אבל הוא לא בדיוק מה שאתה רוצה ביום חמסין בין דימונה לבאר-שבע: כשהוא פתוח השמש שמעל צולה אותך, ואם תפתח גם את החלון הקדמי כדי שתנשוב רוח מפיגת זיעה בפניך – תעיף הרוח הזאת את כובעך מעל ראשך למרחקים, ואולי תעיף איתו גם את יתר מה שיש במכונית.

בימי גשם, לעומת זאת, לא רק שלא תרצה לפתוח אותו אלא גם תתפלל שלא יהפך למקלחת. בישראל יש רק שעות ספורות בשנה, מין אחר-הצהריים רומנטי של כמעט שקיעה, על גבעה מול הים, בה נהנים ממנו באמת

בשאר השנה הוא לא רק נשמר סגור, אלא גם משתדלים שיהיה סגור היטב, שלא ישקשק ויקרקש, ונוקטים לשם כך בכל מיני תכסיסים נפתלים, ובעיקר דואגים לכך שלא יזלו מים דרכו לתוך המכונית ויהרסו את הריפוד ואת כל מה שעומד בדרכם.

לא יפלא איפוא שברוב מכוניות רובר P2 הנעות בכבישי הארץ בוטל זוהר השמש באלימות. ברובן - אם לא בכולן – פרט ל26-069 שהתמידה לדבוק בו בעקשנות.

מבט אחד ב 26-453, כשעשינו הכרה, הספיק כדי לראות כי גם בה בוצע הניתוח הזה לשינוי מין:

הנה הקטע הכואב:

בוודאי תסכימו שהניתוח בוצע בצורה מכוערת והשאיר צלקות שלא הגלידו. אולי תגידו: זה פרקטי. אולי תגידו: ממילא לא משתמשים בגג הזה (כמעט). אבל מי מחזיק רכב אספנות שגילו מתקרב לשבעים מסיבות פרקטיות? אנחנו רוצים פיסת עבר חיה - וכמו שהיתה כשהיתה חדשה.

כך זה נראה כשהמרכב הוסר משילדה:

הטלאי מכוסה בשכבות עבות של "חומר פחחים", המתבקעות מפני החלודה הנובטת תחתם.

וזה מה שהתגלה אחרי שאורי, בעמל רב, קירצף את הצבע והחומר מעל הגג:

וראו את חיוך האושר על פניו כשהוא מסיר את הגידול (או ליתר דיוק – את התבלול) הזה מעל גוף הרובר:

כך נראה גג המרכב אחרי הסרת התבלול:

ומבט מקרוב על פרט מפרטיו מגלה שפע חלודה ורקבונות:

מבט בוחן יגלה כי מדובר כאן בשני מכלולים נפרדים: הגג, ובו פתח מלבני, ומנשא\מסילות, שבו, ועליהן, נע הגג הנפתח. אורי שלף את המיכלול הזה מתוך המרכב:

שימו לב לשני החיצים בצידה השמאלי של התמונה, למעלה ולמטה. הם מצביעים על פתחי ניקוז, הנראים כך מקרוב:

וזה הרעיון: מיכלול מנשא חלון-הגג מוקף סביב במרזב (במקרה שלפנינו חלקי המרזב הצדדים והאחורי שלמים אם כי מכוסים חלודה – והקדמי רקוב ומתפורר.) מים יזלו מהגג למרזב, וממנו יתנקזו אל מתחת למכונית בארבעה צינורות גומי העוברים דרך הקורות (החלולות).

הרעיון היפה הזה סובל משני פגמים: הראשון הוא כי פתחי הניקוז הקטנים (קוטר כ 8 מ"מ) נוטים להסתם על ידי עלים ואבק הנהפך בהם לבוץ ופוקק אותם. והשני, היותר חמור, הוא כי עם הזמן מתייבשים צינורות הגומי, מתבקעים ומתפוררים והמים נוזלים מתוכם לתוך המכונית ומשחיתים בה כל חלקה טובה. כל זה מתרחש מאחורי הקלעים כי הצינורות הללו אינם גלויים לעין. כך נראו שאריות צינור הגומי ב-26-453:

A מסמן את מה שנשאר מצינור ניקוז הגג הקדמי ימני. B מסמן את מה שנשאר מצינור ניקוז נוסף – של מסגרת החלון הקדמי – בו לא נעסוק הפעם. שימו לב לחלון העגול בדופן הכפולה של גוף המכונית, שמטרתו לאפשר השחלת צינור הניקוז. מבט מזווית יותר רחבה מראה גם את פתח מוצא צינור הניקוז מהגוף (חץ אדום):

מהלך צינור הניקוז מתואר על ידי הקו הצהוב.

באחורי המכלול מחוברת מנורת התאורה הפנימית של הרובר:

המנורה מקובעת ללוח הדיקט שמוכנה לו בה תושבת יעודית. היא מספקת תאורה חזקה ונעימה ליושב(ים) בספסל האחורי (בוס?) בלי להפריע לנהג, שמלפנים.

עכשיו התעוררה השאלה: מהיכן משיגים את את חלון-הגג עצמו, את החלק הנע שבו, הכולל אמצעי פתיחה ונעילה, ריפוד, מחליקים להקלת התנועה על המסילה – וכמובן, בעל המיתאר והמידות המדויקות. טינו הסביר לי כי חלקים כאלה מיוצרים תמיד קמורים, כדי להקנות להם את החוזק הנדרש, וללא המבלט המקורי קשה ויקר לייצרם מחדש.

גייסתי למשימה את פרדי ומייק וכעבור זמן קצר התבשרתי כי אותר גג של רובר 10 (מודל 46) באנגליה, והוא בדרך אלי. די חששתי מהמכס וממשרד התחבורה שטרטרו אותי ומצצו את לשדי במשלוחים קודמים, אבל הפעם, למרבה ההפתעה, הגיע הגג ה"חדש" ללא סיבוכים מיוחדים, ישר לביתי. כך נראתה המציאה כשהגיעה:

כך נראה החלק הפנימי, הכולל את ידית הנעילה ואת מנגנון הנעילה, שרידי ריפוד ועזרי החלקה. שימו לב ללוחות העץ המשמשים כבסיס לריפוד וכחיזוק למבנה.

