לאום-כתף בוויליס קומפקט (1)

א.

בבוקרבבוקר אמרו לנו לקפל את הכל, להעמיס על הרכב ולהתכונן לתזוזה. הזמן: יום שלישי, השישי ביוני, 1967. המקום: קציעות, בין ניצנה לשבטה, על גבול מצרים.

ביום הקודם, בחמישי ביוני, בסביבות השעה שמונה בבוקר, חלפה מעל לראשנו רביעיית מטוסי קרב אורגן בטיסה נמוכה נמוכה, ממש מתפתלת בתוך ערוצי הוואדיות, וזמן לא רב לאחר מכן שמענו ברדיו את חיים הרצוג אומר משהו מעין "חיל האוויר של מצריים הושמד על הקרקע, ונאצר של היום כבר אינו נאצר של אתמול". ובלילה יצא המח"ט שלנו, קותי (יקותיאל אדם), בראש שני גדודי הנח"ל 906 ו 907 שסופחו אלינו, וגדוד 76 שלנו, גדוד המילואים, עם המג"ד קסטל בראשו, במסע רגלי אל תוך הדיונות, לעבר מתחם אוםכתף, כ-13 קילומטר מהמקום בו חנינו.

המג"ד קסטל בפעולה. צמוד אליו הקשר שלו ועל גבו המקמ"ש.

צמודצמוד לקותי, אבל לא מפגר אחריו במטר, עם מכשיר הקשר הכבד על גבו ואנטנה ארוכה מתנדנדת מעליו הלך גם הקשר שלו, שהיה כמונו מילואימניק מן המניין, איש פלוגת הקשר של חטיבה 99.

על התג של חטיבה 99 היו שתי שיבולים וחרב – סמל הפלמ"ח. ואכן, ראשוני החטיבה היו לוחמי חטיבת הנגב של הפלמ"ח. אולם ב-19 השנים שחלפו מאז פירוק מטה הפלמ"ח ב 1948 ועד ששת הימים ב-1967 הלכה החטיבה הזו ושקעה באפרוריות. לא עוד היתה זו חטיבה של פלוגות מחץ. כבר לא שרתו בה לא צנחנים ולא סיירים אלא סתם חירניקים עייפים בסביבות גיל שלושים – בשר תותחים מן המניין.

בשר תותחים?

הייתי אז אחד מתוך ששת טכנאי הקשר של החטיבה, חבורה שנקראה בשם המפוצץ "המעבדה". המפקדים הבכירים, מטעמים השמורים עימם, העדיפו להצמיד אליהם בסיוריהם טכנאי ולא קשר, או קשר וטכנאי גם יחד. וכך התגלגלתי גם אני לסיור מג"דים שנערך ממש על הגבול כשבועיים לפני כן בהדרכת מפקד האוגדה, האלוף אריק שרון. הימים היו ימי "ההמתנה”, ממשלת האיחוד הלאומי טרם הוקמה, משה דיין עוד לא היה שר הביטחון והפיקוד הבכיר חשש שהמצרים הם שיתקפו ראשונה. גדוד 132 שלנו התפרס על גבעות ניצנה, על קו הגבול. “אתם קו ההגנה הראשון" אמר אריק למג"ד 132 "ועליכם להחזיק מעמד לפחות שלוש שעות, עד שהתקפת הנגד תתארגן". המג"ד שאל אותו מה צפי האבדות לגדוד בפרק זמן זה "בסביבות ה 70%” ענה האוגדונר בשלווה. באזני שמעתי.

בסופו של דבר, ולגודל המזל, התקפנו אנחנו ולא הם. במהלך שנכנס להיסטוריה כקרב המזהיר של אריק שרון הוליך קותי את הכוח אחריו, כשהוא מנווט בדייקנות בדיונות הבקושיעבירות. לדיוק הניווט היתה חשיבות מכרעת. המצרים היו מחופרים בשלוש תעלות ארוכות ארוכות שניצבו לכביש, וציפו להתקפה חזיתית עליהם. אבל שלושת גדודי החטיבה הגיעו אליהם בחשכה, בדיוק מהצד, כל אחד מהם בדיוק לפתח התעלה שלו, ואז נכנסו בהפתעה לתעלות ושטפו אותם, כשהארטילריה שלנו "מתגלגלת" לפניהם. המצרים ההמומים לא יכלו להתנגד. את רוב היריות ירו המפקדים שרצו בראש, כשאנשיהם הרצים אחריהם מחליפים להם מחסניות ללא הרף, ותוא לא.

