הצפרדע הגדולה – אפילוג.

חיפשתי וחיפשתי את התמונה הנהדרת ההיא: הסיטרואן, תחת התות הגדול המלבלב, בראשית האביב, בסיבוב אחרון של פרידה – כשליד ההגה כבר יושב הג'ינג'י ההוא, הקונה המאושר, וחיוך גדול על שפתיו.

אבל התמונה אבדה. גם התות כבר איננו, והחצר הגדולה איננה, כולם חלפו עברו להם וכאילו לא היו. “ו(הבית) שלאחר שיקום יקיפו אותו בז'קוראנדה הסגולה ובפונציאנה האדומה ובאורקריה שכל שנה מוציאה עוד דור עלי מברשות עגולות, ובברושים שלאורך הגדר וגם פה ושם, ואחד מהם יצמח עקום לתמיד, ועץ תות כביר שיעלה לתפארת גם כשהוא רק זכר שאינו עושה פרי, ומזל כי אינו מביא זבובים, …” כתב אבא. כן, גם הבית ההוא נמכר כבר מזמן להריסה – ואיננו.

אבל לפני שאחזור לסיפור הטרקסיון – אנצל את ההזדמנות לפרש את האמירה הסתומה "ואחד מהם יצמח עקום לתמיד".

הרגע הגדול באמת בחייו המוטוריים של אבא הגיע כשנסתיימה מלחמת השחרור והחיילים המשוחררים זכו למענק שחרור מהמדינה. סוף-סוף יכול היה אבא להגשים את חלום המכונית, המכונית שלו, ולפי המלצתו והדרכתו הצמודה של חיימקה (נהג אגד שהיה הסמכות המוטורית העליונה בחיינו) קנה בכסף את המכונית האנגלית "סטנדרד-וונגרד" שאיש מלבדינו כנראה לא שמע את שמעה.

המכונית הזאת נתברכה בכל, פרט לחלון האחורי שהיה גבוה, קטן וצר כחרך ירייה, ואי אפשר היה לראות ממנו כלום.

הרגע החגיגי הגיע ואבא נכנס לחצר, זורח מאושר, במכונית החדשה. כאן נגמר החלק הקל, כי עכשיו היה גם צריך לצאת חזרה מהחצר ברוורס. כל בני המשפחה התאספו לחזות בפלא, ולאט לאט גם כל השכנים וכל הרחוב. כי זה לא היה פשוט. המכונית סירבה לנסוע בקו ישר לאחור והתעקשה להכנס בברוש צעיר אחד שעמד בפינה. הברוש האומלל התעקם, והמכונית החדשה, אבוי, התעקמה גם היא. אחותי הקטנה הלה בכתה. אימא התרתחה, כל השכנים נתנו עצות, אבל המכונית התעקשה ורק התחפרה בברוש יותר ויותר, והוא נשאר מאז עקום לנצח, וזכר למפלת הארי.

אבל בין הא לדא שימש התות החסון ההוא כמתלה מצויין לגלגלת שלי, ששמשה לשליפת והכנסת מנועים למקומם, וכשמשיה ראויה בימי הקיץ הלוהטים המצלה על מלאכת תיקונם והכרוך בה.

שם גם הרסתי את הבלוק של הטרקסיון http://wp.me/pXLKy-94 ושם גם שיקמתי אותו חזרה, בסביבות השנה 1984.

אבל סמוך לכך קרו עוד כמה דברים. עברנו להתגורר בישוב לווין לבאר-שבע, מיתר שמו, והחיים בו חייבו שתי מכוניות למשפחה. אני התחלתי לעבוד בחברת היטק משגשגת בנס-ציונה, וכידוע, העבודה בחברות האלה דורשת התמסרות מלאה בכל שעות היממה והשבוע. מצד אחד קבלתי מהחברה סובארו DL 1600 מופלאה (שנסעה 200000 ק"מ בשנתיים ללא אף תקלה)

ומצד שני לא היה לי כמעט שום זמן לא לטרקסיון ולא לרובר.