זו תמונת תקריב של הידית וסביבתה, המגלה כי הגג הוא תוצרת חברת Weathershields Ltd. of Birmingham, שם ידוע בענף גגות מכוניות יוקרה – עד עצם היום הזה. ידית חדשה כזו ניתן לרכוש כאן:

http://www.ford-aquaplane.co.uk/products/986-weathershields-sun-roof-handle

וכך נראה הצד החיצוני של הגג:

גם כאן הדופן הקדמית היא שסבלה בעיקר.

טינו פירק בזהירות את הגג לחלקיו וקירצף מעליו את הצבע, ואז החליף את החלק הרקוב בחלק חדש שייצר.

הרי תקריב של החלק הישן לרגלי החדש שכבר תפס את מקומו:

המראה את מידת הסיבוך בהשתלה העדינה הזו. בשלב הבא נמסר הגג ל"תרשיש" לניקוי בחומצה וגילוון, וכשחזר ייצר לו טינו מחדש את חלקי העץ, והרכיב הכל מחדש:

גם הקטע הבא ממחיש את מורכבות העבודה:

קיפול המתכת שבקצה המשולש הוא "המחליק" האוחז את הגג על המסילה שלו. על הבורג המהדק אותו להיות חזק ואיתן, כי אחרת עלול הגג להתעופף ממקומו, לנחות על המכונית שאחריך ולעשות בום. וכבר היו דברים מעולם.

עץ ישן לעומת עץ חדש.

*

בינתיים המשיך אורי בעבודה על מסגרת החלון בגג.

חלק רקוב שנחתך מהמסגרת.

וחלק חדש שבא במקומו.

אחרי הלחמה אומנותית וליטוש נראה עכשיו הפתח בגג כך:

וכך הוא נראה כשהגג החדש מונח בו באופן זמני:

גם לתוך מיכלול המסילות והמרזבים נכנס הגג החדש בצורה מושלמת:

התמונה הבאה גם מראה את ההתקדמות בשיפוץ המכלול:

עתה יוכל אורי להשלים את השיפוץ ולוודא פעולה תקינה של הגג במסילותיו. לאחר מכן ימסר המכלול לגילוון, ויורכב חזרה במקומו.

המשך יבוא

הסיבה לכך היתה העדר ידע ממקור ראשון לתצורתן האותנטית. כל פרטי רובר מסדרה P2 שפירקתי עד היום עברו או בלאי חסר תקנה באביזרי הדלתות והחלונות, או תיקון-אילתור בו השתמשו מכל הבא ליד. מאידך, כל הקטלוגים, הסקירות ויתר הספרות שאספתי על מכוניות אלה אינם מתיחסים בצורה מספיק ברורה, ואף לא במונחים אחידים, לחלקי הדלתות ואביזריהן. בוודאי שאין בנמצא הוראות הרכבה מפורטות כפי שנמצאות למשל באתרים המוקדשים למכוניות יותר נפוצות כגון MG או יגואר משנות החמישים ואילך.

הדרך בה נקטתי היתה סקירה מיגעת של קטלוג החלקים של הרובר והצלבתו עם היצע החלפים במקורות הבודדים המוקדשים לרובר P2, חיפוש חלקים זהים באתרים אחרים לפי מילות מפתח, והתיעצות עם אנשי מקצוע ותיקים.

נתחיל בחלונות. כל חלון נתון בתוך מסילת מתכת בעל פרופיל מיוחד, הנועד להתאים לצורת הגלגלים שעל מנגנון העלאת החלונות.

כך נראתה מסילה אופיינית אחרי הסרתה מהחלון:

המסילות נוקו משאריות הגומי היבש והדבק הישן שנותרו בהם ונמסרו ל"תרשיש" לניקוי בחומצה וגלוון. וכך הם נראו לאחר חזרתן:

שתי המסילות התחתונות היו במצב התפוררות (בצד שאליו נכנסת הזכוכית). שלוש האמצעיות הן במצב טוב מאוד, והעליונה (מסומנת ב X) היא רכש טרי ממייק קולדרי.

מסילה זהה ניתן להשיג גם אצל scott old auto rubber שבמלבורן, אוסטרליה:

(מסומנת ב vintage&english ומוכנה לשימוש) סקוט גם יכול לספק את הגומי המתאים, החוצץ בין המסילה והחלון. מייק סיפק גומי זה בצורה קצת שונה, מאולתרת כלשהו:

הגומיה תקופל סביב תחתית החלון ותיתחב איתו יחד למסילה. רמי מ"רם גלס" המליץ לוותר על הגומי הזה ולהסתפק בסיליקון שחור להדבקה – אך לדעתי השימוש בגומי מספק דרגת חופש נוספת למיקום הנכון של החלון במסילה – ההרכבה תהיה קשה (מאד) בכל מקרה.

המסילה נעה, כאמור, על שני גלגלים הצמודים למנגנון העלאת והורדת החלון. אלה שופצו ונוקו כבר ומוכנים להרכבה:

כך נראית מסילה מורכבת על המנגנון:

וכך היא נראית מאידך גיסא:

הקושי המיוחד בשיפוץ מסילות רקובות מודגם בתמונה הבאה, הממחישה את המיתאר שיש ליצור:

קשה ליצרה ללא מבלט מיוחד, ואין טעם ליצרו כל זמן שניתן להשיג מסילה במצב טוב מהמדף אי-שם.

החלונות עולים ויורדים גם הם במסילות יעודיות. המסילות המקוריות שופצו כזכור על ידי טינו והן יהיו מוכנות להרכבה לכשיחודש הלבד המדפן אותן. הכמות הדרושה (אך בצבע הלא נכון – לבן) ניתנת לרכישה ב"גומי תל-אביב" בכ 150 ש"ח.

