פצע באדמה (א)

 א.

 משפחת סמילנסקי גרה באחוזה כפרית באוקראינה ועסקה בניהול חקלאות בקנה מידה גדול.

בין בני הדור הצעיר שגדל באחוזה בלט הנער משה כמנהיג כריזמטי וכיזם. בשנת 1891, בהיותו בן 16, החליט לעלות לארץ ישראל, ובעיקבותיו באו ארצה עוד ארבעה מצעירי המשפחה. אחד מהם היה זאב, בן-אחיו של משה, שהיה לימים אביו של יזהר סמילנסקי, הוא ס. יזהר. אבי המשפחה קנה למשה חלקת אדמה גדולה בחדרה, ומאוחר יותר ברחובות, וכך החל משה את דרכו בארץ כבעל אחוזה יהודי.

בין הציונים הראשונים רווחה הדעה שהארץ ריקה ושוממה. אבל משה סמילנסקי היה בין אלו שלא רק שלא התעלמו מקיום הערבים, ולא רק שהבינו מיד כי מציאת דרך לדו-קיום איתם חיונית להצלחת הציונות, אלא גם היה בין הבודדים מבני דורו שהיה מסוגל לראות את המציאות כפי שנראתה בעיניים ערביות, שהיה מסוגל להאזין לנרטיב הערבי ולקלוט את משמעותו.

היו לכך תוצאות אחדות וביניהן: א. משה הקפיד להעסיק במשקו מספר שווה של פועלים יהודים וערבים – גם כשהדבר גרר הפגנות אלימות נגדו, שביתות והשמצות איומות מצד אלו שדגלו בעבודה עברית; ב. משה החל לפרסם, תחת שם העט "חוואג'ה מוסה" סיפורים מחיי הערבים, שבחלקם בוטא, לראשונה בעברית, הנרטיב הערבי על ההתיישבות היהודית, ובחלקם גם מובלעת ביקורת נוקבת על החברה הערבית החולה, ההורסת את עצמה במו ידיה. דברים שאולי (איני יודע) לא העז שום סופר ערבי לכתוב.

בשנת 1908 פרסם המחנך יצחק אפשטיין מאמר בשם "שאלה נעלמה" ובו קרא לא להתעלם מקיום הערבים ולמצוא דרך לחיות איתם בכבוד. מאוחר יותר היו אפשטיין ומשה סמילנסקי בין מייסדי "ברית שלום" שהטיפה ליצירת קהילה יהודית-ערבית שוויונית בארץ ישראל ולהקמת מדינה דו-לאומית.

ב-16 למאי 1948, בבוקר, לקחה אימי אותי ואת אחותי הקטנה אל הדוד משה, לברכו על התגשמות חלום דורות. אבא היה בצבא. הדוד כבר היה זקן, חולה ונכה וישב על כסא-הגלגלים שלו ובכה. חלום האחווה והשיתוף בין העמים שחלם התנפץ, והוא חרד מפני מה שיביא עמו העתיד.

קבוצת "ברית-שלום" הייתה מיעוט מבוטל בין יהודי א"י. אחד המתנגדים הנחרצים והמשפיעים לה היה דווקא זאב סמילנסקי, אביו של יזהר, “..שכתב ל"העולם" מאמר גדול בהמשכים, …והזכיר כי הערבים אינם עם אחד, ורק קצתם יושבים כאן מדורי דורות, וגם הם עצמם אינם חיים בשלום בינם לבין עצמם, וכל עדה וכל אזור שוטמים את זולתם, והארץ ברובה אינה מיושבת, באופן שאין מנשלים כאן איש כשמתיישבים בשטחים הריקים… ואדרבא, קניית הקרקע רק תסייע לייעול החקלאות הערבית ותזרז את מעבר הערבים אל הערים".

 ב.

 בספרו "משוט בארץ", עמ' 29 ואילך, מספר משה סמילנסקי את תולדות תל-דוראן. הקטע נכתב בשנת 1905, והוא מובא להלן בקיצורים אכזריים:

“… בין רמלה לכפר זרנוגה, נמצא שטח הכולל כעשרת אלפים דונם, תל-דוראן, קרקע שוממה ועזובה, לא מים בה, לא עץ, ולא בית בנוי עליה. האדמה היתה עזובה מאז ומקדם ואיש לא ידע את בעליה, ואיש לא חרשה ולא זרעה, ואיש לא שילם את מסי ה"ואֵרקוֹ'ּ' לממשלה. ותוציא הממשלה את האדמה, בשנת 1873, למכירה פומבית, כדי לגבות את מסיה. … איש נוצרי ערבי מיפו הציע תמורת האדמה שבע מאות לירות תורכיות  …הפחה מכר את הנחלה לנוצרי, הוא (אנטון) רוק מיפו.”

