תגיות

חטאי האדומים: משה זגורי (שם בדוי) כמשל

ניקח לדוגמה את עולי מרוקו בראשית שנות השישים. משה זגורי, סוחר בשר, קצב בעל אטליז מקזבלנקה שפרנס בכבוד את משפחתו עלה לישראל. התפישה הסוציאליסטיתריכוזית גרסה אז והיום שהמדינה יודעת טוב ממך מה טוב עבורך ולכן המדינה צריכה "לדאוג" לך ולתכנן את חייך. לפיכך החליטו הפקידים שזגורי צריך לגור בשיכון בדימונה. אבל בדימונה אין חנויות בשר להם יוכל להציע את כישוריו. אפילו לשכור חנות אי אפשר כי מעט החנויות הקיימות אינן בבעלות פרטית, אלא בבעלות עמידר והסוכנות – ולהם יש "תוכניות" אחרות. אין עם מי לדבר. אז היכן עובדים? כך מוצא עצמו זגורי כ"עובד ניקיון כללי" בקריה למחקר גרעיני – מוסד ממשלתי. מה הסיכוי ששבעת ילדיו יגיעו לאוניברסיטה? לא גדול.

בתחילת המאה העשרים היגרו כ-2 מיליון יהודים ממזרח אירופה לארצות הברית. דלת העם היהודי. מאות אלפי משפחות יהודיות מרובות ילדים נחתו בניו יורק בחוסר כל. באמריקה לא ציפתה להם סוכנות יהודית, משרד קליטה, סל קליטה או פקידים שיחליטו עבורם. הם ירדו מהאוניה אל הרחוב. מי שידע לתפור בגדים – תפר, מי שהיה קצב הלך לחתוך בשר באטליז בשתי משמרות. אחרים מכרו ירקות מבסטה ברחוב. כולם עבדו קשה והסתפקו במועט. הדור השני רכש השכלה והדור השלישי הפך למיעוט האתני העשיר בארצות הברית. באמריקה של אז היה קפיטליזם, חופש ובחישה אפסית של הממסד בחיי הפרט. זה ההבדל.”

האמור הוא ציטוט מתוך האתר "קו ישר" http://www.kav.org.il/100994/b1235 ושווה לדעתי להתייחס אליו כי הוא מציג דיעה רווחת ושכיחה.

האמנם? האם זו כל התמונה?

אני נזכר בדבריו של משה סמילנסקי, איש העליה הראשונה, שהתיישב בארץ בשנת 1891, לפני הציונות אפילו, ובוודאי לפני העליה השניה, עם ברל ובןגוריון ותנועת העבודה שלהם. סמילנסקי הצעיר הגיע עם הון, שנתן לו אביו, כדי להקים משק בארץישראל. כשהגיעו הנ”ל, יחפנים, 13 שנה אחריו, והגו וביצעו קיבוצים, הסתדרות, קופ"ח וכל יתר הדברים "הנוראים" – התעוררה מחלוקת ביניהם, וסמילנסקי כתב אז על ההבדל בין פתח תקווה ודגניה. טענתו היתה שפתח תקווה תבנה את הארץ, ולא דגניה.  פתח תקווה כמודל להתישבות פרטית ביזמה והון פרטיים – ודגניה כהתיישבות קולקטיבית ממומנת בהון ציבורי. אבל הוא טעה.

אגב, גם הוא וגם הם, למרות חוסר ההשכלה הפורמלית שלהם ולמרות המצאם בפרובינציה מרוחקת ודלה (ארץ ישראל העותומנית) קראו את מיטב הספרות המחקרית של אז בענייני התנחלות (קולוניזציה) בארצות לא מפותחות וניסו לגבש לעצמם תיאוריה סדורה בנושא.

איני רוצה לצטט כאן את דברי סמילנסקי דאז מילה במילה, אלא רק למסור את רוח דבריו.

התנחלות, טען סמילנסקי, דורשת קפיטל, דורשת הון. בלעדיו לא יוקמו לא משקים ולא עסקים, לא מפעלים ולא תשתית. וההון היעיל ביותר הוא ההון הפרטי, אותו ישקיע אדם על אחריותו ועל סיכונו, אם יצליח יבנה, ואם יפסיד – יהרס. הון ציבורי או פילנטרופי כרוך תמיד בשחיתות ובזבוז ולכן יצליח פחות או יכשל (הדוגמה שעמדה לנגד עיניו היתה מפעלי הברון דהרוטשילד בארץ, אותם תיעב ממש).

כנגדו, טענו אנשי תנועת העבודה כי ניתן להפעיל הון ציבורי (שיגויס כתרומות או כמלווים) להתנחלות, אם יושקע בקולקטיבים של צעירים חלוצים שטופי להט אידאולוגי.