אבל, מייק קולדרי שלח, ביזמתו, מסילות אלטרנטיביות, חדשות ומרופדות במשהו דמוי קטיפה שחורה, עם שולי פלב"ם. הרי הן סביב המסילות הישנות (כל קטע יספיק לשתי דלתות):

התקריב הבא מראה את מבנה המסילה החדשה:

מיקום פס הפלב"ם שהגיע עם המסילות החדשות עדיין אינו מחוור לי די צרכו. כנראה מקומו בין המסילה והדופן הקדמית של הדלת. הרי תקריב של קטע ממנו:

ומגבו:

יחד עם פס זה הגיעו 20 קליפסים שנועדו להדקו אל הדלת – צריך עדיין למצוא איך:

מצידה השני של המסילה, צמוד למסעד העשוי מעץ אגוז ממורק, אמור להיות מחובר אטם המכונה בשם weather strip. הזמנתי אותו אף כי לא ברור לי לחלוטין איך הוא נראה (כי שרידיו ב 26-453 היו במצב התפוררות מתקדם). גם הוא התקבל, בין כמה וכמה רצועות גומי ולבד אחרות. לפי האורך שהוזמן (10 רגל) זה זה:

לאטימת הדלת יש להשתמש בגומיה העוטפת אותו סביב ומודבקת לקירותיו החיצוניים. גם היא הגיעה:

גומיות מיוחדות נועדו למנוע קירקושים ושקשוקים של הדלתות בעת הנסיעה (או ברמזור). הן מוצמדות לקירות אליהן נסגרת הדלת. בסך הכל נחוצות שמונה כאלה. גם הן כבר כאן:

דלתות הרובר הן מזן "דלתות ההתאבדות" הידוע לשמצה, שצירן פונה לאחור. דלתות אלה חייבות הגנה מפני פתיחת יתר, ובלעדיה יהיו התוצאות מרות מאוד. הגנה זו ניתנת על ידי לוחית ברזל שטוחה המעוגנת מצד אחד לקורת המרכב, חודרת אל הדלת ומוגנת מצידה השני על ידי כרית גומי עבה. כמובן שכש-26-453 פורקה היו הברזלים הללו חלודים עקומים ואפילו שסועים, והגומיות הפכו לעץ יבש ומתפורר. כל זה הוא עכשיו נחלת העבר:

גם את הגומיות הנ"ל ניתן להשיג אצל סקוט:

למניעת רעידות החלון ישנה בדופן כל דלת כרית גומי קטנה, שקוטר צווארה 7 מ"מ. גם כאלו יש לסקוט:

הדלת נסגרת על ידי לשונית הנלחצת אל משטח בעל שתי מדרגות הצמוד לקיר המרכב. זה, אגב, מה שמפיק את ה"קליק" האנגלי הידוע. המדרגה הפנימית היא הסגירה הרגילה והחיצונית היא לאבטחה, כך שגם אם הדלת לא נסגרה לגמרי היא בכל זאת תהיה סגורה. המשטחים הללו נוקו תוקנו וצופו מחדש והם מוכנים להרכבה:

גם מנגנוני הפתיחה-סגירה-נעילה של הדלתות כבר משופצים ומוכנים להרכבה:

שני הארוכים לדלתות האחוריות והקצרים לקדמיות (שימו לב לכך שבכל צמד יש ימין ויש שמאל). שלושת המנגנונים של הנוסעים מאפשרים נעילה פנימית על ידי הזזה נוספת של הידית בכוון מנוגד לכיוון הפתיחה; מנגנון הנעילה של הנהג מאובטח מפני זה, ואפשרית רק נעילה חיצונית – אחרת יתכן להשאיר את המכונית נעולה מבפנים בכל ארבעת דלתותיה וללא אפשרות פתיחה מבחוץ – וכבר היו דברים מעולם. באחד המנגנונים מתקלף ציפוי הכרום. אחרי התייעצות עם טינו החלטתי לא לגעת בו. המנגנון תקין ופירוקו והרכבתו לאחר מכן לשם ציפוי בכרום היא עבודה רבה שיכולה להסתיים בכישלון. זה אלמנט הנסתר לחלוטין מן העין ומשום כך – עדיף לא לגעת בו.

לכל מנגנון שתי ידיות. פנימיות:

הנראות כאן עם כל האביזרים הנלווים הדרושים להרכבתם (עד לרמת הפין שהוא בעצם קצה של מסמר), וגם חיצוניות:

הכוללות בנוסף לנ"ל גם את הגומיות המפרידות ביניהן ובין הדופן החיצונית של הדלת, לבל יפגע הצבע.

גם למנגנוני הרמת החלונות יש ידיות:

וגם הן מוכנות להרכבה. ברשותי גם מכשיר מיוחד המאפשר הרכבה קלה שלהן ללא צורך באקרובטיקת מברגים.

לדלתות הקדמיות היה לרובר מנגנון הרמת חלונות אלטרנטיבי, הנקרא "הרמה מהירה", שאיפשר הרמה או הורדה של החלון בחצי סיבוב. גם הוא, והידיות הארוכות שלו, מוכן לזינוק. כשיגיע הרגע, אחליט באיזה משניהם להשתמש.

ולסיום, הדלתות נעות על צירים, שניים-שניים לכל דלת. כל ציר מורכב מבורג מיוחד, קונוס-כדור, קפיץ ודיסקת אבטחה. וגם הם מוכנים להסתער למקומם, ברגע שיהיה זה מוכן.

