פברואר 16

תגיות

ברובר בדרך לאופירה.

ביום אביבי אחד של שנת 1971, בין פסח לשבועות, החלטנו לצאת לטייל לאורך מפרץ אילת. זמן לא רב לפני כן נשלמה, בתופים ובמחולות, סלילת כביש אילת-אופירה (שרם א-שייך), מפעל נועז ורב-חזון, ולפנינו נפתחה דרך שכמוה לא עמדה ל(רשות)אבותינו מאז יציאת מצריים, ושכמוה לא ראתה שפחה על הים.
לא אנשים כמונו יחמיצו הזדמנות מעין זו.
במאמר מאלף, מגובה בטבלאות ובגרפים תאר הפרופסור המנוח שלום רייכמן, בשפה מקצועית, את שיקולי התכנון של הכביש ההוא. למאמרו קרא בשם הדרמטי ‫"תשתית תחבורתית בתנאים של סביבה גיאוגרפית עוינת: ‫כביש אילת-אופירה". ‬אם אערוך פארפרזה פשטנית על דבריו אסכמם כך: את צפיפות מעברי המים והגשרים בכביש קובעים לפי כמות המשקעים העונתית. בסביבה בה הממוצע הרב-שנתי הוא 5 מ"מ לשנה יש לבנות מעביר מים אחד לכל 200 קילומטר. אבל מה עושים אם 5 המילימטרים הללו יורדים כולם באיזור ההיקוות הגדול (3000 קמ"ר, כשישית משטח מדינת ישראל) של ואדי יחיד, תוך חמש דקות?
למתכננים לא היתה תשובה טובה לשאלה הזו, ובוודאי שלא היה תקציב להתמודד איתה, וכך אירע ששבועות אחדים לפני שיצאנו לדרך שנחנכה זה עתה התרחש לו אחד השטפונות הגדולים, בין אילת לנביעות (ואסיט) וגרף עימו קטעים משמעותיים מן הדרך. אך לא אירוע מעין זה יעצור אותנו, חשבנו.
בבחירה בין הרובר לטרקסיון (שהיה הרכב השני שהחזקנו באותה עת) היתה ההחלטה ברורה: לדרך שכזו יוצאים ברובר. הטרקסיון טומן בחובו הפתעות מסמרות שיער, מי ישורן. אך עם הרובר האמיץ מגיעים לכל מקום. איתו העפלנו על דיונות בנגב המערבי, ירדנו וגם עלינו את מעלה עקרבים, צלחנו את נחל ממשית הגועש ביום של שיטפון, ואפילו דילגנו מעל כמה ואדיות חרבים (אמנם קטנים).

הרובר בעין יורקעם.

אי לכך פתחנו (אישתי הצעירה ואנוכי) בהכנות, ובעיקר בהצטידות. השגנו ג’ריקן ומלאנו אותו בעשרים ליטר דלק נוספים. עליו הוספנו עוד גלגל רזרבי, ליתר ביטחון, ומיכל נוסף עם עוד עשרים ליטר מים, ארגז כלי עבודה, כמובן, ועוד קופסה עם כל מיני אביזרים לשעת חרום כגון נורות ואיזולירבנד וצינור גומי על כל צרה, פחית שמן משמנת ומשפך, ופנס כיס חזק. על אלה נוספו דברי מאכל לימים אחדים, שמיכות ובגדים להחלפה. כלי רחצה אמרנו? בגדי ים לא לקחנו, כי מי צריך בגדי ים בחופים השוממים, הארוכים, הבודדים הללו?

בשדות הנגב המערבי

ב.

