26-453 חוזרת מן המתים: פרק ארבעים, מספרים א'.

א.
מי קדמה למי? גב’ מגנט לגב’ טגנסקי? ללא ספק מגנט קדמה לטגנסקי – אבל הבה נתחיל דווקא בטגנסקי, מפירים כל סדר הגון וראוי: כך המעשה נפתח, וכך גם נמשך.
בסוף שנות הששים תחילת השבעים עוד שרדו מכוניות רובר אחדות מסדרת P2 בכבישי הארץ. אמנם מעטות, אמנם מסמורטטות ברובן ובלות, זן הולך ונכחד – אבל עדיין קיימות.
ומפעם לפעם, כשהייתי מזדמן לתל-אביב הייתי רואה אחת מהן חולפת כרוח סערה. רובר חולפת כרוח סערה? באמת? באמת. זה על כל פנים מה שאני ראיתי. רובר 10 מודל 1946, עם הגה ימני, אפורה, מוזנחת להפליא, ועם צמיגים לא נכונים, ופולטת ענני עשן – ועל ההגה אישה מבוגרת, מוזנחת להפליא גם היא, עם שיער שחור מדי, וגם היא פולטת ענני עשן מהסיגריה שבפיה – ומתמרנת בזריזות בלתי מצויה בתנועה הצפופה באלנבי בואכה לווינסקי. היא הייתה מגיחה לפתע משום מקום ובטרם הייתי מספיק לשנות כיוון ולעקוב אחריה – נעלמת.
אבל פעם אחת, בסתיו 1971, הסתבכתי קצת ביציאה משדרות רוטשילד לכיוון רחוב החשמונאים – ופתאום ראיתי את הרובר הזה ממש, מוזנח מתמיד, מכוסה אבק וחסר אוויר באחד הגלגלים, חונה ליד אחד הבתים. מתעלם מכל חובותי ההומניות והתחייבויותי למין האנושי עצרתי וניגשתי להתבונן במציאה. אולי אפילו למשש אותה. לא ידעתי מדוע ולשם מה, אבל ידעתי רק דבר אחד: אני רוצה אותה.
וכאילו קרא את מחשבותי, ניגש אלי עד מהרה גבר מבוגר אחד, מדשדש בנעלי בית וגופיה ושאל אותי בחשדנות מה אני רוצה.
עד מהרה נשבר הקרח והאיש אמר כי המכונית הזאת סיימה את חייה, ולא משתלם להעביר אותה טסט אפילו. היא אוכלת שמן כמו משוגעת, וכבר שנתיים שלא החליפו בה שמן אלא רק הוסיפו לה שמן שרוף שקנו בזול מתחנות סיכה. אישתו השתמשה בה לצרכי העסק שלה והעבירה בה קרטונים של סחורה לשוק ומשום כך גם נעקרו ממקומם המושבים האחוריים הושלכו ואינם. “הפקדתם את הרשיון?” שאלתי ומהתשובה המגומגמת הבנתי כי הם אמנם הפקידו, אבל באיחור, וכבר קיים חוב של דמי טסט לשנה לפחות על המכונית – שהם עצמם למעלה משוויה בשוק.אחרי מיקוח קצר, אמנות שאינה הצד החזק שלי, הגענו לעמק השווה: הגרוטאה נמכרת לי במחיר 200 ל"י, כמחצית מדמי אגרת הרישוי השנתית ותוספותיה באותה עת (ראו תמונה) – אגרה שלא שולמה במועדה ונותרה כחוב למדינה.
במצב העניינים הנ"ל, ולאור מצבי הכספי דאז, לא נראה משתלם גם לי לערוך העברת בעלות רשמית (המושג "רכב אספנות" בא לעולם רק כעשרים שנה מאוחר יותר). במקומה נתן לי המוכר את הפתק הבא:ממנו גם למדתי כי עסק לי עם מי שהיה אלוף ישראל במירוצי אופניים בשנות החמישים. טגנסקי הגדיר בו את הרכב כ"כרובר 47”, כי כך היה כתוב מן הסתם ברשיון. באותן שנים התחילה שנת המודל, אליבא דמשרד הרישוי, בספטמבר. ותאריך זה לא התייחס לתאריך יצור הרכב, אלא רק לתאריך בו הרכב "עלה על הכביש", ושהיה תלוי, בין השאר במועד בו הגיעה האוניה עם משלוח הרוברים בתוכה ארצה. אבל גם מספר המנוע (R6110218) וגם מספר השילדה מעידים על כך שהמכונית היא משנת המודל 1946, דגם יצוא עם הגה ימני:טגנסקי גם נתן לי את טופס הפקדת הרשיון ממנו עולה כי הרישוי לא שולם מזה כשנתיים:אגב, שימו לב לסעיפים "לתשומת לב המפקיד" שבטופס.