הפרק הבא:   http://wp.me/pXLKy-yV

]]> http://lulisml.wordpress.com/2012/01/20/26-453-%d7%97%d7%95%d7%96%d7%a8%d7%aa-%d7%9e%d7%9f-%d7%94%d7%9e%d7%aa%d7%99%d7%9d-%d7%a4%d7%a8%d7%a7-%d7%97%d7%9e%d7%99%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%93%d7%9c%d7%aa%d7%95%d7%aa-%d7%a1%d7%a4%d7%99/feed/ 0 lulisml mesila-halooda mesilot products69 gumihalon manganonhalon mesila1 mesila2 mitaar mesilot1 takriv takriv1 takriv2 klips weather atima kirkoosh hitabdoot grommets6 page53 klik manool pnimiot hizoniot handles quick quick1 zirim http://lulisml.wordpress.com/2012/01/17/26-453-%d7%97%d7%95%d7%96%d7%a8%d7%aa-%d7%9e%d7%9f-%d7%94%d7%9e%d7%aa%d7%99%d7%9d-%d7%a4%d7%a8%d7%a7-%d7%90%d7%a8%d7%91%d7%a2%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%94%d7%93%d7%9c-2/ http://lulisml.wordpress.com/2012/01/17/26-453-%d7%97%d7%95%d7%96%d7%a8%d7%aa-%d7%9e%d7%9f-%d7%94%d7%9e%d7%aa%d7%99%d7%9d-%d7%a4%d7%a8%d7%a7-%d7%90%d7%a8%d7%91%d7%a2%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%94%d7%93%d7%9c-2/#comments Tue, 17 Jan 2012 14:13:59 +0000 lulisml http://lulisml.wordpress.com/?p=2111 להמשיך לקרוא ←]]> עד שיתבררו פרטי דיפון החלונות על בוריים ממשיכים בשיפוץ הדלתות עצמן.

הנה מראה חיצוני של דלת אחורית שמאל בתום פירוק כל תוכנה, ולפני תחילת השיפוץ:

צבע מתקלף ומתפורר, שכבות עבות של חומר פחחים – ומי יודע מה מסתתר מאחוריהם. אורי התלבט זמן רב בשאלה אם למסור את הדלתות לניקוי חול או לא. מצד אחד, בלעדיו צפויה עבודה מתישה ממושכת ויקרה - הסרת הנ"ל במברשת פלדה; מאידך יש סכנה שניקוי חול יעוות את הדלתות ויגרום לנזק בלתי הפיך. הדלת עצמה היא למעשה קופסת פח בעלת דופן קידמית, דופן אחורית וקירות. כך נראה צידה השני, צד פנים הרכב של דלת אחורית ימין:

מבט בוחן על הדלת האחורית השמאלית מראה כי היא עברה כבר תהליכי השתלה בעבר (ראו חיצים):

מן הסתם על מנת לאפשר גישה נוחה אל מסילת החלון – עוד נדון בנושא בהמשך.

מבט נוסף על הצד הפנימי של הדלת מראה כי ניתוח דומה נערך גם מעל (בתמונה) מיקום מנגנון הרמת החלון.

מהו החומר המודבק, מבפנים, לדופן החיצונית של הדלת? התמונה המזוויעה הבאה מעלה חשש שזהו אסבסט:

כן, כך עשו ברובר ולא התבוששו…

חלק מהמשקופים היה במצב ביש:

גם חלק מהקירות גסס ביסורים:

אבל תמונה זו נותנת לנו הזדמנות לראות איפוא ואיך היתה מודבקת הגומיה החיצונית של הדלת, וכיצד היא נראתה (שרידיה מסומנים בחיצים).

את הדופן הפנימית ואת הקירות ניתן למסור לניקוי חול ללא חשש, וכך נעשה לבסוף, בהנהלת ערן:

ארבע הדלתות ממתינות לניקוי.

והנה הן בזמן הניקוי

אחרי שהדלתות חזרו החל התהליך הממושך של הסרת הצבע וחומר הפחחים מעליהן

שחשף עם סיומו שהדלת שבתמונה עברה תיקונים רציניים בעבר ושהיא סובלת מריקבון לא רק בקירות ובמשקוף, אלא גם בדופן הקדמית.

בתום המירוק במברשת ברזל מרח ערן את הדלתות בחומץ והניח לו "להעלות את החלודה" מהן במשך כמחצית השעה.

כך נראית אחת הדלתות הקדמיות כשהיא "מעלה חלודה".

לסיום נשטפו הדלתות היטב, נצבעו בצבע מגן והחלה עליהן עבודת ההטלאה.

כך נראית עכשיו הדלת שצילום הקיר הגוסס שלה נראה למעלה:

זה הזמן להזכר בסימוני צירי הדלתות שהוצאו לניקוי בזמנו מהמרכב http://wp.me/pXLKy-nT

הרי הטבלה שהכנו אז:

שמאל קדמי למעלה P2

קדמית ימין למעלהP4

אחורית שמאל למעלה P6

קדמית ימין למטה P8

קדמית שמאל למטה P10

ימין מאחור למעלה P12

שמאל אחורית למטה P14

ימין מאחור למטה P16

 ועכשיו מתגלה פישרה: על המרכב מורכבים מתלי הצירים בעלי המספרים זוגיים, בעוד שעל הדלתות מורכבים המספרים האי זוגיים, וכך לדלת שמאל אחורית למטה יתאים מתלה ציר P14 על המרכב,  ו- P13 על הדלת.

*

בעוד העבודה על המרכב והדלתות נמשכת, הסתיימה הרכבת הפגוש האחורי, עם ה D-Lamps ששוחררו סוף-סוף מהמכס, והמספרים החדשים. גם הגומיות שבעדן עוברים תומכי הפגוש את הכנפיים האחוריות הגיעו וממתינות לתורן.

הפרק הבא:   http://wp.me/pXLKy-yp

המכוניות האנגליות ידועות בצליל הטריקה המשובח של דלתותיהן, המצוידות במנגנוני Wilmot-Breeden, שהם גם יצרני הפגושים של הרובר:

כשהתקרב תורן של הדלתות להשתפץ התחלתי לאגור עליהן מידע, ובראש ובראשונה על דרך תפעול החלונות ואטימתם, הרכבתם ופירוקם, אך לא פחות מכך גם על הידיות, המנעולים ויתר אביזרי הפירזול כגון צירי הדלתות.

אבחנה נושנה עוסקת בדרך בה בודקים בני עמים שונים מכוניות: אמריקאים בועטים בצמיגים, גרמנים שוכבים תחת המכונית, צרפתים גוהרים על תא המנוע והאנגלים – טורקים את הדלת ובוחנים את הריפוד.

