פרק כ"ג, תקווה, והמתנדבים.

גורן, אולי תעשה לנו…” התחילה עכשיו תקווה, באוהל שבשוםמקום, להגיד משהו בקול מתפנק אבל גורן שיסע אותה ואמר "זה משהו טכני? אז לא. התשובה היא לא.”

תקוה קמטה את מצחה הצח קמט קל "יש לי שתי ידיים שמאליות.” נאלץ גורן לתרץ "ואין לי מושג בשום דבר טכני. אני לא מסוגל להחליף נורה שרופה בבית. נכשלתי בטסט בתיאוריה כי על השאלה 'מה תעשה אם בדרך ביןעירונית יהיה לך פנצ'ר בגלגל האחורי' עניתי שאני אשב בצד ואבכה במקום להגיד שאשים משולש אזהרה אדום חמישים מטר מאחור. אני באמת לא מבין איך דווקא אותי עשו אלחוטאי".

מה את רוצה שאני יעשה לך?” שאל זיקו "ילד?” “שיהיה מכוער כמוך?” שאלה תקווה ושניהם צחקו. “קפה" אמרה תקווה "אני בסך הכל רוצה קפה. זה כל כך הרבה לבקש מגברים כמוכם? אף אחד לא מתנדב?”

אני מתנדב בשבילך ואת מתנדבת בשבילי, נכון תקווה?" אמר זיקו והתהפך מהגב לבטן "ברגע שיהיה לי קצת כוח אני יעשה לך קפה, כי עכשיו החום הזה הורג אותי.” “איך זה שלי תמיד יש כוח בשבילכם ולכם אף פעם אין כוח בשבילי" נאנחה תקווה וצחקה והתקרבה אל זיקו “איזה מין גברים אתם”. לולי הבחין שבינתיים זיקו כבר בתחתונים בלבד והחליט שהוא חוזר לתצפיתו שבראש הגבעה. לפי לוח הזמנים של הנסיעה שלו הפגישה ברייטפטרסון כבר הסתיימה ועכשיו היה צריך להיות בדרכו למעבדה להינע סילוני שבפסדינה, קליפורניה.

לא, להתנדב הוא לא מתנדב, החליט סופית, לשום דבר.

ואלו תולדות ההתנדבות:

עוד כשהיה בשנה ראשונה בלימודי הנדסתטילים התנדב לעזור לילדי שכונת מוסררה בלימודים. “אל יפול רוחכם, עליזים מתרוננים, בואו שכם אחד לעזרת העם!” קרא המשורר הלאומי, לו ולכולם, והוא נענה לקריאה. על לוחות המודעות באוניברסיטה הופיעה מודעה מטעם תא הסטודנטים של ההסתדרות הקוראת לסטודנטים להתנדב למשימה החשובה. על המודעה היה חתום יו"ר התא, גבריאל ליבנת, והמתנדבים התבקשו לפנות אליו בשעות הקבלה שלו בבניין ההסתדרות שברחוב ההסתדרות. לולי תמה קצת כשמצא שהוא היחיד המחכה ליד דלתו של ליבנת, ותמה עוד יותר כשהגיע תורו להיכנס לחדר ומצא כי הסטודנט ליבנת מבוגר ממנו בהרבה. סטודנט נצחי? חלף הרהור בראשו.

ליבנת היה טרוד בכתיבה ובקושי הרים אליו את עיניו מעל כתב היד עליו טרח, ואז נזכר כי ראה בחנות הספרים רומן זעיר שחובר בידי גבריאל ליבנת. זה אותו ליבנת? תהה. ליבנת הרים אליו לרגע את ראשו “אתה קורא את הכתבות שלי ב"הפועל הצעיר"?” שאל והוסיף בכך פליאה על תמיהה. “באיזה שנה אתה?” לא התאפק לולי ושאל, בניגוד לכל כללי הטעם הטוב והטקט. “המממ…” ניסה ליבנת למצוא את הניסוח ההולם "כבר סיימתי את רוב חובותיעוד כמה בחינות ואני גומראבל בוא נראה מה אפשר לעשות איתך" ושלף מאחת המגרות רשימה של כתובות ושמות של ילדים נזקקים בשכונת מוסררה, וקבע עם לולי את השעות בהן יבוא לביתם ויסייע להם בהכנת השיעורים, בעוד לולי שואל את עצמו האם יתכן שליבנת, כפיטר פן בשעתו, מסרב לסיים את לימודיו כי אז יאבד את מעמדו – ואת משכורתו – כיו"ר תא הסטודנטים, או שהוא סתם חסר כישרון?

