יוני 20

תגיות

שירת העפרוני (חלק ב)

ה.

בבוקר המחרת התייצבנו במחנה כורדני, עם המסמכים וצו-התנועה והכל. הביאו אותנו לרחבה בה חנו 30 הלארקים, ומסרו בידינו קרטונים המכילים 30 מקלטי רדיו תדיראן, רמקולים ואנטנות, וזהו.

עכשיו היה עלינו להתחיל בעבודה. לא קיבלנו שום הדרכה, הסברים או חומר בכתב, ולאיש מאיתנו לא היה נסיון או ידע קודם בהרכבת מקלטי רדיו במכוניות. היה עלינו להמציא הכל בעצמנו, מהתחלה.

זו היתה השנה הראשונה אחרי איחוד המפעלים "תדיר" ו"ראן" ודגם מקלט הרדיו למכוניות הראשון שייצר המפעל המאוחד: “אוניברסאל 1”. הרדיו (לגלים בינוניים בלבד) היה מסוגל לפעול במתחים 6V ו 12V ובקוטביות חיובית או שלילית.

הרי התרשים החשמלי שלו:

בפרט שימו לב להערות הבאות, בגוף השרטוט:

לפני האיחוד יצרה חברת תדיר מקלט רדיו למכוניות בשם "תדיר טרנסיסטור" (שבעצם הכיל שני טרנסיסטורים – היתר היו מנורות רדיו) הקטע בסכמה שלו העוסק בתדירות הביניים נראה כך:

ותדירות הביניים היתה 262.5 קה"ץ. שימו לב שהערך מצויין בשרטוט כ Kc (קילוסייקל) – צורת סימון ישנה שיצאה בינתיים מן התקן. עוד נחזור בהמשך להבדל הזה בין שני המקלטים.

די מדהים לראות כיום, כעבור חמישים שנה, כי חלק מהטרנסיסטורים שברדיו הזה ייצרה אז תדיראן בעצמה! זו לא היתה אז חברה המסתפקת במועט.

הרכבת מקלט הרדיו וחיבורו ל"רשת החשמל" של המכונית לא היתה כרוכה בקשיים מיוחדים, וכמוה הרכבת האנטנה.

לעומת זאת, בחירת המקום לרמקולים, וחיבורם הנאה בלי להשחית את הריפוד ודברים אחרים היה הרבה יותר מסובך.

כמעט יום וחצי, מתוך השישה שהוקצו לכך, ארך לנו לסיים את הרכבת הרדיו הראשון. אבל אז כבר הבנו בדיוק מה צריך לעשות. הכנו שבלונות מקרטון ובהם כל נקודות הקידוח והחיתוך, ומאז הלך קצב ההרכבה וגבר: שלשה ביום השלישי, עשרה ביום הרביעי והחמישי, ועוד שישה ביום שישי הקצר. עמדנו במשימה.

במכוניות עצמן חיכו לנו הפתעות מביכות. בזמן הרכבת הרדיו, במקום שיועד לכך בלוח המכשירים, התברר כי חלק מהאומים שהיו שם אינם מחוזקים, ולא כולם מצוידים בדיסקיות הדרושות – שטוחה וקפיצית.

את חוט החיבור לרמקול האחורי העברנו על ריצפת המכונית, מתחת לשטיחים – ואוי לעינים שראו מה טואטא שם מתחת לשטיח: שאריות ריפוד, סרטי בידוד, ברגי פח, ואפילו כלי עבודה נשכחו שם. לא נראה היה כי ב"אילין תעשיות" היתה ביקורת איכות קפדנית, או בכלל. כעובדי במ"ב הנענשים על כל "ריג'קט" חשנו לא רק גאוות יחידה אלא גם בוז מהול ברחמים לעובדי אילין ולתוצרתם. נותר לנו רק לקוות כי מפקדי צה"ל יהיו טובים יותר מהמכוניות שהועמדו לרשותם.

ו.

כשחזרנו ניגשתי לאביבה לשאול כמה שאלות. השולחן שלה ניצב בפתח משרדו של סרן אילן רחום, ראש ענף רדיו. הסרן השגיח מיד בחיוך שעל שפתי הרל"שית שלו ובגומות החן שפרחו בלחייה, ויצא מחדרו לברר מה העניינים. סיפרתי לו בקצרה על הרכבת מקלטי הרדיו וניצלתי את ההזדמנות להשתמש בהשכלתו ההנדסית כדי לברר סוגיה מסויימת בתכנון מגברי תדירות ביניים. תכננתי אז לעצמי מקלט F.M משוכלל והיו לי רעיונות מסויימים בעניין מגברי התב"ם. הוא האזין, פזור דעת במקצת (אביבה הייתה סמלת שחורה-ונאוה מאד) ואמר לי כי מוטב שאלך לספריה לברר את הסוגיה הזאת. הוא גם הטיל על אביבה להודיע לטושינסקי כי זה באישורו. הבנתי מיד כי יפה שעה אחת קודם.

