הצפרדע הגדולה – ילדות שניה.

20.

שיפוץ הרובר התקרב לסיומו. הכל שופץ: המנוע, התמסורת, מערכת ההיגוי והמרכב וכו' וכו'. אפילו השעון.

מוסך "המומחה – פנסו אהרון" קילף את הצבע הישן, תיקן את חלקי הפח הפגומים (בלי "חומר!” הייתה הוראתי התקיפה, מה שייקר כמובן את העבודה) וצבע מחדש.

רק את הריפוד לא נמצא מי שיעשה בבארשבע. "הגג הזה? זה שיגעון" פסקו כל הרפדים וסירבו לקבל עליהם את המלאכה.

לבסוף מצאנו רפד ברמאללה שניאות לקחת עליו את המלאכה, ובמחיר סביר.


הרובר המשופץ עם הצבע החדש שהה אצלו כל קיץ 1973, וחזר שלם ומרופד יפה בסקיי שחור לקראת ראש השנה תשל"ד.

את חופשת ראש השנה ביליתי מתחת לתות הגדול בחצר הורי ברחובות, שולף את המנוע מן הטרקסיון, מפרק ממנו את הראש והשסתומים, הדינמו והסטרטר, לקראת שיפוצם המתוכנן בחופשת סוכות.

ואז פרצה מלחמת יוםהכיפורים.

21.

הייתי מגויס כחצי שנה, רוב הזמן במה שנקרא אז מרחבשלמה (מרש"ל), בבונקר הקשר ששכן לא הרחק משרםאשיך.

בבת אחת עזבה אותי התשוקה לשפץ ולתחזק כלי רכב ישנים. בין לילה איבדתי עניין. הסיטרואן נשאר פעור מתחת לתות, ובשלב מסויים אפילו דחפנו לתוכו את המנוע המפורק וערמת חלקיו והדפנו אותו לפינת המגרש.

אני המשכתי לצאת לתקופות מילואים ממושכות במרש"ל, רובן מופרכות וסוריאליסטיות ואף פוגעות בבטחון המדינה (ראו "ברזלים מעופפים שעושים בום" http://wp.me/pXLKy-25) . באחת הנסיעות באוטובוס לשרם הבחנתי בטרקסיון שלם מוטל בתעלה, לא הרחק מאילת. עברו שנים עד שהזדמן לי לעבור במקום עם כלי עבודה וציוד לפירוק – אך אז כבר לא נותר מהטרקסיון הנ"ל אלא קליפה מעוכה ורמוסה, חסרת תועלת.

רק ב-1976 התאוששתי מספיק מהמלחמה כדי לשוב ולגלות עניין בסיטרואן ובשיפוצו. ניקיתי את הראש, החלפתי שסתומים (טוביה ייצר לי סט לתפארת של שסתומי סטילייט), שיפצתי את משאבת המיים, הדינמו והסטרטר.

הסיטרואן עלה מחדש על הכביש.

כבר הייתי מנוי אז על thorughbread & classic cars שהחל להופיע ב 1973. בגליון מרס 1977 הופיע בו (בשני המשכים) מאמר מעורר השראה של ג'ונתן ווד על תולדות הטרקסיון בכלל ובאנגליה בפרט. ממנו למדתי, בין היתר, שתי עובדות: באנגליה היה קיים מפעל הרכבה של סיטרואן, בעיירה Slough, שהרכיב גרסה בריטית של המכוניות עם הגה ימני, לוח מכשירים מעץ אגוז ממורק ומערכת חשמל 12V; וכמו כן קיים באנגליה מועדון מעריצים בשם The traction owners club המאפשר לחבריו לרכוש ממנו ספרות מקצועית כגון מדריכי המוסך, ובטאון משופע בידיעות מועילות ואפילו חלקי חילוף הוא מוכר. הצטרפתי, ורכשתי את הספרים, והתחלתי לקבל זרם מתמיד, מעניין ומשעשע של ידיעות טרקסיון.

אך בעוד שמצבו המכני של הטרקסיון היה עתה מניח את הדעת, היה מצבו החיצוני מתחת לכל ביקורת: דפוק, מתקלף, דהוי, ופה ושם אפילו חלוד ורקוב.