קותי היה מפקד נערץ ואהוב על החיילים. מהיום הראשון בהמתנה בת שלושים הימים פקד על כולנו לחבוש כובע פלדה – כובע כבד ומעיק, שהחיילים ניסו תמיד להשתמט מחבישתו. קותי חשש מהפגזת פתע של המצרים ולפגיעה קטלנית של רסיסים בראש חייליו. לכן הסתובב בין אוהלי הסיירים עם מקל ביד והיה חובט, בחיוך, בראש כל חייל שפגש – ואבוי לאלו שלא חבשו כובע פלדה

אריק וקותי בתקופת ההמתנה – בלי כובעי פלדה.

לנו, הטכנאים ב"מעבדה", נתן קותי הוראה: להתייחס אל הטרנזיסטורים של החיילים כאילו היו מכשירי קשר. בלי החדשות השירים ודרישות השלום ברדיו הם ירגישו מנותקים והמורל ירד. אי לכך עסקנו שם רוב הזמן בתיקון טרנסיסטורים. התקלות הנפוצות היו מוט פריט שבור באנטנה וקורוזיה במגעי הסוללה. כבר היינו מיומנים ומתורגלים בתקלות אלה וכל תיקון נמשך רגעים ספורים בלבד.

החלק הצבאי בעבודתנו בימי ההמתנה התמקד בהתקנה (“מיתקון" בעגה הצבאית) של מכשירי קשר בכלי הרכב האזרחיים שגויסו – ואלה היו רוב כלי הרכב בחטיבה. היה עלינו לקדוח חורים ברכב לחיבור תושבות מכשירי הקשר ובסיסי האנטנה, ואת זאת עשינו ללא רחמים. הנוהג הרגיל היה לערוך, בסיום ההתקנה, מדידת יג"ע (יחס גלים עומדים) באנטנה ואחריה בדיקת קשר, שתיהן כרוכות בשידור. וכאן התעוררה בעיה: הפקודה היתה דממת אלחוט. אז איך נבדוק את ההתקנה? לא נבדוק? נשלח אנשים לקרב עם מכשיר קשר לא בדוק?

מזלזלים למדי באויב ודבקים בערכי המקצועיות שלנו החלטנו לערוך בכל זאת את הבדיקות הסופיות. אמנם בחפזה, אמנם תמיד במצב של הספק שידור נמוך, אבל לבדוק. מי כבר יעשה בזה משהו, שם אצל המצרים הפרימיטיבים, אמרנו לעצמנו.

תוקף משנה לזלזול הזה באויב קיבלנו כשבועיים לפני פרוץ המלחמה.

ג'יפ מצרי (מתוצרת סובייטית) מטיפוס גאז 69 טעה בדרכו, וחדר לאחד ממוצבינו. ההתרגשות היתה רבה, ומיד נשלחו הג'יפ ונוסעיו לבדיקהאיפה אם לא? למעבדה!הרושם הראשון שקיבלתי אני מהג'יפ ונוסעיו היה הפער בין שני הקצינים ושלושת החיילים שנסעו בג'יפ. הקצינים היו לבושים במדים בהירים נקיים ומגוהצים, נעלו נעליים מבהיקות, שערם היה משוח בברילינטין, וכפות ידיהם ורודות, עדינות ומטופחות, עם צפרניים גזורות ומשוייפות. החיילים לעומתם היו לבושים בסחבות מזוהמות, מלוכלכים, כפות ידיהם שחורות ומיובלות, צפורניהם כטפרים ומבטם כבוי. לא היה נראה לי שאלה ילחמו בעד אלה.

