מעשה בפורד קטן (וישן) ובכלבה קטנה עוד יותר (1).

א.

בעצם רציתי לספר הפעם על הכלבה המופלאה דליה. אבל סיפורה משולב ללא הפרד בסיפור הפורד ההוא, הפורד הקטן והישן.

ולכן אתחיל בפורד, אם כי דליה קדמה לו.

בראשית שנת 68 החלטתי לקנות לי מכונית. אמצעי הכספיים היו אז מצומצמים ביותר, מצד אחד, ומצד שני חשתי תמיד משיכה לטכנולוגיה מיושנת – בין אם אלו מכוניות ישנות או מכשירי רדיו מיושנים. בתקופת הבחינות נהגתי, אחרי כל בחינה, לנסוע לשוק הפשפשים ביפו ולקנות בכמה לירות מכשיר רדיו ישן. עד הלילה כבר הייתי מוצא מה מקולקל בו ומתקן – וכך נרגע מהבחינה ומהמתח הכרוך בה. למחרת בבוקר הייתי קם בכוחות מחודשים ומתחיל ללמוד לבחינה הבאה.

אי לכך בחנתי זמן מה את המכוניות הישנות הקטנות והזולות שהוצעו אז למכירה. רובן היו מסוף שנות הארבעים, בנות עשרים ומשהו אז, שהגיעו לסוף דרכן. בבינימינה ראיתי הילמן פתוחה מודל 1946 שהרתיעה אותי, משום מה. בתל-אביב כמעט קניתי הילמן אחרת, אפילו סידרתי לה ביטוח, אבל ברגע האחרון, כשפתחתי פעם נוספת את מכסה המנוע וראיתי את הדבר העלוב ששכן תחתיו – נתקפתי בהלה והתחרטתי. כמובן שלא היה לי אז שמץ של מושג במכונאות ומכוניות, אלא רק שפע של בטחון עצמי ואמונה בכוחי. מנוע הפג'ו 404 בו נסעתי עד אז מילא את חלל תא המנוע עד אפס מקום והיה עתיר בצינורות מסוגים שונים, פילטרים וקופסאות של נוזלים. דבר מזה לא היה בהילמן ההוא והמנוע שלו נראה לי כגוזל חסר פלומה אבוד במדבר שממה. כאב הבטן שתקף אותי למראהו הבהב באור אדום: לא!

קשה לי כיום לומר איזה קסם היה בפורד ההוא, שבגללו קניתי אותו שתי דקות אחרי שראיתי אותו בפעם הראשונה. הוא נמצא באחת הסמטאות דרומית לרחוב סלמה בתל-אביב, סמטה שחציה שלולית וחציה אבק. המוכר הציע לי לערוך סיבוב קטן במכונית, להתרשמות. נסעתי מאה מטר וחזרתי. המוכר דרש 900 לירות ואני לא התמקחתי. שילמתי לו, סידרתי ביטוח ויצאתי לירושלים.

ב.

בפסח, שנים אחדות לפני כן, גנב אחי הקטן את האפיקומן וביקש בעבורו כלב. אחרי הפסח נשכח הדבר מלב כאילו אבל יום אחד חזר הילד משעור נגינה גורר אחריו חבל ארוך ארוך. בקצה החבל היה קשור כלב קטן, שספק הלך, ספק נגרר. לא כלב, כלבה. היצור הזעיר נראה מוזנח מפוחד ומלוכלך והצליח רק לעורר נסיונות שכנוע מהסוג: "תוותר עליה, היא נראית נורא!” “מה מצאת? לא יכולת לחכות למשהו יותר מוצלח?” אבא, כהרגלו, המציא לה מיד שם – "דילדולה" – אבל הילד התעקש כשבפיו קלף מנצח: “הבטחתם!”.

לא עזר כלום. אמא ערכה מיד אמבטיה רצינית ליצור העלוב והודיעה כי היא תשכון במלתחה, ושלא יעלה בדעת איש להלינה במקום אחר. למחרת יצא אחי לטייל ברחוב עם הכלבה הקטנה החדשה ואז קרה דבר נורא. כלב גדול התנפל עליה ובקושי חילצו אותה מבין שיניו, קרועה ומדממת. נראה היה שסופה הגיע.

ימים אחדים רבצה הכלבה הקטנה, עטופה במגבת ומרוחה ביוד, חסרת אונים, בקופסה שריפדה לה אמא. לא אכלה ולא שתתה, ופרפרה בין החיים לבין המוות. כולם דאגו לה וריחמו עליה, ולכן, כשהתאוששה לבסוף, קמה מקופסתה, התמתחה, וכשכשה בזנבה הקטן, התקבלה בתרועות שמחה. ומיד הוחלף שמה וקוצר: במקום דילדולה נקרא מעתה שמה: דליה.

דליה הפכה לבת-משפחה עליזה, שובבה ואהובה.

