פרק ל"ב, בו יסופר שלא רואים את הסוף.

נהיה לילה. דממה חשכה על המישור הגדול, מהים ועד ההרים הגבוהים, לא מופרת אלא באוושת רוח קלה ופה ושם באנחותיה של תקווה וגניחותיה המלוות לעתים בפרצי צחוק קצרים.

הכוכבים בתפארת זהבם היו גלויים סוף סוף וברורים. העין תועה אל הדובה הגדולה, אל כוכב הצפון. פה ושם נושרים מטאוריטים, לווין נחפז על שביל החלב. פעם יהיו טילים להשמדת לווינים.

לא שכחו אותנו כאן?

המשך: http://wp.me/pXLKy-9e