הרמנו את מכסה המנוע של הג'יפ וראינו כי חוטי ההצתה מהודקים למקומם בחוטי ברזל, שפתח מילוי השמן מחופה בסמרטוט ולא במכסה והכל מרוח בשכבה מאוסה של שמן ישן בלול באבק. אם כך נראה האויב וזה מצב הציוד שלו – חשבנו אפשר לנשום לרווחה.

אך עד מהרה הגיעו המודיעין וחוקרי השבויים ולקחו את הג'יפ המעניין ונוסעיו הרחק מעינינו.

ועכשיו אנחנו צריכים לקפל הכל ולהתכונן לתזוזה.

ב.

קיפלנו את אוהל המעבדה הקטן שלנו, קיפלנו את שולחן העבודה והכסאות, וגררנו את שני ארגזי העץ הישנים שהכילו בתוכם את הצבד"ים (ציוד הבדיקה) הארכאיים ואת חלקי החילוף המועטים שהיו ברשותינו אל רכב מעבדת הקשר: טנדר מגויס בצבע כחלחל, ויליס קומפקט 4X2, מתוצרת מפעלי אילין, כבן חמששש, וללא סטרטר!

בעמל רב העמסנו עליו את כל הכבודה. לכל אחד משישתנו היה, פרט לנשק האישי החגור והתחמושת, פרט לשמיכות ולשק השינה, לתד“ל לפק"ל ולפלג האוהל, גם ארגז עץ כבד עם רצועת נשיאה, בנוסח ארטיק קרטיבלימון, ובתוכו כלי העבודה של המקצוע כגון מלחם, מד מתח, פליירים ומברגים למיניהם, וכו' וכו'. כולם מוחתמים בבירור בסימון צ', כלומר 'של צה"ל' – ותמיד כשיצאתי לתקן מכשיר קשר בשטח נמצא שם גם הגאון המקורי שפצח בקריאות ארטיקקרטיבלימון! העמסנו גם את כל אלה על הטנדר הקטן. מישהו הביא כמה קרטונים של מנות קרב ואת אלה כבר דחפנו לקבינה, כי בארגז לא נותר מקום.

ובדיוק אז צץ לו במקום ג'יפ זריז ועצבני, ורבסרן עצבני לא פחות ירד ממנו ואמר שהוא קצין הקישור בין הארטילריה והחטיבה, ושאין לו קשר!

איך נשאר הקצין החשוב הזה בלי קשר עד לאחר הקרב בו שיחקה הארטילריה המתגלגלת לפני חיילי החטיבה תפקיד מכריע – איני מבין עד היום. אבל מיד נרתמנו כולנו למשימה לעשות לו קשר. המפ"טיה (מחסן ציוד הקשר), שגם היא כבר הועמסה על הרכב שלה – משאית "תנובה" ישנה – ואפילו המפ"טים שלנו שבדרך כלל הסתכם המילון שלהם במילה אחת ויחידה – “אין!" – אפילו שגם הם כבר היו ארוזים ומוכנים לדרך, פשפשו בין החבילות, ומצאו מכשיר קשר, ורמקול, ומע"ד (מערכת יד, השפופרת שדרכה מדברים), אנטנה וכבל אנטנה – ולא שכחו להחתים את הקצין על כל זה, טפסים תמיד היו להם בנמצא – אבל בסיס אנטנה לא מצאו! אין. נגמר.

מה עושים? איך נחבר את האנטנה בלי בסיס אנטנה?

הטכנאי הראשי שלנו, נקרא לו ז., שהיה מהנדס מכונות במקצועו אמר שהוא הולך לתכנן בסיס אנטנה. הוא מצא איזה פח בסביבה, ניקה אותו, הסב אותו לשולחן שרטוט, הוציא מתיקו נייר ועפרונות, סרגל ומחוגה והחל לשרטט בסיס אנטנה. חתך A, חתך C וכיו”ב. “ומה תעשה עם השרטוט הזה?” שאלתי אותו "אנחנו תיכף זזים ועוברים את הגבול". ז. קימט את מצחו. נדמה לו שבשיבטה יש מחרטה, אמר. הוא אבל לא בטוח שיש שם גם חומר בידוד שניתן לחריטההוסיף. זו באמת בעיהאבל משהו בכלזאת צריך לעשות, לא?