לאנגלים מסורת ארוכה של בניית כרכרות ומרכביהן, ובהיותם עם מעמדי מאד כל אביזר סימל משהו שמעבר לתכליתו השימושית. כי יש ידית ויש ידית, יש דיפון ויש דיפון, יש בורג עץ ויש בורג עץ – הם לא נבראו שווים.

היכן עוד תמצאו אתרי מכירות המוקדשים כולם למוצרי ריפוד ופירזול של מכוניות עתיקות, כגון woolies :

http://www.woolies-trim.co.uk/

או Paul Back :

http://www.vintagecarparts.co.uk/categories/vintage-car-parts-rubber-and-sponge-parts

 המומחים טוענים כי לאסקימוסים בקוטב שלושים מילים שונות המתארות פתיתי שלג – עד כדי מפותחת הרגישות שלהם לנושא וגדולה הרזולוציה; מומחים אחרים טוענים כי לבדואים שלושים מילים שונות המתארות גמלים, אבל לדעתי, ומתוך עיון באתרים הנ"ל, לאנגלים שלוש מאות, אם לא יותר, מילים שונות המתארות אביזרי פירזול ואיטום של מכוניות עתיקות, ולעיתים השמות הללו הם גם שמות נירדפים, כלומר שמות שונים לאותו פריט.

הבעיה שעמדה, ועדיין עומדת בפני היא כזאת:

לא נשאר לנגד עיני דגם שלם ואותנטי של דלת רובר P2 מתפקדת, ובספרות (הענפה למדי) שברשותי לא רק שתאורה חלקי בלבד, אלא גם ששמות החלקים השונים אינם עיקביים ואינם יוצרים תמונה ברורה וחד משמעית של מי נגד מי ואיפה.

קחו למשל פריט בעל מק"ט רובר 67203 המכונה glazing strip for door windows ואורכו הנקוב בקטלוג הוא as required דהיינו "כמה שצריך" (שזו גם תשובת בית-הספר לשאלת לקוח של רולס-רויס: “כמה כוחות סוס?”). אז כמה צריך, ולהיכן בדיוק מחברים\מדביקים אותו?

ישנם שלשה מקורות יעודיים לאביזרי פירזול עבור רובר P2: האחד הוא מייק קולדרי בנוטינגהם, אנגליה, השני הוא scott old auto rubber במלבורן אשר באוסטרליה, והשלישי, בייסיס, נמצא ממש ברחוב הראשי - של רנוויק, ניו-זילנד. רנוויק נמצאת במחוז היין מרלבורו שבצפון האי הדרומי ותמיד יהיו מוכנים למכור לכם שם גם בקבוק יין משובח, עם הגומיות.

כמה עולה ה-glazing strip בכל אחד ממקומות אלה? קשה לדעת, כי באף אחד מהם לא נקראת הגומיה הזו בשם זה ממש.

מייק קולדרי קורא לה, כנראה, outer brush strip ואולי inner weather strip? סקוט קורא לה, כנראה, Door draft seal (עליה הוא גובה 55.38 דולרים אוסטרליים לכל דלת) – אבל אי אפשר היה להציל מפיו מה היא בדיוק והיכן היא יושבת.

באתר הניו-זילנדי דווקא יש תאור של מוצר:

אבל שוב, לא ברור אם זה המוצר המבוקש, ואיזה אורך נחוץ – והוא גם יקר בטירוף.

במקורות הלא יעודיים, כגון woolies ודומיו שוררת אותה אי-בהירות.

אז מה, כמה, וממי להזמין?

*

בשלב זה התחלנו לפרק את הדלתות ולהתחקות אחר כל רמז לדרך הרכבתן הנכונה מחדש, כדי להשיב אליהן את זוהר נעוריהן האבוד.

עבר מפואר (ועתיד מזהיר) - אבל ההווה קשה:

פירוק מנגנוני החלונות והמנעולים היה כרוך בעיקר בכמויות נדיבות של שמן לשיחרור ברגים. במקרים אחדים היה הכרח לקדוח את הבורג החלוד. המנגנונים נוקו, גולוונו, נבדקו על ידי טינו ונמצאו תקינים (פרטים נוספים כאן: http://wp.me/pXLKy-qn ).

השלב השני היה שליפת החלונות מתוך הדלתות. את החלונות הקדמיים ניתן היה, בקצת אקרובטיקה, לשלוף מתוך הדלתות. אולם את החלונות האחוריים אי אפשר היה להוציא ממקומם בלי לפרק תחילה את המסילות המובילות אותם.

מבט מהצד על מבנה המסילות ואחזקתן:

המסילות עצמן מדופנות בלבד שחור. יש להן פרופיל ח שרגליו מכופפות כלפי פנים, כדי להחזיק את הלבד במקומו.

הלבד גם מכסה על ברגי הפח המקבעים את המסילה למסגרת החלון, ושוב, אי אפשר היה להוציאו ממנה שלם, כמו שאי אפשר היה להבריג החוצה את כל ברגי הפח – היה הכרח לקדוח אחדים מהם.

בחלקן התחתון מהודקות המסילות לדלת על ידי תפסנים – אלו היו ברובם חלודים ושבורים. לכל דלת יש שתי מסילות: “ארוכה" (בחלק העליון) ו"קצרה". הקצרה זהה בכל הדלתות, והארוכה של הדלתות הקדמיות שונה מן הארוכה של הדלתות האחוריות.

מסילות הדלתות האחוריות.

המסילות נמסרו לטינו לניקוי וישור. טינו גם שיחזר את התפסים המהדקים את החלק התחתון של המסילה לדלת.

עתה ניתן היה גם לשחרר את הזכוכיות העליונות שבכל דלת - “מגיני הטפטוף":

וגם לבדוק את החלונות עצמם:

מחזיקיהם הוסרו בעזרתו האדיבה של רמי מ"רם גלס" ונשלחו לגילוון.