משה סמילנסקי היה אבי ענף הפרדסנות בארץ, שהיה ברובו פרטי ועד קום המדינה היה ענף כלכלי מוביל. הקימו אותו, במיטב כספם, עולים חדשים, וגם חברות ציבוריות (שבראש חלקן עמד סמילנסקי) שגייסו הון ממשקיעים מעבר לים. אבל ענף הפרדסנות דרש מספר רב של עובדים רק שבועות אחדים בשנה. הוא לא היה יכול לספק עבודה קבועה להמוני עולים.

אנשי תנועת העבודה ריכזו צעירים חסרי כל אך נלהבים שעזבו את משפחותיהם ובאו ליישב את הארץ. מהעדר הון לא היתה בידיהם דרך אחרת אלא להתארגן כקולקטיבים ולגייס הון כתרומות או כהלוואות. הצורה הקולקטיבית היתה הרבה יותר אפקטיבית לגיוס הון מאשר הדרך בה כל עולה חסר כל ינסה לגייס הון בעצמו, דרך שמובן מאליו שאין לה סיכוי להצליח. המחיר שחברי הקולקטיבים שילמו על סוג זה של גיוס הון היה המקומות הנידחים שהועמדו לרשותם להתיישבות, ותנאי החיים האיומים.

מי שמעוניין לערוך עמם היכרות שיקרא את ספרו של אסף עינברי "הביתה".

הכרחי להבין את ההבדל בין הגירה של חסרי אמצעים לארה"ב בתחילת המאה העשרים לבין הגירתם לפלשתינה של אותה תקופה. בארה"ב כבר היתה קיימת תשתית, היה שוק גדול והיתה עבודה. מספר המהגרים לעומת גודל האוכלוסיה הקיימת היה טיפה בים. המהגרים לא היו זקוקים להון לשם התנחלותם – הם יכלו להצטרף לפרולטריון המקומי שמכר עבודה לבעלי ההון.

דבר מזה לא היה קיים בפלשתינה של אותה תקופה ובפועל לא היתה אפשרות של משפחות חסרות אמצעים להתיישב בה באופן פרטי ולבחור בה את אורח חייהם ומקום מגוריהם כחפצם.

בשנות העשרים והשלושים השתנה המצב. השקעות (ועבודת) המגזרים הפרטי והציבורי הביאו לכך שכבר היו קיימים שוק מינימלי, תשתית מינימלית וקצת מקומות עבודה (מאד קצת. סבא שלי מצד אבא היה מובטל הרבה זמן בשנות השלושים).

ואם (שם בדוי) מנדל פוזננסקי הקצב מלובלין היה מחליט לעלות ארצה, הוא היה יכול לרכוש סרטיפיקט (לסבתא שלי מצד אמא רכשו כזה ב-1923. הוא עלה אז כאלף פאונד: מכונית רובר חדשה עלתה 250), למכור את רכושו בפולין ולהקים בתמורה לו איטליז בארץישראל – בלי שאף אחד יפריע לו. לא ההסתדרות ולא האדומים. לא ברור לכמה לקוחות היה זוכה ומהיכן היה משיג את הסחורה – אבל איש לא היה מכתיב לו במה להשקיע את כספו.

אבל רק מעטים מאד מאנשי המגזר הפרטי לקחו על עצמם את הסיכון והקשיים הכרוכים בכך. אילו רבים יותר מתוכם היו עושים זאת, ועוברים את הקשיים והסבל, האוביקטיביים, לא תלויי אידאולוגיה, שהיו מנת חלקם של אלו שעלו ונקלטו או במסגרות קולקטיביות או פרטיות – היה חלקם באוכלוסיה רב יותר והשפעתם הפוליטית רבה יותר. אבל הסבל והסיכון היו עצומים – (צאו ובדקו מה עבר על אנשי מגזר פרטי כסמילנסקי, או על מייסדי פתחתקווה שלא לומר חדרה) – ורק מעטים בלבד הסכימו לקחת אותם על עצמם.

אם, לעומת מנדל בעל ההון, היה עולה אז לארץ הצעיר ברל פוזננסקי, ורק כותנתו לעורו – לא היה יכול להקים עסק בשום פנים ואופן. במזל היה מוצא עבודה, עבודה קשה במקום נידח. בגלל האתגר, בגלל הגיל הצעיר והעדר מחויבויות לאישה וילדים עלו הרבה יותר מסוגו, מהסוג השני מאשר מהסוג הראשון, ותנועת העבודה על מפעליה הקולקטיביים הפכו להגמוניים בישוב. זו לא היתה פרי מזימה של פולטיקאיים אדומים שטניים, אלה מציאות כלכלית פשוטה.

