לאום-כתף בויליס קומפקט (2)

ד.

לא הרגשנו כלום כשעברנו את הגבול.

אבל קצת אחריו ההבדל היה מורגש. כל כמה עשרות מטרים הכביש היה מפוצץ, ואת רצועת האספלט החליף בור חול טובעני. הנהג שלנו לא היה אמן הקלאץ' ומיד כשהיה נכנס לבור היה המנוע כבה וכולנו יורדים ומתגייסים לדחיפה, כי כזכור, אין סטרטר. בבורות גדולים במיוחד שקע הטנדר העלוב 2X4 בחול ונזקק לנגיחה מתנובה שנסעה בעיקבותיו או לגרירה מהמשאית שנסעה לפניו.

כך נמשכו 13 הקילומטרים עד לאוםכתף שעות על שעות. כאשר התקרבנו למתחם נראו קבוצות גדולות של שבויים מצריים המומים בצד הדרך. חלקם יושבים וידיהם קשורות מאחורי גבם, חלקם על בטנם רובצים על האדמה וידיהם על עורפם, ובמקום אחד גם טרטר אותם מישהו בפולקום.

כשסוף סוף הכריז חיליק שהגענו כבר היה חושך סביב ואי אפשר היה לראות דבר, רק להריח את הסירחון הנורא ששרר במקום – התערובת המחליאה של ריח צמיגים שרופים גוויות מרקיבות ושמן רובים.

צוות הטכנאים נכנס מיד לפעולה: בשביל זה הרי הביאו אותנו לכאן. הגיעו אלינו טונות של מכשירי קשר שנגמרו להם הסוללות, התרוקנו המצברים, נקרעו כבלי האנטנה, נשברה המע"ד. עבדנו כך, לאור פנסי כיס, עד שתיים בלילה. איש לא הזכיר אוכל או שתיה. בשתיים הגיע ניסים המ"פ ואמר שנתארגן לשמירה כי מי יודע מה שורץ כאן בשטח. (שנים אחרכך, כשעבדתי כמדען בכיר בפרויקטים בטחוניים בארה"ב ניסו האמריקאים לדלות ממני מה עשיתי בצה"ל, במלחמה. כשסיפרתי להם שהחלפתי סוללות למכשירי קשר הם צחקו בחוסר אמון וירדו ממני).

הסתובבתי סביב עם העוזי לכתפי, בטוח שלא אדע להבחין בין ידיד לאויב, אם יתקרב. אבל לא קרה כלום. פה ושם נשמעו יריות, פיצוצים. משהו בער ואחר כבה. כעבור שעה בא חיים להחליף אותי בשמירה ואני שכבתי ארצה בו במקום, מחפש משהו לשים עליו את ראשי. מצאתי משהו קשה בגודל של כר, נצמדתי אליו ונפלתי לשינה כבדה, שנת נרקוזה.

ה.

פתאום היה אור ונשמעו שאגותיו של חיליק הרס"ר "מסדר בוקר, כולם לקום!” פקחתי בכבדות את עיני, קמתי והתבוננתי על מה הנחתי את ראשי: זה היה טורסו ערוף וכרות ידיים של מצרי. חולצת הצבא שלו עוד הייתה עליו. ואז ידעתי שלא רק הפחד קהה בי אלא ריגשותי כולם קהו איתו ואני עכשיו רק חיה שורדת.

הצטרפתי לאנשי הפלוגה שעמדו בשלשות בחול בין הגוויות הפזורות סביב, בין שלדי המכוניות העשנים, מכתשי הפגזים. ניסים המ"פ אמר כמה מילים על הנצחון הגדול ואז הוסיף שיש כאן כמה רכבי קשר מצריים, שיעברו לרשות פלוגתנו. הוא ישלח טכנאים לבדוק אותם ולערוך בהם רשימת מצאי. לכל האחרים הם מחוץ לתחום, ופקודתו היא לירות בכל מי שינסה להכנס לתוכם ולקחת משם משהו!