אהרון פנסו כבר לא היה יותר 'ארון הצבע' אלא מר פנסו המנהל, והוא לא חפץ להטיל על הבדואים העובדים אצלו את העבודה הרבה הכרוכה בשיקום הטרקסיון. מישהו אחר לא הכרתי ולא רציתי להיות שפן נסיונות. ואז פלט אהרון שאם אעשה למכונית ניקוי חול, ואסיר ממנה כך את כל הצבע הוא יצבע אותה צ'יקצ'אק, בלי לבזבז את כל הזמן והמאמץ על קילוף הצבע הישן.

אינני חושד בכשרים וסבור עד היום כי הוא הציע את ההצעה הזו בתום לב; אני, על כל פנים, לא חשבתי פעמיים, אולי לא חשבתי כלל, ופניתי מיד להגשים את בקשתו.

זכרתי כי ביציאה מאזור לכוון מקווה ישראל עמד לו תמיד בית ערבי ישן ולידו ערמת גרוטאות גבוהה, שבראשה התנוסס מה אם לא שלד טרקסיון? ליד הכביש, בפתח החצר של אותו בית התנוסס שלט עקום, מרוח בחיפזון במברשת בצבע שנזל לו פה ושם, וביד לא מאומנת: “ניקוי חול".

נכנסתי לחצר ומישהו מיושבי הצל שליד קיר הבית ניגש אלי. הסברתי את מבוקשי והוא הסכים באדישות, אבל הורה לי לפרק לפני כן את החלון הקדמי, לפתוח לגמרי את שאר החלונות ולכסות את החלון האחורי בנייר ומסקינג טייפ, כמו לפני צביעה. את המנוע והממסרה כיסינו יחד ביריעות פלסטיק ככל שיכולנו. אז לבש האיש מסכה על פניו, הפעיל קומפרסור גדול, נטל צינור עבה וטיפס איתו על גג המכונית, והחל לרסס אותה בזרם אדיר של חול. לנגד עיני התחיל הצבע להתקלף, והחלודה שתחתיו התקלפה גם היא, ונשאר פח לבן ונוצץ כניקל, שגם התעקם פה ושם מלחץ זרם החול האדיר, וחלקים חלודים במיוחד הפכו למסננת נקובה.

סע ישר לצבע" אמר הרססן לכשהשלים את מלאכתו – "אתה לא מתאר לך כמה מהר פח לבן כזה תופס חלודה, בפרט כאן באויר הלח שלנו קרוב לים”.

החלטתי לחזור מיד לבארשבע יבשתהאוויר, אבל לא תארתי לעצמי איזה סיוט זה לנהוג במכונית שזה עתה עברה ניקוי חול, ואין לה שמשה קדמית.

החול עף לעיניים שמלאו דמעות גם בלעדיו. עד לרחובות נסעתי במהירות 20 קמ"ש, כשאחרי שיירה גדולה ונרגנת (בצדק), מסוכך ביד אחת על עיני ובשניה אוחז בהגה. בבית הורי היו משקפי רוח, עוד מהתקופה הרחוקה שבה אבא רכב על אופנוע. בעזרתם הגעתי עד בארשבע, אף כי גם הם עברו בדרך ניקוי חול חלקי.

למחרת הבאתי את הטרקסיון אל פנסו. כתמי חלודה כתמתמים ראשונים כבר כיסו את הפח החשוף.

פנסו צבע את המכונית באפור כסוף, ואני נתתי את הפנסים, הידיות וכו' לצפוי כרום ב"גלוונומטה" בתלאביב. בעל הבית שם הביט בבוז על הידיות היפות, הרפרפניות: “הם עשויות מ"מזק", החומר הזול ביותר שיש" הפטיר, "שלא אוחז ציפוי אבל לעומת זאת נשבר בקלות. על מה הם קימצו שם, בצרפת?”


באותה עת היה זה הון תועפות. וכך נראתה 80-104 אחרי הצביעה וציפויי הניקלכרום החדשים:


80-104 בחולות חלוצה ,  חורף 1979.

next:  http://wp.me/pXLKy-94

prev:   http://wp.me/pXLKy-8q