הבטחתי לטגנסקי כי ביום שישי אבוא לפנות את המכונית ממקומה, אבל רק כשהתרחקתי קצת משם ושכרון האספנות והתרגשות המציאה פגו במקצת הבנתי כי נכנסתי לא רק לבעיה אחת אלא לשתיים: א. לאן אקח את הפגר הזה, והיכן אאחסן אותו? ב. אם כבר אמצא מקום, איך אעביר אותו אליו?
באותה עת התגוררתי בדירה קטנה בבאר-שבע, בלתי מתאימה לאיכסון מכוניות מתפוררות בעליל, וגם ההוצאה על גרר נראתה אז בעיני בלתי קבילה.

ב.

ביום שישי של אותו שבוע התייצבתי בבית-הורי ברחובות, עם אישתי הצעירה, שזה לא מכבר קיבלה רשיון נהיגה. עטיתי על פני את החנף בחיוכים והודעתי להם שאני מביא לחצרם, “רק לכמה ימים", את הרכישה החדשה, עד שנחליט מה יעלה בגורלה. מחאותיהם לא הועילו. בפינת החצר כבר עמד פגר רובר אחד (אליו עוד נחזור בהמשך) ואני ידעתי שהפעם דבר לא יעזור – עוד פגר רובר לא יצטרף אליו ויהי מה. החצר היפה שלהם לא תהפוך למגרש גרוטאות. ובכל זאת, צריך לחלץ את 26-766 הידועה גם בשם "טגנסקי" מרחוב ברדיצ’בסקי, לא?
טבלנו מכחול בקופסת צבע אדום ועל לוח קרטון גדול כתבנו "נגרר על-ידי 26-069”. הצטיידתי בחבלים ובחוטי-ברזל, וכמובן בארגז כלי עבודה, וגם בגל-הינע של רובר 16 (באותה עת כבר היה לי אוסף לא קטן של חלקים שפורקו מרוברים שהושלכו או שהופצה עליהם השמועה שהושלכו). קראתי באיזה מקום כי אסור לגרור מכוניות בעזרת חבל, אלא רק בעזרת מוט, וגם ראיתי שעל מכוניות נגררות כתוב "נגרר" – ויותר מזה לא ידעתי דבר על גרירה.
הגענו למקום באוטו הירוק, 26-069. ברוב טקס החלפתי את הצמיג הנקוב בצמיג הרזרווי שלנו. בזהירות, ועם קשירה כפולה ומכופלת רתמנו את שתי המכוניות זו לזו – מהפגוש האחורי של 26-069 לפגוש הקדמי של 26-766 כשגל ההינע הישן ביניהן והוא הוא מוט הגרירה.
הסברתי חזור והסבר לאישה, שיועדה לשבת ליד הגה הנגרר, שתפקידה לא לעשות דבר – אלא אם הגרוע מכל מתרחש ושתי המכוניות ניתקות זו מזו. בפרט לא ללחוץ על דוושת המעצורים תוך כדי גרירה, מה שעלול להביא לאובדן יציבות כללי ולתוצאות שמי ישורן. לא הייתי בטוח שאני רואה אור של הסכמה וירידה לעומק העניין בעיניה והחלטתי שאת עשרים הקילומטרים שבין תל-אביב לרחובות לא נעשה במהירות העולה על 20 קמ"ש.
חיברתי כבל חשמל בין הגוררת לנגררת כדי שאפשר יהיה להדליק לה את האורות, ותליתי את השלט אדום האותיות בין שתי ידיות תא-המטען, וליתר תוקף גם סמרטוט אדום, ועוד אחד במרכז "מוט-הגרירה", שיהיה.
וכך, בין שלוש לארבע אחר-הצהריים של יום שישי נאה של סתיו יצאנו לדרך, שתי מכוניות ישנות עם הגה ימני ומעצורי שטנגות, זו גוררת וזו נגררת. לא שכחתי להדליק את האורות הגבוהים, למען יראו ויראו.
נסענו לאט-לאט את הדרך הקצרה שעד תחנת "פז" שברחוב יצחק שדה פינת נחל-איילון. שם עצרנו לבדיקה שהכל בסדר, כולל לחץ אוויר בצמיגים, ותדלוק וכיוצא בו, וכולל שירותים שהצורך בהם נעשה דחוף מחמת ההתרגשות. משום מה, דאגתי לתדלק גם את הרובר המושבת.
