מרץ 20

תגיות

בפיאט 128 לשערי הגיהנום (2)

הערב הלך והתקרב. עכשיו היינו במדבר צחיח וחד גוני, רחוקים מכל מקום ישוב. מהבוקר כבר עברנו קרוב ל 500 קילומטר ועכשיו, ודווקא כאן, הגיע הזמן לחפש מלון ולמצוא מקום לעשות בו את הלילה.

והנה לפנינו צומת, תחנת דלק ומלון.

התקשורת האמריקאית עסקה אז בישראל יומם ולילה, לרוב בצורה עוינת, בלי שרוב האמריקאים ישערו או יאמינו כי מדובר במדינה זערורית, קטנה בשטחה מרוב שמורות הטבע של מדינת וושינגטון, למשל. (ועד אז זה היה כלום לעומת מה שהתרגש לבוא כשבוע מאוחר יותר, אחרי תקיפת הכור העירקי). אני חשבתי בליבי כי הנה כאן, במקום הנידח הזה ניפטר סוף-סוף מהמשקולת הזאת הקשורה לליבנו. כי מה לצומת המדברי הזה בצפון-מערב ולישראל הרחוקה?

כמובן שבחדר יש טלויזיה ואנחנו בוהים בחדשות המקומיות. דבר נורא קרה: לפני שעות אחדות נערף ראשו של במאי הסרטים בוריס סגל מלהב רוטור של הליקופטר אליו התקרב. האסון התרחש במרומי הר הגעש הד בזמן שעברנו לרגליו. עבודתו האחרונה של סגל לפני שנהרג היתה הסדרה "מצדה" שהוסרטה בישראל (שרידי אותה הסרטה נמצאים עד היום לרגלי המצדה). אבל עם כל הצער, זה רק קשר עקיף לישראל, לא?

ואז מחייכת הקריינית ואומרת שיש לה חדשות מישראל. אפילו כאן, אני אומר בליבי. מה שוב קרה?

העורב, היא אומרת, העורב שוב תקף את נוריאלי.תמונה

(צילום: גלעד וולפין http://www.photolight.co.il/show_photo/314254.html)

כן, לסוכנות הידיעות יש כתב בישראל, והוא חייב להפגין פעילות. רישמו בגוגל nurieli crow ותראו איך כל עיתון בארה"ב דיווח לקוראיו, ב 28 למאי 1981, על נוריאלי והעורב. הרי קטע מה Spokane daily Chronicle של אותו יום:תמונה

ולידיעתכם: ספוקיין היא עיר מחוז פרובינציאלית (או במילים פשוטות – חור נידח) בצפון מזרח וושינגטון, על גדות הנהר קולומביה…

אבל, עם כל החדשות המרעישות נשארתי אני מודאג בעיניננו הפעוטים. מה קורה שם לפיאט, איזו רעה מתרגשת ובאה עליו? האם אפשר להמשיך בנסיעה?

השכמתי קום, וזחלתי תחת המכונית לבדיקה. הכל נראה שלם ובמקומו. הציריות, המסרק, התפוחים. שום סימנים חיצוניים לא נראו לנזק או לשבר הממשמש ובא. בתחנת הדלק הצמודה למלון בדקתי את הצמיגים ואת לחץ האויר בהם, כולל בצמיג הרזרבי – והכל נראה תקין.

ואי לכך, אחרי ארוחת הבוקר המשכנו בדרכנו אל הלא נודע.

אחרי כשעה נסיעה הגענו ל La Grande הקטנה בהרבה משמה, ופנינו לכביש 82 המתפתל לו לכוון קניון הגיהנום.תמונה

השלט הצהוב מימין מודיע כי חובה לשאת שרשרות שלג בדרך הזאת.

עצרנו ליד שלט גדול הנושא את השם "מראה מקום היסטורי". בניגוד לישראל בה מקום היסטורי הוא בן אלפיים לפחות, באורגון מתחילה ההיסטוריה לפני מאה שנה בערך.תמונה

ומה מסופר בשלט, בלשון לקונית, רשמית ויבשה?

