פרק כ"א: על חשיבות קשר הפנים, איך לולי השתלם בו והציל את שדה התעופה אופירה ואת מיצרי טירן.

הבית הבודד בראסנצרני, בית האבן שליד שני תותחי החוף הגדולים החלודים היה ידוע בתמונות ובסיפורים עוד מימי מבצע סיני ואולי עוד מקודם לכן. כשהורידו אליו את לולי מהבובולינה, ביום השלישי למלחמת יוםהכיפורים יצאו אליו שלשה מתוכו: רס"ן שלמה באום המג"ד דידה על קביו במדרגות היורדות מהגג כשאחריו מתגלגל באיזו דרך מופלאה עבדקן אחד על כיסא גלגלים, ומהקומה הראשונה יצא ובא זאביק הסמלקשר.

באום אמר ללולי שתיקון קשר הפנים בטנקים גורלי והכרחי לניצחון העם במערכה וזאביק אמר שרק שלפני זה יש עוד משהו חשוב והוא רוצה שהוא יהיה הראשון: מבער הבנזין הקטן שלו שעליו הוא מבשל קפה ובלעדיו אין חייו חיים. “קפה יתרום להצלחת המבצע" אמר ובאום לא התנגד. לולי בחן את הפרימוס הקטן ומצא כי האטם של משאבת הדחיסה שלו נפגם ומשום כך לא ניתן לדחוס אויר לתוכו כשמפמפמים בידית. הוא פירק בסבלנות ובזהירות רפידת שעם מתוך פקק של בקבוק "טמפו" שהיה מושלך בצד, הניח אותה על פתח המדחס שעל דופן המבער ורקע עליו בעדינות עם הפטיש שהוציא מארגז הכלים שלו. הוא ידע שכך, בשעת הדחק, מכינים מכונאים אטמים במוסך, אם כי החומר בו הם משתמשים הוא יריעות שעם שנועדו לדבר ולא רפידות פקקים של טמפו. וכך נגזר מתוך רפידת השעם הקטנה אטם מדויק ולולי הרכיב אותו במשאבה במקום האטם הפגום, ומסר את הפרימוס חזרה לזאביק הסמלקשר, שקיבל אותו לידיו בשוויון נפש כאילו ברור לכל שזה מה שכל טכנאי קשר יודע וצריך לעשות והחל מיד לפמפם אותו להרתיח מים ולהכין קפה.

אבל באום התרשם מאד מהפלא שהתרחש לנגד עיניו והודיע ללולי: “אתה נשאר כאן, ויותר לא זז מאיתנו." ואז שלח אותו אל הטנקים שעמדו אחד בכל פינה של הגדר שהקיפה את שדה התעופה “אופירה”.

בעצם לולי היה צריך להתמצא בקשר פנים כי השתתף בהשתלמות מיוחדת בעניין שנערכה בשבטה בבית הספר לתותחנות עוד הרבה לפני המלחמה.

הצו אמר להתייצב בשבטה ביום ראשון בשמונה בבוקר וכך עשה, אף כי זה לא בדיוק קל להתייצב בשבטה הנידחת ביום ראשון בשמונה בבוקר. הוא הגיע לשם עם מכוניתו והתפלא למצוא את השער פתוח לרווחה, ובכל זאת נסע לתוך הבסיס, בטוח שמיד יראה מישהו וישאל אותו היכן מתייצבים להשתלמות טכנאי קשר פנים.

אבל הוא לא ראה איש. ביום ראשון בשמונה בבוקר היה בסיס שבטה בסיס רפאים נטוש, כמו אחת העיירות ההן במערב הפרוע לאחר שחלפה הבהלה לזהב.

הוא ראה שלט גדול עליו כתוב "לבריכה" החנה את המכונית לידו וניגש לבריכה, אולי כולם שם. הבריכה הייתה מלאה במים ירקרקים ונעימים למראה אבל ריקה מאדם. היה נדמה לו שהוא רואה במרחק דמות של איזו נערה נחפזת לאן שהוא בפיג'אמה קצרצרה ומגבת על כתפה אבל היא נעלמה לה מיד ולבלי שוב.

כשחזר למכונית צד את עיניו שלט גדול אחר שהיה מוצב בכניסה לאחד הבניינים, כנראה חדרהאוכל: “לוח המזון לחייל" נאמר בו באותיות גדולות ומתחתן טבלה המפרטת אותו: ביצה 110 קלוריות, גבינה 52 וכן הלאה, ככר לחם 2150 קלוריות סה"כ 2500 קלוריות ליום.

מה עושים? הוא התיישב בצל אחד העצים הוציא נייר ועט מתרמילו והחל לכתוב מאמר חדש ל missile review על תגליותיו האחרונות והמשיך בכך ללא הפרעה עד שתיים בצהריים.

אבל בשתיים בצהריים החל הבסיס להתמלא באנשים ובתנועה. השער נסגר ברעש גדול וזקיף במדי מ"צ וקסדה לבנה לראשו התייצב לידו, דורש פסים והצדעות. באפסנאות קשרהשתלמויות נפתח אשנב והוא קיבל בו את הציוד – מחברת צ' חומה ושאל מדוע קראו לו לשמונה בבוקר? “שמונה בבוקר זה רק פורמליות, כך צריך לכתוב צוו," ענה האפסנאי "כולם יודעים ששבטה נפתחת ביום ראשון רק בשתיים בצהריים. כי כאן זה רחוק". ועל הדברים הללו הוסיף "הקורס עצמו מתחיל מחר בשמונה בבוקר. עד אז אתם חופשיים."