זהו. שלב ההכנות נגמר ואנו יוצאים לדרך, מאותתים בכל סיבוב בטרפיקטורים (איתות מהבהב עוד לא היה מותקן ברובר בשנים ההן). האתגר המשמעותי הראשון שלפנינו עמד להיות צומת המטאורולוגית שהיה אז, (שנים רבות לפני היות "נתיבי איילון"), צומת מרומזר. אבא אמר שצריך לשים שם רמזור עם עמוד מגומי, כי פעמיים בשבוע מישהו עולה שם על הרמזור ואחרי כן משתרר במקום תוהו-ובוהו שנמשך שעות ולפעמים ימים. ליבי אמר לי כי אם יתחלף שם האור לאדום בעת שנתקרב לרמזור – תלחץ האישה על דוושת הבלם שלה ויהיה אשר יהיה, וכך אמנם היה – אבל גם את זה עברנו בשלום. וגם את צומת-בית דגן, ואת ראשון לציון ונס-ציונה.
בכביש הצר בין נס-ציונה לרחובות כבר השתרכה אחרינו שורה ארוכה מאד, נרגנת מאוד וזוחלת מאוד של כלי-רכב שמיהרו הביתה לשבת. “עוד קצת, חברים" אמרתי להם בליבי, מציץ במראה הקטנה של הרובר כדי לדעת מה קורה שם מאחור. אבל אז צצו מלפנים דווקא, מולי, אורות גדולים מהבהבים, ואורות כחולים מהבהבים, מחוברים כולם למכונית משטרה שאותתה לי לעצור. בזהירות ירדתי לשוליים, לתעלה בעצם, מנסה לחבר לעצמי כתב הגנה: ניגרר, מוט, אורות, נסיעה איטית-איטית…
השוטר יצא ממכוניתו, חבש את כובע המצחיה שלו וניגש אלי בצעדים מדודים.
“רשיון נהיגה" אמר השוטר בקול רשמי. חיטטתי בכיס ימין ובכיס שמאל של מכנסי בעוד במוחי הולכת ומתבהרת התמונה איך אני מוציא את הארנק מכיסי בתא השירותים של "פז" ושם אותו לרגע על אדן החלון הגבוה שם, שלא יפריע, שלא יפול חלילה למקום אליו אינו שייך, ושום תמונה לא מתבהרת איך, בכלותי את מעשי, אני מחזיר אותו לכיס.
“איבדתי… שכחתי…” התחלתי לגמגם. מה חושב עכשיו השוטר עלי לא היה צריך לנחש – זה היה כתוב על פניו. בלי מילה שלף את פנקס הדוחו"ת והחל ממלא אחד, ועוד אחד… גרירה ברכב שאינו מורשה, נהיגה ללא רשיון.
השוטר ציווה להשאיר את הנגרר במקום אליו הגענו, וגם אמר שתוך עשרים וארבע שעות עלי להתייצב בתחנת המשטרה עם רשיון הנהיגה שיש לי, לטענתי, ולהוכיח כי הוא אמנם קיים ובתוקף.
השארנו את 26-766 בתעלה לגורלה, עשינו אחורה פנה ומיהרנו לחזור לתל-אביב. ל"פז" הגענו אחרי כניסת השבת, ומצאנו שהתחנה כבר סגורה ומסוגרת.
מה יהיה? בלי ארנק, בלי תעודות, עם שני דוח"ות ועם רובר בתעלה שיהיה ברות לשיני התנים ומשיסה למחפשי מציאות?
חזרנו לרחובות עם הזנב בין הרגליים, לארוחת השבת. האם מישהו שם נשם לרווחה, או שרק היה נדמה לי?
מה יהיה? ואז נזכרה האישה בנחיק.
נחיק, בן כיתתה בבית-ירח היה קצין בכיר בצנחנים, גיבור ורב מעללים. אחרי שהשתחרר היה שותף זמן מה בחברה לגרירת רכב. הם גררו בעיקר, או רק, עברייני חניה בתל-אביב. נחיק ידע מה לעשות. צלצלנו לנחיק וסיפרנו לו את הסיפור, ונחיק אמר את המצופה מקצין צנחנים מהולל כמוהו: יהיה בסדר, סימכו עלי.

