תגיות

באמבטיה לדרום-מערב (5).

נוסעים ונוסעים – הכביש ישר, סתמי, כביש ככל הכבישים, רק שבאופק כאילו חסר משהו…

ופתאוםנהר הקולורדו, חתרן בלתי נלאה שכמותו, חפר באבן החול קניון בעומק 3 קילומטר. הנה הוא שם למטה:

זהו אחד האתרים הידועים ביותר בעולם, ומוקד משיכה לצלמים ומצלמותיהם. הנה מישהו שאפילו צמחה לו מצלמה במקום ראש:

כולם מצלמים כאחוזי תזזית. יש מי שמסיירים במקום בהליקופטר שטרטורו מוכפל באלפי הדים:

ויש כאלה, הנראים מלמעלה כנמלים זעירות, היורדים אל הנהר בשבילי עיזים:

אנו שולחים מבט אחרון לפלא התבל, וממשיכים לעבר מדינת יוטה המוזרה.

בין הקניון הגדול באריזונה ויוטה מפרידה רמה מדברית רחבת-ידיים, והיא ארץ האינדיאנים משבט הנבחו. פה ושם ניצבות בצד הדרך סוכות עלובות שבנו מקרשים והם מנסים למכור בהן תכשיטים שיצרו ממינרלים שונים הנמצאים בסביבה.

לאורך כ 200 ק"מ, חוץ מקצת סוכות נבחו פה ושם אין לא ישוב ולא פונדק דרכים בדרך. אפילו תחנות רדיו דוברות אנגלית חדלנו מלקלוט בסקלת ה FM, רק תחנה דוברת נבחית. מתוך הרגל אני פותח את הרדיו בשעה העגולה לשמוע חדשות והן כולן בנבחית. אני מבין מתוכן רק מילה אחת: “אבו-חצירה!” . אפילו כאן, אפילו בנבחית. (אם אתם זוכרים, ובטח לא, ממשלת בגין היתה תלויה בשלושת קולותיה של מפלגת הספרדים בראשות אהרון אבו-חצירה, שקדמה לש"ס. באותו יום הורשע אבו-חצירה בעבירת שחיתות כלשהי ונידון למאסר. קיום הממשלה עמד בסכנה).

אנחנו מתקרבים לסכר גדול על הנהר קולורדו.

זה אינו ה Hoover dam המפורסם שבסביבת לאס-וגאס, בגבול אריזונה-נבדה, אלא ה Glen Canyon Dam שבקירבת גבול אריזונה-יוטה. גם הוא נבנה בשנות השלושים, במסגרת ה"ניו-דיל" של הנשיא רוזוולט. הוא יוצר אגם מלאכותי גדול באמצע המדבר ומושך אליו קייטנים וחובבי ספורט מים רבים. אמנם מדבר מסביב, אבל המקום גבוה וקר מאד:

אנו חוצים את הגבול ונכנסים ליוטה, ארץ המורמונים, ארץ הכתות התמהוניות, הארץ בה נתגלה ההיתוך הקר, וארץ הקניונים המטורפים בהם השתולל הטבע בכל כוחות האירוזיה האפשריים. וראשון לכולם, ואיך בכלל אפשר אחרת, אנחנו נכנסים, כמעט הייתי אומר צוללים, לקניון ששמו "ציון" ולא אחרת. הכביש האדום הזה הוא הדרך היורדת לציון:

אני מעביר להילוך שני והאמבטיה מגיעה לקרקעית הקניון בשלום, שם כבר מחכה לה מרצדס מהתקופה. למטה חמים ונעים, האביב הגיע, וכל העצים מלבלבים.

אנחנו נופלים לזרועותיה של משפחה הודית חביבה, שיצאה להקיף את העולם בטרנזיט שלה עם ההגה הימני. הם היו כבר במלזיה ובאינדונזיה ובאוסטרליה ועכשיו הם כאן.

ב.