אחריו קיבל חיליק הרס"ר את רשות הדיבור ואמר פשוט: “כל מי שיש לו רשיון נהיגה – שלשה צעדים קדימה צעד!” יותר ממחצית מאנשי הפלוגה צעדו קדימה, ואני ביניהם. חיליק הראה לנו שורה של עשרות משאיות רוסיות מטיפוס זיל 157,

ואמר שכל אחד יתפוס לו משאית, ינסה להתניע אותה ויצטרף איתה לשיירה שלנו. החלה ריצה פראית לעבר המשאיות, אבל אותי עצר חיליק, הצביע על משאית קלה מסוג גאז 51 עם ארגז סגור שחנתה במרחק כ 200 מטר מאיתנו ואמר: “אתה רואה את הרק"ש (רכב קשר) ההוא? אתה הולך עכשיו לעשות לו אינוונטר ושומר עליו. מעכשיו הוא שלנו. תירה בכל מי שינסה לקחת משהו ממנו".

ניגשתי ל"רק"ש", פתחתי את דלתו ונכנסתי פנימה, ומיד הבחנתי בכך שזו בעצם פנצ'ריה ניידת. שום רק"ש. היו בה כל כלי העבודה והמכונות הדרושים להפרדת צמיג ופנימי מג'נט ותיקון הפנימי המנוקב. הוצאתי מארגז הכלים הצה"לי שלי נייר ועט והתחלתי לערוך את רשימת המצאי, מניח את ארטיק קרטיב בפינה. לא גמרתי לרשום את הפטיש הראשון כשרוב אנשי הפלוגה נדחקו פנימה והחלו לבזוז מכל הבא ליד. צווחתי "תפסיקו" וצרחתי "אמרו לי לירות" וזה לא השפיע, בכלל, על אף אחד. עיניהם בערו, לשונם הזילה ריר. הפלוגה שלי הפכה לאספסוף. אני צריך לירות בהם! אבל בליבי אמרתי לעצמי שאני לא הולך לירות בחברי לפלוגה בגלל פטיש או לום. כעבור חצי דקה לא נשאר שום דבר נתיק בפנצ'ריה הניידת. נשאר בה רק מה שהיה מחובר בברגים גדולים ומהודקים היטב לרצפה, ונשאר גם ארגז הכלים שלי, על ידו עמדתי אוחז בעוזי דרוך. ואז, מול עיני הנדהמות, הופיע במקום חיליק הרס"ר בכבודו ובעצמו (והוא יצרן תנורי אפיה ידוע בחייו האזרחיים), הביט ימינה ושמאלה, פתח את ארגז הכלים שלי, הוציא ממנו פלייר עליו חרוט צ' גדול והחל לברוח. ראיתי את התחת השמן שלו עולה ויורד ומתרחק. זו ההזדמנות שלי להכניס בתחת הזה כדור. “חיליק, אני חתום על הפלייר הזה!” צרחתי וחיליק צרח גם הוא "מזכרת מן המלחמה! מזכרת מן המלחמה!” ונבלע בין חיילי הפלוגה שהעמיסו איש איש את שללו על הזיל שלו.

ו.

הבטתי מסביב וראיתי עוד "רק"ש" גאז 51 עומד בצד, נבדל מכל האחרים. גם עליו היתה מותקנת מכולה – אבל מעליה התנוססה אנטנת יאגי (אנטנה כיוונית רגישה). זה עורר את ענייני והחלטתי לגשת למקום ולתהות על קנקנו.

בפנים מצאתי תחנת האזנה מצרית, מצוידת במיטב המקלטים. על השולחן מצאתי את יומן התחנה פתוח, בעברית, ובו רשומות כל בדיקות הקשר שערכנו, אותות הקריאה של כל מכשיר קשר בחטיבה, והנ. צ. שלו…

איזה בזיון. אוי למזלזל באויב.

מה לעשות? במרחק כבר שמעתי קוראים את שמי ומחפשים אותי – הפלוגה נערכת לצאת לדרך.

והיציאה היום תהיה שונה לגמרי מהיציאה אתמול.