ביום שני החל הקורס בחזרה על כמה עקרונות בסיסיים ורענון ההיכרות עם מכשירי הקשר הנפוצים בצה"ל. ברדיו דיברו על גשמי זעף היורדים בצפון ובפרט הזכירו שיטפונות שהציפו את המקלטים בקריית שמונה, העיירה המסכנה. “בלימוד החומר החדש נתחיל מחר" אמרה המדריכה הצעירה שפחות או יותר דקלמה כסדרו את הכתוב בחוברת ההדרכה.

ולמחרת, יום שלישי, פתחה המדריכה את השיעור בהודעה: “בגלל השיטפונות ובכלל החליט מפקד הבסיס שאנחנו, כלומר הסגל, מתנדבים לעזרת קרייתשמונה ויוצאים לשם לנקות את המקלטים. נמשיך בקורס אחרי שאני יחזור מקרייתשמונה." אמרה, כך בדיוק אמרה, והלכה להתכונן לנסיעה.

הסגל יצא לדרך אחרי ארוחת הצהריים במשאית צבאית ישנה שהוקצבה לשם כך ומהירותה מוגבלת לחמישים קמ"ש בשטח פתוח. עם ערב הגיעה המשאית הזו, שנסעה כחוק, לחדרה ונוסעיה נשארו ללון באחד הבסיסים שבסביבה. למחרת לפנות ערב אחרי כמה חניות למנוחה והתרעננות הגיעו לקריית שמונה והתחילו לנקות מקלטים אבל עד מהרה עשו חשבון שאם ברצונם להגיע חזרה לשבטה לפני שיום חמישי נגמר עליהם לצאת מיד לדרך חזרה. רק כך יצליחו לצאת לשישישבת בזמן, ביום שישי בבוקר, כי שבטה זה רחוק.

והם באמת הצליחו להגיע חזרה עוד ביום חמישי לפנות ערב ואפילו לחלק את תעודת הגמר הנאה לבוגרי הקורס, שהועזבו למענו מביתם ועבודתם ופרט לעובדות החיים בצבא לא למדו בו דבר.

ועכשיו הוא טכנאי קשר פנים מוסמך ויש לו בעיה אמיתית שאפילו באום הגיבור אומר שחייבים למצוא לה פתרון מיידי כי בלעדיו המולדת בסכנה ולו אין אפילו מושג קלוש מהו הדבר הזה ואיך מתקנים אותו.

הוא ביקש מהקשר בטנק הראשון להראות לו מה הבעיה והקשר אמר שברגע שמנסים לפתוח את מכשיר הקשר נהיה קצר והפיוז נשרף. “שכחתם לכבות את המכשיר לפני שהתנעתם את הטנק?” שאל לולי כי זו הייתה אחת הסיבות השכיחות ביותר לתקלה כזו במכשירים שכן הכיר "אתה שואל יותר מדי," אמר הטנקיסט "אני לא זוכר מה אכלתי לארוחת צהריים, מילחמה עכשיו, ואתה רוצה לדעת מה עשיתי שלשום לפני שהתנענו? שלחו אותנו לכאן בהיסטריה באמצע יום כיפור ואני אפילו את הסרבל שלי לבשתי הפוך." לולי הבין בצער כי הכוחות שנשלחו לגזרה הזאת, והוא בתוכם, הם הזיבורית שבסדר הכוחות של צה"ל, לקט שכחה ופאה, ורק נותר לו לקוות כי האויב יבחר גם הוא משהו דומה ולא ישלח כנגדם את הקומנדו המהולל שלו, למשל. ועוד יותר יש לקוות, הוסיף לעצמו, שהכוחות שביתר הגזרות, בתעלה למשל, מוצלחים מהם בהרבה ויפליאו שם לעשות.

הוא הסיר את המכסה ממכשיר הקשר, וניתק ללא רחמים את דיודת הזנר המחוברת במקביל לכניסת מתח המצבר והחליף את הנתיך השרוף. מכשיר הקשר ואיתו גם קשר הפנים חזרו לחיים. “דיר בלק יותר אל תתניעו עם מכשיר פתוח!” אמר למפקד הטנק "כי מעכשיו יהיה הנזק חמור שבעתיים!” והמט"ק החזיר לו מבט זגוגי. הוא שמע את האזהרה הזאת כבר חמשת אלפים פעם והיא מעולם לא הצליחה להרשים אותו.

אותה תקלה בדיוק שבה ונשנתה בכל הטנקים האחרים וכעבור שעה כבר היו כולם עם קשר פנים ועל הרשת החטיבתית. “מעכשיו אתה צמוד אלי" חזר באום והודיע ללולי לחרדתו, מביט בו בהערצה "ואני לא אתן שיעבירו אותך מכאן לשום מקום. תזכור. מילה שלי היא מילה".

הפרק הבא:  http://wp.me/pXLKy-64

הפרק הקודם: על מהות האדם הטוב