פרק כ"ה בו יסופר איך לולי וספקטור חוזרים לראש הגבעה ומנסים לברר למה הם כאן.

בראש הגבעה הייתה גומחה, שקערורית, אולי עמדה נטושה שמישהו חפר פעם, או התחלה של מחצבה עתיקה. קרקעיתה הייתה חול תחוח ורך ואפשר היה להסתתר בה מפני השמש. לולי פרש מהאוהל, חזר לגבעה והתנחל בגומחה, מתבונן ממנה במדרון הטרשים הגדול היורד לים-סוף, ונמוג באובך המכהה ומטשטש הכל פרט לכמה הבהובים המבליחים פה ושם.

גם ספקטור שב והצטרף אליו, צונח בכבדות לצידו.

“קח תפוז" אמר ספקטור ושניהם קילפו את תפוזיהם בשתיקה.

“שמעת על ניסוי מילגרם?” שאל ספקטור.

“לא, מה זה?”

"ערך אותו חוקר אמריקאי בהשפעת משפט אייכמן. אייכמן הרי טען להגנתו כי הוא רק ביצע הוראות, עשה מה שאמרו לו וזהו", אמר ספקטור, “ומה שאמרו לאייכמן לעשות היה בסך הכל להקים ולהפעיל מנגנון רצח תעשייתי, הכולל שינוע החומרים (בני אדם) ואכסון המוצר (גוויות). כמובן לעשות זאת במינימום הוצאות ומקסימום יעילות. מילגרם ביקש לבדוק אם זו התנהגות נורמלית או חריגה".

"ומה שמילגרם עשה היה בערך כך: הוא מצא כמה עשרות מתנדבים שהסכימו להיבדק. נתן בידם משהו שקרא לו בורר מתחים בתחום 45 וולט עד 800 וולט ומתג הפעלה. הוא הבהיר להם שמתח מעל 450 וולט הורג, ואמר להם שהם נבחרו להיות מורים לתלמיד שיושב נכחם ועליהם ללמד אותו מספר דברים פשוטים. התלמיד היה שחקן שכאילו חובר לאלקטרודות שאת המתח שלהן קבע “בורר המתחים”. ה"מורה" המתנדב הונחה להעניש את התלמיד בשוק חשמלי על תשובה שגויה, ולהגביר את המתח לאחר כל שגיאה, והשחקן תודרך לענות רק תשובות שגויות ולהתחזות כמתפתל מכאב על כל שוק שכאילו ספג. ואחרי כל שוק הורה מילגרם וחזר והורה ל"מורה" להגביר את המתח ולהמשיך בניסוי על אף התגובה הקשה של התלמיד.

אף אחד מהנבדקים לא היסס להעלות את המתח עד ל-300 וולט. כשני שליש מהם אף המשיכו להעלות את המתח גם מעבר לכך, כשהתלמיד צורח מכאב, כי המנהל אמר להם שזה בסדר והורה להם להמשיך. והם אף המשיכו עד המתח הקטלני וראו את התלמיד שלהם מת להם תחת הידיים, בעוון תשובה שגויה על שאלה טיפשית.

מילגרם סיכם את המחקר שלו בקבעו כי לאנשים נכונות קיצונית למלא הוראות – יהיו אשר יהיו – של כל גורם הנתפס בעיניהם כבעל סמכות.”

“מה אתה מנסה להגיד?” שאל לולי "למה נזכרת בזה? שגם אנחנו היינו מתכננים צינור דם מחיפה לאילת אילו רק היו אומרים לנו שזה מה שאנחנו צריכים לעשות?”

“אתה מבין מה אנחנו עושים כאן? אתה מבין למה אנחנו כאן? ולמה אנחנו בעזה?”

“במקרה שלי זה מחוסר ברירה" אמר לולי "לא נתנו לי אישור יציאה מהארץ, 'כי אני חיוני'. האופציה לסרב או לעשות מה שנכון בעיני לא הייתה קיימת. מה יכולתי לעשות – לנסוע בשליחות רשמית עם היתר יציאה מזויף? ללכת מכאן ברגל חזרה לא-טור?".