החלטתי לא לבזבז זמן על דיונים איתו. לקחתי קרש שהתגלגל בסביבה וקשרתי אותו ב ח-10 (כבל של טלפון שדה) לג'ריקן שבאחורי הג'יפ. קדחתי חור בקרש ותקעתי בו בכוח את החוליה התחתונה של האנטנה. חתכתי את כבל האנטנה והילחמתי את המוליך המרכזי שלו למוליך המרכזי של האנטנה, בבסיס החוליה התחתונה. מדדתי יג"ע והסרתי חוליה מחוליות האנטנה עד שהתקבל יג"ע סביר, אם כי לא מושלם. בדיקת קשר – ואמרתי לקצין שהוא יכול לצאת לקרב. כל העניין נמשך כעשר דקות. ז. המשיך לשרטט.

עכשיו גם הטנדר שלנו היה יכול להצטרף לשיירה שהלכה והתארגנה על הכביש. כל צוות המעבדה, ועוד כמה מפ"טים וקוונים הסתדרו מאחוריו לדחיפה. הוא היה די שקוע בחול, בוואדי, ובלי סטרטר. במאמץ רב הבאנו אותו לדרך קשה יחסית, ובה צבר מספיק מהירות – והניע!

שני טכנאים נדחקו לקבינה הקטנה והעמוסה במנות קרב, ושלושה אחרים פנו לארגז טיפסו והתקפלו בו בין הגג והר הציוד. אי אפשר היה לשבת שם, אלא רק לשכב מצונפים על הארגזים הנשק וכל שאר הציוד.

אחרינו התנדנדה ועלתה "תנובה" על הכביש ואחריה נסע, בעיניים זורחות, נ. בטנדר פג'ו 403 מגוייס, הטנדר של הקוונים.

עוד לפני כן טרח וסיפר לנו נ., בעל מגרש רכב במקצועו, שחיליק הרס"ר חייב אותו לנהוג, למרות שהוא בכלל בשלילת רשיון. הוא ינהג ב-403 של הקוונים, בובה של אוטו, הוסיף ואמר,

והטנדר הזה הוא בעצם כבר שלו. איך שלו? שאלנו. אה, פשוט. הוא הצליח להתקשר לבעל הטנדר ולהציע לו הצעה שלא היה יכול לסרב לה: או שימכור לו את הטנדר עכשיו, לפני שהוא עולה עליו, וכשהוא עדיין במצב טוב, במחיר שנ. יקבע, או שיעדיף למכור אותו אחרי המלחמה, כשיראה איך חזר ממנה, אם בכלל, והוא, נ. , שיהיה הנהג, לא יכול להתחייב באיזה מצב יהיה האוטו אחרי המלחמה, וכמה יהיה שווה אז, אם בכלל. “והוא עשה לי מחיר מצויין!” חייך נ. בגאווה, תופף ביד שמאל על הגג, החליף מהלך ועלה גם הוא על הכביש. ואז ראינו כי מהרכב נפלט ענן אדיר של עשן לבן. "מה זה?” הקשינו. “כלום,” ענה נ. “אני מסדר את זה בצ'יק".

ג.

ברגע ההוא חלפו מעל לראשנו שני מטוסי מיג מצריים, פולטים צרורות ממושכים ממקלעיהם. לגודל התמהון הם לא טסו לאורך השיירה (וכך היו יכולים לגרום לנזק עצום) אלא חלפו בניצב אליה ובקושי פגעו במשהו.

עודנו מתכוננים ליעף הבא שלהם ונפוצים לכל עבר, צצו בשמיים שני מטוסים שלנו והמיגים נעלמו. יותר לא ראינו מיגים עד סוף המלחמה.