ז.

אפילוגים.

אפילוג 1: כחודש מאוחר יותר הגיע טושינסקי חיוור לאולם העבודה והודיע כי דרך כל שרשרת הפיקוד, מהרמטכ"ל ומטה, הורדה אליו ההודעה כי מקלט הרדיו של אב בית הדין הצבאי העליון לערעורים לא קולט גלי צה"ל בבאר-שבע!

ופתאום הפכנו אנו השלשה לסוכני תדיראן בצה"ל. הלארק חזר אלינו, הרדיו פורק מתוכו – והתחלנו בבדיקות. לא רק אנחנו. כל חכמי במ"ב באו לחוות דיעה בסוגיה ששמה את כבוד היחידה ועתידה על כף המאזניים. היו השערות רבות לסיבת התופעה, כל אחת מהן חמורה יותר מקודמתה, אבל לבסוף גיליתי אני, עקב התמחותי הטריה בשנאי תב"ם, כי שנאי תב"ם אחד היה מכוון לתדירות 455 קה"ץ, והשני לתדירות 262.5 קה"ץ – שריד מרדיו "תדיר טרנסיסטור" שהסתנן ל"תדיראן אוניברסל 1”. מסתבר שגם בתדיראן לא היתה ביקורת האיכות משהו.

אפילוג 2: כשלושים וחמש שנה מאוחר יותר הגעתי למו"מ עם מנהל חברת הי-טק בפתח תקווה בנוגע להזמנה מסויימת. הגעתי בזמן, והתבקשתי על ידי פקידת הקבלה לחכות בצילו של פילדנדרום ענף עד שהמנכ"ל יתפנה. אחרי-כן ציפצף האינטרקום בשולחנה ונתבקשתי להיכנס ללשכתו. מאחורי מכתבה מרשימה, שעליה צעצועי מנהלים, על כיסא מנהלים רם משענת, ישב גבר מעונב ומקריח. הוא התבונן בי רגע, קם ממקומו, וקרא "העשרים ושמונה בפברואר, 1963!” ונפל על צווארי. לא ממש הבנתי, ואז הוא אמר "אני יורם! יורם מבור המנורות השרופות!” – ממש כיוסף הצדיק עליו השלום לפניו, כשהתגלה בפני אחיו ואמר "אני יוסף אחיכם!”

אפילוג 3: ויוי, מזכירתי, אמרה שעל הקו נמצא אילן רחום ושהיא מעבירה אותו אלי. לא ידעתי מי הוא אילן רחום ומה הוא רוצה ממני, והרמתי את השפופרת בתמיהה.

“אהלן" אמר רחום "אתה זוכר אותי?” “הזיכרון שלי כבר לא מה שהיה" התנצלתי. אני שונא את השאלה הזאת כי היא מכריחה אותי כל פעם מחדש להודות בחסרון ואני לא אוהב להודות בחסרונותי, ומלבד זאת ידעתי כי להודיע לזולתך כי נישכח מלבך מעליב ויוצר טינה מרה.

“אני הייתי המפקד שלך בסדיר" ניסה רחום לעורר נשכחות "שם ב-380, בשנת 63…”

“המפקד שלי היה טושינסקי" נפלט לי, “אזרח בחזקת קצין טושינסקי".

“כן" אמר רחום "ואני הייתי המפקד של טושינסקי. סרן אילן רחום". לאט לאט נזכרתי. בעצם כמעט לא יצא לי לדבר עם רחום, פרט לכך ששתיתי איתו טמפו ואכלתי וופל מצופה בטקס העלאתי לדרגת רב"ט, וחוץ מזה שפעם אחת שאלתי אותו שאלה מקצועית – אבל רחום לא ידע להשיב עליה והציע לי שאלך לספריה לחפש את התשובה בספרות. זה בעצם כל מה שזכרתי – שרחום לא ידע.

“אני עומד עכשיו בראש פרויקט 'שניר'," אמר רחום "בחברת רם-און.” (שמות בדויים). רחום השתתק לרגע כדי לתת לי שהות לעכל את גודל המעמד. “היינו רוצים להתייעץ איתכם בנושא ספקטרומטרים. אפשר? מה דעתך שנגיע אליכם ביום שלישי ככה בעשר בבוקר?” “אין לי התנגדות," השבתי "אבל שאת הסידורים והתיאומים יערכו הקב"טים והמזכירות ביניהם".

וכך היה.

וביום שלישי הופיע רחום בראש פמלייתו, בשלוש מכוניות, וכולם התיישבו סביב השולחן הארוך בחדר הישיבות, החליפו כרטיסי ביקור, ואילן רחום, מהנדס, שאל כמה שאלות סתמיות שלא היה הרבה מה להשיב עליהן ובכך נסתיימה הפגישה.

