הצפרדע הגדולה, והפעם: השד מדימונה.

10.

יום אחד, בין הא לדא, סיפר לי אריה הטכנאי כי בדימונה עירו, בארגז החול של אחד מגני הילדים נמצאת סיטרואן "בדיוק כמו שלך". מפעם לפעם יושב בה ילד חולמני, מסובב את ההגה וממלמל "בוּוּוּוּ….”. הגננות, אמר אריה, בוודאי לא יתנגדו אם תבוא לשם ותפרק ממנו כמה חלקים פנימיים.

אחר-צהריים אחד ערכתי סיור היכרות במקום וראיתי כי הגן מוקף בגדר ברזל גבוהה ושערו נעול. "הצדק יצא לאור בהזדמנות אחרת" ציטטתי את המנוח אבו-עלי, והסתלקתי לי משם לדברים מועילים יותר.

בינתיים התקדמה עבודת שיפוץ מנוע הרובר בעיר העתיקה בירושלים, והגיע הזמן לבקר במקום ולהווכח בדבר במו עינינו.

חופשת פורים תשל"א היתה הזדמנות נאותה לכך.

הפעם יצאנו מרחובות במחשבה לנסוע דרך רמלה והכביש הישן ללטרון (כיום: כביש 424) ומשם לשער הגיא (כביש מספר 1 טרם נסלל אז).

קצת אחרי כפר בן-נון פונה הכביש בחדות ימינה, לירידה תלולה, ומיד שב ופונה חדות שמאלה, וממשיך במדרון תלול לעבר פניה חדה נוספת, הישר לתוך גשר-ביילי צר על נחל איילון, בואכה עמק איילון. בפניה הראשונה ימינה נשמע רעש מוזר מכוון הגלגל הקדמי הימני של הטרקסיון. “מה זה?” שאלה האישה ואני עניתי לה את משאלת ליבי "שום דבר, אל תשימי לב", ומיד הגיעה הפניה החדה שמאלה ואחריה ראינו דבר שכמוהו עוד לא ראינו: גלגל עקף אותנו! עקף מימין, הממזר, ורץ במהירות גוברת והולכת במורד הכביש, הישר לשדה חיטה ירוק ודשן שצמח לו בעמק השאנן, ונעלם בו. זה הגלגל שלנו! חדרה הזוועה למוחי, ולחצתי אינסטיקטיבית על הבלם רק כדי להווכח בזוועה כפולה ומכופלת שאין, אין בלמים, ושגם ההגה אינו בדיוק הגה, ושאנו מחליקים, בקול צוויחה וחריקה נוראי, היישר לתוך משאית יגעה המטפסת לה בעליה. אחזתי בהגה בשארית כוחותי, מצליח איכשהו להתחמק ממנה, רק כדי להיווכח שאת הגשר הצר (בו יכולה לנסוע רק מכונית אחת בפעם אחת) חוצה בדיוק עכשיו אוטובוס, ושבידינו נותר לבחור בין לצלול בנהר או להתנגש באוטובוס. הגענו לצומת הגורלי שניה אחת אחרי שהאוטובוס גמר לחצות את הגשר, אולי פחות משניה, ובכוח התנופה בלבד (כי המנוע כבר לא השפיע על תנועת הרכב) המשכנו בדיוק עד קצה הגשר, ואני עוד הצלחתי לרדת לשוליים ולעצור שם את הטרקסיון באמצעות מעצור היד.

רגעים אחדים עוד נשארנו יושבים, המומים, במכונית, לא יודעים אם לצחוק או לבכות. לבסוף כיביתי את המנוע ויצאתי לראות מה קרה. יד-הסרן הקדמית ימנית היתה שבורה, גדועה, ותוף הבלם שחובר אליה ביגיעה רבה כל-כך אך לא מכבר – השתחרר, ואיתו הגלגל המחובר אליו, כזכור. המכונית נסעה כמאה וחמישים מטר על צלחת-הבלם (back-plate) שנמעכה מכך ודמתה עכשיו יותר לירח חסר מאשר לצלחת. כמובן שבהעדר תוף בלם לא יכלו הבלמים לפעול כי לא נוצר בהם לחץ שמן מספיק; הלחץ נוצר מהתנגדות התוף להתפשטות בוכנות המשאבות. גם בלימת מנוע סוכלה בגלל פעולת הדיפרנציאל, אשר במקום להעביר כוח למנוע וממנו – פשוט סובב עכשיו את האין-גלגל במהירות כפולה.