המועצה המקומית מיתר העניקה רשיון בניה לחניה מקורה אחת לבית. עד מהרה התמלאו הרחובות הצרים בישוב החדש שבאמצע המדבר במכוניות ונוצרה מצוקת חנייה. איני יכול לשכוח פגישה עם ראש המועצה (הנבחר!) הראשון של מיתר שהואיל לפנות לי מזמנו, ולשאלה מדוע לא יותר לי להרחיב את החניה המקורה בחצר ענה לי כך: “אני אדריכל מוסמך מבריסל, בלגיה, בה למדתי. החוק שם לא רק קובע כמה מכוניות יהיו בחניה, אלא אפילו מה צבע הוילונות שחייבים לתלות בחלונות הפונים לרחוב! תגידו תודה שאת התקנה הזו עוד לא העברנו כאן!”

הוא לא השאיר בכלל ספק לכך שאין עם מי לדבר. וכאן התעוררה (וסליחה על ההשוואה) דילמת “בחירתה של סופי". מי יושאר ברחוב ומי ישכון בחניה המקורה – הרובר? הטרקסיון? הסובארו של העבודה?

הסובארו? איזה זכויות יש לה? אבל לא עבר זמן רב והסובארו נגנבה. לא סתם נגנבה, אלא גם האזעקה נגנבה ממנה. ואיך אני יודע את זה?

בבוקר מוקדם קמתי כדי לצאת לעבודה (לא אהבו שם בהייטק שמישהו מגיע אחרי שמונה בבוקר. עדיף לפני כן – והימים ימי כביש 40 חד-מסלולי דו-נתיבי) – והסובארו איננה. הבטתי סביב-סביב וראיתי אותה על ראש הגבעה שבקצה הישוב. רצתי לשם – עליה תלולה – ומצאתי אותה מנופצת שמשות, מנעולי ההגה וידית ההילוכים שבורים, מכסה המנוע ותא המטען פתוחים והאזעקה חסרה…

הגנבים התגברו על כל אלה אבל לא גילו את המתג הסודי של משאבת הדלק (אולי אפילו לא הבינו שהוא קיים). בכוח שלא מהעולם הזה הצליחו לדחוף את המכונית במעלה הגבעה התלולה, אל מחוץ לישוב, בתקווה ששם יצליחו להתגבר על ה"תקלה", וכשהתיאשו – כילו את חמתם במכונית. לחצתי על המתג הסודי, התנעתי ונסעתי לתחנת המשטרה בתל-שבע להגיש תלונה. השוטר היחיד שהיה במקום נתן לי איזה טפסים למלא אבל טען שאין לו זמן לטפל בתלונה. לשאלתי מדוע ענה כי הוא צריך לנסוע לביטוח-הלאומי כדי לקבל השלמת הכנסה.

אז מי תשכון בחניה – שהפכה מחניה מקורה סתם לחניה נעולה ומגודרת?

לגודל המזל החליט שר הפנים דאז, אריה דרעי, לפזר את מועצת מיתר הנבחרת ולמנות מועצה קרואה תחתיה. בראשה מינה, כמובן, את אחד ממקורביו, ד"ר לוי שמו. שוב ביקשתי ראיון עם ראש המועצה ושטחתי בפניו את טענותי.

ד"ר לוי החמוד גילה הבנה יתרה, נדנד בהסכמה את ראשו ולבסוף גם אישר חניה – לשתי מכוניות. אז מי תצא בחוץ?

אנחנו ישראלים ולא מסוגלים לעבור על העיקרון המקודש "אחרון נכנס ראשון יוצא". הסובארו לא השתתפה במשחק כי היתה של העבודה. הרובר בא ראשון ולכן נשאר במיתר. (וחוץ מזה – על הרובר אפשר לסמוך אך על הטרקסיון לא…)

וכך נשארה לה, בינתיים, הטרקסיון תחת התות הגדול ברחובות.

וקלקלה את המראה הנאה והמטופח של הגינה. “מתי כבר תיקח את הגרוטאה שלך מכאן?” חזרה אמא ושאלה בקוצר רוח גובר והולך.

היו לה ולי עוד כמה רגעי חסד, רגעי עונג אחדים, שישארו חסויים בינתיים. אך גורלה נחרץ. תליתי עליה שלט "למכירה" וקיויתי שאיש לא יבוא.

אבל אחרי ששה חודשים הוא בא.