ג.

בשלוש לפנות בוקר נשמעה שריקה חלושה מתחת לחלון. נחיק הגיע. התלבשנו ויצאנו אליו. “נצא ברובר" אמר נחיק. “ברובר?”
שאלנו בתימהון “הכי טוב ברובר" אמר נחיק, "מכונית מסיבית וחזקה".
מצאנו את 26-766 בתעלה כשם שעזבנו אותה שם, לבדה בחושך. לא נגעו בה לרעה. לפי הוראות נחיק שבנו ורתמנו אותה ל26-069, וגם שבנו ותלינו עליה את שלט הקרטון. אבל הפעם ישב נחיק ליד הגה הגורר ואני ליד הגה הנגרר. הכביש היה ריק ממכוניות ומניידות. תוך עשר דקות היינו בכניסה לחצר הורי. לתוך החצר עצמה הובילה עליה תלולה, אבל אפילו עליה העפילה רובר א’ בגבורה גוררת את רובר ב’ אחריה, כמו נמלה גיבורה הגוררת גרגר חיטה ענק.
“שמע" אמר נחיק "כשעוצרים ברמזור, המנוע הזה שקט, לא שמעתי דבר כזה". והאמירה הזו נחקקה בזכרוני.

ד.

איני יודע איך זה אצלכם, אבל אצלי מעוררת גרוטאה בלה תשוקה עזה להחזירה לחיים. בשנים בהן הייתי סטודנט באוניברסיטה העברית הייתי יורד ליפו אחרי כל בחינה, לשוק הפשפשים, וכדי להפיג את המתח קונה בפרוטות מקלט רדיו ישן ועד שבא הערב מתקן אותו ומשיבו לחיים. אחרי כן כבר הייתי רגוע ומוכן להתחיל להתכונן לבחינה הבאה.
עד שיצאה השבת עסקתי בבדיקת הרובר החדש. החלפתי שמן, מבוהל ממראה העיסה המאוסה שהגיחה מאגן השמן. ניקיתי את הפלטינות והפלגים, וגם היזיתי כמות שמן נדיבה לתוך כל צילינדר. בינתיים חיברתי את המצבר הישן והמת לכאורה למטען והתחלתי בטעינה. סובבתי את המנוע פעמים אחדות במנואלה ונוכחתי שאינו תפוס. עכשיו כבר לא יכולתי להתאפק והגיע תורו של נסיון התנעה. אחרי סיבובים אחדים החלו להשמע שיעולים מכיוון המנוע, תחילה צילינדר אחד ואחריו עוד אחד ולבסוף כל הארבעה, תחילה עם ענני עשן גדולים שהלכו וקטנו בהדרגה. צליל המנוע היה נעים ונראה היה שלכאורה עוד כוחו במתניו. עכשיו התעוררה הסקרנות: אז איך הקלאץ’? הגיר? הדיפרנציאל?
אבל בינתיים יצאה השבת ואנו שמנו פעמינו חזרה לפז תל-אביב. 26-069 היתה עסוקה מאד אותו סוף-שבוע. נכנסתי למשרד ושאלתי אם מצאו כאן במקרה ארנק ונעניתי במשיכת כתפיים אדישה. בדל התקווה האחרון נותר איפה, בתא השירותים.
נכנסתי אליו והושטתי את ידי לדופן החלון הגבוה – וכן, הארנק הנטוש המתין לי שם בסבלנות.
נסענו הישר למשטרת רחובות להציג את הרשיון, ומשם, כבר די מאוחר בלילה – לבאר-שבע.

ה.

אבל התשוקה לבדוק את הרובר ה"חדש" לא עזבה אותי. הייתי מוכרח לדעת איך הוא נוסע: איך ההגה, המעצורים וכל השאר, ואיך הם לעומת 26-069 שנראה כפודל מטופח ומלוקק לעומת טגנסקי המוזנח והפרוע. ובכלל, הוא נראה לי אמיתי ונכון בדיוק כמו שהוא.
