הצפרדע הגדולה – (המשך 3)

9.

עכשיו היה פסק זמן לעבודה על הרובר.

באותה תקופה כבר היו לי שלשה מנועים "מושלמים" "עם ניירות" של רובר 10, ובעצה אחת עם שכני וידידי אייבור קרס, המומחה האנגלי המקומי לרובר P2, הוחלט למסור אחד מהם לשיפוץ בבית מלאכה בעיר העתיקה בירושלים. החרט שם אמר שיצליח להתאים מיסבי "קליפה דקה" לטלטלים העתיקים, ונראה היה לנו משום מה שהוא יודע על מה הוא מדבר. הוא אף טען כי ידוע לו על מיסבי פורד V8 שבדיוק יתאימו לעניין.

ובינתיים נמסר הרובר למוסך "המומחה, פנסו אהרון" בבארשבע, לפחחות יסודית והכנה לצבע. כשיסתיים שיפוץ המנוע יושתל זה בתוכו, והרובר יצבע מחדש בצבעים זוהרים ואף ירופד מחדש, ויהיה מוכן לחיים חדשים בבארשבע המתחדשת, אמן.

כך נותר הסיטרואן, לזמן לא ידוע, כמכוניתנו היחידה, נושא לבדו, ככפתור האחרון במכנסיים של מיקי, בעול הווייתנו.

ושוב הגיע תור הביקור החודשי בדגניה.

הפעם, חשבתי ננסה את מעלה בית חורון (הידוע כיום ככביש 443, אבל אז היה זה כביש שונה ולא בדיוק באותו תוואי). דרך עתיקה ונוראת הוד, בה עמדה פעם השמש דום ואבנים הומטרו עליה מן הרקיע, ובה ביוונים נילחמנו עד בוא הניצחון.

אבא היה מסווג מכוניות לפי כושרן לעלות את הקסטל. “בואו נראה איזה שוונג יש לאוטו הזה" היה אומר "נראה אם הוא יכול לעלות את הקסטל ברביעי?”

לטרקסיון לא היה רביעי. נראה אם יעלה את מעלה בית חורון, הארוך יותר ותלול יותר מהקסטל, בשלישי?

לחצתי עד הסוף על דוושת המצערת, עין אחת על הכביש ועין שניה על מד הטמפרטורה של מי הקירור ( ב 80-104 היו מותקנים גם מד טמפרטורה וגם מד לחץ שמן מנוע. זה אינו ציוד סטנדרטי בטרקסיון).

המנוע נהם והחל לסחוב בעליה. אבל המהירות הלכה וירדה, וככל שירדה כן עלתה הטמפרטורה: 90/70, 80/80, 70/90….

כאן כבר לא יכולתי להתמהמה והחלפתי לשני: 90/60, 95/55… גם לחץ השמן החל לרדת.

ידעתי שמתחתי את החבל עד הקצה ועצרתי בצד הדרך, בלא לכבות את המנוע, כדי להמשיך בסחרור המיים דרך הרדיאטור. בכל זאת דימיתי לשמוע אותם רותחים: 0/110…

אחרי שירדה קצת הטמפרטורה המשכנו בנסיעה יותר רגועה, קצת מאוכזבים מהטרקסיון שלנו, ועוד לא יודעים מה טומן לנו העתיד בחובו.

עברנו את רמאללה היפה והמשכנו לכיוון שכם. כאן נמשכה הדרך בגב ההר, עם לא מעט פניות ועיקולים. חשתי שהסיטרואן חוזר לעצמו, ובהדרגה שבתי והגברתי את המהירות. עכשיו הסיטרואן דהרה ואנו דהרנו בתוכה, מחפשים סוףסוף את העיקול הנוראי, את סיבוב הסיבובים בו יפגין הסיטרואן לעד את אחיזת הכביש המופלאה שלו.

ההזדמנות נקרתה לנו אי שם בין (מה שמכונים כיום) שילה ועלי. סיבוב המחץ. יוהו! שאגתי בקול, מסובב את ההגה בכל הכוח ובמהירות, יוהו!

ואז קרה משהו מדהים. ההגה פסק מלהגיב. הבלמים נעלמו. המכונית התעופפה באוויר ונחתה בחבטה אדירה בתעלה. לא התהפכה – אבל בהחלט יצאה מכלל שימוש. "אז גם לא זכיתי בפרס וגם הרסתי את המכונית" – היתה מחשבת הדיכאון הראשונה שחלפה במוחי, אם היה כזה. יצאנו מן המכונית כדי לבדוק את הנזקים.