בין אלו שלא לקחו על עצמם את הסבל והסיכון הכרוכים בהתנחלות של בעלי הון היה הקצב משה זגורי, מקזבלנקה. הוא העדיף להישאר בקזבלנקה ולפרנס שם את משפחתו בכבוד. אז היתה לו פרנסה בכבוד, כבוד, כבוד – עד שיום בהיר אחד השתנו התנאים הפוליטיים וזגורי ומשפחתו נבעטו ממרוקו. וכשנבעטים אין כבוד.

לא רק שאין כבוד, אלא גם אין הון. וכשאין הון אינך יכול לפתוח עסק. זגורי הגיע לארץ כשכותנתו לעורו.

וכדי שלא יתעורר ויכוח סרק – דימונה הוקמה בשנת 1953 ולא "בראשית שנות הששים".

http://www1.snunit.k12.il/negev/town_in_negev.html

אם המהגרים לארה"ב, לשנה, היו אחוזים אחדים מהאוכלסיה לכל היותר, ואם המהגרים היהודים לארץ ישראל בשנות העשרים והשלושים היו כעשרה אחוז מהאוכלוסיה היהודית לשנה (ופחות מכך מהאוכלוסיה הכללית שהיתה לא במעט שותפתם למשק) – הרי מספר המהגרים לישראל בשנותיה הראשונות היו מאה אחוז מהאוכלוסיה ויותר – רובם אם לא כולם חסרי כל, וזקוקים להון עתק לקליטתם. ההון היה דרוש לא רק ליצירת מקומות עבודה עבורם, אלא גם כדי לספק להם דיור, תשתית, בתיספר וכו' וכו'. איך בכלל ניתן להשוות מצב זה להגירה לארה"ב?

נחוצה היתה הזרמת הון ציבורי לאנשים פרטיים, שלא התאגדו לקולקטיבים כרבים מקודמיהם לעליה ארצה. מקורותיו היו מסים כבדים שהוטלו על תושביה הותיקים בארץ, אלו שסבלו והקריבו שנים רבות למען תוקם מדינה בכלל, ושרבים מיקיריהם נהרגו במלחמה על הקמתה, מצד אחד, מלוות ומגביות שערכה המדינה בחו"ל, והשילומים מגרמניה מצד שני.

הרעיון של עיירות הפיתוח היה יצירת מקומות עבודה ראשוניים על ידי העסקת העולים בבנית העיירה ובבניית המפעלים שיהוו בהמשך את התשתית הכלכלית שלה. זו צורה הגיונית של חלוקת משאבים ציבוריים לאנשים פרטיים. היא דומה בעקרון למה שהתרחש בעליות קודמות של חסרי הון. בשני המקרים היתה התמורה לחברה\מדינה על השקעתה חיים בפריפריה, ובתנאים קשים.

ללא ספק היה המסלול העדיף על משה זגורי לחכות בקזבלנקה עד שאחרים יקימו את המדינה בזיעה ודם, להמתין עד שתפרח ותשגשג, ואז למכור את העסק שלו במחיר טוב, להגיע לישראל ולהשקיע אותו כטוב בעיניו.

זה לא הצליח. וזו לא אשמת הותיקים, ולא אשמת האשכנזים, ולא אשמת האדומים והאידאולוגיה שלהם.

כשהייתי בכיתה ב', בשנת 1949, נערכו הבחירות לכנסת הראשונה. אני זוכר אספת בחירות שהתקיימה במגרש המכבי ברחובות מטעם תנועת החרות. רמקולים ענקיים הזמינו את כל תושבי המושבה לבוא ולשמוע את דבר המנהיג ורובם נענו ובאו. מגרש המכבי היה סמוך לבית הספר שלי וכך גם אני שמעתי מה היה למר בגין להגיד.

אזרחים ואזרחיות, אחי ואחיותי" פתח מפקד האצ"ל את דבריו "מדינת ישראל אספה בחו"ל ארבעה מליון דולר. במדינת ישראל יש מליון תושבים. לכל אחד מהם מגיעים לכן ארבעה דולר. אתה" פנה בגין למישהו בקהל "קיבלת את ארבעת הדולרים שלך? ואתה? ואת? איפה הכסף? שיבוא מר בןגוריון ויסביר לנו!”

יתכן שזו לא היתה רק דמגוגיה זולה. יתכן שהדברים לא רק נועדו לטעת בלב המאזינים את הדיעה כי בןגוריון ואדומיו משתמשים בכסף שלא כדין למטרות אפלות. מאד יכול להיות שזו באמת היתה תכנית מי שהפכו ברבות הימים ל"ליכוד" לקליטת העליה: לחלק את ההון הציבורי שווה בשווה בין כל האזרחים, ושכל אחד יסתדר עם ארבעת הדולרים שלו כפי יכולתו.

באמת?

(קישור מאיר עיניים על שיקולי התכנון של התיישבות המונים בארץ נמצא כאן)