הצפרדע הגדולה והסולם של אבא.

22.

בשנת 1980 נסענו לשנתיים לארה"ב, לעיירה היפה בלוויו שבמדינת וושינגטון, שהיא בעצם פרוור של סיאטל, על הגדה המזרחית של אגם וושינגטון.

לפני הטיסה נסענו בשיירה מבאר-שבע לרחובות שם החננו את הרובר והסיטרואן זו בצד זו בחצר ההורים. רוקנתי את המנועים ממים וניתקתי את המצברים. עטפתי כל מכונית בכיסויי ברזנט שנתפר לה במיוחד והפקדתי את הרשיונות במשרד הרישוי.

בבלוויו עבדתי בחברה שהתמחתה בקבלנות מחקרים עבור הפנטגון. הפרויקט העיקרי היה פתוח לייזר רב עוצמה, כחול-ירוק, שינשא בלווין וישלח אותות לצוללות הגרעיניות שמתחת פני המים. פרויקט שאפתני מאד, (בפרט שסעיף במפרט דרש אחריות לחמש שנים על המוצר. לך תתקן משהו בחלל…) פרויקט שתבע עבודה מאומצת וקדחתנית מסביב לשעון. יותר מתשעים מדענים בעלי תואר Ph. D, חלקם בכירים וידועי שם, עבדו שם יומם ולילה, דופקים את הראש בקיר.

אני מזכיר זאת כאן כי בבניין הסמוך עבדה אז חבורה של אנשים צעירים, ילדים כמעט, שנראו כזה משתתפים כאילו במסיבה מתמדת. הם היו מגיעים לעבודה בסביבות 10 בבוקר, ויוצאים בארבע, בדרך כלל בפורשה חדישה שחורה, אם כי הייתה ביניהן גם אחת אדומה. פעם הסתקרנתי מי היא החברה הזאת, שאלו מנהגיה, והצצתי בשלט שהיה קבוע על הדלת, ושבאותה עת עוד לא אמר דבר: microsoft. רק מאוחר יותר עברו לרדמונד שבצפון אגם וושינגטון.

באחד הימים נערכה תערוכה גדולה של מכוניות עתיקות בארינה של סיאטל. להפתעתי, בין הדוזנברג והקורד, הפאקארד והפורד V8 היתה גם טרקסיון, נוצצת ויפה:

מה שמזכיר לי כי בפעם הראשונה בחיי שחציתי את ה"מיד טאון טנל" בניו-יורק באה לקראתי, ממש בכניסה, טרקסיון ורודה, ורוד מזעזע…

אגב, במדינת וושינגטון נאכפים חוקי התנועה בחומרה ובקפדנות. ביציאה משדה התעופה Seatac ניצב שלט גדול האומר Trafic laws are strictly enforced. כשעל החתום שרת התחבורה של המדינה. ואכן, לא מעט מהאורחים שהגיעו אלינו חטפו קנס גדול דקות אחדות אחרי שיצאו ברכב השכור מהשדה. הם נסעו 60 מייל\שעה או יותר במקום ה 55 המותרים בחוק.

אבל לעומת זאת, אין (אין!!!) במדינת וושינגטון "טסט" שנתי לרכב. כמובן שאם ימצא שרכב גרם לתאונה בגלל מצב מכני לקוי בעליו יענש. אבל זו אחריות הפרט, והסיכון עליו, ולא עיסקה של המדינה. האם נובע מכך שמדינת וושינגטון היא גיהנום תחבורתי? לא. מספר התאונות בשנה לק"מ פר מכונית נמוך ממספרן בישראל. בכלל, מספר התאונות כתוצאה מתחזוקה ירודה של כלי רכב בוושינגטון, ובכל מקום, הוא זניח. הגורם מס' 1 הוא תשתית הכבישים. שיפורה כרוך בהוצאות כבדות; ולכן בישראל תעדיף הממשלה לגלגל את האחריות על הנהגים ולקיים מוסדות כסת"ח כטסט שנתי, או אפילו חצי שנתי… זה הרבה יותר בזול. זה מסיח את הדעת מאחריות הממשלה. זה אפילו "רווחי".