המראה שנגלה לעינינו היה בלתי יאמן. נראה היה כאילו גוף המכונית נפרד מהמתלה הקדמי! הגלגלים הקדמיים לא היו, על כל פנים, במקומם הטבעי.

"תמונת אילוסטרציה. אין לנאמר קשר לתמונה ולאנשים שבתוכה"

מה עושים עכשיו? עכשיו היינו חסרי ישע, ובמקום לאו דווקא ידידותיאו לא?

כעבור דקה או שתיים התקרבה למקום משאית סקניה אדומה, נושאת לוחית רישוי משכם. כמקובל, הרימה האישה את ידה והסקניה עצרה. טיפסנו אליה והסברנו בידיים, ברגליים, בעברית ובאנגלית את אשר אירע. ערבית אנחנו לא יודעים. הנהג אמר, באותו אופן, אבל בערבית, שיקח אותנו לשכם, לחבר שלו בעל משאית גרר, שיביא את המכונית לעוד חבר שלו, בעל מוסך, ושהוא גם מומחה גדול לכל כלי הרכב. “סימכו עליו", סיכם.

הפקדנו את גורלנו בידיו ויצאנו איתו לדרך.

כבר בגרר, בדרך חזרה לשכם, לא הפסקתי להתבונן לאחור בסיטרואן המתנודדת לה בארגז. היא נראתה לי כחיה פצועה, אבל עדיין גאה וחפצת חיים. שפמה האדיר התנודד לו עלה ורדת מעל ליסתה השבורה.

במוסך של החבר של החבר שוב נמצא קהל הילדים המשמשים כג'ק חי, ושוב שמו כולם ביחד את הסיטרואן על בולי העץ.

גחנו כולנו תחת המכונית כדי לראות מה קרה. והממצא היה פשוט וברור: הגשר המעגן את קצות מוטות הפיתול ניתק ממקומו בצד אחד, קרע את גוף המכונית אליו היה מחובר בצד השני, והתעקם, והשתחרר! למתלה הקדמי לא היה עכשיו על מה להשען.

כדי להבין איך ולמה כל זה קרה, ובחכמה של הרבה שנים לאחר מעשה, נתחיל בשיטה בה מעוגן מנוע הטרקסיון למקומו. רוב המנועים בעולם נשענים על שלוש כריות גומי המחוברות לגוף המכונית (או לאשיה – אם קיימת). משפט יסודי בגיאומטריה אומר כי מישור נפרש על ידי שלוש נקודות. אם יש רביעית, חייבים לוודא שהיא בתוך המישור על ידי כוונונים מתאימים (לכן הרבה פעמים שולחן בעל ארבע רגליים מתנדנד ופוסח בין רגל לרגל). אבל בטרקסיון יש דווקא ארבע נקודות משען: שתיים מגומי, אחת לפני המנוע (מכסה תיבת ההילוכים) ואחת מאחוריו – ושתיים שהן קפיצים ספירלייםקוניים, מצדדיו.

הקפיצים הללו מכווננים אוטומטית את אורך "הרגל הרביעית", אבל גם מאפשרים משרעת גדולה לתנודות הרחביות של המנוע – תנודות המוכרות לכל בעל טרקסיון, בהתנעה למשל. זו גם הסיבה לכך שצינור המים המחבר את המנוע למצנן גמיש במיוחד. התנודות הללו מהוות בעיה למערכת הפליטה – כי הן מאיימות לגזור את צינור המפלט. צינור זה מחובר באופן צפיד, מצד אחד, לסעפת הפליטה ולמנוע, ומתנדנד איתם ימינה ושמאלה במשרעת שיכולה להגיע לחמישה ס"מ ויותר – ומצד שני הוא מחובר לדוד המפלט, שקבוע פחות או יותר במקומו ביחס לגוף המכונית.

כדי להקטין את מאמצי הגזירה הללו בחרו מהנדסי סיטרואן למקם את דוד הפליטה רחוק ככל האפשר מהמנוע, ומיקמו אותו באחורי המכונית, לרוחבה (! – כי אחרת אורכו יגרע מאורך צינור הקישור), מחובר לגוף המכונית בשתי רצועות גומי ( 321078 ו 321195 בתמונה ), המוסיפות גם הן, מצידן, גמישות ו”ציפה” לכל מערכת הפליטה.