פרט לאחת היו כל משאיות הזיל 157 מיועדות להובלת חי"ר, עם ארגזים נמוכים ומעקי עץ נמוכים גם הם. אבל אחת, רק אחת מהן, היתה מיכלית מים. בארגזה הותקנו שלשה מכליפח למים רבועים, גבוהים. התקרבתי לשיירה ומיד נוכחתי כי כל המשאיות תפוסות, והיחידה שנותרה ללא נהג היא המיכלית. זה יהיה אם כן הזיל שלי.

עליתי עליה, התיישבתי על יד ההגה – ומיד גם הבנתי מדוע נותרה זו ללא דורש. פרט להיותה עמוסה – מה שבוודאי יקשה על הנהיגה בה ועל התקדמותה בדרך המשובשת – לא היו למשאית הזאת מראות. בכלל. ומכיוון שגם המראה מהחלון האחורי היה חסום בידי מיכלי המיים הגבוהים – לא ניתן היה לנהוג את המשאית הזאת אחורנית באופן מבוקר תוך ידיעה, אפילו לא מדוייקת לאן אתה נוסע. המראות נגנבו, או הוסתרו בידי הנהג לבל יגנבו. טיפסתי על הארגז לבחון את מיכלי המים. גם להם לא היו מכסים, ופתח המילוי היה מחופה בסמרטוטים. ברז החלוקה בתחתית כל מיכל היה פקוק בגזיר עץ עטוף בסמרטוט. ניסים המ"פ צץ והזהיר כי לא נעז לשתות מהמים הללו – הם חשודים כמורעלים או לפחות נגועים בבילהרציה. נסים גם הזהיר לא לאכול מקופסאות השימורים המצריות שהתגלגלו פה ושם: פול משומר ומנגו. שלפתי איפא את הפקקים מהמיכלים כדי להקל את משקל המשאית.

עכשיו התפניתי לבחון את תא הנהג ויתר מכלולי המשאית.

לפני שהנהג המצרי נמלט הוא ניסה לחבל במשאית, וקרע אחדים מחוטי החשמל הנמצאים תחת לוח המכשירים. הוא גם נטל את מפתח ההתנעה עימו. אבל הסתבר לי מיד כי החוטים שקרע היו דווקא חוטי מתג ההתנעהנגיעה קלה של זה בזה – והזיל התניע.

לוח המכשירים הראה כי המכונית הזו נסעה בסך הכל 300 ק"מ בימי חייה – המרחק מפורט סעיד לאום כתף, ועוד קצת.

סיור סביב המכונית הראה כי זו משאית 6X6 – העבירות שלה תהיה משופרת לאין ערוך מעבירות הויליס קומפקט בו יצאנו לדרך. שיערתי כי שתי ידיות ההילוכים הקצרות בעלות הגולות האדומות הן ידיות המעבר להנעה קדמית ולסרן האחורי הנוסף. והמשאית היתה מצויידת במעצורי אויר – שגדולתם התבררה לי מאוחר יותר ובמתקן המאפשר ויסות לחץ האויר בצמיגים תוך כדי נסיעה – מצויין לנסיעה בחול או בשלג. לוחיות ההוראות הרבות היו כתובות ברוסית ולא הבנתי בהן אף מילה. חוששני כי גם הנהג המצרי לא. מד הדלק הראה כי מיכל הדלק מלא, אבל סיור סביב המשאית לימד אותי כי למשאית שני מיכלי דלק, ולא היה לי ברור לאיזה משניהם מחובר מד גובה הדלק, ומה המצב במיכל השני. בדקתי שמן ומים והם נראו תקינים. הנחתי את ארגז הכלים שלי ואת העוזי במושב שליד הנהג. אני מוכן איפה להצטרף לשיירה ולצאת לדרך, לכיוון אלעריש.

ז.

אתמול יצאה פלוגת הקשר לדרך דחוסה ומגובבת במעט כלי רכב אזרחיים רעועים, שאינם מתאימים לנסיעה בדרך מפוצצת ומלאת בורות חול. ועכשיו היינו שיירה של כ 50 כלי רכב – רובם משאיות זיל חדישות ובתוכן גם משאיות גאז קלות אחדות.

