מחוף לחוף באמבטיה (א)

“זה שלנו?” שאלה בתדהמה האישה כשיצאנו מהטרמינל. “זה שלכם!” אמר הגבר הגבוה שליוונו אל המכונית הענקית שחיכתה סמוך למדרכה, ביציאה מאיזור איסוף הכבודה. נא להכיר: הבוס החדש.

השנה היתה 1980, ואני הגעתי, עם משפחתי הקטנה, לשנת שבתון באיזור סיאטל, מדינת וושינגטון, ארה"ב. את המכונית "הוריש" לנו שבתוניסט קודם תמורת 800 דולרים טבין ותקילין.

זו היתה "טאון אנד קאונטי" (עיר ומחוז) של קרייזלר, מודל 1972 – שבימים אלו מלאו לה ארבעים. לכאורה לא היתה זו מכונית נורא ישנה בשנת 1980, אבל באמת אבד עליה הכלח כבר אז. אחרי שנת 1973, מלחמת יום הכיפורים, חרם הנפט וסגירת תעלת סואץ לא שב העולם להיות מה שהיה לפניה, ו"האמבטיה”, כך קראנו לה מאותו רגע ואילך, היתה נציגת קרייזלר האחרונה מאותו עולם שחלף. ב 1972 היה מחיר גלון דלק בארה"ב 36 סנט, וב 1981 הגיע ל-1.38$ ושייך את האמבטיה הצעירה לעבר.

כדי למצות את העניין היתה האמבטיה שלנו מאלו שצוידו במנוע V8 האופציונלי, בן 7.2 ליטר, עם קרבורטור "הולי" מרובע לועות, המסוגל להפיק 225 כ"ס נטו.

(עד שנת 1971 הוגדר המנוע הזה כבעל 375 כ"ס, אבל בשנת 72 שונתה שיטת המדידה, ובמנוע נערכו שינויים שנועדו להפחתת זיהום האויר. ראו עוד כאן: http://en.wikipedia.org/wiki/Chrysler_B_engine#440 ) .

לאמבטיה היו 9 מושבים, שלשה מהם במושב מתקפל הפונה לאחורוכשמקפלים אותו נוצר במקומו תא-מטען ענקי.

משקל המפלצת היה 2.2 טון, אורכה כמעט ששה מטר, היו לה הגה כוח ומעצורי כח וכסאות כוח וחלונות כוח ומראת כוח ואנטנת כוח – ותיבת הילוכים אוטומטית, כמובן, בעלת שלושה הילוכים. רק המזגן היה משום מה חלש. היא יכלה להגיע למהירות 100 קמ"ש תוך פחות מ-9 שניות, והיה לה מיכל דלק בן 100 ליטר, עם תצרוכת דלק בהתאם: בין 3 ל 4 קילומטר לליטר, וכפי שנראה בהמשך, בנסיבות מסויימות – גם הרבה פחות מכך.

היא היתה האנטי-תזה האולטימטיבית לרובר, בו, בעיקר, נסענו עד אז, ואמרה והייתה כל מה שרובר לא רצה להגיד ולא רצה להיות.

לנו היתה זו הפעם הראשונה בה ממש חיינו באמריקה, לא רק ביקרנו, ולא סתם באמריקה אלא במדינת וושינגטון היפה, שכנתה של קולומביה הבריטית היפיפיה, ועד מהרה תקף אותנו שכרון המרחבים. לא עבר זמן רב וכבר היו לנו אוהל ציוד מחנאות וסירה מתנפחת ואיתם יצאנו לשוטט בדרכים האינסופיות, ביערות ובאגמים, באמבטיה.

ברייס קניון, יוטה, אפריל 1982 (כ-3 ק"מ מעל פני הים).

עד כמה היא מוצקה, מין טנק ויצ"ו, נוכחנו בסופת השלג (הנדירה ) שפקדה את סיאטל בחורף הראשון לשהותנו בה. אל הצומת שליד ביתנו התנקז רחוב בעל מורד תלול למדי. יצאתי בחשש גדול ובזהירות רבה מהחניה אל הכביש המכוסה בשלג טרי, וכשנכנסתי לצומת… הגיעה אליו מהצד עוד מכונית, גולשת, אבוי, ללא שליטה במורד. הגיעה לצומת, הסתחררה ונכנסה ישר באחורי האמבטיה. בום גדול, זכוכיות מתנפצות, ואחריהן קול דממה דקה. יצאתי לבחון את הנזק – ומצאתי כי לאמבטיה בעצם לא קרה כלום, אבל אבוי למכונית הפוגעת.