אורך צינור הקישור מגיע ל2.1 מטר (הוא נראה "חתוך" בתמונה. בחיים הוא ארוך!). כדי להגביל בכל זאת את תנודתו נוסף המוט האלכסוני 321366-11L שבתמונה. אבל מוט זה מהדק את הצינור למנוע – לא לגוף המכונית!

שיחזור האירועים שהביאו לקריסת הטרקסיון הוא בערך כזה: המוט 321366-11L כלל לא היה מחובר כשקיבלתי את המכונית מפיליפ (לימים מצאתי אותו בתא המטען, כשניקיתי אותו ביסודיות, מחכה שם לגואל). התנודות החזקות של מערכת הפליטה שנבעו כתוצאה מכך, בתוספת הגיל והחלודה גרמו לשבירת צינור המפלט, בג'יפטליק. והמכונאי משכם שתיקן אותו עשה שתי שגיאות גסות, מתוך כוונה טובה, כנראה: א. חיבר את צינור המפלט, ועוד קרוב למנוע, לגוף המכונית, וכך יצר מאמצי גזירה ניכרים על שניהם, ובטמפרטורה גבוהה. ב. מכל המקומות שבעולם בחר לחבר אותו דווקא לחיבור גשר מוטות הפיתול לגוף המכונית, מתעלם (יחד איתי) מחסרונם של שני ברגים גורליים שם (621002 בציור הבא)!

אגב, גם בחירת המתכננים בארבעה ברגי 8 מ"מ, בסךהכל, לעיגון חלק המופעלים עליו כוחות כלכך גדולים (כשהמכונית מתנגדת להתהפכות, למשל) – נראית תמוהה. ואמנם, החל משנת 1952 הוגדל קוטרם ל 10 מ"מ.

וכך, כשהגענו לסיבוב הגורלי, כשהגענו לאבא של כל הסיבובים, עברו הכוחות שהפעיל מוט הפיתול על הבורג הקטן והבודד את יכולתו לסבול, והוא נקרע. הגשר החופשי פרץ את דופן המכונית אליה היה מחובר – וכולנו יחד נזרקנו לתעלה

בעוד המכונאים משכם מרתכים טלאי לגוף המכונית הקרוע ומיישרים ברקיעות פטיש על סדן את הגשר המעוקם 353194, ניסיתי אני להתקשר לאבי ברחובות, לספר לו את אשר אירע ולבקש ממנו שיבוא ללוות אותנו בדרכנו חזרה – כי איבדתי את אמוני בטרקסיון, לפחות במהדורתו המשופצת משכם.

הטלפון במוסך בשכם היה טלפון צלצלן עתיק, ומספרו בן שלוש ספרות. טחנתי ב"מנואלה", הגעתי למרכזיה, וביקשתי את רחובות. אחרי המתנה ממושכת ומורטת עצבים התקיימה השיחה ואבא, שלא האמין למשמע אזניו וחשש שהרע מכל שב וחזר, יצא לדרך בפג'ו 204 החדישה שלו.

עד שהגיע לשכם נסתיים התיקון. הטרקסיון עמדה שוב על ארבעת גלגליה.

אבא הגיע, נשם לרווחה שאנחנו חיים ושלמים, נד בראשו ומשך בכתפיו למראה הסיטרואן המפוקפקת. הוא אסר על האישה לחזור לסיטרואן, ואנחנו פנינו בשיירה איטית וזהירה דרומה.

למחרת בבוקר התייצבתי במוסך "המכוון" בבארשבע, אצל בני ואליעזר שקיבלו את פני במנוד ראש, פסלו את העבודה שנעשתה בשכם מכל וכל וניגשו לעשותה מחדש.

את הגשר המיושר החלפנו ב"גשר אשקלון" מקורי, עם הברגים התואמים, כולם, הפעם, ואת הטלאי שהולחם בשכם הסירו, וריתכו במקומו אחד גדול עבה וחזק שבעתיים, וגם הוסיפו אחד זהה בצדו השני של הרכב, כנגד עינא בישא ובכלל.

לסיום בדקו את כוון הגלגלים במכשיריהם המשוכללים, והצהירו כי הרכב תקין וכשר לעלות מחדש על הכביש. “אבל דחילק, סע בזהירות!” הוסיפו.

next:    http://wp.me/pXLKy-7n

prev:   http://wp.me/pXLKy-73