הצפרדע הגדולה – נעימות ביניים.

14.

הסתיו התקדם, התחילו גשמים. יש לנו עבודה במפעל "אלבר" שליד כפרסבא. פרויקט גדול, ואנחנו מבלים שם לפעמים לילות שלמים. אני חוזר דרומה בטרקסיון עם אברם ההנדסאי, בחור מוכשר, ורחוק אוקינוס שלם מעולם המכונאות.

בין סבובבילו לגדרה מתחיל גשם כבד.

המגבים של הטרקסיון (שמלפני שנת 53) נמצאים מעל החלון; מופעלים במנוע 6V איטי, וזזים לאטלאט.

לפנינו נוסעת משאית לילנד סופר-ביבר. אין סוככיבוץ מאחורי גלגליה והיא מתיזה עלינו מטרות בוץ בטיפות גדולות וכבדות. המגב הזקן מעלה ברוב טורח ועמל את טיפות הבוץ למעלה החלון, וכשהוא פונה בדרכו חזרה מתגלגלות טיפות הבוץ אחריו למטה בחדווה ומכסות שוב את שדה הראיה. כמו חתולה המעבירה את גוריה. אלו מגבי סיזיפוס, אני מנסה להתנחם בהרהורים פילוסופייםמיתולוגיים.

אברם מגחך למשבת הטרקסיון, אבל אני נמלא פחד של אמת: לנסוע בכביש המעוקל והחלקלק בלי לראות את הדרך?

בזהירות אני מאותת ויורד לשוליים, קצת לפני קידרון, עוצר, מחכה שיפסק הגשם, שיתייבש קצת הכביש, ומקנח ביסודיות את השמשה הקדמית בסמרטוט גדול, מאלה הנמצאים תמיד בצפרדע.

הכרמים מסביב כבר בשלכת, ורק עלים אדומים יבשים, נוטפי מים, מתנדנדים פה ושם על ענפיהם הערומים, יודעים שתם הקיץ, מתה האהבה.


15.

ערב אחד צלצול בדלת.

ילד נבוך עומד בה, דפדפת ועט בידו. “באתי לראיין אותך" הוא אומר.

להרף עין עוברת כותרת גדולה במקומון הקטן לנגד עיני: “מדען מזהיר מבארשבע גילה סוג חדש של לייזר!” או משהו שכזה. אבל למה רק המקומון? אולי מוסף "הארץ"? אולי הניויורק טיימס? אבל יותר סביר שזה יהיה "דבר לילדים", "אצבעוני" אולי

אני מושיב את הילד בכורסה, מגיש לו כוס מים, מתיישב מולו בספה. “כן?”

אני מתעניין בידית של הדלת של האוטו שלך" אומר הילד, מכין את עטו בצפיה.

מה?” אני לא מסוגל להסתיר את התמיהה והאכזבה "מה מעניין בה?”

היא עגלגלה כזאת" אומר הילד בחמדה "היא כמו גל, כמו שחף מעופף, אולי. הבטחתי למורה שלי לעשות עליה עבודה".


ואני לא שמתי לב בכלל עד אז לא למציאותה ולא לצורתה המיוחדת.

ירדתי עם הילד למכונית, ליטפנו שנינו את חמודותיה.

לימים נודע לי כי כשבגר מעט עזב את בארשבע לטובת תלאביב והצטרף לאחת מלהקות הריקוד הנודעות שבה. וממנה הגיע לפריס ולניויורק ויצא מחיינו.

16.

יום שישי אחרי הצהריים. אני ברחוב, תקוע תחת הרובר, שוב בעיות עם מתג אור המעצורים המעצבן.

אני חש ששני זוגות אופניים עצרו ליד המכונית, אבל לא יוצא ממקומי בין הפטיש ובין הסדן אליו נדחקתי כל כך בקושי, וממשיך בעבודה.

יש לי שאלה" אומר קול מלמעלה.

מה?” אני עונה.

מדוע בחרת במכונית כל כך מכוערת?”

לשמע הפרובוקציה חסרתהבושה אני מסיים במהירות את מעשי בעולם התחתון ומגיח מחורי.

מה?”

שני תיכוניסטים מחייכים אלי במשובה. אולי התכוונו למה שאמרו, אולי לא. הם חובבי מכוניות, בפרט מכוניות לא שגרתיות. לדברן שביניהם קוראים אמיר ודי מהר רואים שקרא הרבה סיפרות מכוניות והוא בקי בשמות של מכוניות נדירות ואקזוטיות, אפילו על Voisin שמע.

בעצם הם באו להתיעץ איתי. אני מזמין אותם לעלות איתי לדירה, פושט את האוברול, רוחץ היטב ידיים, מכין קפה.

דברו".

מסתבר שנפשם חשקה בטרקסיון. לא, הם יודעים שאת שלי לא אמכור. אבל נודע להם שיש אחת כזאת בשדרות, למכירה, במצב טוב, ובזול. והם רוצים לדעת מה מחכה להם. הם כבר בני שבעעשרה, וכבר יש להם רשיון.