לנסוע מבאר-שבע לדימונה היה לרובר דבר שבשגרה, וגם לסדום ירד עד אז כבר כמה פעמים. אבל בכל זאת התלווה קמצוץ של התרגשות ומתח לדבר: יש למצוא את המקום והזמן הנכונים להעביר בהם את ה free wheel ממצב free למצב fixed. הסיבה היא כי תוך כדי נסיעה ניתן לעשות זאת רק כשהמנוע "סוחב", ומאד לא נעים להכריח את המנוע לסחוב כשאתה בירידה תלולה שבסופה סיבוב חד, מעל תהום, רק כדי לזכות בבלימת מנוע. ולסמוך על מעצורי השטנגות בלבד… בירידה הזאת… אוי ואבוי. אף פעם לא אשכח את טיולם של מכבי אש מתנדבים מרחובות לסדום, בשנת 52 או 53, כשרק נפתח הכביש הזה לתנועה, ומה עלה בגורלם כשהכבאית שלהם איבדה את בלמיה והתדרדרה עם נוסעיה לתהום, ואת השלט "תיכף אשוב" שנשאר על דלת החנות של אחד מהם ימים רבים, מצהיב ומעלה אבק. (אם כי, בהזדמנות זאת, ניתן לציין יתרון של המעצורים המכניים על המעצורים ההידראוליים בירידה ממושכת. בעוד שהמכניים ימשיכו לפעול ולבלום גם כשהתופים לוהטים ואדומים מרוב חום (בעיני ראיתי) הרי שבמעצורים ההידראוליים ירתח במצב זה השמן ויכולת הבלימה תאבד).
אבל כמו תמיד, הנקודה המתאימה והמדוייקת בכביש נמצאה, הרובר עבר ל fixed, ובקטעים המפותלים והתלולים ביותר, עם גאז ביניים בריא, גם ירד למהלך שני – והגיע לצומת כביש הערבה בשלום, וכמעט ללא לחיצה על דוושת המעצורים – עם המטען הרב שבתוכו.
התנועה בכביש הערבה הישן והצר היתה דלילה למדי באותם ימים, וברובה משאיות "אוטוקאר" גדולות בעלות נגרר או שניים, עמוסות לעייפה, שהיו אפילו איטיות מהרובר. הרובר לא היה אז "רכב אספנות" הנשמר בצמר-גפן אלא סתם מכונית מיושנת בשימוש יומיומי, ובכבישים כמו כביש הערבה היה מסוגל לנסוע במהירות 90 – 100 קמ"ש ואף יותר – וכך אמנם עשה.
איך עוקפים משאיות גבוהות וארוכות עם מכונית בעלת הגה ימני?
ראשית, ניתן להשתמש בפריסקופ האופקי, אותו התקנתי במכונית אחרי שראיתי מה עשה שלייסנר ב"ארמסטרונג-סידלי" שלו, גם היא בעלת הגה ימני. ניתן לראות אותו בתמונה העליונה, מעל לאות "ג".
שנית, והכי חשוב, שומרים מרחק כחוק (מרחק של שתי שניות מן הרכב שלפניך). חישוב פשוט מראה כי בתנאים אלה, במהירות חמישים קמ"ש ומעלה, אין למעשה הבדל בין זוית הראיה של נהג משמאל או מימין לרכב.
שלישית, אומדים נכון את המרחק הפנוי הנחוץ להשלמת העקיפה. בהנחה שמסלול העקיפה היחסי הוא באורך חמישים מטר, ובהנחה שהפרש המהירויות הוא 10 קמ"ש – תימשך העקיפה כעשרים שניות. המרחק שעוברת מכונית במהירות 90 קמ"ש בזמן זה הוא כחצי קילומטר. זה המרחק הפנוי הנחוץ להשלמה בטוחה של העקיפה. כמובן שככל שמהירות הרכב העוקף גדולה יותר מרחק זה הולך ומתקצר. את זה הבין המחוקק במדינת וושינגטון שבארה"ב, הדורש מכל נהג היוצא לעקיפה לעשות זאת במהירות הגבוהה ביותר שביכולתו, בלי קשר למהירות המירבית המותרת באותו כביש. את זה כנראה לא יבין המחוקק הישראלי לעולם. אגב, בוושינגטון גם חייב כל נהג שיותר מחמש מכוניות נשרכות מאחוריו לרדת לשוליים ולהניח להן לעקוף אותו בבטחה – וכך גם נוהגים שם. היאומן?
ומאחר ואנו בפרשת רכב עם הגה ימני הנוסע לאילת – אי אפשר שלא להזכיר את הטיטניק. לא האניה, אלא חברת המשאיות של נחום שכשלוב שהעלה את כולה מלוב ארצה, צוות ואינוונטר כאחד, עם הקמת המדינה. החברה עבדה קודם לכן בקו טריפולי אדיס-אביבה (דרך המדבר הסודני) והתמחתה בהובלה מדברית. אי לכך היתה כמעט בלעדית בקו אילת תל-אביב עד לסלילת כביש הערבה. רוב משאיות טיטניק היו פיאט עם הגה ימני. המחוקק האיטלקי סבר, אולי בבחינת "הפוך על הפוך", שהגה ימני למשאיות יגביר את הבטיחות בדרכים! ואכן, לא נרשמו תאונות דרכים חריגות למשאיות טיטניק.