משקופי החלונות ולוח השעונים עשויים מעץ אגוז מלוטש, ואמורים להראות כך:

המשקופים מורכבים על חלקו התחתון של החלון, בדלת. הסרת אחד המשקופים של 26-453 גילתה מאחוריו את השרידים העלובים הבאים:

התחתון שבהם מזכיר את ה weathersrip מניו-זילנד. האם לכך התכוון המשורר? האם זה ה glazing strip for door windows המיסתורי?

אני מנסה לברר זאת ונתקל בקשיי תיקשורת רציניים. אבל התשובה  תינתן בקרוב.

הפרק הבא:    http://wp.me/pXLKy-y3

“היה נראה כאילו מעולם לא היינו ולא עשינו, אלא תמיד הלכנו כאן בשביל שבמדבר, עולים גבעה אחת קלה ויורדים במדרון קל אחד, ומגיעים אל הגבעה השניה, ורואים את השלישית, ועולים אל השלישית ורואים את הרביעית, ומן הרביעית אל החמישית, ומזו אל השישית ואיני זוכר כבר כמה היו, והשמש להטה כל-כך, עד שברור היה כי לעולם לא נגיע למקום מן המקומות, לעולם לא תהיה אחרת, וככה ככה בשביל החם נמשיך לעולם, ואין בעולם לא בית ולא אמא ולא משפחה ולא כל דבר אחר – אלא שביל ארוך וחם ועייפות…” אמר המשורר, והוסיף: "וממשיכים.”

אורי, וערן שבא לעזרתו, נאבקים בחלודה ובפח המתפורר. טינו מגויס למבצעים מיוחדים ואני עוסק בעיקר בלוגיסטיקה ובמחקר: מאתר חלקים אבודים בקצות העולם ונאבק נואשות בביורקטיה הכרוכה בהבאתם ארצה.

אז הפעם חדשות נמוכות: חדשות מן הרצפה.

הפילוסופיה של מתכנני הרובר גרסה שאל לו למכונאי לזחול מתחת למכונית ולעבוד שם בתת תנאים. במקום, הם תכננו ריצפה מתפרקת ונשלפת המאפשרת גישה לרוב, אם לא לכל, חלקי המכונית מבלי לזחול תחתיה.

מבט דרך ה"אין גג" מגלה כי רק חלק קטן מקרקעית המרכב מחובר אליו באופן קבוע.

החלק הזה כולל את בסיס הכסאות הקדמיים (A) אליו מעוגנות המסילות עליהן הם יכולים לנוע לפנים או לאחור; תעלת גל ההנע (B) אליה צמודה התושבת לידית מעצור היד (C), הדומי הרגליים של הספסל האחורי (D) והמסגרת שלו.

ניתן לראות כי ה"הדומים" הם החלק הנמוך ביותר במרכב, ומהווים בעצם מעין זוג כיורים ובשנים הרבות בהן היתה המכונית מאופסנת במחסנים מאובקים ודולפים הצטברו בהם מיים שגרמו להם להחליד עד התפוררות:

אורי חתך את החלקים הללו והסיר אותם מהמרכב:

לא רצוי להחליף את הקטע הזה בסתם חתיכת פח חלק, כי השקעים בשתי-וערב מקנים לו התנגדות לעיוות ותורמים לקשיחות המרכב. כדי ליצר אותם אילתר אורי מבלט:

שעליו ריקע את הפח:

עכשיו ניתן היה לחזור ולרתך המיקטע למקומו:

אחרי ניקוי יסודי במברשת ברזל וצביעה בצבע מגן נראה עכשיו החלק הקבוע של הריצפה כך:

מבפנים, וכך מבחוץ:

תמונה זו מראה היטב גם את החלקים החסרים כביכול בריצפה, ושנועדו לחלקיה הנתיקים.

שמונה חלקים נתיקים משלימים את הריצפה, ומתוכם הגיעו עם המכונית רק שלשה. חלק מהיתר היה ברשותי מתורמות היסטוריות, וחלק נאלצתי ליבא מאנגליה. כולם היו מכוסי חלודה ובוץ.

כך נראו "הדומי" הכסאות הקדמיים:

הם נוקו, תוקנו ונשלחו לגילוון. וכך הם נראים לאחריו:

התמונה לא עושה צדק עם פרטי קרש ההקשחה שבתחתית המכסים. הקרש משמאל הוא מקורי, ואחרי שנוקה מהגריז והבוץ שדבקו בו במשך השנים התברר כי הוא במצב טוב בהרבה מהפח שמעליו: קשוח, חזק, טרי. עץ אלון סקוטי ששימש בוני אניות. המתאר שלו מעוגל ויש בו חריצים מדורגים אלכסוניים המתאימים לשקעים ולבליטות שבפח. הקרש החסר שוחזר ביד האמן של טינו ושני חלקי הריצפה הללו מוכנים עכשיו להרכבה.

המגרעות המלבניות בחלק הקידמי (העליון בתמונה) נועדו למכסי הדיקט של פתחי המגבה (ג’ק). להזכירכם, גם המגבה של הרובר מופעל מתוך המכונית, בלי שיש צורך לצאת מתוכה ובוודאי לא לזחול תחתיה (רטוב באנגליה וקר). השקע המנוקב שבצד המגרעות נועד ל"קליפס" קפיצי המהדק בדרך כלל את הדיקטים הללו למקומם. כשמתעורר הצורך במגבה, מרימים את השטיח שלפני המושב הקדמי, מסירים את מכסה הדיקט, תוחבים לתוך הפתח שנוצר את המגבה – ומגביהים!

גם מכסי הריצפה שמתחת למושב האחורי עברו תהליך דומה.

לפני:

ואחרי:

בתמונה הבאה נראה אחד מהם במהלך התיקון, כשהקטע הרקוב שהוסר ממנו לימינו.