לנסוע בלי טסט וביטוח? רעיון נורא, אם כי עמוק בתוך תוכי ידעתי שלי זה לא יקרה (שאלתי פעם את אילן ידידי שיצא לעקיפה של סמי-טריילר בכביש באר-שבע דימונה הישן והצר, עם הג’וליה 62 שלו, מול אוטובוס שבא למולם בדהרה – מה חשבת כשעשית את זה? שעל זה ענה אילן, ממיטת בית-החולים ומתוך כל הגבס בו היה נתון: “עד חמש שניות לפני התאונה עוד הייתי בטוח שהכל יהיה בסדר").
התאפקתי והתאפקתי אבל לבסוף נכנעתי ליצרי. החלטתי שלא אסע, ככל שזה רק ניתן, ברחובות ובכבישים, אלא רק בדרכי העפר שבין ובתוך פרדסי רחובות ונס-ציונה, שעוד היו קיימים באותם הימים, ושאותם הכרתי היטב מילדות.
איזה כף לשבת על הכסא המעוך על ריפוד העור הקרוע, במכונית שצבעה מתקלף וכנפיה מעוכות, המצוידת בשלשה גלגלים קטנים מדי (17X450 במקום 17X475) ואחד גדול מדי (17X550), אבל שחוקים כולם, ומעלה סילון עשן לבן מצינור המפלט שלה, כמו היתה מטוס סילון!
פתחתי את החלון הקדמי, את הגג, והרובר החליקה בשבילי הפרדסים כאילו הם נוצרו בשבילה והיא בשבילם, כאילו היתה טרזינה, כאילו היתה אופנוע קרן-שמש שטס בהם בימים רחוקים עד ש…
עד שפתאום, בלי שהרגשתי, ועד שהרגשתי, הפך שביל אחד מדרך עפר לדרך חול ומדרך חול לחול עמוק וטובעני ולפני שהספקתי להבין מה ומי כבר היה הרובר שקוע עמוק בחול, מחופר בו לגמרי – ולא מסוגל לזוז.
שקט מסביב. פרדס צפוף, רחוק מהכביש ומהאנושות. מה אעשה עכשיו? בטרם הספקתי לטכס עצה הרגשתי בתנועה מסביב, בין העצים ובגומות ההשקאה שלרגליהם. ערבים! עשרות ערבים. פעם הם עבדו בפרדסים אלו ממש בשירותו של הבק הגדול של ואדי-חאנין, וגרו סביב ארמונו בבקתות עלובות עשויות מפחי בנזין (כן. בנזין מכרו פעם לא רק בתחנות דלק אלא גם בחנויות המכולת בפחים בני עשרה ליטר). עכשיו הם גרים במחנה פליטים בעזה ועובדים, בסתר, אצל פרדסנים יהודים שהכירו אותם ואת הוריהם בשכבר הימים. עכשיו נפל לידיהם יהודי יחיד ובודד וחסר הגנה ו…
“אפשר לעזור לך?” קם אחד מהם ממקומו וניגש אלי.
“בוודאי, רק אני לא יודע איך" עניתי.
“תעל, ג’מע" פנה האיש לקהלו הנחבא בין העצים, והם קמו על רגליהם ובאו – כשלושים איש. הם הקיפו את הרובר מכל צדדיו וכל אחד מהם תפס בו בשתי ידיים, ולספירת שלוש הרימו אותו כאילו היה איזו טרמפולינה גדולה, והלכו איתו את כל שלושים או ארבעים המטר עד קצה החול, ושם הניחו אותו בזהירות על הדרך המוצקה. הודיתי להם בחופזה, עדיין אחוז אימה מהתרחישים שהתרוצצו במוחי. התנעתי את הרובר שלא התרגש מכלום – וחזרתי לחצר של אבא-אמא.

