תגיות

ההגה של 26-069 (ב).

 ד.

שנים אחדות אחר הדברים ההם נודע לי כי בחיפה, בעיר התחתית, ישנו בית מלאכה המתמחה בייצור גלגלי שיניים למיניהם. בהזדמנות הראשונה שנפלה לידי ביקרתי בו והתעניינתי באפשרות לייצר אום חלזוני מברונזה, בעל חמש התחלות, שיתאים ללא חופש לבורג קיים, ושקוטרו החיצוני יתאים לצילינדר קיים? האיש שאל למידות, אפיצות ולוח זמנים – והסכים. מסרתי לו את החלקים שפורקו מ 26-069 וחיכיתי בסבלנות. כך בערך נראה קדח בית ההגה בעת שמסרתי לו את העבודה:

שרוט ומרוט. העבודה כללה גם את ליטושו עד העלמות השריטות וחזרתו לפרופיל מעגלי מושלם.

ויום אחד קיבלתי את ההודעה שהעבודה הסתיימה ושאבוא לקבל את התוצאה לידי – וכמובן לשלם.

התאמת האום לבורג היתה מצויינת, וכן התאמת האום לתיבה – אבל התיבה היתה מפורקת לשניים!

האיש הסביר כי המכלול כולו היה ארוך מדי מכדי שיוכל לאחוז בו במשחזת שלו. הוא הבחין כי המכלול עשוי משני חלקים המחוברים זה לזה במסמרות ( ניטים, rivets) ואילכך הפרידם זה מזה על ידי כך שהשחיז את ראשי המסמרות.

הבעיה היא, הוסיף, שלחבר מסמרות כאלו בחזרה אינו יכול – אין לו את הציוד והידע הדרוש, ולרתך את שני החלקים זה לזה במקום אינו מוכן, מחשש שהם יתעוותו ללא תקנה ופעולת ההגה תשתבש לחלוטין. הוא הבריז את החורים והבריג לתוכם ברגים, מאובטחים באום אבטחה, כתחליף למסמרות. הפתרון היה לא רק מכוער אלא נראה בעיני לא בטיחותי ולא העזתי להשתמש בו.

(וכאן המקום לציין כי אחד ממכלולי ההגה שפירקתי מ"תורמת" – ליתר דיוק מהרובר של גב' מגנט, רכב ששמואל הסב אותו מ בוצעו הריתוכים הללו בדיוק, ובוודאי מאותן הסיבות:

אבל אני לא יכולתי להשלים עם הדבר. חזרתי לרוזלס והחלטנו להתאים את האום החדש והבורג שלו אל בית ההגה הקיים (נוכחנו כבר כי המחרטה של רוזלס מסוגלת להתמודד עם אורכו של בית ההגה).

זו היתה ההזדמנות להוסיף כמה שיפורים חשובים.

כזכור, האום מניע את זרועההינע (rocker arm) באמצעות טבעת מחוסמת הנעוצה באום (ball peg bush) ו"תפוח" (ball peg) הנעוץ בו עצמו:

האום והטבעת הנעוצה בו.

זרוע ההינע, מצופה בכרום קשה.

התפוח – שימו לב לפרופיל הקוני של התושבת שלו, ולראש בעל הגיזרה הכדורית..

על זרוע ההינע מצוי קדח קוני אליו לוחצים באמצעות מכבש את התפוח. (התפוח שבתמונה לפני שיפוץ). לחץ הכבישה הוא 20 טון\סמ"ר. זה גם הלחץ הדרוש לשיחרור. גם הקדח בזרוע וגם רגל התפוח הם בפרופיל קוני, ועשויים מאותה מתכת. הכבישה גורמת להם "להתפס" זה בזה, במנגנון מטלרוגי הדומה לריתוך. זו אגב דרך מקובלת מאד להידוק בטיחותי של חלקים זה לזה, ונהוגה למשל בחיבור תופי בלימה\הנעה לציריות, בסיטרואן טרקסיון אוונט

שימו גם לב לכך שאפילו אם התפוח הזה משתחרר (מה שלא קרה מעולם במיליוני המכוניות בהן הורכב ההגה הזה) עדיין אין לו לאן ליפול. הוא ישאר במקומו וההגה ימשיך לתפקד, אם כי בחופש מוגבר.

בעזרת מכבש רב עוצמה שלפנו את התפוח, ורוזלס השחיז אותו מחדש לפרופיל כדורי מושלם, והתאים עבורו טבעת מחוסמת, אותה כבש לגוף האום.

בין התפוח לטבעת אסור שיהיה חופש כלשהו. מצב זה מתקיים רק כשזרוע ההינע נמצאת בגובה מסויים מעל האום. ניתן לווסת את את הגובה הזה באמצעות טבעות מירווח (שימסים) שמניחים תחת הזרוע (A בתמונה שלו). זה עדיין לא מונע ממנה להתרחק מהנקודה הזו כלפי מעלה, לכיוון מכסה התיבה!