ההבדל בין חוקי התנועה כאן ושם מתבטא גם בעוד שלשה סעיפים מעניינים. הראשון נוגע לעקיפה: החוק בוושינגטון דורש מנהג היוצא לעקיפה בכביש דו-נתיבי להאיץ ולבצע אותה במהירות הגדולה ביותר שביכולתו – וללא הגבלת מהירות (בניגוד מוחלט לחוק בארץ). ההגיון ברור: הסכנה הגדולה ביותר בעקיפה היא בשהייה בנתיב הנגדי, וככל שתתקצר זו, כן ייטב. השני נוגע לפניה שמאלה. חייבים לסובב את הראש לשמאל ולהביט מעבר לכתף. לא מעט נהגים ותיקים בארצות אחרות נכשלו על כך בטסט. השלישי נוגע לפליטת CO וחנקות. דווקא ערך זה יש לבדוק בבדיקה שנתית (הנערכת בתחנות הדלק). אבל, יש חובה לתקן את הליקוי רק אם מחיר התיקון נמוך מששים דולר… אחרת, פטורים מתיקונו.

כעבור שנתיים בוושינגטון חזרנו ארצה. הסרתי מהרובר את הכיסוי, הכנסתי מצבר חדש, מלאתי את הרדיאטור במיים, החלפתי שמן. הרובר התניע, מוכן לנסיעה לבאר-שבע.

אבל הסיטרואן היה מת. המנוע היה תפוס כמו יצוק בבטון. לא היה אפילו טעם להוציא את הרשיון המופקד ממשרד הרישוי.

23.

רק אחרי שנגמרה ההתארגנות מחדש בבית בעבודה במילואים ובכלל התפנתי לבחון מה קרה לסיטרואן, שהמשיך בינתיים לחנות בקצה חצר בית הורי.

בעמל רב, עם גלגלת וחבלים, גררנו אותו אל מתחת התות ושם התחלתי בבדיקה. הסרתי את הראש ומה הסתבר?

בניגוד לרובר, בו מצוידים גם הרדיאטור וגם בלוק המנוע בברזי ניקוז למים, המאפשרים את ריקונם המוחלט – מצויד הטרקסיון רק בברז ניקוז אחד, ברדיאטור. המים שבבלוק לא נוקזו, וכמה טיפות מהן מצאו את דרכן, בשנתיים הארוכות, אל הצילינדרים וגרמו ליצירת חלודה שהדביקה את את טבעות הבוכנות לצילנדרים. הגיוני היה שהשקייתם לרוויה בשמן-מסיר-חלודה תצליח לשחרר אותם, אבל אני חששתי להסתמך על שיטה זו.

לא הייתי בטוח שטיפול כזה לא יעלה בטבעת או יותר שבורה, ובעיקבות כך בלאי מואץ ובלתי ניסבל למנוע. גם לפני כן החל המנוע הנ"ל "לאכול" שמן, ובהחלט הגיע הזמן לבדוק ובמידת הצורך להחליף את טבעות הבוכנה.

שליתי לכן את מנוע הסיטרואן ממקומו ופירקתי אותו לגורמים, משחרר את מיסבי הטלטלים ומוציא מתוכו את ארבעת הצילינדרים עם הבוכנות בתוכן (לטרקסיון, כזכור, צילינדרים רטובים).

רוב הממצאים היו צפויים וניתנים לטיפול באמצעים המקובלים; הסרת "שימסים" אחדים בין קסוות הטלטלים וכווננם הזהיר באמצעות כחול פרוסי, plastigauge ומיפסלת "רימר"

השגתי טבעות בוכנה "עם expander” הנועד לפצות על השחיקה בצילינדר, לשפר את הדחיסה ולהקטין את תצרוכת השמן.

עד כה התנהל הכל כמצופה. אבל פרט אחד העיב על הכל.

