ינואר 07

תגיות

מחוף לחוף באמבטיה (ב)

תדלוק אחרון בתחנת שברון "שלנו" – ולדרך. חוצים את הגשר הצף הארוך שעל אגם וושינגטון ועולים על I-5 , “חוצה המערב" המוביל מסאן-דייגו שבדרום, על גבול מקסיקו, ועד בליין שבצפון, על גבול קנדה. פנינו צפונה – כשעתיים נסיעה בתנאים רגילים עד לגבול הקנדי.

אלא שעכשיו רתום לאמבטיה גם נגרר. אורכם המשותף למעלה מעשרה מטר ויש לתכנן בזהירות כל עקיפה, ולחשוב פעמיים לפני כל נסיעה לאחור. אנשי יו-הול חיברו לדלתות הקדמיות של האמבטיה מראות ענקיות המאפשרות צפיה במתרחש מאחור (הנגרר חוסם לחלוטין את הנצפה במראות המובנות ברכב). הרתימה נערכה אל הפגוש האחורי, אליו הצמידו בשרשראות מתוחות מוט ועליו וו-הגרירה, ואני חושש קצת מהאצה במלוא היכולת של המנוע הנוראי פן יעקר הפגוש ממקומו.

גם ההיגוי שונה במקצת. לנגרר חיים משלו ולפעמים (בפרט כשנושבות רוחות חזקות או כשהדרך משובשת) הוא רוצה להוביל את המכונית ולא להיות מובל. יש לעמוד כל הזמן על המשמר ולצפות להפתעות – מזל שהאמבטיה כל-כך כבדה, ושיש לה הגה כוח.

חברים ישראלים (לשעבר) שכבר עקרו פעם מקנדה לארה"ב חזרו והזהירו אותנו מפני קשיים איומים במעבר הגבול אל קנדה וממנה, מהטרדות של אנשי המכס, מאיסורים ותקנות שונות ומשונות וכו’ וכו’ – בפרט אם עמנו נגרר עמוס. לפי הצעתם הכנו מראש רשימה מפורטת של כל אשר איתנו, מאושרת על ידי נוטריון. והנה אנחנו מתקרבים לתחנת הגבול והמתח גובר. הימים ימי מלחמת לבנון (הראשונה). הרדיו והטלוויזיה, ובפרט שרות השידור הקנדי, מבקרים את ישראל בחריפות. האם יתנכלו לנו בגבול? אמריקאים יכלו באותם הימים פשוט לנפנף ברשיון הנהיגה האמריקאי שלהם ולעבור את הגבול ללא ביקורת דרכונים. גם לנו רשיונות נהיגה אמריקאים (את הטסט עשינו על האמבטיה…) אבל איננו רוצים להסתבך, עוצרים בצד ומציגים את הדרכונים הישראליים שלנו. איש ביקורת גבולות קנדי רומז לנו להכנס למשרד. אנחנו נכנסים אחריו עם כל הניירת ומצפים לרע. האיש מראה לנו דלת לחדר צדדי ורומז לנו להכנס לתוכו. אוי ואבוי. כשהדלת נסגרת מסתער עלי המוכס בחיבוק חזק ואומר: “איך בין א ייד! תכניסו להם, לנבלות, תכניסו להם חזק בשביל כולנו!” והוא עובר לדום ומתחיל לשיר התקווה.

אנחנו מנסים להרגיע אותו והוא אומר "ברוכים הבאים לקנדה!” ומחתים כל דבר בכל החותמות האפשריות.

עכשיו צריך למצוא את horseshoe bay שם עוגנת המעבורת לאי וונקובר.

אנחנו פונים לכביש 99 המוביל אותנו דרך עמק הפרייזר הפורה, עוברים מעל שפך הנהר ונכנסים עם הרכבת שלנו לעיר התחתית של וונקובר, משתדלים לא להתבלבל ולא להגיע למצב שצריך לנסוע לאחור!

סוף-סוף, כבר אחרי הצהריים המאוחרים, אנחנו מתקרבים אל המעבורת.

מהמעגן יוצאים שלשה קווי מעבורת, והתור לננימו, שהיא מחוז חפצנו, ארוך היום בלי גבול. הלימודים מתחילים מחרתיים? הצבא הקנדי, מרוב שעמום, יוצא לאימונים?

הילדים מתעייפים, כולם רעבים – מזל שהכנו סנדוויצ’ים מראש.

המעבורות הקנדיות נראות אחרת לגמרי מהמעבורות המעשיות, נטולות הגינונים, של מדינת וושינגטון, אליהן התרגלנו.מעבורות בריטיש-קולומביה הן מעבורות צחורות ומפוארות, מצוחצחות וחגיגיות.

סוף-סוף נכנסים האמבטיה והיו-הול לבטן המעבורת הצחורה ואנו עולים על הסיפון, לצפות בעיר וונקובר המתרחקת ובאי וונקובר המתקרב. הילדים מבסוטים.

גם שתי קנדיות צעירות נהנותעם חשכה אנו יורדים לחוף בננימו, ומחליטים להוועץ במפה כדי להחליט על הצעד הבא (GPS טרם בא אז לעולם). ה-AAA צייד אותנו במפות עדכניות אחדות. אחת מהן היתה "מפת המדינות והפרובינציות המערביות" בקנה מידה של אחד לעשרה מליון, או משהו דומה. במפה הזאת היה המרחק בין ננימו לפורט הרדי בערך כמו המרחק בין רחובות לנס-ציונה במפת ישראל שאנו רגילים אליה. כלומר, רבע שעה נסיעה.

בכרטיס המעבורת היה כתוב שההפלגה ב 13:00 אבל יש להתייצב בנמל כבר ב 11:00. החלטנו כי א. כבר נסענו מספיק היום. ב. שום דבר לא בוער. ג. אין לנו עכשיו כוח למצוא איזור מותר בקמפינג, להקים בו אוהל ולהכין ארוחת ערב.

לא רחוק מהנמל נצנץ שלט של מלון מסביר פנים. נבלה בו את הלילה הראשון, ומחר, כבר קצת פחות נרגשים ויותר מורגלים לחיי הנוודות – נצא מחדש לדרך.

הפרק הבא:   http://wp.me/pXLKy-vf

הפרק הקודם:  http://wp.me/pXLKy-uP