בורמן דוגלס ציפו משום מה כי חלקה העליון של הזרוע תחסם על ידי מכסה התיבה, וכך היא תשמר בדיוק בנקודה הנכונה לעומת הטבעת. כאשר הזרוע בולטת מעל התיבה, בחירה נכונה של עובי האטם, ולפעמים לוחית מרווח (שימס) יספקו את התשובה. אבל מה עושים אם פני הזרוע נמוכים ממכסה התיבה?

עד כמה התשובה שנותן התיכנון המקורי לבעיה זו צולעת ניתן לראות על ידי בחינה של מכסה שפורק מתיבת בורמןדוגלס:

סימני השחיקה של החלקים הבולטים בזרוע על המכסה ניכרים היטב. התוצאה היא הגה שהוא גם קשה וגם בעל חופש גדול – כי התפוח לא נמצא במקום המדוייק בטבעת.

תשובה חלקית לבעיה נתנו, רוזלס ואני, על ידי תוספת אום כיוונון למכסה, המתואר בציור הבא:

בורג הכוונון מצויד בכדורית בקצהו ונלקח מבורג כוונון מרווח שסתומים:

האום הקרוב לכדורית רותך למכסה מעל ציר זרוע ההינע. הבורג מכוון כך שלא יהיה חופש בזרוע ההינע ואז נועלים את אום האבטחה. בצורה זו גם אין חופש וגם החיכוך במכסה מינימלי.

ההגה הוחזר בצורה הזו למכונית לפני כעשרים וחמש שנה, ומאז נשמר החופש בו בגבולות המותרים. כך נראית כיום התיבה מלמעלה, כשבורג כיוונון החופש מצויין בה באדום:

(לקראת הכנת רשימה זו חיפשתי חומר על הגהים מתוצרת דוגלסבורמן וראיתי שהרעיון הזה מופיע גם באתר של מורגן. וכידוע מוחות גדולים חושבים בצורה דומה…).

אבל

נשארתי ללא הגה רזרבי! ועם זאת לא יכולתי להשלים.

ה.

ריצ'רד סטנינג היה דמות בולטת ב RSR (רובר ספורטס רג'יסטר) – מועדון חובבי הרובר הישנות באנגליה. הוא שהכין את הרובר 14 המוצגת במוזיאון הלאומי למכוניות באנגליה (ביולי) לתצוגה, והוא שכתב חלק ממדריך בית המלאכה לרובר P2.

פרט לכך הפיץ (בין אלו ששלחו לו מעטפה מבויילת עם כתובתם) רשימת חלקי רובר למכירה. הימים היו ימי טרום האינטרנט והרשימה נראתה כך:

נבירה יסודית ב 15 עמודיה העלתה כי ברשות האיש צמדי בורג\אום אחדים, לא משומשים, אורגינליים, להגה של רובר 10. או לפחות היו לו, בעת שהרשימה חוברה נובמבר 1977.

באותה תקופה יבוא אישי של חלקי חילוף התנהל כך: המוכר היה צריך לשלוח לקונה (בארץ) חשבון פרופורמה. עם חשבון זה היה צריך הקונה לגשת לבנק ולהגיש בקשה למפקח על מטבע חוץ לאישור הקניה. כשהאישור היה מגיע היה הבנק מנפיק צ'ק בנקאי במט"ח אותו היה על הקונה לשלוח בדואר למוכר (לגודל המזל משרד התחבורה כלל לא היה צד בתהליך).

פניתי איפוא למר סטנינג בבקשה לחשבון פרופורמה עבור חילזון ואום. כעבור ימים אחדים התקבלה איגרת דואר ובה תשובה:

16/5/90

אדון יקר,

בתשובה למכתבך: ביכולתי לעזור כדלקמן:

א. לשפץ את תיבת ההגה שלך (או להחליף אותה במשופצת). זכור כי קיימת רשימת ממתינים וזה יקח מספר חודשים.

ב. מוט ההגה והאום היחידים שברשותי מתאימים לרובר 10 עם הגה ימני (מק"ט 12689). עליך לוודא כי ברשותך תיבתההגה המקורית. מצאתי כי במכוניות רבות הורכבה תיבתההגה הלא נכונה, עם מוט ארוך מדי או קצר מדי. המידות הנכונות לתיבת ההגה שלך צריכות להיות:

אני יכול לספק את המוט והאום בתנאים הבאים:

א. איני מספק חשבונות פרופורמה.

ב. על התשלום להערך בשק של בנק מוכר ונקוב בליש"ט.

ג. המוט ישלח אליך בדואר אבל אי אפשר לבטח אותו כך שהסיכון מוטל עליך. (ישראל אינה מקבלת חבילות בלתי מבוטחות!)

המחיר למוט והאום החדשים הוא 74 ליש"ט, כולל משלוח.