פנלים אלה מצויידים במנעולים שגם הם עברו תהליך ניקוי וגילוון דומה:

פנל נוסף שהיה חסר הוא מכסה בית המצמד. קיר האש ברובר צמוד ממש לבית המצמד ואילולי היה פנל זה נתיק מהמרכב לא היתה אפשרות להפריד את המנוע מתיבת ההילוכים (ולחבר חזרה) כשהם בתוך המכונית.

המכסה שהשגתי באנגליה (פרדי) הוא של מכונית בעלת הגה ימני, כמובן, אבל 26-453 היא מתת-הזן הנדיר בעל ההגה השמאלי. הפתחים מימין נועדו לדוושות, ופרט לניקוי היה גם צורך לסתום אותם. בהמשך הם יפתחו מחדש, משמאל. גם מכסה זה עבר גילוון:

נותר להשלים את העבודה על שלשה מכסי ריצפה נוספים:

המכסה האמצעי האחורי – עדיין בדרך.

מכסה המפרק האוניברסלי הקדמי – נמסר לגלוון וטרם חזר.

מעטה תיבת ההילוכים – ממתין להחלטה אם לתקן את הקיים או לרכוש חדש.

המשך יבוא.

וכמו שבמדינות הפרריה שלטה הסקי בתמונה ואין בילתה שולטת אירווינג במדינות החוף האטלנטיאירווינג היה יזם נמרץ וקשוח שהתחיל בעיירת מנסרות קטנה בניו-ברונשוויק כסוכן מכירות של פורד מודל T, הוסיף לסוכנות שלו תחנת דלק ושרות, ומשם הלך והתפשט לרשת שלמה, הקים לה בתי זיקוק משלו ובאמצעות רכישות ומיזוגים הפך לאחד מגדולי הטייקונים בקנדה, עם כל מה שידוע לנו עליהם, קשרי הון שלטון וכו’ וכו’. החברה המשפחתית שהקים היא אחת החברות הפרטיות הגדולות בצפון אמריקה. בזקנתו העביר אירווינג את השליטה בחברה לבניו מאישתו הראשונה והוא עצמו פרש לברמודה החמימה והעליזה ובעיקר הפטורה ממס שם בילה בנעימים בחיקה של וויניפרד המעושרת.

נסענו בנחת בכביש מס’ 1 הקנדי, “כביש החוף", לעבר סנט-ג’ון – כשלפתע נשמעו קולות טרטור מחרישי אזניים מכיוון הדיונות שבצד הדרך, ונראה היה שמתרחשים שם דברים מסעירים. עצרנו בצד הדרך להתבונן:

חבורת צעירים מנסה את כוחה בזינוקים מעל פלג מים באופנועי שטח.

הילדים היו מרותקים ולי הזכיר הדבר את אימוני אופנועני הצבא הבריטי ברחובות של ימי ילדותי. כל ילדי המושבה היו מתאספים, בחורשת אקליפטוסים מתחת למה שהיה אז בית חרושת יפאורה, היצרן של ’מיץ-פז’, לראות את הרוכבים האנגלים מזנקים, ב BSA 42 שלהם מעל גבעת הכורכר לערמת חול, מטרים אחדים מתחתיה. חלקם מתהפכים, וחלקם נוחתים בשלום ומיד פונים לסיבוב הבא. לימים ניסיתי את התרגיל בעצמי ברובר האומלל שלי, ופלא שנשארנו שנינו בחיים…

( http://wp.me/pXLKy-3 פרק רביעי).

בקושי התנתקנו מהתרגילים המרתקים והמשכנו לעבר הגבול האמריקאי, מדינת מיין. שוב הכנו את כל המסמכים הדרושים בידינו, דרכונים, ויזות, אישורים - כולל רשימת התכולה בארגזים אשר בנגרר, חתומה על ידי המוכס הציוני ממעבר הגבול בבריטיש קולומביה, וציפינו לטרטור מתמשך.

היה יום סגרירי למדי, ולפני עמדת הגבול האמריקאי השתרך תור לא קטן. שוטר גבול קצר רוח ורעב עמד בתחנה והעיף מבט על לוחית הרישוי של האמבטיה. אמריקאית. “להתקדם!” נופף לנו ביד, כאילו אומר "אין לי כוח בשבילכם, עופו לי מהעיינים". שלום לך אמריקה – חזרנו לגבולך.

המשכנו בכביש מס’ 1 האמריקאי, כביש החוף, והפעם בכוון דרום.

מיין נחשבת לאחת המדינות הלא מפותחות בארה"ב, עם מינימום כבישים מהירים, מחלפים, ותעשיה מזהמת. האוכלוסיה דלילה, הפרקים ענקיים חופי הים אינסופיים והאיים לא יספרו מרוב. המדינה משמשת מקלט לאמנים ובה ישבו בשעתם אלכסנדר סולז’ניצין כשגלה מרוסיה ומרגריט יורסנר כשגלתה מצרפת.

העברנו את הלילה בחניון באחד הפרקים. כרגיל, הקמנו אוהל, בישלנו ארוחת ערב והלכנו לישון משאירים את דלת הנגרר פתוחה, חסרי פחד מגנבים או שודדים.

באמצע הלילה שמעתי רעשים חשודים מכיוון האמבטיה. מישהו מחטט שם בחפצים. זינקתי מתוך שק השינה וחשתי לנגרר. שתי דמויות נמוכות התפרצו ממנו ונסו בשפיפה לחשכה.

לא הבנתי מה קורה. נעלתי את הנגרר וחזרתי לאוהל, מתקשה לשוב ולהרדם. כעבור זמן מה הרגשתי שמישהו נכנס לאוהל עצמו! זינקתי ממקומי והפעם הבחנתי כי הננס מטפס במהירות על אחד העצים הסמוכים!

בואש חסר בושה. כמה פלשים חזקים מהמצלמה הצליחו סוף-סוף להרחיקו ולמנוע ממנו וממשפחתו לחזור לחיק האמבטיה.

