תגיות

להרוג אותם כשהם קטנים.

 אחד האמצעים היעילים ביותר שבידי פוליטיקאים ורועים רוחניים למיניהם כדי להשתלט על מי שהם רוצים להשתלט הוא בהפחדה הקלאסית: “אם לא תאסרו על כך-וכך או זה-וזה – הם ישחיתו את נפש הנוער!”

באתונה הקדומה נערכו תחרויות הספורט בעירום, ויחסים הומוסקסואלים היו מקובלים ולגיטימיים. ביון לא היו לא טלוויזיה ולא אינטרנט, לא ספרים ולא עיתונים מודפסים, אבל תמונות המתארות יחסי מין קישטו אגרטלים וקירות בתי אנשים מהוגנים, ואפילו האלים רימו בגדו וזיינו כל מה שזז. אבל דווקא סוקרטס, ששוחח עם הנוער וגירה אותו לחשוב – דווקא הוא נחשב לסכנה, ודווקא לו הוגשה לו כוס התרעלה: כדי שלא ישחית את נפש הנוער.

האם היו ילדי אתונה פחות מושחתי נפש אחרי שסוקרטס הושתק? הם שיקרו, בגדו, עשקו וניצלו – פחות? האם פוליטיקאים חסרי מצפון הצליחו פחות להוציא אותם למלחמות סרק בהן הרגו ונהרגו לשוא?

בירושלים, באותה תקופה, לא נערכו תחרויות ספורט כלל, בוודאי שלא בעירום, ויחסים הומוסקסואלים היו אסורים בתכלית. גם בירושלים לא היו לא טלוויזיה ולא אינטרנט, לא ספרים ולא עיתונים מודפסים, ותמונות היו אסורות מאד, שלא לומר תמונות המתארות יחסי מין, ואלוהים היה אל קנא ונוקם (אם כי גם ארך אפיים ורב חסד), וחוץ מכך שפעם השמיד את כל האנושות, פעם הורה לאב לשחוט את בנו ופעם הרג כל בכור בארץ מצריים – היה בסדר גמור.

האם כתוצאה מכך ילדי ירושלים – ובוגריה – היו פחות מושחתי נפש?

הרי קמצוץ ממה שכתב עליהם עד ראיה, הנביא ירמיהו: “שוטטו בחוצות ירושלים וראו-נא ודעו ובקשו ברחובותיה אם-תמצאו איש אם יש עושה משפט מבקש אמונה ואסלח לה". וכמובן, השלטון לא סלח לירמיהו, והשליך אותו לבור, שישתוק שם.

הפלא ופלא, איפה: עם בגדים ובלעדיהם, עם משכב זכר ובלעדיו, עם תמונות תועבה ובלעדיהן, עם פורנוגרפיה ואלימות ובלעדיהן, ובהחלט גם בלי טלויזיה ואינטרנט – ועם סוקרטס ולגמרי בלעדיו – נפש הנוער הושחתה תמיד!

או אולי לא? או אולי זו תמיד-תמיד התואנה הנוחה, התואנה שעובדת, כדי למצוא בה את הדרך להשתיק מתנגדים, ולהשתלט על השיח הציבורי?

אני מצרף שתי רשימות שפרסמתי בנושא בעבר, בהן הכנסתי שינויים קלים שהזמן חייב.

"הנה זה הולך ובא: חברת הכנסת ליה שמטוב, מסיעת ישראל ביתנו מציעה לחסום אתרי אינטרנט המשחיתים את נפש הנוער.

