פרק ל' בו יסופר איך אוזלים המזון והמיים ומתגברות הדאגות

ארגז הזחל"ם נראה עכשיו כמו לאחר שוד. קופסאות הקרטון של מנות הקרב היו קרועות ותוכנן מפוזר סביבן. פחיות שימורים פתוחות למחצה עם מכסה פצוע שוחר רע ומתחיל להחליד התגוללו על הרצפה ועל הספסלים מקהילות אליהן להקות זבובים. שיירות נמלים עלו לרגל אל שפופרת הריבה שנמרחה על דופן אחד ממכשירי הקשר הדוממים, וזכתה להתעניינות קולנית גם מצד עדת צרעות צהובות. הלחם יבש, החלבה נגמרה, קליפות התפוזים הצטמקו והחלו לתסוס. “שבעה זיתים שווה ביצה" ניסה לולי להתנחם בחופן ששלה ממימיה הדלוחים של אחת הקופסאות ובכמה מציות שהצליח להציל מתוך האשפה הכללית. עוד מעט נהיה רעבים.

“אם הקומנדו המצרי יחטוף אותנו עכשיו," עברה מחשבה זדונית בלבו "אז סוף-סוף יזכרו בנו. תקום תנועה ציבורית קולנית שתדרוש לא להזניח חיילים שהיו על משמרתם בשליחות האומה, ותטען כי אנחנו שווים כל מחיר."

ואולי לא. The Ransom Of Red Chief. אולי ישמחו להיפטר מאיתנו סוף-סוף? מה אנחנו תורמים חוץ מצרות ובלבול מוח? ואולי בכל-זאת לא. לקראת הנסיעה לאמריקה קיבל תדרוך מקיף מהקב"ט: "הסכנה העיקרית שאורבת לך ולנו היא נחיתה בארץ אויב, עקב תקלה טכנית או חטיפה." הסביר הלה, מעיין בחוברת ההנחיות לקב"ט שלפניו: "במקרה כזה, כשיוודע לחוקרי האויב שאתה שותף לכמוסים שבסודות המדינה יהיה גורלך רע ומר. ישברו לך את הביצים." אם כך, אז אולי בכל זאת כדאי להתריע בפני כולם, ולעורר את זיקו, ולהתארגן לשמירה והגנה? או לפחות ליצור קשר? אבל הוא ידע בעומק ליבו שאין עם מי לדבר ושחבורת הלוחמים הציונים השאננה הזאת חרשת ועיוורת.

אולי לפרוש במהירות לעמדתו שבראש הגבעה? אולי אֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל-הֶהָרִים? אולי לברוח על נפשו כל עוד אפשר?

הוא אכל עוד מציות אחדות ושתה מים מהמעט שנשאר בקרקעית הקנקן, ובינתיים, השמש כבר נטתה למערב בכתם וארגמן, ועד שיחליט, חזר לגומחה שבראש הגבעה – להרהר בדברים החשובים באמת.

המשך: http://wp.me/pXLKy-8Y