אני מתאר להם את קשיי הטרקסיון בצבעים קודרים. החל ממערכת החשמל בת ששת הוולטים וקשיי ההתנעה הכרוכים בה, דרך תיבת ההילוכים השבירה, המתלה הקדמי שכלכך קשה לטפל בו, וסיים בחלודה ובברגים דקים ושבורים במקומות איסטרטגיים –

אבל בעיניהם רק נדלק אור. אני לא שוכח לציין את הצורך המוחלט בכלי עבודה יחודיים, לא נפוצים, שאת חלקם יש לי, אני מוסיף בגאווה.

"ותוכל להשאיל אותם לנו, אם נצטרך?” שואלים שניהם ביחד, "וגם לעזור לנו אם ניתקל בקשיים?” אי אפשר לסרב.

כעבור שבועות אחדים הזמינו אותי השניים לחצר בית הוריו של אמיר, בו חנתה הטרקסיון "החדשה", מודל 1953 כמדומני, שחורה כיאות, ולעיני המקנאות נראתה יפה פי אלף מ 80-104 האפורה והמתקלפת.

מסתבר שלשניים הללו יש כושר מסחר ומיקוח מעולה, מורשת דורות של סוחרים יהודים, והם רכשו את הפרט המשובח במחיר מציאה. “הגיר שבור" אמרו, "והשבוע אנו מתחילים בשיפוצו”.

כפי שניתן היה לצפות, הצמד חמד הנלהב אך חסר הנסיון והידע הסתבך לחלוטין, אפילו בפירוק. אך לא שניים כאלו יאמרו נואש והם הצליחו למצוא אישם גיר שלם, שרבץ יובלות קבור באיזו ערמת חול. אחרי ניקוי יסודי וכמה קיצורי דרך חזר הטרקסיון שלהם לכביש, אבל לא לזמן רב. בחינות הבגרות קרבו, ואחריהן הגיוס לצבא, והם מכרו את הטרקסיון למרבה במחיר, ויצאו ברווח נאה.

עם אמיר נשארנו מיודדים, והוא הפך לבן בית, ונסע עימנו יחד לא אחת לטייל ברובר, ואפילו הצטרף למפגשים של מועדון החמש, שקם כשלוש עשרה שנים מאוחר יותר. זה היה כבר אחרי שהשתחרר מהצבא, והפך לא פחות ולא יותר לסמ"פ של פלוגת המילואים שלי. הוא היה קורקטי מאד ולא נתן לידידות לשבש את ההיררכיה הצבאית, אבל מחוץ למסגרת הצבאית נמשכו היחסים כרגיל, ולאמיר תמיד היו חדשות בשבילי, מעולם הרכב הישן.

לגודל הצער לפני כחמש עשרה שנה לקה במחלה קשה, ונפטר בדמי ימיו.


17.

ערב אחד, זמן לא רב אחרי שאמיר וידידו מכרו את הטרקסיון שלהם, נשמעה דפיקה בדלת.

שלום" אמר גבר לבוש בחולצה לבנה ומכנסיים שחורים, שערו גזוז ומסורק בקפידה, ומשוח בברילינטין: “שמי ג'קי. אפשר להכנס, לשאול אותך כמה שאלות?”

האיש אמר שהוא ג'קי מסלון ג'קלין, סלון הכלות המצליח מרחוב הרצל, ממש ליד בנק אוצר החיל. זמן רב השתעשע במחשבה על רכישת מכונית עתיקה ומפוארת, שבה יוסעו הכלות לחופתן בסוף הפחחות והצבע, סליחה, בסוף האיפור והסירוק ויתר הפינוקים שמעתיר עליהן הסלון בעבור הרבה כסף טוב. והנה העמיד אמיר מוזס את הטרקסיון שלו למכירה – והוא, ג'קי, קנה אותה מידיו. ועכשיו הוא הולך להפוך אותה לפאר היצירה, כי המכונית במצב איום, אמר ג'קי, הפחחות הצבע הריפוד – פשוט זוועה.

גם המנוע לא משהו, הוסיף, עד שהדבר הזה מתניע

סיפרתי לג'קי מה שידעתי על המכונית, והבטחתי לעזור לו בכלים חלפים וידע – אם רק אוכל.

ג'קי השקיע 8500 לירות – סכום עתק באותם הימים – בפחחות צבע וריפוד, רק כדי למצוא שכל שני וחמישי האוטו לא מתניע, שהגיר חורק, שהצלבים דופקים, שיש להחליף את הצמיגים ושהמעצורים מהזהחלשים. פעמים אחדות בשבוע היה בא אלי מבוהל, זקוק לעזרה, למכשיר, לחלק חילוף.

והגרוע מכל היה שחברת הביטוח סירבה לבטח את שירות הסעת הכלות שלו.

כעבור כמה זמן בא ג'קי להיפרד. הוא התיאש מהארץ, מהכלות, מהסיטרואן, מכר הכל והריהו יורד לסאןחואןקפיסטרנו שבדרום קליפורניה.

אבל איזה קול יש לאגזוז שלה!” אמר כשלחץ את ידי לפרידה, בדלת, וכבר ניצנץ ברק געגועים  בעיניו.

next: http://wp.me/pXLKy-8q

prev:   http://wp.me/pXLKy-8a