ג.

את הלילה עשינו אצל חברים ביטבתה ובבוקר המחרת המשכנו בדרך. באחד מעיקולי הדרך בין יטבתה לאילת הבחנתי בטרקסיון שחורה גדולה ויפה מונחת בתעלה. לא הייתי ממש מופתע – בסופו של דבר הרי מדובר בטרקסיון, אבל כמובן שעצרתי לבחינה מדוקדקת של המכונית. לעיני היא נראתה כתורמת המושלמת. אבל: אולי זה רק קילקול כלשהו, ועוד מעט יחזור לכאן בעל הרכב לתקן, או לגרור? החלטתי לדחות סיפוקים ולבחון את השאלה מחדש בדרך חזרה. באילת תדלקנו, ושוב הבחנתי בלנד-רובר סדרה 1 נטוש במגרש שאחרי תחנת הדלק. רובר מסדרה P2 ולנד-רובר סדרה 1 חולקים ביניהם חלקים רבים, והפעם לא היה ספק בכך שהמכונית נטושה. לא רק מוזנחת אלא גם חסרת גלגלים, מכסה מנוע פתוח ויתר סימנים שאי אפשר לטעות בהם. אבל שוב – סיני קראה לנו, הכביש החדש קרא לנו – ויצאנו לדרך.
לא היה אז גבול ולא ביקורת גבולות שיש לעבור, ופשוט נסענו דרומה. הכביש היה פתוח, החלון הקדמי פתוח גם הוא ורוח ים נעימה נשבה אלינו בעדו. מפעם לפעם גם נראה הים הכחול בצד הכביש. וכמו בפרסומות למכוניות חדשות – היינו לבדנו, רק אנחנו בכביש. שום מכונית לא לפנינו, לא מאחורינו, לא מולנו – רק הרובר ושאר העולם. ופתאום – בדואי עומד לו בצד הדרך ומנפנף לטרמפ. מסכן, חשבתי, כמה זמן יחכה כאן עד שתעבור עוד מכונית. לפחות נתנצל לפניו, נסביר לו מה המצב – למכונית אי-אפשר להכניס עוד אפילו סיכה. רק כשהמכונית נעצרה והלה פתח בדהרה לעברנו חשבתי: “ומה נעשה אם הוא שודד דרכים?”.
אבל הוא לא היה לא שודד דרכים, ולא טרוריסט, רק טרמפיסט. דיברנו איתו בידיים וברגליים והראנו לו שאין מקום. והוא, בידיים וברגליים, התחנן שניקח אותו. לבסוף עלה בדעתי רעיון: המדרגה! תוכל לנסוע בעמידה, על המדרגה.