“אתה מתחמק" אמר ספקטור "השאלה היא עד כמה אנחנו מוכנים לקחת אחריות אישית על מעשינו ולבחור בעצמנו בין טוב לרע".

“לפעמים אין זמן לחשוב. פתאום אתה מוצא את עצמך בסמטאות של ג'בליה משתתף בציד אדם, כשכולם מסביבך חושבים שזה בסדר".

“אבל לפעמים כן יש לך זמן לחשוב. הנה עכשיו למשל – אין לך שום דבר אחר לעשות במקום. ויש דברים שיש לך מה לחשוב עליהם".

הוא לא ידע מה ספקטור הבלמ"ס יודע על עבודתו, אבל פתאום ראה ברור ובהיר כי המערכת לא מעוניינת לא בו ולא בעבודתו, אפילו שהמנהל שומר עותק של המאמר ההוא במגירת שולחנו ומראה אותו לכל מבקר ואפילו שהעלה אותו עוד ועוד בדרגה – הוא והרעיונות שלו הם בסופו של דבר רק מטרד. אפילו הרעיון לשלוח אותו לאמריקה לעזור לאמריקאים, במקום להניח לו להתמקד בעשיה שלו אצלנו – נראה בעיניו מקומם ומופרך. אבל המערכת בה הוא נמצא לא רוצה רעיונות חדשים שבאים מלמטה, לא רוצה רעיונות חדשים בכלל, לא מאמינה בחדש, ותנסה להיחלץ מהם בכל דרך, אפילו בדרך עקומה שכזאת. בעצם המערכת לא רוצה רעיונות בכלל. ועם זאת ידע כי גם זה רק עניין שולי, ושאפילו זו לא הבעיה באמת.

"צ'רלס דרווין סבר שהחלק הבעייתי ביותר בתורה שלו הוא הנמלים והדבורים, שרובן פועלות חסרות מין שאינן יכולות להעביר את הגנים שלהן לדורות הבאים." אמר ספקטור. "מציאות נמלים לוחמות מתאבדות חסרות-מין סתר את העקרון הדרויניסטי שכל מבנה מורכב ואינסטינקט צריך שיהיה מועיל למי שניחן בו. הוא לא הבין איך התאבדות לטובת הכלל יכולה להיות אינסטינקט של פרט".

"אבל מה שאנחנו עושים כאן הוא אפילו לא התאבדות למען הכלל! אנחנו כאן רק מבזבזים את כספי הכלל ואת רכושו, ואת זמננו".

"בזבוז זמן הוא התאבדות חלקית" אמר לולי "כי איזה משאב ממשאבינו מוגבל יותר מזמן? וזמן שאובד לא יחזור. ואנחנו מבזבזים אותו כאן ללא שום סיבה מועילה למישהו, אלא רק בגלל שאיזו רב"טית חתמה בשם האלוף בלי שיהיה לה או לו מושג על מה ולמה."

"אגב" הוסיף ספקטור "זה סותר גם את עקרון היסוד של הקפיטליזם – עקרון היד הנעלמה של אדם סמית'. האומר שתאוות הבצע האנוכית של כל פרט היא המנוע העיקרי של הקידמה. מוזר ומגוחך איך הימין דוגל תמיד באלטרואיזם וקפיטליזם בעת ובעונה אחת."

“ראיתי לפני כמה זמן סרט טבע" אמר לולי לספקטור "מהסרטים שוחרי הטוב האלה שרוצים להראות כמה הרבה יש לנו ללמוד מהחיות.