ה.

ועכשיו אני מגיע לקטע קשה, ובוש ונכלם עלי להתוודות על חטאי. דברים קשים מאלה לא שמעתם מאז "החיים כמשל" בו תיאר המשורר המנוח פנחס שדה כיצד גם גנב את כספו של אחד מחבריו בקיבוץ שריד וגם, כיו"ר חברת הילדים, ניהל את החקירה.
ההורים לא הסכימו בשום אופן ש 26-766 תישאר בחצרם. ברחוב בבאר-שבע אי אפשר היה להעמיד את הרובר – העיריה לא מרשה. הברירה היחידה שנותרה בידי היתה לפרק אותו לחלקים אותם ניתן לשמור במחסן הקטן שעמד לרשותי. באותה תקופה לימדתי (במשרה שניה, בעצם כחלטורה) במכללה הטכנולוגית בבאר-שבע, שבחצרה התקיים אז בית-ספר למכונאות, ולו מוסך משוכלל ורחב ידיים. הרובר והטרקסיון גרמו לכך שעד מהרה התיידדתי עם המדריכים במוסך והם הרשו לי להשתמש בשרותיו. סיכמתי איתם שאביא אליהם את טגנסקי לפירוק, בעצם לשחיטה, והם התנו זאת בתנאי אחד: שהדבר יעשה מהר, בפעם אחת, פחות או יותר תוך חמש שעות. הציוד הדרוש נמצא שם והוא אמור היה להקל ולזרז את הפירוק.
נסעתי לרחובות באוטובוס עם לוחיות הזיהוי של 26-069, הרשיון והביטוח. הרכבתי את הלוחיות על טגנסקי. אבא התבונן במעשי תוך קימוט מצח ובדאגה עמוקה. הוספתי שמן, בדקתי דלק. טגנסקי השתעלה קצת והתניעה. יצאתי לדרך ואבא בעיקבותי בפג’ו 204 שלו, חדישה ומתוקה.
טגנסקי נסעה ולא התלוננה. לא הפריע לה ששלושה גלגלים קטנים מדי ואחד גדול מדי, שהמנוע מחסיר מדי פעם פעימה, שהמעצורים ככה-ככה מינוס, שההגה ימני, ושהכביש הוא כביש מע”ץ הישן, הצר העקום והמחורר, עם שדרות האקליפטוסים שנטע הדוד יוסף מצדדיו. הצופר עבד!
רק בבית-קמה השתכנע אבא שהמסע הזה יסתיים בשלום, וסב לשוב על עקביו.
הגעתי בשלום למכללה, השערים נפתחו וגם נסגרו על טגנסקי, ואני נחפזתי להסיר ממנה את לוחיות הזיהוי.
על כל פשעים תכסה אהבה?