במנוע, כל מנוע, יש להפריד הפרדה מוחלטת בין השמן, גזי השריפה ומי הקירור. מכיוון שבמנוע הטרקסיון צילינדרים נתיקים, שאינם חלק מהבלוק, יש לאטמם הן בבסיסם והן בחלקם העליון. כל זוג צילינדרים במנוע הטרקסיון נשען על אטם בצורת הספרה 8 (בסדרות יצור מסוימות נשען כל צילנדר על אטם טבעת אינדיבידואלי). האטמים במנוע שפירקתי היו עשויים מקלינגריט. בספר המוסך מצויין שהאטמים הם מתוצרת VICTOR REINZ הגרמני, שברבות הימים השתבש שמו בשפת המכונאים בארץ והפך ל"ויקטוריט”. אבל למפעל הנ"ל מוצרים רבים, שרובם כלל אינו מתאים למשימה. מה אם כן מתאים? עם פירוק המנוע נשחתו שני האטמים הללו, וגם היה מובן מאליו שהם נועדו לשמוש חד פעמי – כמוהם כאטם ראש.

בספרות, אותה קראתי בקדחתנות, הומלץ לא להשתמש באטמי קלינגריט או ויקטוריט אלא באטמי נחושת, שלהם יש צורך לעשות טיפול טרמי מסויים לפני ההרכבה. החברים הנלבבים מה"טיב" ברחוב בית-שאן הכינו עבורי את האטמים המבוקשים, בסט עוביים שונים, אך לא ידעו מה להגיד בעניין הטיפול הטרמי. יש כזה המרכך את הנחושת ועושה אותה יותר פלסטית – כך היא מתאימה לשימוש כאטם, ויש כזה שדווקא פוגע בפלסטיות שלה. הדרך בה בחרתי לבסוף, ללא שום בטחון שהיא הדרך הנכונה, היתה לחמם אותם לכ-400 מעלות צלזיוס (אדום כהה) ואז לקרר אותם בבת אחת במים. מעין חיסום. כמה חברים בעבודה, שהיו מכונאים בזמן מן הזמנים, נשבעו באזנישזו הדרך הנכונה.

לפני סגירת הראש יש לערוך סדרת מדידות מסובכת ומדויקת כדי לוודא עד כמה בולט כל צילינדר מעל פני הבלוק. אם יבלוט פחות מדי – לא ילחצו מספיק האטמים ותתרחש נזילת מים לשמן, או שיחדרו גזי פליטה למים. אם יבלוט יותר מדי – יגרם נזק לבלוק או לראש.

כל ההכנות נסתיימו. הראש המשופץ עם משטח האטימה המיושר, השסתומים, מוביליהם ותושבותיהם החדשים, הבוכנות על טבעותיהן החדשות בצילינדרים המלוטשים, המיסבים שנוקו והותאמו מחדש. כל התבריגים וההברגות הבהיקו מנקיון, וכל האטמים הנחוצים היו מוכנים להרכבה. אבל כדי להבין מה בדיוק קרה אז, אנחנו צריכים לחזור עשרים שנה ויותר אחורה.

24.