ג'ינג'י צעיר, עליז ומלא בטחון עצמי. ראשית סיפר כמה הוא אוהב, כמה הוא נמשך, למכונית הזאת. הוא נשבע ביקר לו שיעניק לה בית חם וטוב. הוא סיפר שהוא טכנאי בתעשייה האוירית, בעל ידי זהב וחוש טכני ואצלו היא לא תמות כי תחיה. תחיה בנעימים, תתפנק. רק בעיה אחת יש לו, ציין: הוא תפרן. אין לו כסף. ולכן הוא מבקש, הוא ממש מתחנן, שנמכור לו את המכונית בזול – רצוי בחינם. טובעים בים של מילים ובנוכחות הלוחצת של אמא האומרת תימכור לו כבר וחסל הפך המשא למתן וסוכם על 3000. אני חושב שאלו היו 3000$ כי הימים היו ימי האינפלציה המשתוללת ועיסקאות נוהלו אך ורק בדולרים.

לתדהמתי חלץ האיש את נעליו ושלה מתוך הגרביים צרור שטרות ירקרקים, מקומטים, בניחוח גבינה. “חסר כאן 150” אמר, “אני אביא לך אותם בקרוב, נשבע לך בילדים שלי".

חתמתי על שטר המכר, הודעתי לו שעוד הלילה יבוטל הביטוח, והבטחתי לו שכשיגיע מועד המבחן השנתי אסיע לו בהעברת הטרקסיון – אני כבר מנוסה בכך. הבחור התיישב במכונית בחיוך מנצחים, בעוד חופת התות זורחת מעליו בהילה גדולה, ירוקה,

וכך הוא גם נראה אחר כך בתמונה ההיא, האבודה. בפכפוך מנוע חרישי, כמו שרירי גיבור מנמנמים, יצא מן החצר ונעלם לדרכו.

את ערימת חלקי החילוף שנשארו אצלי מכרתי ליהלי רותם – וזה אולי הפן החיובי העיקרי שבסיפור.

חודשים אחדים לאחר מכן, כבר היה יולי והקיץ להט, צלצל הטלפון במשרדי. על הקו היה הקונה: “הבטחת לעזור לי בטסט…” אמר, והוסיף כי הוא בסביבה, בדרכו למכון הרישוי ברחובות. “ומה עם ה-150?” שאלתי, ברוב קטנוניות. “בחיי שאני אתן לך אותם, בחיי הילדים שלי, אבל אין לי אותם עכשיו עלי. אל תשאל כמה הטסט הזה עולה, והביטוח…” (הימים היו טרם ימי "רכב-אספנות").

הצטרפתי אליו. הרי הבטחתי. ערכתי כיוון בלמים, חיזקתי את תפוחי ההגה (הניתנים לכוונון בטרקסיון, בדיוק כמו במרצדס ובכלי רכב אחרים מהתקופה), החלפתי נורה שרופה באור החניה האחורי ויצאנו בדרכנו למכון הרישוי. קילומטר לפני המקום עצרה אותנו ניידת משטרה. “אתה יודע שאתה נוסע ללא טסט!” הישיר השוטר את מבטו לעיני הג'ינג'י הירוקות. “בוודאי" ענה הלז בחיוך כובש לבבות "ולכן זה ממש מה שאני עושה עכשיו – נוסע למכון הרישוי!”

השוטר חייך גם הוא וויתר. “שיהיה בהצלחה!” איחל וכך היה. ג' עוד סיפר לי כמה הוא נהנה מהמכונית, כמה נפלא היא נוסעת, ושאפילו עד אילת הגיעו איתה. “ואל תדאג, את הכסף אני אשלם לך בקרוב" הוסיף, כשנפרד ממני.

זאת הייתה הפעם האחרונה שנפגשתי איתו. גם לא שמעתי יותר לא ממנו ולא מהמכונית.

פרט לפעם אחת, כשנה או שתיים לאחר מכן.

כתבה גדולה במוסף "הארץ" על מחאת בעלי הוילות באבן-יהודה, כולל ראיון מקיף, בתמונות, עם ראש הועד שלהם ודוברם.

מתכוננים, רחמנא ליצלן, להקים שיכון לעולי אתיופיה בקרבת מקום אליהם, והם לא מסכימים לכך בשום פנים ואופן. זה יקלקל את מנוחת הצהריים, ישחית את הילדים, ובעיקר – יוריד את ערך הנכסים עליהם עבדו בזיעת אפם.

כן, ניחשתם נכון. ראש ועד בעלי הוילות היה לא אחר מג'ינג'י מיודענו.

וכן, אני פרייר.

ובישראל זו בושה איומה להיות פרייר. לא?

הפרק הקודם:  http://wp.me/pXLKy-94