרה קיצוני, גם לעלות באש…

כמכונות חשמל רבות אחרות, הדינמו הוא מכונה דו-כיוונית: הספקת אנרגיה מכנית אליו (סיבובו על ידי המנוע) גורמת לו להפוך אותה לחשמל, והספקת מתח חשמלי (ישר) אליו גורמת לו להסתובב. תקלה בקופסת הבקרה יכולה לגרום לו לנסות לסובב את מנוע המכונית תוך כדי צריכת זרם גבוהה מהמצבר, וכתוצאה מכך לגרום לשריפת צמת החיווט והדינמו, ואיתן גם את כל היתר.

ואם כבר מדובר במכונות חשמל, אסיים פרק זה בסיפור כיצד עשיתי איתן הכרות. תחליטו בעצמכם אם זה סיפור מטורף או לא.

למעשה התעניינתי בהן תמיד, אבל ההזדמנות ללמדן נקרתה לפני כשהקיבוץ בו עשיתי "של”ת", בחורף 62, השכיר אותי למאיר הר-ציון, לשמש אצלו כ-cowboy, דהיינו בוקר, ולרעות את עדר העגלים שלו, שם בכוכב-הרוחות שמעל בקעת הירדן. תפקידי היה בעיקר לדאוג לכך שהעגלים לא יזוזו – שיאכלו עשב, יעלו גירה ויעלו במשקל, לקראת שחיטתם המתקרבת. אי לכך היה עלי לשבת שם בשדה, כמה שיותר בשקט, רצוי ללא תנועה.

צילם: יגאל צור

יום העבודה היה מתחיל לפני עלות השחר, כשהמשימה הייתה להרחיק את עדר העגלים מהמקום בו תרענה במשך היום העגלות והפרות: נוכחותן של אלו, אפילו ריחן, היה גורם לפיצוץ הורמונלי אצל הזכרים הצעירים ומכניס אותם לפעלתנות נמרצת ולאבד כך בשעה אחת את המשקל שהעלו כל השבוע. אבל מרגע שהגענו למקום, מספיק רחוק מפרה ממין נקבה – אני רכוב על הסוסה נעמי והעגלים ברגל – צריך היה פשוט להיות בשקט.

ומכיון שכך נרשמתי ל"מכון הישראלי להשכלה בכתב" ללימוד חשמלאות. יום-יום היו מגיעים ל"חוות שושנה" הנידחת סטנסלים מלאים במשוואות ובשרטוטים של מכונות חשמל למיניהן, ואני שקדתי על פתרון התרגילים, שם בשדה, בין כל שאר העגלים. הרבה פעמים טפטף גשם – זה היה בחורף…

ולכן צייד אותי מאיר בגליל פלסטיק גדול, מסוג יריעות הפלסטיק השקוף בהן משתמשים בחממות. הנוהל היה לפרוש את היריעה, להתגלגל איתה – בשקט – עד שהיא נהפכת למעין צינור גדול ושקוף, ואז לשבת בתוכה, עם הסטנסלים וסרגל החישוב, מוגן מהגשם, מציץ בעין תורנית על העגלים שמסביב. לא פעם היה מאיר מצטרף אלי, לצינור, לארוחת צהריים משותפת. היה לו מחסן שלם של מנות קרב ששכחו שם הצנחנים שהיו באים "במקרה" להתאמן בסביבה. מאיר היה פותח את קופסאות השימורים ומקפיד לחלק את תוכנן שווה בשווה בינינו. למשל, הוא היה פותח קופסת שזיפים וסופר 14 שזיפים בתוכה. “שבעה לך ושבעה לי". “מאיר, אני לא אוהב שזיפים! לא רוצה שזיפים!” אבל כמובן שזה לא עזר לי, כי הצדק הרי חייב להיעשות, ומאיר היה מאכיל אותי, בכפית, את כל שבעת השזיפים.

כל זה לא הפריע לי לסיים את הקורס בהצטיינות, ואפילו הוחזרו לי דמי הלימוד – 15 לירות שלמות.

וכמו כל לחם ששולחים על פני המים, גם לידע שצברתי שם מצאתי מפעם לפעם שימוש, ולא רק במכוניות אספנות. כשרק נפתחה המחלקה להנדסת חשמל באוניברסיטת הנגב לא היה מי שידריך במעבדת מכונות החשמל. רוב המרצים דאז אפילו לא ידעו מאיזה צד מביטים עליהן – וכך נכנסתי אני לתמונה. אבל זה כבר סיפור אחר, ולפעם אחרת.

ערכנו הכרות עם הבעיות שמעורר הדינמו בתחבורה מודרנית. וסקרנו "פתרון" יחודי אחד. בפרק הבא נראה  עוד פתרונות.

 NEXT:    http://wp.me/pXLKy-16l

PREV:   http://wp.me/pXLKy-15q