26-453 חוזרת מן המתים: פרק שלושים-וחמשה – גומיות וכיוצא בהן.

The content of the lost package

לפני יותר, הרבה יותר, מחודש, הזמנתי ממייק קולדרי, מלך הרוברים, כמה וכמה חלקים "קוסמטיים" ל26-453. רובם גומיות ומכסי פלסטיק וגם כמה ברזלים כגון תפס לפגוש אחורי וכיוצא בו. כולם מככבים ברשימת החלקים לשחרור מהיר הפטורים לכאורה מהצורך באישור מיוחד של משרד התחבורה ליבואם ארצה.
בתחילת החודש הגיעה הקבלה ממייק (לפי בקשתי המפורשת הוא שולח העתק של הקבלה ישירות אלי בדואר). בדרך כלל זה סימן שהחבילה כבר נשלחה – מייק לא גובה תשלום לפני כן. ועבר יום ועבר שבוע ועברו שבועיים – וחבילה אין. שלחתי למייק דוא"ל ושאלתי על גורל החבילה, אבל לא קיבלתי תשובה. בשבוע שעבר הרגשתי שמספיק להיות מנומס והרמתי אליו טלפון. מייק נשמע מאד מופתע "שלחתי את החבילה אליך כבר לפני שלושה שבועות!”. הסברתי למייק שאין לי מושג עם מי שלח את החבילה וגם אין לי tracking number. מייק הבטיח שאישתו תטפל בעניין, כי עליה אפשר לסמוך יותר. כעבור שעות אחדות התקבל דוא"ל מסו קולדרי. מייק שכח לרשום את מספר הטלפון שלי במסמכי החבילה, וכך היא רובצת לה למעצבה במשרדי gcx, החברה המשלחת, בתל-אביב. סו צירפה גם, סוף-סוף, את מספר המעקב. התקשרתי לgcx, מסרתי להם את המספרים החסרים והם אמרו כי היום יום חמישי, בשישי לא עובדים, וביום ראשון יטפלו בעניין. הזכרתי להם שהחלקים פטורים מאישור משרד התחבורה וליתר בטחון שלחתי להם את הנוהל ואת רשימת החלקים הפטורים.
ביום ראשון התקשרו מ gcx ואמרו, איך לא, שכדי לשחרר הם זקוקים לאישור משרד התחבורה. “אבל שלחתי לכם את הנוהל, והם פטורים". “אדון, יש לנו מומחים לשיחרור מהמכס, הם כבר ארבעים שנה בעסק והם אומרים שצריך אישור.” “אפשר לדבר איתם, אולי אוכל להסביר להם מה המצב?” נציג gcx אמר שהמומחים בישיבה ולכשתגמר הם יחזרו אלי. הבנתי לאן הרוח הנושבת, צילמתי את הקבלה ותעודת הזהות ואת הרשיון של 26-453, ומילאתי טופס ארוך וכתבתי מכתב מנומק ומנומס למר ברדה וטסתי לרחוב המלאכה 8 והשארתי את המעטפה העבה אצל השוער.
ביום שני בצהריים התקשר יוסי מ gcx ואמר שהמומחים שלהם אומרים שמוכרחים אישור. שוב הרצתי את טענותי בפניו ויוסי אמר שחבל לבזבז אותן עליו. הוא הציע שאבוא לממ"ן ואדבר בעצמי עם אנשי המכס, אולי אשכנע אותם. לא תליתי הרבה תקוות בהצעתו, אולי 10% (יש לי פרצוף האומר דפקני) אבל החלטתי להענות לאתגר.
ב9 בבוקר החנתי את המכונית במגרש החניה של ממ"ן והתקשרתי עם יוסי. הוא הציע שאפגשו בשער הצפוני, בבודקה של השומר, וכך עשיתי, אחרי שחקרתי ודרשתי היכן הוא השער הצפוני.
יוסי נתן בידי צרור טפסים ושלח אותי לחדר 628 (שני פאי, נתתי בו סימן, ויוסי נעץ בי מבט שכולו סימן שאלה). בחדר 628 אמרו לי לקחת מספר ולחכות. תורי הגיע ואדון פיטוסי, המעריך, אמר שיש צורך באישור של משרד התחבורה. שלפתי את הנוהל העדכני, שהדפסתי מבעוד מועד בבית, והראתי לו. “לא צריך את שלך, יש לי משלי" הגיב מר פיטוסי. עברנו על 15 הפריטים שברשימה אחד אחד. למזלי הבאתי איתי את הנייד, בו סרוק קטלוג חלקי הרובר, עם ציורים ותמונות, ויכולתי להראות לו חלק חלק במה מדובר, ושהחלק הוא באמת גומיה או תפס ומתאים להוראות הפטור של משרד התחבורה. זה לקח המון זמן, בעוד יתר המצפים בתור מתפוצצים מעצבים. אחר-כך מילא המעריך המון טפסים, תחילה בעיפרון ואחר הדפיס אותם במחשב, שם בתיק ואמר לי לצאת למסדרון ולחכות עד שאחת הבנות תחשב את המחיר. כעבור כחצי שעה קראה לי הגב’ מאיה אליה. אולי זה המקום לציין כי כל העובדים במקום התנהגו בנימוס ובמאור פנים. תחילה גבתה 198 ש"ח דמי טיפול המעריך, ואחר התפנתה לחשב את המכס ושאר המיסים. “אבל אתה צריך אישור של משרד התחבורה!” אמרה. “פיטוסי אישר שלא צריך" התגוננתי, והיא האמינה. “2000 ש"ח" אמרה בחיוך חביב. וכי היתה לי ברירה? שילמתי. מאיה אמרה לי להמתין במסדרון עד שיקראו לי. “זה יכול לקחת כמה שעות" הוסיפה "לך בינתיים לאכול משהו". חיכיתי וחיכיתי ופתאום יצא פיטוסי מהחדר, קרא לי ואמר לי לרדת לאולם הבדיקות, כי החליטו לערוך בדיקה פיסית בחבילה.