ו.

אני זוכר כיום רק מעט מהפירוק הקדחתני, שנעשה כמעט באמוק. כי כך זה במכוניות ישנות, חלודות ומוזנחות: ישנם ברגים עקשניים שאינם נכנעים לא בטוב ולא ברע. וישנם ברגים לא מקוריים שאינם מתאימים לשום מפתח או גביע שברשותך.
עם אלה נאבקתי בשיטות שמואל, עם פטיש ואיזמל. עד כמה הייתי בטרנס תעיד העובדה שבאחד מהם החמצתי את האיזמל והיכיתי בכל הכוח בפטיש הכבד על כף ידי השמאלית. רק בבית, כשהכל נגמר הרגשתי את הכאב הקשה מנשוא, ורק שם גם הרגשתי עד כמה אני רעב וצמא.
דבר נוסף שאני זוכר מאותו פירוק הוא הרגע שבו אחדים מהתלמידים פתחו את אגן השמן של המנוע מעל כיור השטיפה המשוכלל של המוסך הלימודי. דבר כה מזוהם ונתעב לא ראיתי עד אז. הדבר הבא שאני זוכר הם ענני רסיסי נפט שעולים מהמרסס בו ניקו את המנוע.
כן, זה R6110218 – המאכלס כיום את תא המנוע של 26-069 :אבל בל נקדים את המאוחר. הצלחתי להציל מנוע, תיבת הילוכים ורוב אביזריהם, תיבת הגה, גל הינע ועוד אביזרים משניים אחדים. אבל חלקים רבים אחרים שהיום אני מצר על חסרונם לא הספקתי לפרק. את זוג הסרנים (כולל הגלגלים, הקפיצים, תופי הבלמים וכו’) עדיין לא פירקתי. התוכנית היתה להזמין גרר שיוביל את מה שנשאר מהמכונית לאחת המזבלות מחוץ לעיר בה נהגו אז להשליך פגרי מכוניות שיצאו משימוש, ואלו היו נחוצים לשם כך.
הגרר רתם אליו את מה שנשאר מהמכונית (לא נהגו אז להעמיס) וזו דידתה אחריו אל קברה.
כשהגענו למזבלה ביקשתי מנהג הגרר להפוך את המכונית: כך יקל עלי לפרק ממנה את הסרנים. הנהג פתח את הדלתות, העביר שרשרת מעל הגג והחזיר אותה מתחתיו, רתם אותה למנוף שלו והחל למשוך. המכונית החלה להיסחב לעבר הגרר, מסרבת להתהפך! יציבה מדי, הרובר הזו.

ז.

רק כשבוע לאחר מכן יכולתי לחזור למקום כדי להשלים את מלאכת הפירוק. הרובר היה הפוך, גגו למטה וגחונו למעלה – מלאכת גנבי הנחושת: הם יכולים לעשות מה שאף אחד אחר לא יכול. כל צנרת מערכת השימון נחתכה ונבזזה.

פירקתי את הסרנים וכל הקשור בהם ונטשתי את טגנסקי הריקה מוטלת על גבה, סבור שזו הפעם האחרונה שאני רואה אותה.
אבל כעבור שבועות אחדים טרח אחד מחברי לעבודה לבשר לי כי נצפתה עוד רובר בבאר-שבע. בגן ילדים, ליד דרך מצדה, בארגז החול.
לא התעצלתי ונסעתי למקום ואכן, לטגנסקי היתה עדנה, וכמו בגן הענק רחשו סביבה ילדים צוהלים.
ואני הרגשתי שתרמתי משהו לחינוך הדור הצעיר בפרט, ולטובת הדורות הבאים בכלל. לא?

PREV:    http://wp.me/pXLKy-rc

NEXT:    http://wp.me/pXLKy-sa