בזה היא מחיה הצעת חוק משנת 2007 של חבר הכנסת אמנון כהן מש"ס (וזה כשלעצמו לא מפתיע: תפיסת העולם הדכאנית והאוטוריטטיבית היא מהותן של מפלגות אלו ושל התרבויות מהן הן באות).
נניח לרגע בצד את הבעייתיות הטכנית שיש במימוש חוק כזה. נניח שימצא הפתרון הטכני. השאלה הפשוטה שנשאלת היא מי יגדיר מהו ומיהו אתר פורנו?
הרב עובדיה? לוי גרי? אורי אבנרי? ולפי איזה קריטריון? אתר שיש בו אך ורק סירטי זיונים שלא כדרך הטבע? או שדי בתמונות עירום אמנותיות, נניח רמברנדט? ביקיני זה פורנוגרפיה או לא? עשר תמונות ביקיני באתר הופכות אותו לפורנוגרפי? אחת? האם האתר ההיפוטתי "הבישול הלסבי" הוא אתר תועבה או לא? אם השאלה נראית לכם אבסורדית, שאלו חבר מש"ס או האגודה את דעתם בעניין. האם הרשימה הזאת, בה כתוב "זיונים שלא כדרך הטבע" הופכת את הבלוג שלי לאתר פורנוגרפי? ומי בדיוק יחליט על זה?
במילים פשוטות – החוק הזה משמעו צנזורה. וצנזורה פירושה הגבלה פוליטית על חופש הדיבור והמידע, שנותנת כוח שרירותי בידי צד מסויים בחברה, בין אם הוא נקרא האינקוויזיטור הגדול, קומסטוק או מקארתי – שתמיד תמיד תמיד מנצל את כוחו בשרירות ולרעת החברה.

אל תתנו לזה לעבור.”

פורסם לראשונה בלינמגזין http://linmagazine.co.il/node/view/42754 ב 09/07/2007.

"למתנגדי חופש הביטוי מניעים וטקטיקה מקובלים ומשופשפים. בשולי הדיון בחוק חסימת אתרים, הרי סקירה היסטורית חלקית וקצרה של הצנזורה הפוריטנית. (נניח הפעם לכוס התרעלה שהוגשה לסוקרטס עקב נסיונו להשחית את נפש הנוער). זיהוי הנוסח (pattern) יאפשר גם את זיהוי הכוונה האמיתית, הלא מוצהרת, ואת השיטות הקבועות להשגתה.

הנהגת הצנזורה על פירסומים בעלי נופך מיני החלה באנגליה בכל חומרתה בשנת 1868 אחרי שהתקבל "חוק קמבל". הרקע היה התרחבות ההשכלה וידיעת קרוא וכתוב על ידי שכבות רחבות בציבור. כל זמן שרק בני האצולה והכמורה ידעו קרוא-וכתוב, לא ראה איש סכנה בפרסומים כל שהם. החוק החדש חל בפירוש על יצירות בנות עשרות, מאות ואפילו אלפי שנים שאוי ואבוי אם יחשפו בפני ההמונים.

הלורד קמבל לא התנגד למה שקרא "ספרות טובה", אלא רק לספרות שהשכל הישר רואה שכל כוונתה "להשחית את מוסר הנוער, לזעזע כל רגש הגינות המשותף לכל אדם ממוצע בעל שכל ישר". פסיקתו של השופט קוקברן היתה ממוקדת הרבה יותר: היא הגדירה כחומר תועבה "כל חומר שמטרתו להשחית ולעוות את אלה שנפשותיהם פתוחות להשפעה לא מוסרית ושלידיהם הוא עלול ליפול".

הנה סימן ראשון: המחוקקים פועלים ממניעים נאצלים, שמירת נפשות רכות הניתנות להשחתה. הם פועלים למען הזולת והחברה ולא חלילה מטעם אינטרסים אנוכיים כלשהם. (הצנזור הישראלי המנוח, לוי גרי, צפה באלפי סרטים לשנה, ביניהם עשרות רבות של סרטי תועבה משחיתי נפש. כשנשאל איך זה שהם אינם משפיעים על נפשו ענה "אני זה משהו אחר".)