רוק החכיר את האדמה לבני סטריה בסכום השווה למיסים שהיה עליו לשלם עליה בתוספת שכר השומר שהפקיד עליה כדי לשמרה מפניהם.

"אנשי סטריה היו שבט זעיר, אשר ברחו מן הנגב, אם מחמת רעב ואם מפחד "גאולת-דם'ּ'. בימים ההם היה מספר השבט הזה כארבעים גברים, מקצתם רוכלים בכפרים השכנים ומקצתם פושטים בלילות על עוברים-ושבים…

בראשית 1890… איש יהודי מיפו, יהושע חנקין, ידידו של רוק, עשה עמו חוזה לקנות ממנו את אדמתו בעשרה פראנק הדונם. שלוש יממות אחרי חתימת החוזה, בלילה, יצאו חנקין וחבר, רכובים על סוסיהם אל הגבעה, ששם עמדה בקתת השומר וידפקו על הדלת… ולמחרתו בא מודד ופועלים עברים. …על ידיו של רוק שקלו ביום העברת הקרקע בערכאות על שם הקונים החדשים ארבעת אלפים ומאתים לירות תורכיות, במקום שבע מאות אשר שילם לממשלה בזמנו. ושני הצדדים, המוכר והקונים, היו שמחים ולבם טוב עליהם.

ואחד ממייסדיה הראשונים של המושבה אמר : "כי עתה הרחיב ה' לנו, ופרינו בארץ'ּ', ויקרא למקום הזה : ר ח ו ב ו ת.“

ארבע שנים לאחר מכן, בשנת 1909,  מפרסם "חוואג'ה מוסה" את סיפורו "השיך עבדול-קדיר".

כבר פתיחת הסיפור לוקחת אותנו לא רק לנקודת מבט שונה, אלא אפילו לעובדות שונות מהסיפור הקודם: “עבדול-קדיר עודנו זוכר את הימים ההם, עת אחיו בני סטרִיָה היו השולטים בכל הככר רחבת-הּידים… רבים היו בני-סטריה, כמאה אוהלים עמדו על הגבעה היפה והנישאה ההיא, אשר על הדרך העולה ליפו, ושיך אחד היה מושל על כולם, אבו-חַטב הזקן, שהיה נוהג נשיאותו ברמה… ומאז ועד היום הם חורשים אותה, זורעים בה וחיים פה עליה ועל יבולה ומשלמים מיסיה לממשלה מדי שנה בשנה.”

אבו חטב הזקן מנסה ללכד את בני שבטו ולהביא לידי כך שיתרמו כסף למאבק משפטי כנגד נישולם. הוא אומר להם:

“- כארבעים שנה יושבים אנחנו על אדמת הכיכר הזאת, עליה עבדנו, מפריה אכלנו אף שלמנו לשולטן את ה,מעשר" וה'ורקו' מימים ימימה. עתה באו היהודים לקנות את אדמת אחוזתנו מידי בעלי הקושאנים. וגם קנה יקנו ויקבלו קושאנים, ואחרי כן יבואו ויגרשו אותנו מזה, באמרם : עדים הם הקושאנים, כי לנו האדמה. אבל, אחים, האמנם יגדל כח הקושאן מכח עבודה של ארבעים שנה? אנחנו חרשנו, זרענו את האדמה, גם קברנו בה את אבותינו, אשר איתם באנו מן הדרום הרחוק — ועדיין אין האדמה הזאת לנו ולבנינו? זכות אבותי עמדהּ לי והגעתי כיום להיות ראש השייכים בשבטי, והנה נשבעתי לכם, כי לא אנוח ולא אשקוט ונתון לא אתן לזרים לקחת את רכושנו! לנו הארץ!”

אבל הבדווים אינם מצליחים לגבש עמדה אחידה ופורצת ביניהם מריבת דמים. העו"ד הערבי לו הם משלמים כדי שיאבק נגד נישולם לוקח את כספם ואז מייעץ להם להיכנע. חלקם מקבל ומתפנה מרצונו, אבל אבו-חטב ומשפחתו מסרבים, ואז מגיעים חיילים (תורכיים!), הורסים את המאהל, ואוסרים אותו ואת בניו: “ברגל רצים השייכים, בעלי הסוסים האבירים, נדחפים אחרי סוסי החיילים …”

הבדואים גם גורשו גם הושפלו וגם התרוששו. חלק מאנשי סטריה משלים עם המצב ויוצא לעבוד אצל היהודים הבונים את רחובות ומשלמים ביד רחבה, אבל חלק אחר, בהנהגת אבו-חטב, שואף נקמה. לא באנטואן רוק שמכר את הקושאן, לא בממשלה התורכית ובחייליה שהתעמרו בהם – אלא ביהודים.