אופטימי ותמים גם יחד סרתי בהזדמנות הראשונה לכל-בו הידוע "סירס" המצטיין במחלקת כלי-העבודה שלו, הנמכרים עם אחריות לכל החיים (ואכן, הם משמשים אותי באמונה עד עצם היום הזה), ורכשתי ארגז נאה ומילאתי אותו בכלי עבודה. אבל כשהרמתי את מכסה המנוע והצצתי לתוכו חשכו עיני:

צפוף צפוף. הגישה היחידה למצתים, למשל, היא רק מתחת למכונית – אי אפשר לפרקם תוך רכינה לתא המנוע. המוסך הביתי שלנו היה סככה פתוחה מחוץ לבניין, ובסיאטל, כידוע, גשום רוב הזמן. לגודל המזל ממש ממול ביתנו היתה תחנת דלק מצוחצחת של "שברון" ותחנות דלק באמריקה הן גם מוסך. כל פעולות התחזוקה (רבות ותכופות!) של האמבטיה נערכו שם. מפעם לפעם היו מגיעות לתחנה הזו גם אחדות מהמכוניות של השכנים:

לאן לא נסענו באמבטיה בשנתיים הללו? להרים הכחולים שבין אורגון ליוטה, לפרקים היפים בהרי הרוקי שבבריטיש קולומביה ובמונטנה, התפתלנו, בעיקבות לואיס וקלרק לאורך נהר הנחש ונהר הקולומביה האדירים, הדרמנו, בסופה טרופית עזה עד לוס-אנג’לס שבקליפורניה, ומשם פנינו מזרחה לפיניקס אריזונה וחזרה דרך הקניון הגדול והקניונים המופלאים של יוטה ועד ואיומינג הגענו, שלא לדבר על שבעת הרי הגעש המפורסמים של המערב הצפוני, ועל איי סאן-חואן שבמוצא הפיוג’ט סאונד, כולל ויקטוריה המעטירה שבאי וונקובר, על גניה הקסומים.

אבל על כל המסעות הללו יסופר בפעם אחרת. הפעם הם אינם אלא הקדמה למסע הגדול, בספטמבר 1982.

רגע, אמרתי שנתיים? כן. השבתון הוארך, לבקשת מנהלי היקר, עד סוף אוגוסט 82, ואז הוא חזר פתאום והציע הצעה שאי אפשר לסרב לה: תהרוג עוד חודש, אמר, בתפקיד, כדי שכשתחזור תזכה למעמד של תושב חוזר!

איך הורגים חודש, כשכבר אין היכן לגור (חוזה שכירות הבית עמד להסתיים בסוף אוגוסט), ומטופלים בשני ילדים קטנים, ואיך הורגים אותו תוך כדי אגירת מוצרי חשמל פטורים ממס?

הפתרון – הגאוני או להפך – היה לחפש במפה את המקום הרחב ביותר בצפון אמריקה, להעמיס את כל מטלטלינו ואת עצמנו על האמבטיה, ואז להגיע אל תחילת הרחב במערב ולהמשיך ממנו עד סוף הרחב במזרח. שם נמכור את האמבטיה למרבה במחיר. ומתי בכלל תהיה עוד הזדמנות למין מסע שכזה?

עיון חטוף במפה הראה כי המסלול המדובר מתחיל באלסקה.

ניגשתי מיד לסניף ה-AAA הקרוב וביקשתי תיק מסע: החל בסיאטל, ממנה לאנקורג’ שבאלסקה, לדוגמה, ומשם למפרץ הדסון שבצפון-מזרח קנדה, וכלה בניו-יורק אשר בניו-יורק. מבט הרחמים שנעצה בי מתכננת המסעות תכולת-העין של הAAA הבהיר לי מיידית כי אין לי מושג על מה אני מדבר. "הדרך היבשתית היחידה המקשרת את אלסקה עם ארה"ב של מטה מתחילה אי-שם במערב התיכון,” אמרה הגברת הצעירה. "תצטרך תחילה לנסוע מסיאטל לשיקגו… אבל זה החלק הקל בסיפור. כי הדרך המדוברת אינה סלולה ורובה עוברת במקומות שאינם מיושבים אלא על ידי דובים ושאר חיתו טרף. אין שרותי דרך. תצטרך להצטייד בכמות גדולה של דלק, בגלגלים רזרביים (כי הדרך דרך חתחתים), ואם יקרה משהו – לחכות שיקרה נס. אתה עם שני ילדים קטנים, אמרת?”