לימים נכללו במסגרת הספרים ש"נוצרו במטרה להשחית ולעוות נפשות" הסטיריקון לפטרוניוס, גרגנטואה ופנטגרואל לרבלה, דקאמרון לבוקצ'יו, האלגיות לאובידיוס, נובמבר לפלובר, יוליסס לג'ויס, טרגדיה אמריקאית לדרייזר וכו' וכו'. לא פחות חשוב, ספרי הדרכה ומחקר במין נאסרו לפרסום. אל החשש מהם ומקורותיו – כמו אל האיסור על מכירת אמצעי מניעה – עוד נחזור בהמשך. גם שקספיר סונן ונופה, ואפילו התנ"ך. החוקים לא אסרו את כתיבת חומר התועבה אלא את מכירתו ואת הפצתו באצעות הדואר, ובכך יצרו אמצעי אכיפה וסינון יעילים, בנוסף למשטרה: רשויות הדואר והמכס.

הנה הסימן השני: השתמש בסמכות אדמינסטרטיבית, ביצועית, ניטרלית וטכנית לכאורה, כדי לבצע את זממך.
בארה"ב נחקק החוק האוסר הפצת דברי תועבה בדואר כבר ב 1865, מיד עם סיום מלחמת האזרחים. דברי התועבה כללו ספרות כנ"ל ואמצעי מניעה. ב 1872 הוקמה "החברה לדכוי המידות הרעות" בראשות אנטוני קומסטוק, פעיל נוצרי ב YMCA. תוך שנה של לובי הוא דרבן את הקונגרס לצאת בחקיקה נגד חומר תועבה, והחוק שחוקק נושא את שמו. כמו כן אומץ גם חוק קוקברן האנגלי בארה"ב.
קומסטוק ניהל מלחמת חורמה בחומרי התועבה והטיל אימה על כל מי שלא היה שותף לדעותיו. היתה לו יד חופשית לפתוח כל דבר דואר והיו לו מרגלים שחיפשו תועבה בכל מקום. כבר ב 1874, שנה לאחר שחוקק החוק, דיווח קומסטוק שתפס והשמיד 134,000 ליבראות של ספרים, 194,000 תמונות, 14,000 גלופות ו 5500 חפיסות קלפים לא מהוגנים; 31,150 קופסאות של אבקות וגלולות וכן 60,000 “אביזרי גומי". גורלם של המעטים שהעזו לצאת נגדו היה מר, והוא אף נהג להתפאר במקרי ההתאבדות שהיה אחראי להם.
לקח לבתי המשפט האמריקאים 150 שנה כדי להחלץ – לא לגמרי – מזרועות החוק הזה. אחרי שהוא נכנס קשה מאד להוציא אותו בחזרה. האם באמת שופר המוסר (לעומת זה שהיה בהם לפני חקיקת החוק)? האם גדל דור חדש, נקי וטהור נפש בעקבותיו? זה כמעט כמו לשאול האם חלף האלכוהוליזם בעקבות ה"יובש".
לפני שנעבור לבחון מה כן קרה בעיקבות חוק קומסטוק\קוקבורן, ומה המניעים הנסתרים לחקיקת חוקים אלה ושכמותם, נערוך רשימה חלקית של ארגונים ותנועות (אני נמנע במודע מלקרוא להם "דתות") שניסו למנוע מחבריהם ומילדיהם את זכות הבחירה החפשית וחסרת המחסומים במה יקראו (ואת הזכות לבטא את אשר בלבם).
1. הוותיקן מחזיק עד היום ברשימה שחורה של ספרים אסורים בקריאה. קוריוז אחד הקשור ברשימה והמאיר את המסתתר מאחריה הוא גורלם של ספרי הסופר הצרפתי אנדרי ז'יד, חתן פרס נובל לספרות 1949. עד למותו זכה לכבוד רב וספריו העשירו כל בית קתולי. אחרי מותו התגלה כי האיש היה הומוסקסואל. לפתע הפכו ספריו למשחיתי נפש ועל הקתולים נאסר לקרוא בהם. מילה לא השתנתה בטקסטים עצמם, ורק הקשר חוץ ספרותי וחוץ אמנותי גרם להחרמתם. כל זמן שנתנו לה, אף אכפה הכנסיה הקתולית את חרמיה באכזריות רבה באמצעות האינקוויזיציה.
2. המפלגה הקומוניסטית בברה"מ ובגרורותיה.
3. שלטון הצארים (בחסד האל והכנסיה הפרבוסלבית)
4. משטר האייטולות באירן, החמאס, אל-קעידה ויתר התנועות הפונדמנטליסטיות המוסלמיות, וגם המממנת שלהם, ממלכת ערב הסעודית.
5. המפלגה הנאצית, ששרפה את ספרי היהודים ויצירות דקדנטיות, לא גרמניות, המשחיתות את נפש הנוער. המפלגות הפשיסטיות באיטליה, ספרד וארגנטינה.
הרשימה ארוכה והקוראים מוזמנים להוסיף לה עוד כאשר ידבנו ליבם, אם זה באמת מה שהם רוצים – עד שימאסו עליהם החיים.
מה קרה באנגליה ובארה"ב בעיקבות חוקים אלה? השכרות, הזנות והניצול לא נעלמו. דורות שלמים נשלחו להטבח בשדות הקרב של מלחמות חסרות סיבה וטעם. פוליטיקאים מושחתים ומטומטמים (הובר בארה"ב, למשל, שלא להזכיר את בוש) הגיעו לשלטון. טובי היוצרים – דורות שלמים – יצאו לגלות אל ארצות בהם לא צינזרו יצירות בשפה האנגלית, ובהן התירו את מכירת ספריהם. ולהבריח את יצירות ג'ויס או מילר מפריס לארה"ב נהפך ל"חובתו" של כל תייר.
בארצות ובארגונים שזו שיטתם שולט השילוש הלא קדוש, הארור, של דיכוי-צביעות-שחיתות. המניע הוא תמיד כוח. ומניעת חופש הגישה למידע היא לא רק עוד ברז אחד שניתן לשלוט בו: היא הברז הראשי.