אחרי עשר שנים בהן כיהן אבא במשרתו החשובה, נודע יום אחד לאמא שהוא זכאי לטלפון.
רופא מנתח היה צריך אז לחכות שנה בתור לטלפון, בתנאי שהוא גם נכה צה"ל וכבאי.
עיתונאי ב"דבר" שהוא גם קרוב משפחה של עובד דואר – חמש.
וסתם אנשים, כמונו, היו צריכים לחכות עד בוש.
אבל ביום ההוא אמא דברה במקרה עם גב' קוקלנסקי, השכנה, וזו אמרה לה שאנחנו זכאים – ועוד איך. "אנשים בתפקידו? ברור שאתם זכאים.”
אמא לא בזבזה זמן, והתיצבה מיד בבית הדואר החדש ברחובות ושאלה בקול מבשר רעות איפה המנהל. בלי להמתין לתשובה התפרצה למשרדו של מר לוי שהתנמנם לו בשלווה בכורסתו. "יוסי" נבעת המנהל למראיה "מה הוא שוב עשה, היוסי שלי, המורה נעמי?” אמא מעולם לא זכרה ואפילו לא ניסתה לזכור לא את מראה פני תלמידיה ולא את שמם. "איזה יוסי? מי יוסי? איך אתה עושה דבר כזה?!!” שאגה.
כבר למחרת התיצבו, בהולים ודחופים, ארבעה צוותי קוונים של דואר ישראל ברחובנו. האחד סלל קו ממזרח למערב, השני ממערב למזרח, השלישי מצפון לדרום והרביעי מדרום לצפון. מכיון שהרחוב הלך ממערב למזרח, עסקו שני הצוותים שבו בעקירת מרצפות המדרכה כדי שיוכלו לתקוע בה את עמודי הטלפון. צוות אחד במדרכה הצפונית, והשני – בדרומית.
לצוות צפון-דרום היה יותר קל. הם התקדמו בחצרות הבתים, על אדמת החמרה התחוחה, ועד הצהריים הספיקו לשתול שדרת עמודי טלפון בחצרות כל השכנים, והאחרון שבהם בקצה החצר שלנו, בפינת קוקלנסקי-קלר.
ועם כל זאת, צוות דרום-צפון השנון הקדים את כולם. הם פשוט סללו קו של ח-10 – הידוע גם כ-"טלפון שדה" – בלי עמודים ובלי בלבולים. קו שהשתרך לו בגינה של משפחת לחובר ונתלה על המרזב של "מלון-מרגוע" וחצה נמוך למדי את רחוב מוסקוביץ' ונקשר שם לברוש, וממנו המשיך בין ענפי הז'קורנדה לחלון של החדר הגדול, בו נכרך פעמים אחדות סביב ציר התריס ונכנס הביתה. עד מהרה היה לנו טלפון וראשון המברכים היה מר לוי הנרגש והגאה, מנהל הדואר. “זה רק קו זמני" הבטיח "עד שהצוותים האחרים יגמרו את קו הקבע".
היתה זו שעת הצהרים. צוותי הקוונים הלכו לאכול פת-צהרים, ויותר לא נראו. מפעם לפעם, בעשרים וחמש השנה הבאות, כשהיתה עוברת משאית ברחוב ומנתקת את הח-10 המסכן היה מישהו מהם או מבניהם צץ עם פלייר ואיזולירבנד ומחבר אותו מחדש.
את המדרכות תיקנה העירייה במשך הזמן, אבל שורות העמודים בחצרות השכנים נותרו מיותמות מחוטי טלפון ומאגסי בידוד, והלכו לאיטן ונרקבו.