הילד ממוסררה היה ילד חביב שגר אמנם בבית ערבי מופקע עם תקרות מקומרות וחלונות מקושתים אבל בית נקי ומסודר יפה. הילד הבין היטב מה שלולי אמר לו אבל לא גילה בכך כל עניין. לולי אולי היה בכל זאת ממשיך לנסות לעזור לו להכין שיעורים אבל יום אחד ראה את אביו של הילד קודח חורים בקירות הדירה ומכין אותם לתליית תמונות שהביא איתו. “מה עושה אבא שלך?” התעניין לולי "הוא העיוור מהתחנה המרכזית" הסביר הילד ולולי החליט בפעם הראשונה שבחיים הוא לא מתנדב יותר.

אבל כששוחרר אחר מלחמת יום כיפור וחזר לביתו ולעבודתו בפיתוח קוטל הטילים פנה אליו הד"ר יחזקאל סופר ראש אגף כימיה ואמר לו שמתארגנת קבוצת אקדמאים מתנדבים לעזרה בשיקום הימ"חים, שכידוע ארגונם הלקוי ותחזוקתם הגרועה הייתה הסיבה לאבדות המרובות ולנפילת המוצבים בתעלה, וביקש ממנו שיצטרף גם הוא.

היה לו קשה להשיב את פניו של ד"ר סופר ריקם, ולגולל באוזניו את משנתו השוללת התנדבות, לא רק מכיון שד"ר סופר היה חבר גם בוועדת דירוג מחקר וגם בוועדת ציוד, שיכנע את עצמו, אלא בעיקר בגלל שהיה אדם מבוגר ומכובד ואחרי שני התקפי לב. ולולי נרשם כמתנדב.

בשעת ערב מוקדמת, כפי שסוכם, הגיע למחנה נתן שבפאתי בארשבע ונשלח לסככה ענקית מלאה בשורות מדפים אינסופיות ומוארת באורה הקלוש של נורת 60 וואט יחידה התלויה לה אישם במרומים.

רס"ר רזה וכפוף בא לקראתו, מלווה בחיילת שמנה ומחוצ'קנת ונושא עימו חבילה עבה של נייר מחשב שיצאה ממדפסת סיכות.

אתה המתנדב?” שאל הרס"ר "יש לי עבודה בשבילך". “אני רוצה שתעתיק את הרשימה הזאת" אמר והזמין אותו לשבת על יד שולחן מתקפל עליו היו כמה מחברות שורה "צ" ועט כדורי. לולי דפדף לרגע ברשימה ומצא שיש בה 573 עמודים עם שורות צפופות של שמות פריטים תאורם והמספרים הקטלוגיים שלהם.

מדוע?” שאל לולי בזוועה, מתאפק לא לאמור "מה עשיתי לך?”

אנחנו נגזור את זה אחרכך ונדביק במדף ליד כל פריט" אמר הרס"ר, כשהוא מפנה מבטו לעבר החיילת.

ומדוע שלא תעשו את זה לרשימה המודפסת? למה להעתיק ביד?” שאל לולי והצביע על פלט המחשב שבידיו.

כי נגמר לנו הנייר במדפסת" הסביר הרס"ר במתינות "ועל העותק הזה חבל לנו. אין לנו עוד אחד חוץ ממנו".

לולי ישב שם שעתיים והעתיק שורות מקט"ים למחברת עד שעיניו דמעו. הוא הגיע לעמוד מס' 8, ועוד 565 לפניו.

למחרת בעבודה ניגש לד"ר סופר וסיפר לו במה מצאו לנכון להעסיק אותו והוסיף ואמר באיפוק כדי שלא להרגיז יהודי קשיש וידוע חולי שיש טעם בהתנדבות הזאת רק אם ימצאו לו משהו מועיל באמת לעשות, משהו שינצל את כישוריו המקצועיים. סופר הרים טלפון ושוחח ארוכות וקצרות עם אחדים ממיודעיו ושכניו בפיקוד דרום ולבסוף אמר ללולי שנמצא משהו מיוחד בשבילו משהו שיפיק ממנו את המרב ושכבר הערב יחכו לו עם זה במחנה נתן.