השיטה היא יצירת מעגל הקסמים הבא: בורות גוררת עוני. איסור על אמצעי מניעה ועל ידע במין מייצר הרבה ילדים. וכשיש הרבה ילדים רעבים ועניים והורים המתקשים לפרנסם אפשר לפתוח להם בתי תמחוי ו"בתי-ספר" בהם נערכת שטיפת מוח. כך נוצרת תלות במנהיגים ונוצרים להם הרבה חיילים שאינם יודעים לשאול, וגם אינם גורם ייצרני ומובילי בחברה. המנהיגים עתירי הכוח זקוקים עכשיו להרבה כסף כדי להאכיל את צאנם-חייליהם ולהחזיק ביתר המוסדות בהם הם שולטים ולכן הם זקוקים תמיד להרחבת שליטתם ביתר החברה ולהגדלת היכולת שלהם למצוץ את לשדה.
עכשיו, כשיש להם גישה להרבה כסף מגיע תור השחיתות. לא היו צבועים גדולים ומושחתים יותר מראשי הכנסיה הקתולית לדורותיהם. מי התחרה בהם? צ'אוצ'סקו? המטיפים האוונגליים בארה"ב (שנאבקים ללא הרף למען "ערכי-המשפחה" הכוללים צינזור) ונתפסים בזה אחר זה בחיי הוללות וניאוף? ראשי המשטר בברה"מ? הצארית קתרינה? משפחת המלוכה הסעודית על שלושים אלף נסיכיה? החברה הויקטוריאנית והנסיך (לימים מלך) אדוארד יקירה?
זכרו: דגל אזהרה שחור מתנוסס מעל כל האומר "אני רוצה לשמור על נפש הנוער". הזהרו ממנו כמפני מגפה. כך שכאשר מנסים למכור לכם חוק קטנטן, חוק רקק, שממש-ממש לא חוסם שום מידע בפניכם (אלא אם כן הוזהרתם שלוש פעמים והתעלמתם) – אל תאמינו ואל תתפתו. זו רק ההתחלה, זה רק הסדק בדלת שבו תתקע הרגל. זה הזרע שיפרה את ביצת הקוקיה. כי הנוסח הוא אותו נוסח והשיטה היא אותה שיטה והכוונה היא אותה כוונה.
את אלה צריך להרוג כשהם קטנים.

פורסם לראשונה בלינמגזין http://linmagazine.co.il/node/view/47582 ב 09/04/2008