הצפרדע הגדולה – מגדל לפבר ויערות האורן.

19.

הדוד יוסף מת ערב סוכות שנת 1972. הלוויתו תוכננה להתקיים בהר הזייתים, ירושליים, בארבע אחרהצהריים.

הדוד יוסף היה אבי היערנות והיערות בארץ, הארץ שכוסתה במצוותו ביערות אורן.

לייזר ההליוםקדמיום שעסקתי בפיתוחו באותה עת הלך והתקדם והניסויים במעבדה היו מרתקים ותובעניים. וכאותה רפתנית שהלכה העירה עם כד החלב על ראשה, הרגשתי שגורל האומה מוטל על כתפי. לא יכולתי להפסיד יום עבודה. החלטתי לכן באותו יום לצאת מוקדם בבוקר מהבית בבארשבע, בטרקסיון (כי שיפוץ הרובר טרם הסתיים), לעצור בעבודה עד שתיים, בערך, להמשיך בניסוי ככל שאוכל, ולהמשיך משם להרהזייתים. איך? פשוט: לרדת לסדום, ומשם על גדות ים המלח עד יריחו – ואז לעלות ישר לירושלים ולהר הזייתים. הכי קצר. אם אתמיד לנסוע במהירות 90 קמ"ש – אין ספק שאגיע בזמן.

ואכן בשתיים כבר הייתי במגרש החניה. הסיטרואן התניע בלי בעיות – אבל הרוורס לא נכנס. למעשה, שום מהלך לא נכנס. מנגנון החלפת ההילוכים היה תקוע.

גם מנגנון זה היה פרי הפיתוח החפוז של דצמבר 1933, ושיאו היה מה שנקרא "מגדל לפבר" ששכן במקום בלתי ניתן לגישה מעל תיבת ההילוכים ותחת מניפת המצנן. מגדל לפבר (מתחרהו העיקרי של מגדל אייפל…) ואיתו יתר חלקי מנגנון החלפת ההילוכים נראים בציור הבא (חץ אדום מצביע עליו):


והיכן הוא "קבור" בתא המנוע נראה כאן:


המנגנון כולל כ 9 מיסבי החלקה גליליים (“בוקסות"), חמשה "תפוחים" (ארבעה קטנים ואחד גדול), שני מקשרי מזלג\פין, וארבעה מוטות קישור בעלי אורך ניתן לכוונון.

לאור העובדה שקשה להגיע אליהם (חלקם נמצאים בתא הנוסעים מתחת להגה) – ומכיוון שהם סובלים תמיד מחוסר שימון ומשפע אבק – הבלאי שלהם מהיר. וברגע שהחופש בהם עובר גבול מסויים, אי אפשר יותר להחליף הילוכים כיאות. ניתן לפצות על החופש במידה זעומה על ידי כיוונון אורך מוטות החיבור, אך גם זה מוצה כבר עד הסוף ב 80-104.

מה אפשר לעשות, איך אגיע ללווית הדוד האהוב והחשוב, איך אוכל לחלוק לו כבוד אחרון?

אם תתבוננו היטב בציור תראו שהמנגנון מאפשר הפעלת אחד משני מנופים הנמצאים במגדל: או את 515514 או את 515515.

הראשון מאפשר שילוב ראשון או רוורס, השני מאפשר שילוב שלישי או שני. בחינת קצרה של הבעיה הראתה כי השחיקה בידיות שמעליהם (515654 ו 515655) גורמת לכך שהם מתחככים זה בזה ומפריעים בכך לשניהם לתפקד.

הפשלתי שרוולים, שליתי את ארגז הכלים הכבד מתא המטען הצמוק, ומצאתי בו גם, לגודל המזל "שייבה" מתאימה והגדלתי את המרווח ביניהם. הצלחתי כך להגיע למצב שלפחות ההחלפה שני\שלישי פעלה.