הסרט עקב אחרי חייה של להקת שימפנזים בג'ונגל. בדרך כלל כל אחד מהם דואג רק לעצמו, שיתוף הפעולה ביניהם מוגבל ומצומצם. השימפנזים האלה מאד מוכשרים, ואפילו יודעים לבנות לעצמם מכשירים פשוטים: הם יודעים לפצח אגוזים, לשלות טרמיטים טעימים ממחילותיהם, אפילו להקים פרק-מים קטן ולהחליק בו לשלולית להנאתם. חייהם הם חיים שלווים ויפים.

אבל יום אחד צץ על אחד העצים בטריטוריה שלהם או בשכנותה שימפנזה זר.

היה לו כנראה ריח שונה במקצת או מבטא נכרי או סימן אחר שניסתר מעיני, כי אני לא חשתי בשום הבדל בינו לבינם. עם שחר הסתדרו כל שימפנזי הלהקה הזכרים בשורה ויצאו בשדרת מסע, זה בגב זה, גמדים גיבנים אדירי זרועות, לכוון העץ שעליו התנחל הפולש. קול פנימי קרא אותם לדגל. המולדת בסכנה. הם כיתרו את הזר מכל עבריו, טיפסו על כל העצים שסביבו, ואז כשנסגרה בפניו כל אפשרות מנוסה, ביחד, בעת ובעונה אחת, ובצווחות אימים, התנפלו עליו. צרחות המותקף עלו לשמיים אבל עד מהרה נדמו. צבא הזכרים קרע אותו לגזרים, ביתר אותו ואכל את בשרו. ואז, מרוחים בדמו, חזרו בנחת אל הנקבות והעוללים שחיכו להם בהערצה, מנשקים ומחבקים, להמשך ארוחת הבוקר המשפחתית.”

“לא יודע למה זה מזכיר לי" הוסיף לולי ודיבר אל לספקטור השותק "ספר שקראתי פעם על השתתפות ניו-פאונדלנד במלחמת העולם הראשונה. יודע איפה זה ניו-פאונדלנד? בסוף העולם. בין גרינלנד לקוטב. אי נידח ובו כפרי דייגים עניים. ניו-פאונדלנד הייתה אז מושבה אנגלית, אחת העלובות שבהן. הממשלה האנגלית לא גמלה מימיה שום טובה למקומיים, אפילו בזה להם, היא ועמה. ולא היו אז לא טלוויזיה ולא רדיו, ומי יודע אם בכפרים הרחוקים ההם אפילו קראו עיתונים.

ויום אחד הגיעו לשם שניים: מתופף ודגלן. הם עברו, בלי להגיד מילה, בחוצות הכפרים ובלא מילה עזבו כל הגברים הצעירים את רשתות-הדייגים את הסירות ואת נערותיהם והלכו אחריהם. 98 אחוז מהחומר הגנטי משותף לנו ולשימפנזים. אנחנו שונים מהם רק בשני אחוז, ובכל היתר אנחנו בדיוק הם.

וב-1 ביולי 1916, בשבע ושלושים בבוקר, בחזית הסום, הטיל הפיקוד האנגלי, שכפר בערכן של מכונות-ירייה, על 75,000 לוחמים להסתער יחד על חפירות הגרמנים, מול מכונות הירייה מקוררות-המים שלהם שטווחו מראש לאש צולבת על שטחי ההריגה שלפניהן. ביניהם היה גם הגדוד מניו-פאונדלנד, ועד שתים-עשרה בצהריים היו לו שמונים אחוז אבדות.

תגיד לי, אתה מבין למה הם הלכו לשם? כי אם כן, אז אולי גם תוכל להסביר לי מה אנחנו עושים כאן.”

"אגב, בעניין מכונות הירייה מקוררות המים. הן היו היחידות באותה תקופה שיכלו לירות רצוף ללא הפסקה עוד ועוד, בקצב אש גבוה. חירם מקסים, הממציא שלהן, הציע את המצאתו קודם כל לפיקוד העליון האנגלי שזלזל בה ודחה אותה בבוז. רק אז הוא הלך איתה אל הגרמנים".

הפרק הבא:   http://wp.me/pXLKy-7L