בניו של אבו-חטב עומדים בראש ההתקפה על רחובות ונתקלים בהתנגדות עזה. הרחובותיים גם מכים בהם וגם מזעיקים את הצבא התורכי לעזרתם וזה הורס את המאהל החדש שהקימו, מכה אותם בשוטים, אוסר ומשפיל שוב את השייך אבו-חטב. השבט מתפרק, נפוץ לכל רוח, אבו-חטב מת.

הסיפור מסתיים בשיחה בין שני בני-סטריה צעירים, השונאים את היהודים ומתוסכלים קשות מאי-יכולתם לנקום בהם ולגרשם. אחד מהם מנתח את הסיבות לכך: “הראית כי יהודי ימכור את אדמתו ללא-יהודי? הראית כי יקח שוחד אחד מראשי המושבות כדי להרתיע את בני עדתו? לא!…”

חמישים שנה אחר כך כתב יזהר, נכד אחיו של חוואג'ה מוסה, סיפור בשם "הכרכרה של הדוד משה", המספר על דוד אביו, הוא בורא הפרדס המסוגר והמפחיד. כמו במעשיה סקוטית נפתח הסיפור ברוח הרפאים של השייך אבו-חטב הזקן שעדיין נמצאת במקום, אבל גם רכישת מערת המכפלה אשר "בקצה שדהו" של עפרון בן-צוחר "בכסף מלא עובר לסוחר" נמצאת שם:

“דע כי עבודה גדולה נעשתה אז בפרדסים החדשים של אגודת הנוטעים; וכי הדוד משה הוא-הוא שטרח במטע בכל: לעשותו, להקימו ולקיימו; הוא שהשפיע עליהם לקום ולנחול נחלה, הוא שבחר למענם את האדמה הטובה, …והוא שרכשה עתה בתנופה מידי הבק הגדול של ואדי-חנין. אותו עבדול רחמן אל-תאג'י הידוע, אשר לאיש בעולם לא היה מוכרה, קל וחומר לאיש יהודי בארץ, אלא רק לידידו-למכובדו לדוד משה, ולשמו בלבד נעתר וקיבל כסף רב עובר-לסוחר בעבור האחוזה ההיא בקצה שדהו, …כולל אותן גבעות-קורקר צחיחות, שלא היה עליהן כלום אלא אוהלי-קידר אחדים, ורק השייך אבו-חטב הזקן, ורק סוסתו הידועה בסיפורים, ועוד כל מיני נשים וטף בידואים מסתובבים להם, מלבד המון רשרושי קש-עשבים רדופי רוח וזהב.”

 ג.

 יזהר הוא יליד הארץ (רחובות, 1916), ושונה בכך מאד מהוריו המהגרים שזכר מולדתם הרחוקה לא עזב אותם יום אחד בחייהם, כמו שלא הרפתה מהם השאיפה לשנות את הארץ אליה היגרו ולעשותה דומה למולדתם.

כך מתאר הדוד משה את מסעו הראשון לנגב: “דבר אחד זכור לי היטב… : רגש הרווחה שמּילא את נפשי : ההרים הקרחים בדרך לירושלים וליריחו, הרחובות הצרים והמלוכלכים של יפו – כל אלה לחצו על לבי הצעיר ושמו מחנק לנפשי, שעדיין פרחה בדמיונה בין שדות אוקראינה הנרחבים. ופתאום, ביום אביב אחד, נגלה לעיני מרחב של שדות. יצאנו ממושבתנו, חברי ואני, רכובים על סוסים ופנינו הנגבה. כמעט עברנו את גבולה הדרומי של גדרה נצמדו עינינו אל המרחב שבין שלוחות ההרים אשר משמאלנו ובין חולות הים שנשקפו לנו מרחוק, מימיננו. והמרחב הלך והתפשט ככל אשר התקדמנו דרומה בין הכפרים הבודדים. וכשיצאנו מפלוּג'ה, הכפר האחרון שעל גבול אזור באר-שבע, פרצה מלבנו קריאה של התפעלות ושמחה: לכל אשר פּנינו – מערבה, מזרחה ונגבה – שדות, שדות, שדות לכל מלוא העין.”

הדוד יוסף, אחי אימו של יזהר, היה גם ראש מחלקת היעור של הקרן הקיימת, והשתדל לכסות את הארץ ביערות כדי שתדמה לנוף ילדותו.