חצי שעה חלפה. עכשיו עלי לטוס כדי להגיע בזמן ללויה. ברגל אחת לחצתי על המצמד, וברגל שניה, מחוץ למכונית, דחפתי אותה לאחור. מין קורקינט ענק. התנעתי, שילבתי לשני – לעזאזל הקלאץ', אני חייב להגיע לירושלים – ויצאתי לדרך. (כשהייתי סטודנט בירושלים, בשנות השישים, גרתי בתלפיות, בפנסיון קורנברג, והתרשמתי עמוקות מנהג "המקשר" אחד, בקו 7, שנהג תמיד אך ורק במהלך שלישי: מעולם לא תפסתי אותו מחליף מהלך). מה יהיה אם אצטרך רוורס? נחיה ונראה, חשבתי, קודם נגיע אל הגשר ואז

הטרקסיון דהרה במורד לסדום, לקחה את כל הסיבובים בהצלחה (לא, לא שכחתי את ה"תיכף אשוב" שהיה תלוי במשך שנים על פתח חנותו הסגורה של חיים מ"מכבי אש מתנדבים" ברחובות, שנסעו בכבאית שלהם לטייל לסדום והתדרדרו איתה לתהום), הטרקסיון המשיכה כמו נמר עיןגדי עד יריחו, ומשם, אמנם מתחממת והולכת, התחילה בטיפוס לירושליים. כן, והגיעה. אפילו את הקטע האחרון, את הטיפוס התלול מואדי ג'וז לאוגוסטה ויקטוריה הצליחה לעלות בשני, אמנם "עם הלשון בחוץ", ובמנוע מצלצל.

בארבע בדיוק התחיל טקס הקבורה של הדוד. הגעתי.

סבתא מרים, אחותו הבכורה של הדוד יוסף, הגיעה איתו יחד ארצה ב 1908. עד מהרה הכיר הדוד את רוחמה היפה והתחתן איתה. סבתא לא סבלה את אישתו (ומאז אותה לוויה: אלמנתו) מרגע שהכירה אותה. הדודה רוחמה מצידה לא סבלה את סבתא מרים באותו להט לפחות, ובמשך כל אותן ששים וארבע שנים ארוכות שחלפו מאז נפגשו. עכשיו עמדה דודה רוחמה על הקבר הפתוח וצעיף משי שחור דקיק מכסה את פניה, גונחת בקול, ודמעות גדולות זולגות על לחיה, חורשות בהן נתיבים באיפור. סבתא מרים לעומת זאת עמדה אחרי גוש הנקהלים סביב הקבר הפתוח, קטנה כפופה ורחוקה ממרכז העניינים.

סבתא מרים הניחה יד אחת על מותנה הדואבת (הכליות, הכליות…) ואמרה אוי. האנשים שמיד לפניה הביטו לאחור ונסוגו לצדדים, מפנים לה דרך. סבתא מרים צעדה שלשה צעדים לפנים וגנחה אוי. האנשים שלפניה הפנו מבטם ונסוגו לצדדים ביראת כבוד. כך התקדמה סבתא מרים, כמו שוברת קרח רוסית בין קרחוני הקוטב, ומילת הקסמים אוי בפיה, עד שהגיעה אל הקבר הפתוח ועמדה עליו פנים אל פנים מול הדודה רוחמה. הדודה פרצה בבכי מר. סבתא קראה יוסף, יוסף אחי שלי, איכה? למה הלכת ממני? ושפכה אפר על ראשה. הקברנים מיהרו להוריד את גופת הדוד אל הבור ולכסותו בעפר הארץ.

הדוד יוסף ביקש שכל אחד מהמשתתפים יביא איתו ענף עץ מאחד היערות ששתל ברחבי הארץ, וכך עשו רוב המשתתפים. אחד אחד עברו על פני הקבר הטרי והניחו עליו את מנחת הפרידה. ואני הבאתי ענף רותם ממישור רותם.

עוד על הדוד יוסף ויערות ילדותו אפשר לקרוא כאן: http://linmagazine.co.il/node/view/49572

next:  http://wp.me/pXLKy-8F 

prev:   http://wp.me/pXLKy-8i