אבל לפני בשיירה נסעה משאית שברולט אזרחית קטנה, כזו המשמשת לחלוקת בלוני גאז, ועליה שלט "אמישרגאז". היא גוייסה להנדסה והייתה עמוסה במוקשים. כל כמה עשרות מטר היה הכביש מפוצץ ואמישרגז שוקעת בחול.

הזיל צלח את החול הזה בקלות וגם היה מסוגל לדחוף את אמישרגאז החוצה ממנו – אבל חששנו לעשות זאת שמא יתפוצצו המוקשים בשעת הנגיחה. כל השיירה שאחרי אמישרגאז היתה נעצרת, וכולם היו מתגייסים לדחוף אותה, בזהירות בזהירות, ודי בפחד, החוצה מן הבור. אבל המכוניות שלפני אמישראגז המשיכו בנסיעה ולא התעכבו לחכות לנו.

עד מהרה נעלם חלק השיירה שלפנינו מן העין ואנחנו נהפכנו לשיירה חדשה, עצמאית, שאמישרגאז בראשה.

הבחנתי אז ביתרונם הגדול של מעצורי האוויר של הזיל על מעצורים רגילים: הייתה בהם השהייה קלה מן הזמן שרגל ימין יורדת מדוושת המעצור ועד שהיא מגיעה לדוושת הגאז – מה שאיפשר "זינוק בעליה" נוח וחלק במשאית הכבדה – קל בהרבה ממה שלימדו אותי בזמנו (1962) בביה"ס לנהיגה "העתיד" על הכרמל בחיפה, במשאית השברולט 46 שלהם, זינוק בעליה עם בלם יד.

וכך התקרבנו לצומת בצורת האות Y כאשר קצת לפניו עמד מ.צ. ונופף בידו בכיוון כללי קדימה לא היה ברור אם הוא מתכוון שנפנה ימינה או שמאלה. אמישרגאז בחר לפנות שמאלה – ואני אחריו, בלב לא שקט. לא הייתי בטוח שזו היתה כוונת המ.צ. , ואחרי כ 150 מטר עצרתי.

תמונת לווין עכשוית של צומת אבועגיילה.

יצאתי מתא הנהג וטיפסתי על המיכל האחורי (לא הייתה דרך אחרת לראות מה קורה מאחור) וראיתי את המ. צ. קופץ כמו משוגע ומנפנף לנו בידיים וברגליים לחזור, ואת כל השיירה פונה ימינה וממשיכה בלעדינו

אמישרגאז הבחין בכך שעצרתי, ועצר גם הוא, התקרב אלי בנסיעה לאחור, ושאל מה עושים. חסמתי לו את הדרך. אמרתי כי איני יכול לנסוע לאחור כי איני רואה דבר. אני גם לא יכול לתמרן על השוליים ולהפנות את המשאית לאחור מחשש פן אעלה על מוקש שהוטמן בהם.

במרחק כ-100 מטר מהמ. צ. היה כביש שחיבר בין שתי זרועות ה Y. באמצעו, אבל בשוליים, עמד תותח מצרי רתום למשאית זיל. שניהם היו שרופים לגמרי, וסביבם פזורות ששת גוויות אנשי הצוות הצלויים, מעייהם שפוכות. פצצת נפלם פגעה בהם.

הכנסתי לרוורס ונהג אמישרגאז סימן לי בידיו איך להגות את הבהמה הגדולה. גם הוא בקושי ראה מה קורה כי המשאית היתה גדולה והכביש צר מאד. לאט לאט התקדמתי לאחור, מודאג מאד, ובזווית העין ראיתי כי השיירה שלנו, בעצם את זנבה, נעלמת במרחקים. הם השאירו אותנו כאן לבדנו. עוד כמה דקות של נהיגה בלתיאפשרית לאחור חלפו, ועכשיו הייתי כבר בפניה לכביש המקשר בין שתי צלעות ה-Y. המתים כבר מתים, חשבתי, הם לא ימותו עוד יותר אם אעבור עליהם. עצרתי, הכנסתי לראשון ושברתי לימין, קהה וממוקד מטרה, לעבר הכביש הראשי, קיוויתי שהוא כביש אבועגיילה אלעריש.