באותו יום שישי הגעתי גם אני לבית אבא אמא עם הרובר, לסיום שיפוץ מנוע הטרקסיון. איתי הגיע גם החתול כץ, סיאמי צעיר וסקרן שאי אפשר היה להשאיר לבד.
החנתי את הסיטרואן מתחת לעץ התות וצללתי למנועו, מודד, מכוון ומשלב את החלקים הכבדים אך המדויקים והקלים להפגם – זה בזה. התקרב הרגע לסגור את הראש, ולהדק כך את סטי האטמים העליונים והתחתונים גם יחד.
כץ, לעומת זאת, לא מצא שום עניין במעשי ויצא לסייר בסביבה. גל ריחות עז ומשכר הציף אותו מכיוון המחסן של קלר, מחסן שהתחיל את חייו, בימים רחוקים, כרפת. כץ לא יכול היה לדעת שחיים, חתנו של קלר ובעלה של ביתו ציפורה, עובד בהסתדרות. לא סתם בהסתדרות, אלא בוועד הפועל. ושמרשים לו להביא משם, יום יום, חבית שלמה של שיירים מהמטבח, חבית שממנה חיים שלושים חתולים ועשרים כלבים ועוד כמה אווזים ותרנגולות בלתי נחשבים, הגרים כולם יחד במה שהיה רפת, בימים רחוקים.
הריח הראשון שעלה באפו של כץ היה ריח שלושים החתולים, והוא הניף את זנבו אל-על והתחיל להתקדם לעברם. אבל הריח השני היה ריחו של כץ שעלה באפם של עשרים הכלבים של קלר, והם פתחו בנביחות אימים, והתגודדו יחד מעבר הגדר.
סופת נביחות: טייפון, רעמים וברקים, בדיוק כשחיזקתי את בורג הראש האחרון במנוע הסיטרואן הפריך, מלאכה הדורשת תקיפות ועדינות, כוח ורוך, ודיוק רב קשב – הו, כמה דיוק, כמה קשב.
כץ זינק, בצריחה קורעת לב, בצפרניים שלופות ופרווה סומרת לראש עמוד הטלפון הישן והזנוח, ואני עשיתי חצי תנועה מיותרת – וגוף המנוע ניסדק.
המום, מסרב להאמין, עוד ניסיתי לעשות משהו – אך קול צריחות החתול הנואש שעל העמוד גבר על הכל.
מה עושים? איך מורידים אותו משם?
ואז נחו עיני על הסולם הגדול.

כל שנה, כשהתקרב הסתיו, היה אבא מתיר את הסולם הגדול, המקצועי, מהשרשרת בה נכבל לעץ הזית של סבתא מרים. סולם חוליות מפואר עם כבלי מתיחה, היכול להתארך ולהזדקר ולהגיע גבוה מעל גבוה. במכנסיים קצרים וגופיה היה מטפס למרזב שמתחת לפואנציאנה ושולה ממנו ערמות-ערמות של שלכת רקבה, תחמיץ עלעליה הזעירים ותרמילי חרוביה הגדולים. "נו-נו" היה אבא אומר, העוויית מיאוס על פניו, וגם הרבה גאווה "מה שיש פה, איזה אוצרות, נו-נו".
שלפתי מהר את המפתח מהשידה במטבח, מהמגרה שמתחת לטלפון, וגררתי את הסולם אל העמוד המתולע. זה חרק קצת כשהשענתי אליו את הסולם וכץ, מקומר כקשת, נשף נשיפה מבשרת רע. טפסתי שלבים אחדים, והעמוד החל לנטות על צידו, בחריקות קצובות. עליתי עוד שלבים אחדים, מפציר בכץ שירגע, והעמוד התכופף עוד קצת. כבר הייתי שלב אחד בלבד מכץ כשהוא זינק אל ידי הפשוטה בצפרניים שלופות, שרט אותי שריטה עמוקה ונפל בשלום על רגליו.
שמש ענקית נטתה לים צובעת את השמיים בארגמן. מתחת לתות כבר היתה אפלה גמורה ורק הסדק חסר התקנה בגוף המנוע נראה מבעדה.

היום הסתיים. כבר אי אפשר היה לעשות דבר.

מתוך תהומות היאוש ידעתי שלא אצליח לישון. בראשי סובבו אלף תכניות מטופשות, כל אחת גרועה מחברתה. כבר טפסתי על הרים וחיטטתי במערות חשמליות כדי למצוא מנוע אחר לסיטרואן הישן. כבר מזגתי לי כוס וויסקי גדושה, ועוד אחת, ולאט לאט הפך הכל למחזה תעתועים: יללת תנים נשמעה במגרש הגרוטאות בו נברתי מחפש אחר חלקים, להקת כלבים נבחה בזעם, צוויחות אישה מטורפת בקעו ממרומים, ואורות כחולים הבהבו והבהבו. קהל רב צר עלי, התקהל סביבי ודיבר בהתרגשות וכעס.