וכמובן, שומרת קולנית וקנאית של נחלתנו – לא תמיד בפני האויבים האמיתיים. אויבה הגדול ביותר – לדעתה – היה הדוור. המלחמה ביניהם, מלחמת העולם, מלחמת מאה השנים, הלכה והחריפה וגבתה מחיר כבד משניהם. אך נניח לזאת הפעם. לא תשכח קבלת הפנים שערכה פעם למשוררת דליה רביקוביץ'. הכלבה דליה היתה הראשונה שהבחינה במשוררת דליה מתקרבת לדלת, ועוד בטרם הספיקה רביקוביץ' לצלצל בפעמון פצחה בנביחות אימים, מול הדלת. הפעמון צלצל ואבא התקרב לדלת נוזף בכלבה בקול קשה וחמור: “שקט דליה! פויה! כך לא מתנהגים! ארצה!”

כשפתח את הדלת עמדה בה המשוררת חיוורת כסיד, לא מסוגלת לנשום מרוב עלבון, “אתם קראתם לה דליה בכוונה, במזיד, כדי לפגוע בי!” הצליחה להגיד כשחזרה אליה נשימתה, סבה על עקביה, והלכה לה מאיתנו ללא שוב.

ג.

בתחילת החורף יורד הערב מוקדם, ועד מהרה התברר לי כי אור הפנסים של המכונית החדשה חלש, חלש מאד. ידעתי עליה מעט, כמעט כלום פרט למה שהיה רשום ברשיון: אנגליה, מודל 1950. הצצה חטופה במד האמפרים (אחד המכשירים הבודדים על לוח המכשירים הצנוע) הראה כי הטעינה בעצם שלילית, דהיינו צריכת החשמל גדולה מכושר היצור של הגנרטור.

מתי יתרוקן המצבר והמכונית תכבה, ולא תדלק יותר?

התמלאתי דאגה. מה לעשות? לנסוע יותר מהר? לא נראה היה כי המכונית הזאת באמת מסוגלת לנסוע יותר מהר. הצצה במראה לימדה כי בעצם כבר משתרכת אחרי שיירה. בימי ה-404 שנראו פתאום רחוקים מאד נשבעתי לעצמי כי לא אתן לשיירה ממורמרת להישרך אחרי, אם אני אהיה זה שנוהג ברכב האיטי בכביש. עכשיו הגיע הרגע לממש הבטחה זו, אמרתי לעצמי. (הכביש לירושלים היה באותן שנים חד-מסלולי דו-נתיבי, ללא שוליים וכמובן ללא גדר הפרדה).

אמרתי ועשיתי. פניתי ימינה כדי לרדת מהכביש – ואז זה קרה. המכונית התחילה להטלטל בפראות מצד לצד, מחשבת להתהפך לתעלה מצד אחד ולהתפרץ לאמצע הכביש ולהתנגש בתנועה שממול מצד שני. לא העזתי ללחוץ על דוושת המעצורים מחשש שזה רק יחריף את המצב, אף כי בדרך הקצרה שהספקתי כבר לעשות נוכחתי כי המעצורים הללו אינם משהו, בעצם אינם שום דבר; קשה לקרוא להם מעצורים אפילו. החזקתי את ההגה חזק ככל שיכולתי, אם כי זה היה די מיותר – לאותו הגה היה חופש כה גדול שממילא רק תנועות נמרצות ועזות הזיזו לו משהו.

באורח פלא הסתיים הנסיון הזה להיות נחמד בשלום. לא התהפכתי ולא התנגשתי – רק נבהלתי נורא. החלטתי להמשיך בדרך לאט, לאט מאד, ויהיה אורך השיירה שאחרי אשר יהיה.

ואז התחיל לרדת גשם. גיששתי בידי אחרי כפתור המגבים. הוא לא נמצא לא על מוט ההגה וגם לא על לוח השעונים. לבסוף מצאתי אותו מעל החלון הקדמי ומשכתי אותו בכל עוז. המגב זז רבע סיבוב וחדל. החלון התכסה בטיפות מים ולא יכולתי לראות דבר. מרוב יאוש הורדתי את הרגל מעל דוושת הגאז – והמגב שב לפעול כמו היה מגב צעיר, עשיר ובריא. לחצתי בחדווה על דוושת הגאז ומיד חדל המגב לפעול. רק בהמשך נודע לי כי המגבים בפורד הקטנה פועלים על ואקום המנוע, והם במיטבם בהילוך סרק או כשהמנוע בבלימה.

בעליה לירושלים, בעליה בגשם לירושלים, בעליה בגשם בחושך לירושלים – הם אינם שווים דבר.

איכשהו הצליח הפורד הקטן, עיוור חלש וחסר מעצורים להתגבר על העליות התלולות ועל הירידות המפחידות (הכלל אומר: רד מההר באותו מהלך בו עלית עליו! עלית את הקסטל בראשון – רד ממנו בראשון) ולהגיע לירושלים.