בעמק הזה, עמק וולואה, התחוללה המלחמה בין צבא ארה"ב ושבט הנץ פרס, בשנת 1877 (שנה לפני יסוד פתח תקווה).

http://en.wikipedia.org/wiki/Nez_Perce_War

וקיצור הסיפור הוא כזה: בין שבט הנץ פרס וממשלת ארה"ב נערכה אמנה בה העבירו מנהיגי השבט את הזכויות על רוב אדמתו לממשלה (יש לזכור כי השטחים הללו היו אז מחוץ לגבולות ארה"ב), בתמורה לכך שיוקצה לשבט חלק ממנה, בו יוכל להמשיך את חייו ללא מפריע, כפי שעשה מדורי דורות. בהסכם נאסרה התיישבות זרים בשמורה, והממשלה התחייבה לא להילחם בשבט.

שנים אחדות לאחר חתימת החוזה נפוצה שמועה על גילוי זהב באיזור.

אלפי מחפשי זהב הגיעו והתנחלו במקום, ואיתם הגיע הקהל הרגיל שהשתרך אחריהם: חוואים, סוחרים, גזלנים, זונות.

הממשלה האמריקאית לא עשתה דבר כדי למנוע או להסיר את ההתנחלות הבלתי חוקית, למרות דרישת האינדיאנים.

בדיוק אז, הפלא ופלא, מכרה קבוצה בדלנית של נץ פרס חלק גדול ממה שנשאר מאדמתם לממשלה. רוב האינדיאנים כפרו בחוקיות המכירה הזאת וסירבו לעזוב את אדמתם. מנהיג הסרבנים היה הצ'יף ז'וזף שחי בוולואה.

אז התעוררה הממשלה האמריקאית מתרדמתה ושלחה את הצבא להילחם בנץ פרס, ולאכוף עליהם לעזוב את אדמתם שנמכרה במרמה. האינדיאנים הובסו כמובן. חלקם נטבח, חלקם ברח לקנדה, וחלקם הוגלה לקנזס הרחוקה. עמק הוולואה נותר בידי המתנחלים. הניו-יורק טיימס הגדיר את המעשה כגזלה נפשעת, אך את מחאתו נשא הרוח.תמונה

עכשיו שקט המקום ושליו, ובאביב 81 פרחו בו האיריסים:תמונה

אם כי עננים כבדים עדיין העיבו על המקום, והדהדו עם חרדה סמויה שקיננה בליבי:תמונה

כי עכשיו פנינו לדרך 350 שאפילו לא היתה כביש אלא דרך עפר גרועה, מטפסת אל ההרים שמעל קניון הגיהנום.תמונה

הדרך טיפסה והלכה, התרוממה והתרוממה, ואנחנו התקרבנו לעננים. הדרך היתה כה גרועה עד שלא הרגשתי יותר ברעידה המעצבנת שעלתה מהגלגלים הקדמיים – היא התגמדה לעומת טילטולי הדרך. האם נמשיך כך עד הסוף המר? עצרנו.תמונה

בניגוד אלי, הילדים לא היו כלל מודאגים. היה להם על מי לסמוך? פסעתי אל קצה המצוק והשקפתי על הקניון:תמונה

כן, החלטתי, זה מספיק. כי מנגד תראנו ואליו לא תבוא.

השעה כבר היתה אחרי הצהריים, ויש לרדת בזהירות את הדרך המשובשת בה טיפסנו בפיאט הרופס, בטרם תבוא החשכה. והיכן נמצא מלון בשממה הזאת?

אבל לרגע נשכחו כל הדאגות – כאן באמצע שום מקום חיכתה לנו נטושה משאית פורד משנות השלושים:תמונה

שוב אנחנו על כביש 82 הנראה עכשיו, אחרי מה שעברנו, כשיא הנוחות והבטיחות. ומה יהיה צעדנו הבא?

 הפרק הבא:   http://wp.me/pXLKy-GG

הפרק הקודם:        http://wp.me/pXLKy-FE