אוטו עם מדרגה

האיש הסכים בשמחה. פתחתי את הגג, והנוסע עלה על המדרגה שלצידי, וייצב את אחיזתו על ידי כך שהשחיל את היד דרך החלון ודרך הגג הפתוח ואחז במשקוף בחזקה. אמרתי לו שאם יש בעיות שידפוק על הגג בידו הפנויה ומיד אעצור. יצאנו לדרך, כשהרובר נוטה מעט על צידו, והרוח נושבת על פנינו דרך החלונות והגג הפתוחים, נושאת עימה ריח מרחקים, ריח מדורות וגללי צאן. נסענו כך דקות אחדות, ואז קרה הדבר.
קול יללה נשמע, יללה גוברת והולכת. לא, לא יללה. שירה היתה זאת. זמר פראי, קדמון, בקע ועלה מפי הטרמפיסט שלנו. יאאאהאהאה! הוא רכב עכשיו על הגמל החדיש בתבל, על הגמל המהיר מכולם, על גמל טס, על גמל מעופף, על רובר מסדרת P2! פניו נהרו, פנו למרומים. הוא היה מאושר.
אחרי כעשרים קילומטר, אולי שלושים, ביקש שנעצור. הוא הגיע למחוז חפצו. איך הוא ידע שזה שם – עד היום לא אדע. ואם לא היינו זזים משם, הוא היה מפליג בתודותיו ומודה לנו עד היום.

ד.

לא הרחק מן המקום בו נפרדנו מן הטרמפיסט נגמר לפתע הכביש. הוא נסחף ואיננו. לא רק שנסחף, אלא שבמקומו היה ערוץ עמוק ורחב שעליו – אפילו הרובר לא יכול לזנק, בודאי לא עם כל הציוד שבתוכו.
מה עושים? החלטתי לרדת מן הכביש ולנסוע לכוון הים בתקווה שמקום כלשהו יהיו גדות הערוץ נמוכים מספיק ויאפשרו חציה.
ירדנו בזהירות מן הסוללה שעליה הכביש, מגששים. הדרך הלכה ונעשתה חולית, חול עמוק. עוד רגע נשקע בחול.אבל הים היה קרוב, ממש קרוב. עצרנו את המכונית, פשטנו בגדים והלכנו לשכשך במים, לצלול בין האלמוגים. עד שיצאנו כבר הלך והחשיך. החלטנו לעשות את הלילה במקום ולהחליט מחר איך ממשיכים.
היה לי ברור שהמכונית היא גורם בולט בשטח ועלולה למשוך אליה אורחים לא קרואים. גם הג’ריקן מלא הדלק נראה לי כסכנה פוטנציאלית. הוצאתי את הג’ריקן מהמכונית והחבאתי אותו במרחק מספיק גדול ממנה. הוצאנו מהמכונית גם את האוכל השמיכות והמיים והתרחקנו גם אנו ממנה ומצאנו לנו מקום בתוך הערוץ, וקרוב קרוב למים. כך, חשבתי, נתמזג בשטח ונהפוך ללא נראים.
קוששנו זרדים וענפים ועשינו מדורה. בישלנו משהו. קראנו שירים. המדורה הפכה לרמץ וסביבנו נותרו רק שמיים מלאי כוכבים זוהרים, דממה עמוקה וחושך. התכרבלנו בשמיכה ועשינו בתוכה מה שזוגות עושים, ואחר נרדמנו זה בזרועות זה, כאדם וחוה.
כשהתעוררתי כבר התחיל להיות אור מסביב וריח חריף של עשן וגללי צאן עלה באפי. פקחתי את עיני וראיתי קרוב קרוב אליהן שפם. מסביב לשפם היתה כפיה גדולה שמתוכה הציצו עלי זוג עינים שחורות, בורקות. עכשיו תצוץ הסכין, ידעתי, השבריה. או הגרזן, ומספיקה גם אבן גדולה. ואז ראיתי כי מאחורי הכפיה מציצים עלינו עוד ארבעה חמישה ראשים. באותו רגע פקחה גם האישה את עיניה הכחולות וראתה מה שראתה. מה יהיה פה עכשיו פחדתי לחשוב.
“אהלן חווג’ה" אמר הראש שגחן אלי, ממרחק עשרה סנטימטר "יש סיגריה?”
“מצטער" עניתי בכל הכנות שבעולם "אנחנו לא מעשנים…”
“חבל" אמר האיש "עברנו כאן בבוקר וחשבנו שאולי יש לכם סיגריה…”
הוא הזדקף, וגם אלו שהיו איתו קמו ועמדו. ואז הוא השגיח ברובר.
“אוטו יפה" אמר "אתה מוכר?”