הפעם היה זה מכונאי גוץ ורחב כתפיים לבוש בסרבל מכונאים ורכוב על מלגזה שהמתין לו בכניסה לבסיס. “לולי?” שאל המכונאי "ז'ה אתה? אחרי!". לולי הלך אחרי המלגזה עד לסככה בחלקו הדרוםמזרחי של הבסיס שהייתה מוארת באור יקרות בזרקורים אחדים מכיוונים שונים.

טוב ז'אתה לבוא!” אמר המכונאי, ירד מהמלגזה, הוציא בקבוק וודקה מכיס הסרבל וינק ממנו יניקה עמוקה "אני לאוהבת מתנדבים!”

למה?” שאל לולי "גם אתה מתנדב?”

חז' וחלילה" אמר המכונאי "אני אז'רח עובד צה"ל. אני היום יעז'ה ז'עות נוז'פות בז'יל אתה. אני לקבל 200% בז'יל כל ז'עה נוז'פת! תתנדב הרבה! רוצה תה? בוא אנחנו לעז'ות תה" ונגש לקנקן אלומיניום גדול מחדר האוכל שעמד בפינת הסככה. הוא מילא את הקנקן במים עד שפתו, הציב אותו מול מבער ריתוך שניצב, על בלוני הגאז הגדולים שלו, במרכז הסככה, הצית אותו בקליק וויסת את הלהבה כך שתהיה כחולה ויפה וענקית, ואז קירב אותה לקנקן. “2800 מעלות" חשב לולי אוטומטית רק לא זכר אם אלו מעלות צלזיוס או קלווין, אבל ידע שזה לא משנה הרבה. מיד פרץ ענן קיטור גדול מהקנקן והמכונאי קיבל את פניו בצהלה והרחיק את הלהבה מהקנקן. אחר שב וקירב אותה לקנקן שרוב מימיו כבר התאדו וזה נמס מיד והפך לכדור כספית רוטטת.

המכונאי כיבה את המבער, לגם לגימה נוספת, עמוקה יותר, מהבקבוק ואמר לסיכום פרק זה: "אני לא ז'ם פז'".

מה העניינים?” שאל לולי "מה אנחנו צריכים לעשות?”

אנחנו לפרק טנדר לחלקים" אמר המכונאי והצביע על גרוטאת טנדר צבאי שהייתה מונחת מחוץ לסככה, טנדר שעלה על מוקש וחציו הקדמי נהרס כליל. לולי הביט מסביבו ועכשיו נוכח, אמנם בקושי כי אור הזרקורים סנוור והסתיר, שהם בתוך חצר הגרוטאות של מחנה נתן מוקפים בהררי פגרי רכב צבאי מכל הסוגים.

ובעודו שוקל בדעתו מה הם הכלים המתאימים ביותר לפירוק סרן אחורי של טנדר אמריקאי עלה המכונאי הגוץ ועב הבשר על המלגזה והסיע אותה במהירות רבה אל הגרוטאה, מרים תוך כדי כך את מזלגו איום השיניים ונועץ אותו בכוח בבשרה. “אני לא ז'ם פז'!” צחק המכונאי לגם את שארית הבקבוק והשליך אותו לחשכה. אחר הפנה במהירות ובבת אחת את המלגזה חזרה לכוון הסככה ודהר למרכזה. “אני לא ז'ם פז'!” הכריז ומשך בכל הכוח את אחת הידיות והטנדר עלה במהירות למעלה ופגע בגג האסבסט. הסככה התנודדה ולולי נס ממנה בבהלה. המכונאי הנמיך את הטנדר ושב ומשך בידית בכל הכוח. לולי עוד שמע את הרעש הגדול כשהסככה קרסה והמלגזה התמוטטה והזרקורים כבו ואחר נהיה חושך ושקט והוא רץ בשארית כוחותיו למפקדת המחנה להזעיק מחלצים ואמבולנס. “יותר" נשבע סופית "אני לא מתנדב לעולם".

הפרק הבא: http://wp.me/pXLKy-6s

הפרק הקודם  עוד אנשים טובים