ירדתי לאולם הבדיקות, והגעתי אליו בעיצומה של שערוריה. מישהו צעק שנשבר לו ואי אפשר יותר ככה ושהוא ידאג שזה יגיע לכל העיתונים והם עוד ישלמו על כך את המחיר! ומישהו אחר צעק עליו בחזרה ועוד מישהו ניסה להרגיע, ואיש לא התייחס אלי. כשסוף-סוף נרגעו הרוחות אמר לי האיש בדלפק ללכת לשער הצפוני עם כל המסמכים ולהגיד שאני זקוק לבדיקה פיסית. אני?
בשער הצפוני עברתי בדיקה ביטחונית, מילאתי עוד טפסים, כולל כתובתי ותאריך הלידה, מסרתי את רשיון הנהיגה והודבקה עלי מדבקה ירוקה גדולה, ונאמר לי לצאת החוצה, לפנות ימינה ואחר שמאלה. עשיתי כמצוותם והגעתי לסככה גדולה, שבתוכה ביתן קטן ודלפק קבלה. חיכיתי. הצגתי את המסמכים, ונשלחתי לחדר הבדיקות, כשאחד העובדים במקום נושא אחרי בידו חבילה.
אישה נאה, אצבעותיה ערומות מטבעות, קיבלה את פני בחביבות. הצגתי בפניה את המסמכים. העובד שיסף בסכין את את סרטי ההדבקה שעל החבילה והחל לפרוק את תוכנה. החלקים שלי! שוב פתחתי את הנייד, והסברתי לבודקת חלק חלק מהו, כשאנו משווים את הרשום בתעודת המשלוח עם המצאי בחבילה ועם התמונה במחשב. הבודקת התמוגגה, וקראה לכל העובדים בסביבה לראות את הפלא. כולם התפעלו ושיבחו את פרויקט השיפוץ המסובך. “די,” אמרה הבודקת "השתכנעתי, אין צורך להמשיך בבדיקה" והורתה לעובד לארוז הכל בחזרה. “אבל דבר אחד חסר" הוסיפה "וזה אישור של משרד התחבורה". “אבל פיטוסי אישר שלא צריך…” התחלתי להגיד והיא אמרה "שום דבר, לנו יש מומחית משלנו. היא תקבע אם צריך או לא. אני מרימה אליה טלפון". “קח, דבר איתה" הושיטה לי את השפופרת אחרי שהחליפה עם המומחית משפטים אחדים. “מה זה ה transmission שבחבילה?” שאלה הדוברת שבקצה הקו בתוקף. “זה חלק מכני בטיחותי שחייב אישור של משרד התחבורה!” “זה לא transmission. זה compression rubber. גומיה שמגינה מבוץ על אחד מחלקי הרכב…” גמגמתי.
לרגע השתררה שתיקה. שתיקה גורלית. ואז אמרה האפרכסת "אה, אתה באמת צודק, לא שמתי לב".
הבודקת אמרה לי לצאת מהחדר, לחכות ארבע דקות על הספסל לפני הדלפק ואז לקום ולפנות אל האיש שמאחוריו. “מתי אקבל את החבילה?” שאלתי. “זה יגידו לך כבר שם".
“צר לי לאכזב אותך" אמר הדלפקאי כעבור ארבע דקות וליבי החסיר פעימה "אתה צריך עכשיו ללכת בחזרה לבית-ממ"ן ולשלם דמי אחסנה בבנק מזרחי-טפחות.”
הלכתי חזרה לבניין ועמדתי בתור בבנק. כשהגיע תורי חייכה אלי הפקידה חיוך היברידי ואמרה שהיא מצטערת, היא חייבת דחוף לצאת לכמה רגעים, ונטשה את משמרתה. חיכיתי. כשחזרה, גבתה ממני עשרים שקל דמי איכסון והחתימה את הטופס. חזרתי איתו לשער הצפוני. "תחכה כאן" אמר השומר, "זה לא יקח יותר משעה, ויוציאו אליך את החבילה. בינתיים אתה יכול להוציא את הרכב ממגרש החניה".
הלכתי למגרש החניה והמחסום דרש 46 שקלים דמי חניה.
בחוץ היה יום נפלא, שמים כחולים כספיר ושמש זורחת בזהב.
קיבלתי את החבילה. וזה יותר ממה שקיבל אורפיאוס כשהלך לשאול להוציא ממנו את יורידיצ’ה שלו. ובשתיים כבר הייתי בבית.
ויהיה רובר.

PREV:  http://wp.me/pXLKy-pR

NEXT: http://wp.me/pXLKy-qn