טוב. לפחות אנחנו ושאר משתמשי הדרך נשארנו בריאים ושלמים, ועכשיו יש להקדיש את כל המאמצים להחלץ ממצב הביש הזה. כפי שנאמר: פיקח יודע לצאת מבוץ שחכם לא היה נכנס אליו.

ראשית חוכמה יש לחלץ את הגלגל שברח מהשדה שבו אבד. אבל היכן הוא? הסתובבנו בשדה הירוק עלו ורדת בעוד החיטה צומחת, אבל הגלגל נעלם, נבלע באדמה כקורח וכל עדתו בשעתם. לבסוף עלה בליבי רעיון. חציתי את הגשר, ועמדתי על הסוללה פחות או יותר במקום בו ירד ממנה הגלגל וממנה המשיך את מסעו לשדה. ואכן, שביל ברור הוביל מן הסוללה לתוך השדה, שביל השיבולים הרמוסות. הלכתי בשביל והלכתי עד שהגעתי, במרחק רב, אל הגלגל, שנם לו שינה מתוקה בין השיבולים, כשתוף הבלם בחיקו.

חזרתי איתו לכביש. האישה תחזור עכשיו בטרמפים לרמלה ותשוב עם גרר שיקח מכאן, ברוב בזיון, את הטרקסיון החבולה לחצר ההורים ברחובות. עם הרובר לא קרה לנו דבר כזה – לא עד אז ולא בשלושים ותשע השנים שבאו אחר-כך.

עד רחובות יגעתי ראשי במה עושים עכשיו?

הייתי נחוש בדעתי להחזיר את הטרקסיון לכביש במהירות האפשרית. עוד היום. כל מה שצריך לשם כך הוא להחליף את הציריה הקדמית, הלא כן? אבל מהיכן אקח ציריה כזו? "ציריית אשקלון" אינה מתאימה – היא קצרה מדי.

ניחשתם נכון. המוצא האפשרי הוא "ציריית דימונה", ובלבד שתהא במצב טוב. עליתי על אוטובוס 371, מאסף תל-אביב באר-שבע העוצר גם ברחובות. כעבור שעתיים הגעתי לבאר-שבע וניגשתי ישר למשרד "הרץ" מול תחנת אגד. שכרתי חיפושית, נסעתי בה הביתה והצטיידתי בארגז הכלים הגדול, בחולץ המאולתר, בפטיש חמישה קילו וסט איזמלים, בסרבל מכונאים ובערמת סמרטוטים גדולה, ונסעתי לדימונה.

זה לא נעים לראות גן סגור, אבל היה חג פורים אחר-הצהריים, יום חופש, והגן היה סגור.

לא היתה ברירה. זחלתי מתחת לגדר, גורר אחרי בקושי את כל הציוד, והתחלתי במלאכה. המינימום שצריך היה לעשות הוא לנתק את הציריה מתיבת-ההילוכים (פעולה קשה ומאוסה שכבר תוארה בפרק קודם), לנתק את תפוח ההגה מבית הציריה, לנתק את צינורית שמן המעצורים, להסיר את בולם הזעזועים ואת התפוח העליון והתחתון המחברים את בית הציריה למתלה הקדמי. הסיבה לכך היתה שלא האמנתי שאצליח, בתנאי ארגז החול והעדר החולצים המתאימים לשחרר את הציריה, על מיסביה ומחזירי השמן שלה בלי לגרום להם נזק בלתי הפיך, וממילא הייתי צריך להחליף את צלחת הבלם – כך אחסוך קצת עבודה…

אבל לא רק שפרוק זה הוא אחת המשימות הקשות ביותר בתחזוקת הטרקסיון, אלא גם ש"טרקסיון דימונה" היה קבור חציו בארגז החול. חפרתי סביבו בידיים ובאיזמלים וחשפתי את החלקים המבוקשים. נוסף על החול הם היו מרוחים בשכבה עבה של גריז ישן, שחור, ועד מהרה כל כלי העבודה, האוברול, ידי ופני היו מכוסים בו. האם הפכתי לשד מגן הילדים בדימונה? לתחפושת פורים גרועה במיוחד?

