פרק ל"ג, בו יסופר איך נגמרו המילואים ההם.

לא, לא שכחו.

למחרת לפני הצהריים הגיע הגרר, אותו הגרר, ואותו נהג גמלוני עם השפם והעביה.

בזריזות עצומה פורק האוהל וכל החפצים נערמו שוב לערמה גבוהה בארגז הזחל"ם. פתאום שוב היו הכל לבושים ותקווה אפילו ענדה דרגות סמל לחולצתה.

הנהג רתם את הזחל"ם לגרר שלו בשרשרת ברזל עבה תמרן בזריזות ויצא לדרך.

כשהגיעו כעבור שעתיים לא-טור כבר היו שם הכל בשלבי סיום של החזרת ציוד "איפה הייתם יאללה תזיזו את העצמות שלכם, אנחנו כבר רוצים לחזור הביתה" קיבלו את פניהם.

עמיקם דוראון נחלץ לעזרתם, שילך יותר מהר, ובא לעזור בפינוי האוהל ואנטנת הספוטניק אבל החליק מדופן הזחל"ם ונפל על קרס הגרירה שננעץ בפי הטבעת שלו. קראו לדוקטור ולחובשים שכבר הספיקו להחזיר ציוד והם בקושי הצליחו להסיר אותו מהקרס ושלחו אותו מיד במסוק שהזעיקו לארץ לבית-חולים. אחרי חצי שנת אשפוז וייסורים קשים הוכרז עמיקם כנכה צה"ל עם כל הזכויות ויותר לא ראו אותו בפלוגה.

יחזקאל נקלע לוויכוח שהתדרדר לריב עם אנשי הרכב שדרשו ממנו להסיע את הזחל"ם למתקן רחיצת הגחון ולא עניין אותם כלום.

ובסוף האוטובוס בכל זאת יצא לדרך, הביתה, עם כמעט כולם בתוכו.

-תם-