בספרו "המאבק על האדמה", הוא מוסיף, בין נימוקים כלכליים וגיאופיזיים גם את הנימוק הבא לחיוניות היעור:

“ביער מוצא האדם לא רק מרגוע, אלא גם סביבה המקרבתו אל יוצר העולם; בה הוא שומע את רחשיו, רחשי הגידול והצמיחה. באלה מוצא האדם מזון, שלפעמים הוא חשוב יותר ממזון גופני – – – “

אבל בין בני המדבר, ילידי הארץ, נראים הדברים אחרת לגמרי. זה מה שמספר הדוד משה על ביקורו בבאר-שבע, בראשית המאה העשרים, אליה הוזמן לרגל ניצחון שבט התארבין על שבט העזזמה, ועל שאלה ששאלו האורחים היהודים את המארחים הבדווים: “- ומדוע אין אף עץ ושיח על פני כל מרחבי העמק הנפלא הזה?..   היפנה השייך אבו-חסן את ראשו כלפי האורח, ואמר: – בני-ערב אנו, ואבותינו הקדמונים ציווּ עלינו: בבתי-אבן אל תשבו, כי יסודותיהם פ ו צ ע י ם את לב האדמה; באוהלים תשבו, אשר משערות גמליכם תארגנה נשותיכם את יריעותיהם. ועץ אל תטעו, לבל יסתיר את מראה האדמה הקדושה מעיניכם.“

בדמותו כחואג'ה מוסה מספר הדוד משה על מוחמד הבדווי, שומר כרמו, שקרה לו אסון ובנו הקטן מת. מוחמד השבור מבקש להתפטר ולחזור לדרום: “ – מה שלומך מוחמד! – לא טוב… – מדוע? – מתגעגע אני על הדרום… – על הדרום? – שאלתי בתמיהה ואצחק, – הלא אין שם עתה לא עץ מצל ולא עשב ירוק, הכל שם נשרף מחום השמש הלוהט…   פניו של מוחמד הביעו סערת-נפש. עיניו הבריקו, וכולו נשתנה ויהי לאחר. איזה דבר התקומם בו, איזה רגש חי וחזק. אל נא, חוג'ה, אל תדבר ככה. אין מקום יפה מן הדרום. שם מרחב-יה, שם ברכת-אללה. אין דבר מבדיל שם בין השמים ובין הארץ. האדמה נשמרה כביום שבראה האלהים; העצים לא עשו בה פצעים… ואין דבר אשר יעצור את מבטך מהביט עד סוף השמים… “

ובמקום אחר מסכם הדוד משה בפשטות: “בידואי הנגב היו לפנים נודדים ככל שוכני מדבר…  ערך האדמה לא היה גדול אז בעיניהם ולפלח בזו בלבם וחשבוהו לבריה שפלה, בחינת בהמה-למחצה. בביקורים הראשונים שלנו אצל שבטי הנגב היו מספרים לנו על מאות דונמי קרקע שִפלוני אלמוני נתן בעד עז, ואין צריך לומר שבעד סוסה או נערה היה שייך מוכן למכור את חצי אדמת "מלכותו". גם את העץ לא אהבו בשנים הקודמות. זוכרני כיצד התפאר בפנינּו שייך זקן, שעל פני כל אדמתו אין אף עץ אחד שידקור את העין ויסתיר ממנה את מרחב עולמו של אללה…”

בניגוד לבני משפחתו, למוריו, ולכל בני דורם, ורוב הישראלים שבאו אחריהם, שהיו מהגרים שנוף מולדתם הרחוקה טבוע בנפשם – יזהר הוא יליד הארץ, יליד הארץ שבטרם השינוי הגדול, ונופה החשוף והפתוח הוא שהיה טבוע בנפשו. וכך הוא כותב ב"מקדמות":

“עזות פנים של זרים לבוא להפר מה שיש כאן פרוּש שלם כבר אלף שנים או אלפיים או שלושת אלפים, אדמה אחת גדולה ושלימה ופנויה מכל, יפה כזאת בריקותה השָווה והשלימה. לגמרי. …ושכשמתחילים להפר את שיווי המשקל שמאז ומעולם,  לעולם לא יודעים לאן מגיעים. ושקודם כל הורסים את כל מה שידע להתקיים מדויק אלף אלפי שנים, למען כל מיני הּתחלות וכל מיני פציעות שפוצעים, ללא השב, וגרירת כל מיני דברים שאינם שייכים, וכפייתם באונס, שיצמחו כאן ושייבנו כאן, ושישנו את המקום ככל מיני לא שייכים, ושיכריחו את המקום להסתיים וללכת או להיכנע, בלי לדעת כי מפסידים לעולם את הריקות הזו השלימה, ובלי שׂים לב לאף אחד מסימני המחאה, בכל מיני העקיצות והעקרבים והנחשים, וככל מיני ההתנגדויות לזרים שבאו לשנות, ביוהרה כזו ובעזות פנים, ובעקיצה הכרחית של כל מי שמנסה להידחף אל מה שאין לו רשות להידחף אליו כאן, ויהיה הזר הזה קטן ככל שיהיה, וחף מכל רע ותמים כולו, ויהיה זה אביו החורש מלּא אמונה, ובתום לב מושיב את ילדו התם על האדמה השקטה, שסובלת את פציעתה וכאילו אינה מוחה"

הפרק השני:   http://wp.me/pXLKy-UR