שלך בכנות,

ריצ'רד סטנינג.

מהמממזה נראה כמתווה המושלם לאי ביצוע עיסקה: הוא לא שולח חשבונות פרופורמההמפקח על מטבע חוץ לא מקציב מטבע בלעדיהם… דואר ישראל לא מקבל חבילות לא מבוטחותהוא לא יכול לבטח

אבל באורח פלא, חודשים אחדים אחרי כן נזדמנה לי נסיעה עיסקית לאנגליה. לוח הזמנים היה כזה שיכולתי לדחוס בו ביקור קצר בוולינגטון אשר במחוז סומרסט, דרום מערב אנגליה.

כתבתי לריצ'רד ושאלתי אותו אם אוכל לבקרו בתאריך המתאים והוא ענה בחיוב.

אחרי שעות אחדות של נסיעה בכבישים ראשיים (במכונית השכורה) עברתי לכבישים צדדיים ומהם לכבישים קטנטנים ולבסוף לדרכים נידחות ונפתלות – והגעתי לבית חווה בכפר זערורי.

אבל במקום פרות כבשים ותרנגולות היו הרפת והדיר, הלול, המחסן והאסם מלאים וממולאים בחלקי רובר מכל הזמנים הדגמים והתקופות. איך ריצ'ארד מצא בהם את ידיו ואת רגליו חידה היתה ותשאר חידה.

ריצ'ארד התגלה כאדם חביב ולבבי המדבר בתשוקה רבה על חלקי הרובר שברשותו. מוט ההגה והאום יקרי המציאות כבר היו מוכנים עבורי. קניתי גם סט חדש של ידיות מרימי החלונות ונוסף עליהם בונוס קטן: מכשיר מיוחד להרכבתן, פרי המצאתו של ריצ'רד.

(תג המחיר, בכתב ידו, עדיין נותר עליו).

ריצ'רד גם הציע לי ארבעה תופי בלמים חדשים, אורגינליים, במחיר אטרקטיבי – אבל יחד הם שקלו כארבעים ק"ג ולא היה באפשרותי לקחת אותם איתי, כך חשבתי. חבל.

אבל כשהכנסתי את המוט הארוך (1.27 מטר) ועליו האום למכונית, כדי לנסוע חזרה ללונדון, הבנתי שאני בבעיה.

ו.

לדוכן הבידוק של אלעל בנמל התעופה הית'רו הגעתי עם מזוודה ביד אחת, ומוט ההגה הארוך, מוט הפלדה עם אום הברונזה, ביד השניה, עטוף בפצפצים ונייר אריזה חום.

כשהתקרבתי חשתי כי משתררת דריכות בקרב אנשים שונים שעמדו בסביבה – אחד קורא עיתון כאילו, השני מחזיק פחית קוקהקולה ריקה בידו וכו' וכו' – כולם לבושים במיקטורנים אחידים ושלא לפי מידתם.

אחד מהם התקרב אלי במהירות וציווה עלי באנגלית follow me ! תוך שניה היו שלושה מהם סביבי ודרשו שאניח להם לבדוק את החפץ החשוד. הפקדתי את המוט העתיק והנדיר בידיהם בטוח שהוא יזרק עכשיו לבור ביטחון לפחות, אם לא יפוצץ מני ובי.

אמרתי להם: “חברה, זה בסך הכל מוט הגה של אוטו ישן". המבטא, הפיזיונומיה והצצה בדרכון הרגיעה אותם במקצת. נשלחתי לעמוד בתור עם כולם.

בכל זאת אנשים שמרו מרווח ביטחון ממני. האחראי על מכונת השיקוף הביט בתמונה שהתקבלה אצלו על המסך – שהראתה בבירור כי זה אינו רובה ואף לא מרגמה – דרש ממני בכל זאת, ליתר ביטחון, להסיר את העטיפות ולראות את החפץ החשוד במו עיניו. “מה זה הדבר המשונה הזה?” קימט את מצחו. הסברתי לו, והוא רק נהייה חשדן יותר. באזניו זה נשמע מטורף מדי, כמו שקר לא מוצלח. אולי הייתי צריך להגיד לו כי זה מזון לציפורים.

בסופו של דבר קיבלתי כרטיס עליה למטוס, עם מוט ההגה בידי, אבל עדיין כשהלכתי במסדרון המוליך אל השרוול נרתעו ממני השוטרים והסדרנים העומדים בכל פינה, לופתים את אקדחם ומוכנים לכל התפתחות.

המקום היחיד שקיבל את השטרונגול באפטיות היה המסלול הירוק בנתב"ג. עיני המוכסים המנוסים הבחינו מיד כי לא מדובר לא בוידאו ולא בטלויזיה צבעונית ובוודאי שלא במנת הרואין, חלילה, ונתנו לי לחלוף על פניהם בשלום.

NEXT: http://wp.me/pXLKy-WM

PREV:  http://wp.me/pXLKy-V9