“כן" אמרתי "ועם מטען שלם של מוצרי חשמל. ואני צריך להרוג חודש".

“מה דעתך על משהו פחות גרנדיוזי?” הציעה המתכננת "תתחיל בפרינס-רופרט אשר בבריטיש קולומביה, ה"עיר" הצפונית ביותר במחוז המערבי ביותר של קנדה, ומשם, בכביש מס’ 1, טרנס-קנדה, תמשיך עד קצהו של מחוז נובה-סקוטיה במזרח, ותסיים באוקינוס האטלנטי? זה המסלול הצפוני ביותר והארוך ביותר בצפון אמריקה, שהוא עדיין סלול וניתן להשיג לארכו מזון מחסה ועזרה בשעת הצורך, ודלק, כמובן".

"אבל איך מגיעים לפרינס-רופרט הזו?” שאלתי. שום כביש ישיר לא הוליך מסיאטל לפרינס-רופרט. “במעבורת!” היתה התשובה. “מעבורת היוצאת מפורט-הרדי שבצפון האי-ונקובר ועוברת דרך מיצרי אלף האיים ישר לפרינס-רופרט!”

המשכתי לחקור והתברר כי המעבורת פעילה רק שלושה חדשים בשנה: ממחצית יוני ועד אמצע ספטמבר. זה הקיץ הקנדי, ובו מספיקה הקמה לנבוט להבשיל ולהקצר, והשדות להחרש ולהיזרע שנית, וביחד להאכיל שליש עולם במיטב התבואה. ביתר השנה מכוסים המיצרים הללו בקרח ובעננים ובחשכה והמעבורת שובתת. אי לכך יש להזמין מקום חודשים מראש – והמחיר יקר!

בו בערב ערכנו התיעצות משפחתית. הילדים התלהבו. האישה הסכימה. צלצלתי לחברת המעבורת ושריינתי מקום ל 29 באוגוסט.

אחרי כן התחלנו לתכנן מה ניקח איתנו ועל מה נוותר. היה קשה לוותר. לילדים היו צעצועים חשובים, לאישה בגדים וספרים – ולי כלי מוסך, מערכת סטאורופונית משובחת (מאד) ואוסף גדול של קנטטות. בימים ההם, ימי ה LP, הוא היה גדול וכבד שבעתיים מאשר כיום, אבל לא פחות יקר.

די מהר התברר כי אם נוסיף את כל אלו לציוד המחנאות שתכננו לקחת עימנו – אפילו האמבטיה לא תספיק. מה עושים?

הפתרון האמריקאי הוא U-Hall – נגרר שאפשר לשכור לכיוון אחד. אחרי עיון בקטלוג של U-Hall התברר כי אנו זקוקים לנגרר הגדול, בן מחצית הטון, וכך היה.

והיום הגיע. מסיבת הפרידה בעבודה וה-yard-sale המסורתי חלפו עברו, והאמבטיה נכנסה בפעם האחרונה לחצר, כבר גוררת אחריה U-Hall אדום וגדול. ערכנו מסדר אחרון לחבילות ונפרדנו מהשכנים הדומעים.

ובאותו רגע עצמו הגיעה שיירה צוהלת לכנסיה שבצידו השני של הרחוב, חוגגת את סוף החופש הגדול:

הכבאית של ה last-resort (עמותה של חובבי כבאיות עתיקות) באה להצהיל את לב הנוער, ולתת לכולם סיבוב!

כל-כך טוב עשה להם שאנחנו עוזבים?

המשך :  http://wp.me/pXLKy-v3

תוכלו לקרוא סיפורי מסע נוספים של אותו מחבר כאן:

http://linmagazine.co.il/node/view/26199

וגם כאן:

http://linmagazine.co.il/node/view/49572