חיליק הרס"ר בא לטנדר שלנו ושאל אם כולם כאן, ואז ראינו כי ז. איננו איתנו. חיליק שלח אותי למצוא ולהביא אותו מהר כי תכף יוצאים. מצאתי אותו לא רחוק מהמקום בו שרטט את בסיס האנטנה, מסתובב בשטח ואוסף בקבוקי טמפו ומיץפז ריקים. “אנחנו זזים" אמרתי לו, “בוא מהר". ז. לא ענה. “בוא מיד!” הרמתי קולי "זזים!”. ז. לא הרים אלי את עיניו ורק מלמל "אסור להשאיר בקבוקים ריקים בשטח, אסור להשאיר בקבוקים…” והמשיך במעשיו.

ראיתי כי אין עם מי לדבר וחזרתי לחיליק, לדווח. חיליק ניגש לדוקטור. יותר לא ראינו את ז.

חיליק חזר מהדוקטור ואמר שמיד זזים, אבל לפני כן יחלק לנו מזרקי אנטרופין, למקרה שנותקף באב"ך. כל הפלוגה נאספה סביב חיליק במעגל גדול להדגמת השימוש במזרק. "אני אחזיק אותו הפוך" אמר חיליק "כדי לא לקבל זריקה סתם. זה יכול להיות מסוכן" חיליק התאמץ לקרוא את ההסברים באנגלית על המזרק, והתיאש. בהבעה של על החיים ועל המוות על פניו תפס את המזרק בימינו ודפק אותו על שמאלו, ומיד התעוותו פניו והוא צעק "אוי". לא יכולנו שלא לצחוק למשבתו – אתנחתא קומית אחרונה לפני שעוברים את הגבול. קצין הרכב הגיע ואמר שעכשיו תהיה ביקורת אחרונה. נשאתי עיני והבטתי מה אחרינו והמראה היה מרגש. שיירה ארוכהארוכה עד האופק של טנדרים, משאיות ואוטובוסים. אלפים. לא תפשתי עד אז איזה כוח גדול היא חטיבה. לא תפשתי עד אז איזה עם עני ודלפון אנחנו, שמאמץ את כוחותיו עד הטיפה האחרונה ומסכן את הכל. מי נשאר שם בעורף לחלק לחם וחלב? להסיע ילדים לבית הספר ועובדים למקום עבודתם? נדמה היה כי כל רכבי ישראל מסודרים כאן אחרינו בכביש ניצנה אוםכתף, אחרי הוויליס קומפקט המגוייסת שלנו, 2X4, בלי סטרטר.

חוליה של מחלקת הרכב עברה מרכב לרכב לבדיקה אחרונה. הכביש עליו אנו עולים, אמרו, הוא צר, מלא מהמורות שנוצרו מהפגזות הארטילריה של אמש (משני הצדדים), אין לו שוליים והוא עובר בתוך דיונות ממוקשות בצפיפות. רכב שיתקע בדרך הזאת יחסום אותה, יעצור את כל השיירה הענקית וישבש את מהלכי המלחמה. לא נוכל לזרוק אותו מהכביש מחשש פן יעלה על מוקש, וגם אי אפשר יהיה לעקוף אותו. לכן מוכרחים להבטיח עכשיו כי אין בשיירה רכב שעלול להיתקע. הם ניגשו לפג'ו 403 של נ' וביקשו ממנו לפמפם בגאז. ענן עשן גדול ולבן עלה מאחוריו. “יש לי מספיק שמן, אין בעיה" חייך אליהם נ. חיוך חנף. סמל הרכב לא אמר מילה אלא רק אותת בידו האחת לדחפור גדול שעמד בצד, ובידו השניה ניפנף את נ. מתא הנהג. זה יצא כולו מחאהתחינהזעקה שנפלו על אוזניו הערלות ופניו השלוות וחסרות המבע של הסמל. הדחפור הגיע לטנדר, ובנגיעת כף גלגל אותו לתעלה. נ. עלה, מחרף ומגדף ובעיקר נעלב, על "תנובה" עם כל שאר הקוונים, ואנו יצאנו לדרך.

המשך