נסעתי ישר לדירה של חברתי, לא לפני שמצאתי חניה ברחוב עזה בירידה – הייתי משוכנע שבבוקר הדבר הזה לא יתניע ויזדקק לגלישה רצינית כדי להתעורר לחיים.

וידעתי שעשיתי טעות איומה. כל הלילה לא יכולתי לעצום עין מרוב חרטה. אבל,  בו בזמן, כבר הלכה והתרקמה לה בליבי חיבה כלשהי לגרוטאה המסכנה. אולי רחמים. הטלת חסות, אולי. כביכול עלי הטיל הגורל לרפא אותה מתחלואיה.

וכך קרה שדבר ראשון שעשיתי למחרת בבוקר היה להכניס את הפורד החדשה שלי, את הבייבי פורד, למוסך פורד בירושלים ששכן אז בין רחוב ממילא למלון המלך דוד, בבנין ערבי ישן, לא רחוק ממשרד הרישוי.

ד.

 ד"ר גרף היה רופא הילדים המסור שלנו מקופת-חולים. לא פעם הזעיקה אותו אמא בשלוש בלילה לאחד הילדים שקדח מחום. הוא היה בא מיד, ללא טרוניה, בודק את הילד, מרגיע את אמא.

ד"ר גרף עצמו היה חשוך ילדים. הוא ואשתו גידלו באהבה אין קץ כלב "דקל" – נקניק עבה עם רגליים קצרצרות אזנים משתפלות וזנבנב עלוב, מעין זרת המשתרבבת מאחוריו. גם לכלב קראו ד"ר גרף, ד”ר גרף הקטן.

הכלבה דליה התייחמה פעמיים בשנה, למגינת לב אמא ולכעסה הגדול. היא הייתה אומרת לדליה נו-נו-נו ומושיבה אותה בפינה, או כולאת אותה במלתחה. אבל זה לא מנע מכל כלבי השכונה הזכרים, ואולי גם מכלבי עוד כמה שכונות מסביב, להתקבץ סביב הבית.

בפרט אהבו הכלבים לשבת על המרפסת שלפני דלת הכניסה, מתחת לפואנציאנה.

התכנסו שם כשלושים כלבים מכל הגדלים והצורות, יושבים על אחוריהם, מתנשפים ומלחיתים, לשונותיהם משורבבות לפניהם ומזילות ריר. הייתה להם סבלנות אינסופית, חסרת כעס או מרירות. כל פעם שנפתחה הדלת הם היו מנסים להיכנס דרכה, ואמא הייתה מקבלת את פניהם במטאטא ובדלי מים, ובפה מלא אלה וקללה. מפעם לפעם היה גם ד"ר גרף הקטן מצטרף אליהם, אחרי שהצליח להערים על ד"ר גרף הבכיר ועל הדוקטורית שלו ולחמוק מביתם הנקי והמסודר.

פעם אחת פתח את הדלת מישהו אחר ולא אמא, מישהו חסר נחישות אמיתית, ותוך שניות הצליחו לא מעט מהכלבים לחדור לתוך המצודה, ועד שהיא עמדה על המתרחש, כבר גהר אחד מהם על דליה מנענע את אחוריו במרץ. אמא גרשה את המחזרים החצופים במטאטא ועל הזוג הצעיר רוקנה דלי מים. כולם נמלטו חוץ מהמאהב שנתקע בדליה ולא הצליח להיחלץ, וחוץ מד"ר גרף המפונק שתעה בדרך ולא מצא את הדלת. הוא שעט על רגליו הקצרות מחדר לחדר מיילל ומייבב ואמא דולקת אחריו מנופפת במטאטא. לבסוף, ביאוש נורא, זינק אל החלון הצרפתי הגדול שבחדר האוכל, כטיל, מחץ את זרבובית חוטמו הרגישה אל הזכוכית העבה ונפל מתעלף. אמא נטלה אותו בעד העורף והשליכה אותו החוצה כנצר נתעב. את זוג הנאהבים משכה ברצועה עד לברז שבחוץ מתחת לתות ופתחה אותו עליהם והם עמדו שם מחוברים זה בצד זה אוזניהם קטופות, נוטפי מים, מרעידים וזנבותיהם בין רגליהם.

אחר הצהריים, אחרי שהסדר כבר הושב על כנו, והראויים לנזיפה כבר ננזפו עד דור אחרון, נשמעה נקישה בדלת. ד"ר גרף עמד בה, כפי שעשה בלא מעט לילות חשוכים, בכפור ובשרב, וד"ר גרף הנקניק מתחת לבית שחייו.

“גברת וו.” הסיר הד"ר בידו הפנויה את מגבעתו מעל ראשו "הוא כבר שבעה ימים ושבעה לילות לא אוכל ולא ישן. הוא סובל נורא. רחמי עליו, רחמי עלינו. תני לו. מה אכפת לך. למה לכולם כן ורק לו לא?!”

“לא" הייתה התשובה, ואמא טרקה את הדלת בפניו.

ובוודאי ידעה מדוע.

 המשך: http://wp.me/pXLKy-Qu.