הדרך היחידה לשחרר את התפוחים, באמצעים שהיו בידי, היתה במכות איזמל. קל להגיד; בארגז החול, מתחת לכנף, נאלצתי להתעקם בתנוחה מוזרה ביותר כדי לעשות זאת.

די מהר העירו הדפיקות מחרישות האזניים את כל תושבי השכונה שנמו להם את תנומת החג. אנשים יצאו למרפסות, והמוני ילדים צבאו על גדרות הגן זועקים ביחד ובקצב "גנב, גנב" ועוד מעט החלו לידות בי אבנים. למזלי, בדיוק בשלב זה הסתיים הפירוק. הגחתי מתחת למכונית, שד שחור מהגיהנום עם צייריה קדמית, בית-ציריה ותוף-בלם ענק בידיו, ומיד החלה מנוסה רבתי של עדת הילדים המבוהלת, צווחים בפחד ונפוצים לכל עבר.

ניגבתי את עצמי, את כלי העבודה ואת חלקי הטרקסיון ככל שיכולתי – וזה היה מעט. בלי לחוס על הרץ דחסתי הכל בחיפושית מוכת-הגורל, וחזרתי לבאר-שבע. החזרתי להרץ את הרכב וגררתי איתי את כל הציוד לתחנת אגד. עד היום איני מבין את נהג אגד הרחום שהסכים להעלות אותי על האוטובוס שלו, אותי ואת הדברים המזוהמים שנשאתי עימי.

כשחזרתי לרחובות כבר ירדה החשכה, ועכשיו היה עלי לחזור על כל הפעולה, ואף יותר, בשנית: גם לחלוץ את הציריה הישנה, השבורה, עם ביתה מ 80-104, וגם לחבר אליה מחדש את "ציריית-דימונה", עם צלחת הבלם, ואז להעביר את סנדלי הבלם, התוף וכו' למקומם, למלא שמן, לנקז אויר וכו' וכו'.

קודם לכן רחצתי הכל בנפט, משתדל למחות כל עיקבות גריז ישן בלול בחול מהחלקים וממני. עם תאורה מאולתרת מתחת לכנף השמאלית החלתי שוב במהלומות הפטיש על האיזמל כדי לשחרר את התפוחים הסרבנים. זה היה קשה. אבא בא לצפות במעשי, מצחו חרוש קמטי דאגה. אתה בטוח שאתה יודע מה שאתה עושה? שאל, והפקפוק ניבט מעיניו ונשמע בקולו. בחצות אותו הלילה היה אמור לטוס לארגנטינה, המזוודות כבר היו ארוזות. “בוא תעזור לי" השבתי, "תחזיק את האיזמל, ואז יקל עלי להשתמש בו".

והבלתי נמנע אירע. הנחתתי מכה עזה על כף ידו, והוא קפץ מתפתל מכאב. עוד ימים רבים אחר-כך, בארגנטינה, הסתובב ביד חבושה ונזקק לקומפרסים קרים.

בחצות הלילה נסתיימה העבודה. הטרקסיון ניצב שוב על ארבעת גלגליו (אם כי את הקדמי-ימני הידקתי רק בשלושה מתוך חמישה ברגים. לשניים הנוספים האחרונים כבר לא נשאר בי כוח). נהג המונית כבר בא לקחת את אבא לשדה התעופה כשאנחנו נכנסנו לטרקסיון כדי לנסוע לבאר-שבע.

“תיסע בזהירות, טוב?” אמר אבא כשדאגה גלויה וכאב גדול ניבטים מעיניו.

המשך:   http://wp.me/sXLKy-486

הפרק הקודם:   http://wp.me/pXLKy-94