בבוקר העירה אותי אמא בבת צחוק: כבר עשר! ישנת טוב? לא שמעת מה קרה כאן בלילה?
"מה קרה?"
"היה גנב במלון! בקומה השלישית! אישה אחת התעוררה וראתה אותו בחדר שלה, מחטט, והתחילה לצרוח. הגנב נבהל, קפץ לרחוב וברח. אחר כך באה המשטרה והסתובבה כאן חצי לילה ורשמה ומדדה. לא שמעת?”.

כשבאתי אליהם בפעם הבאה כבר היה סתיו. השגתי מנוע אחר והסיטרואן כבר הסתבך בצרה אחרת. אבא שאל אם ראיתי את הסולם הגדול. הגיע הזמן לנקות את המרזב אך הסולם נעלם. הוא סיפר שהישיר מבט בעיני קוקלנסקי כששאל אותו אם לקח במקרה את הסולם שלנו, וקוקלנסקי נעלב והכחיש בתוקף שידו היתה במעל. אבל בליבו של אבא נשארו חשדות עמומים: הוא לא לגמרי סמך על השכן הזה.

ימים אחדים לאחר מכן זומן אבא לתחנת המשטרה (כי הכלבה הגדולה של אמא שוב התנפלה על הדוור), ושם ראה את הסולם המפואר שלו מאחורי דלפק היומנאי.
"מצאתם את הסולם שלי! כל הכבוד! איך עשיתם את זה?” שאל.
"פשוט מאד. זה בסך הכל היה מוצג במשפט של הגנב ההוא, שפרץ למלון מרגוע, ושלקחנו מזירת הפשע.”
"מה הקשר?" שאל אבא, שטרם קלט.
"עם הסולם הזה טיפס הגנב לחלון הפתוח בקומה השלישית” הסביר היומנאי, "החרמנו אותו כדי שיהיה מוצג במשפט”.
"מה אתה סח" אמר אבא, שסוף סוף הבין. "טוב. יופי. אז אני יכול לקחת אותו עכשיו?"
"לא" ענה היומנאי "עכשיו הוא שלי." והוסיף בחשיבות: "אתה צריך להבין, יש חוק במדינת ישראל. מוצג משפטי שאינו נדרש תוך תשעים יום, מוצא למכירה פומבית. אתמול חלף היום התשעים, ואני קניתי אותו."

(פורסם לראשונה ב"לינמגזין" http://linmagazine.co.il/node/view/11403)

25.

אז מה עושים עכשיו?

לא היה לי אז כסף לקניית מנוע חדש, וגם לא זמן לחפש אחד כזה. גם תיקון סדק בבלוק יצוק נראה בעיני כפתרון מפוקפק. האפשרות היחידה שנראתה לי ריאלית באותו זמן היתה להעביר את כל תוכן המנוע מהבלוק הסדוק לבלוק "אשקלון" השלם והנקי. אך להלז מספר טבוע שונה, כמובן, מזה המופיע במסמכים הרשמיים.

מה עושים?

ניגשתי למשרד הרישוי בבאר-שבע ושאלתי. אמרתי להם שברשותי מנוע שמצאתי ברכב זרוק בפרדס באשקלון, ושאין לי מושג מי בעליו, לא היה עליו שלט רישוי וזיהוי, אבל הוא מאותו דגם ושנת יצור וכיו"ב.

לשמחתי נאמר לי במשרד כי אם אעלה כל זאת על הכתב, ואגש לבית משפט השלום ואחתים את הרשם על הצהרה זו – הם יוכלו לרשום את המנוע הזה ברשיון הרכב. וכך היה.

העברתי את כל קרבי המנוע הישן לבלוק החדש, אבל הפעם עם אטמי קלינגריט תחת הצילנדרים, בלי ההתחכמות של אטמי הנחושת, ואמרתי לעצמי בעצב כי בפעם המי-יודע-כמה התברר שהאויב האמיתי של הטוב הוא המצויין.

תוך ימים אחדים עבר הסיטרואן טסט ועלה שוב על הכביש.אבל ימיו אצלי כבר היו ספורים.

פרק אחרון

הפרק הקודם