אמישרגאז נמנע מלעשות זאת – הוא גם היה יכול לנסוע לאחור באופן סביר. הוא הגיע למ.צ. המקפץ ושם פנה גם הוא ימינה.

עכשיו היינו שיירה קטנה של שניים, כשאני מוביל. הרהרתי בכך שהמשאית "שלי" אינה מסומנת בשום סימן זיהוי צה"לי, אלא בסימנים מצריים בלבד, ובהיותה מנותקת מן השיירה יכולה בקלות להחשב כרכב אויב, מן האויר או מן הקרקע. אמישראגז עמוסת המוקשים היא עכשיו המגן האנושי שלי, ידעתי, אבל מצד שני, אם ניתקל בכוח מצרי, היא דווקא ההיפך מכך. לא היה ברור לאן אנו נוסעים ומה יש בדרך.

ואחרי כעשרה קילומטר זה קרה. מנוע הזיל גמגם ואז כבה. עצרתי בצד הדרך. אני כבר לא זוכר אם אמישרגאז נשאר איתי או המשיך סולו. מה זה יכול להיות? התאמצתי לחשוב. הכי סביר תקלה חשמלית או תקלת דלק. אבל המשאית חדשה לגמרי: הסביר ביותר הוא חוסר דלק. אבל לפחות מיכל אחד היה מלא לחלוטין לפני שיצאנו לדרך! ירדתי מהמשאית ובחנתי את מיכלי הדלק בעזרת מקל שמצאתי בצד הדרך. המיכל שבצד הנהג היה ריק לחלוטין, והמיכל השני מלא עד גדותיו. עקבתי אחרי צינור הדלק המוליך מהמיכל המלא למנוע, והגעתי לברז דו כיווני הבורר איזה מן המיכלים מחובר לקו ההולך למנוע. אהה! הוא מחובר למיכל הריק. אבל אי אפשר היה לסובב את ידית הברז לכיוון המיכל המלא. הפועל הסובייטי חסרהמוטיבציה שהצמיד אותו לאשיה הרכיב אותו הפוך, כך שהאשייה חסמה את מהלך ידית הברז, והבודק הסופי חסר המוטיבציה לא הבחין בכך.

למזלי היה איתי ארגז הכלים שלי, שרק הפלייר נבזז ממנו על ידי חיליק הרס"ר, ובעזרת הכלים שבו הצלחתי לשחרר את הברז מן האשיה ולהרחיק אותו ממנה, ואז להעביר את הידית ממיכל דלק א' למיכל דלק ב'. אחרי נסיונות אחדים שב הזיל והתניע.

המשכתי לכיוון מערב, פרש בודד עכשיו, כבש בעור זאב. הדרך נמשכה בין גבעות נמוכות. רוח נעימה נשבה מכיוון הים ההולך וקרב. ופתאום הבחנתי בחייל חמוש היורד בריצה מאחת הגבעות לכיוון הכביש, מנופף בנישקו. לא היתה לי שום אפשרות לדעת אם לנו הוא או לצרינו. הנחתי את ידי על העוזי שלי, הטעון ודרוך, יודע היטב שישועתי לא תצמח ממנו, והאטתי. כשהתקרבתי היה החייל ניצב באמצע הכביש, מנופף לי בתקיפות שאעצור. עצרתי. הוא ניגש אלי בריצה ותחב את ראשו בחלון: “יש לך סיגריה?” שאל, בעברית. “מצטער, לא מעשן". עניתי לקונית, והמשכתי בדרכי. במרחק כבר נראתה השיירה שלנו, חונה בימין הדרך.

 המשך :     http://wp.me/pXLKy-JG

חלק ראשון