הגיע הזמן לחשוב היכן נבלה את הלילה. האמבטיה מלאה בציוד מחנאות, ואנחנו רחוקים מכל מקום ישוב ומלון. האם לא הגיע הזמן לנטות את אהלנו? המפה מראה כי "לא רחוק", בברייס קניון יש איזור קמפינג. בלי לחשוב פעמיים (אהה, כמה פעמים לא חשבנו פעמיים במסע ההוא) אנו יוצאים לכיוון ברייס קניון, ושוב עולים בדרך הסרפנטינות התלולה בה ירדנו אך קודם.

את הכניסה האגדית לברייס קניון ראיתי מעל דפי ה"גאוגרפיק מגזין" מאז הייתי ילד בן חמש, ואז היה מצולם בה פורד סטיישן וגון, מודל 40, כזה עם דלתות מעץ, נכנס בקשת הכניסה. והנה אנחנו שם, ואני מצלם רכב חדיש יותר נכנס בקשת.

החניון עצמו נמצא על הר הצופה אל הקניון, ועוד מעט תבינו למה. גובה החניון מתקרב ל-3 ק"מ מעל פני הים, ומתוך האמבטיה החמימה לא מבינים לרגע שזה אומר שקר נורא. אנו משלמים את 8 הדולרים שעולה (אז) חניה ללילה, ומטפסים בהר.

סמוך לחניון אנחנו עוצרים לרגע כדי לבחור לעצמנו מקום. משום מה, עוד לא ברור לנו מדוע, המקום ריק ואין עוד מכוניות מלבדנו. מקומי סקרן ניגש בצעדים מדודים למכונית ואני פותח את החלון לומר לו שלום:

קר בחוץ ואני ממהר לסגור את החלון החשמלי ומיד מתברר לי שאירע אסון. החלון אינו מתרומם!

כשטמפרטורת האוויר בחוץ בסביבות אפס מעלות פשוט אי אפשר לנהוג עם חלון פתוח, כי כבר במהירות עשרים קמ"ש אפקט הרוח מגיע לערכים בלתי נסבלים, ובפרט כשבמכונית נמצאים ילדים קטנים. מה עושים?

ראשית יש להקים את האוהל, כל עוד אור בחוץ. נבשל משהו חם וננסה להתחמם בתוכו. ואז, או לכל המאוחר מחר בבוקר עם אור ראשון אנסה לתקן את החלון. אם לא אצליח יהיה עלינו למצוא דרך להזעיק עזרה מה AAA, אחרת אנחנו תקועים כאן.

הנה האוהל והאמבטיה בנקודת חניה מס' 8. בינתיים הצטרפה עוד מכונית! שימו לב לערמות השלג שבין העצים.

מה יהיה? שואל את עצמו הילד. האם אבא יצליח לתקן את החלון?

למזלי רכשתי לי מומחיות בתיקון חלונות מכוניות עוד בפג'ו 404 של הורי בשנות הששים, שחלונותיה היו בעלי נטיה עזה לרדת תהומה ולא לעלות משם – תמיד בשעה לא מוצלחת במיוחד כגון בגשם שוטף או לפני חניה במקום זר ומפוקפק. הקטע הקשה הוא הסרת הידיות שבלעדיו אי אפשר לפרק את הריפוד המכסה על המנגנון. אבל זה בכל זאת קצת יותר קל במכונית עם חלונות חשמליים.

במאמצים רבים, ובשביב האור האחרון הצלחתי לתקן את החלון ולסגור אותו היטב – נשבע לעצמי לא לגעת בו יותר לפחות עד סוף הטיול…

כשקנינו את ציוד המחנאות הובטח לנו חגיגית כי הוא מתאים לטמפרטורות עד מינוס ארבעים. ואכן, בטיולים קודמים בקנדה ובמונטנה הצפוניות היה לנו נוח בו ונעים. אבל כאן, בדרום, היה קר, קר, קר.

ניסינו לבשל משהו חם כדי להתחמם

אבל זה לא ממש עזר. רעדנו מקור.

ואז הטרנזיסטור אמר שהלילה יהיה הלילה הקר ביותר שנרשם ביוטה מעולם.

הפרק הבא:  http://wp.me/pXLKy-CY

הקודם PREV