רחום לא השתנה הרבה בעשרות השנים שעברו מאז ראיתי אותו לאחרונה. עדיין היה גבוה ורזה ושחור שיער, ולבוש יפה, אמנם אזרחית עכשיו.

“נשמור על קשר." אמר אילן כשלחץ את ידי לפרידה, ומאז לא שמעתי ממנו דבר.

עכשיו, ביחידת המילואים החדשה, באמל”ח, היתה לי מפקדת. סרן ד"ר גבריאלה. הגעתי אליה לפגישת היכרות במשרדה בתל-אביב, ופגשתי אישה רזה עד מצומקת, רצינית ורשמית. היא שלפה מיד ממגירה בשולחנה צרור ניירות עבה ואמרה לי: “תקרא את זה. זה פרויקט שאנחנו מממנים במכון לכימיה אסטרטגית (שם בדוי). אני מעוניינת בחוות דעת בלתי תלויה ולא משוחדת, של מישהו לא מעורב, על מצב הפרויקט ועל טיב העבודה. תקרא, תיסע להיפגש עם החוקרים ובקר במעבדה, ואחר תגיש לי דו"ח".

המכון לכימיה אסטרטגית ישב מאחורי גדרות חשמליות ושערי ברזל על גבעה יפה מול הים, בין ערוגות פרחים מטופחות ועצי פואנציאנה לוהבים.

בכניסה למעבדה קיבלו את פני המנהלת הפרופסור תמר רחום, אישה גדולה ומלאה, רצינית מאד, ואיתה עוד שלוש נשים קטנות וצעירות ממנה, הדוקטוריות אביב, טל ודניאל, כולן בחלוקי מעבדה צחורים. דניאל ציחקקה לעברי בביישנות ובחנה אותי בעינים סקרניות, ואני חשבתי שהייתי יכול להתחיל איתה בקלות אילו רק רציתי.

“גבריאלה שלחה אותך?” שאלה תמר "תמסור לה ד"ש. היא חברה טובה שלי".

כל אחת מהנשים לקחה אותי בתורה לסיור במעבדתה ודניאל אפילו כיבתה את האור למען אראה יותר ברור את הזהרורים הסגולים העולים מן הגביש שגידלה. היא עמדה סמוך-סמוך אלי ושנינו שתקנו. לבסוף הפטרתי "יפה מאד" וחשבתי להגיד עוד משהו, מקסים, אבל בדיוק אז קראה לנו הפרופ' תמר לחדר הישיבות.

זה לא היה חדר ישיבות גדול, להפך, קטן ואינטימי, חסר חלונות, כמעט קיתון או קובה.

ישבנו צפופים אל שולחן קטן מצופה פורמייקה חומה מבהיקה מואר באור שרעף אליו ממנורה עטוית אהיל צהוב שהייתה תלויה מעליו. אביב וטל ישבו בצד אחד, דניאל ואני בצד השני ובראש השולחן ישבה תמר.

תמר פתחה ואמרה, מביטה לי ישר בעיניים: “אז אתה מכיר את בעלי, את אילן רחום?”

לקח לי רגע ארוך עד שנזכרתי במי מדובר: “כן, הוא היה המפקד של המפקד שלי בסדיר… די מזמן…”

“ולא נפגשת איתו מאז?” לחצה תמר.

פשפשתי בזיכרוני ולבסוף נזכרתי באותו ביקור מוזר. “אה! כן! באמת! עכשיו אני נזכר. הוא ביקר אצלנו לפני כמה חודשים…”

“פעם אחת?”

“כן" עניתי, לא מבין עדיין לאן היא חותרת.

“פעם אחת בלבד?!!” תבעה תמר את האמת ורק אותה.

“כן".

“והוא לא מגיע אליכם מאז כל יום שלישי לעבודה משותפת עד מאוחר בלילה?!” הרימה תמר את קולה.

“מה פתאום?” תמהתי, ואז תפסתי שאני בעצם עומד כאן למשפט, בבית הדין הנשי, לא רק אני בלבד אלא המין הגברי כולו, וכבר הפללתי אותנו וכבר הורשענו.

דניאל זעה באי נוחות על כסאה והתרחקה ממני מעט.

“אמרתי לכן, בנות!” הפיקה תמר המנהלת לקח לצוותה, מתעלמת מנוכחותי. “הוא שקרן ובוגד, בן הכלבה. ועכשיו תפסתי אותו על חם והוא עוד לא מתאר לעצמו מה מצפה לו".

הביקור הסתיים. ציפיתי לקריאה הנוקבת "בית המשפט!” אבל זו לא נשמעה. דחיתי בנימוס את ההזמנה ללכת איתם לחדר האוכל לארוחת הצהריים, ויצאתי לדרך חזרה.

הפרק הקודם: http://wp.me/pXLKy-Uh