למחרת המשכנו דרומה לכיוון ניו-המפשייר, מסצ’וסטס, רוד-איילנד. מצב צריכת הדלק של האמבטיה הלך ורע. עכשיו הספיק לה ליטר דלק לשמונה מאות מטר בלבד, מה שהגביל את הטווח שלה לשמונים ק"מ – בקושי המרחק מתחנת דלק לתחנת דלק. הכרחי לעשות משהו, אך לי היה ברור שלא אוכל לעשות אותו במו ידי, אפילו לא להחליף מצתים ולכוון פלטינות:

לא היה מנוס, אלא להכניס את האמבטיה לשרות במוסך, וכזה שלא מאלץ אותך להזמין appointment מראש, ושיש לו מקום רק בעוד שבועיים…

מצאנו אחד כזה בפרובידנס, העיר הגדולה ברוד-איילנד – הזעירה במדינות ארה"ב. הפרדנו את האמבטיה מהנגרר והאמבטיה עלתה על המגבה. הוחלפו שמן, פילטר אוויר, פלגים, פלטינות וכל זה תמורת 100 דולר (של אז) – וצריכת הדלק ירדה פלאים. האמבטיה שבה לעצמה והסתפקה שוב בליטר אחד קטן לשני קילומטר שלמים!

עכשיו הלכנו והתקרבנו לניו-יורק. אני חששתי מהמעבר דרך העיר הגדולה המפוקקת ומסובכת התנועה עם הנגרר. מה יקרה אם אאלץ לנסוע לאחור באיזה פקק תנועה? עיון במפה הראה כי ניתן להגיע לברוקלין שלא דרך מנהטן אם מגיעים מכיוון לונג-איילנדאת הדרך עושים במעבורת היוצאת מנמל ניו-לונדון שבקונטיקט ומגיעה לאורינט-פוינט שבקצה קצהו של לונג-איילנד.

הגענו לרציף והמתנו בתור.

ממול מעגן המעבורת נמצאת המספנה של ג’נרל דיינמיק הבונה צוללות גרעיניותואיזה הבדל בין המעבורת הקנדית האלגנטית והמצוחצחת והמעבורת האמריקאית הטרנטה!

האמבטיה מתייצבת, כמובן, בתור של המכוניות הגדולות באמת.

מסענו מתקרב לסופו בין שדות תירס שלווים וכפריים של לונג איילנד. לאט לאט משתנה הנוף ונעשה יותר ויותר מיושב, עם תנועה יותר ויותר צפופה. קרוב לחופים נמצאות אחוזות העשירים והמפורסמים, גטסבי הגדול ושו"ת, אבל אנו במרכז הפלבאי, המצ’וקמק. עוצרים באיזה מקדונלדס שכוח-אל ומוצאים בו לזוועתנו חבורת אימהות צעירות ועולליהן, מקושטות בקישוטים זולים מוחאות כפיים ושרות "היום יום-הולדת" (בעיברית). בשביל זה עזבתם את הארץ? אנו שואלים את עצמנו ונסים מהמקום.

הגענו למחסן ועלי להפגין את כישורי הנהיגה ברוורס מפואר לרמפה:

מאחורי ה east river נשקפת מנהטן.

כן, reliable או לא?

מבט נוסף, שלא יחזור, מהמחסן אל העיר :

רואים מה שאני רואה?

הגיע הזמן להחזיר את הנגרר שהתרוקן למגרש של יו-הול בברוקלין.

כשמפרידים בין הדבקים מתברר כי הפגוש האחורי של האמבטיה התעקם לחלוטין מהגרירה המומשכת של הנגרר הכבד. “לישר לך?” שואל העובד השחור של המגרש, ואני כמובן מסכים. העובד נוטל פטיש כבד וקרש ומכה מכות אימים על הפגוש, המתיישר והולך, למרבה ההפתעה. אני סבור שזה הנוהל, אבל לשמע הקולות מגיע במרוצה האחראי על המקום ונוזף בעובד בחריפות "לעולם אל תעשה זאת שוב! אין לך מושג איזה תביעות נזיקין עלולות להגיע!” אני מנחם אותו בטיפ נאה, ואנו יוצאים לכיוון פרינסטון אשר בניו-ג’רסי, לנסיעה האחרונה באמבטיה שנעשתה לפתע קלה וזריזה להפליא.

עמית לעבודה שהחל זה עתה את השבתון שלו במקום קיבל על עצמו למכור אותה, את האמבטיה המגניבה, למרבה במחיר. הוא עצמו לא מעוניין בה אפילו בחינם, למרות מעלליה המפוארים, ולמרות, ואולי בגלל, ששת המטרים ומאות הסוסים.

*

חזרנו ארצה, לרובר ולטרקסיון. הטרקסיון לא הניע, אבל הרובר התניע בלחיצת כפתור והסיע אותנו חזרה לבאר-שבע כאילו לא עברו שנתיים מאז שעזבנו אותו. יתר הפרטים נמצאים כאן: http://wp.me/pXLKy-94

 *

כעבור חודשיים הודיע לנו האיש שלנו בפרינסטון ביבושת כי סוף-סוף מצא קונה לאמבטיה, אחד שהסכים לשלם שמונה-עשר דולר וששים סנט במזומנים עבורה, והרי הם מצורפים בזה.

]]> http://lulisml.wordpress.com/2012/01/13/%d7%9e%d7%97%d7%95%d7%a3-%d7%9c%d7%97%d7%95%d7%a3-%d7%91%d7%90%d7%9e%d7%91%d7%98%d7%99%d7%94-%d7%a1%d7%95%d7%a3/feed/ 1 lulisml Grand_Pre_Irving_2007 bnbb1 bnbb main6 main8 NZ12 snapper1 conecticut-d conecticut3 conecticut4 new-york new-york2 new-york3 bost82-35 http://lulisml.wordpress.com/2012/01/12/%d7%9e%d7%97%d7%95%d7%a3-%d7%9c%d7%97%d7%95%d7%a3-%d7%91%d7%90%d7%9e%d7%91%d7%98%d7%99%d7%94-%d7%95/ http://lulisml.wordpress.com/2012/01/12/%d7%9e%d7%97%d7%95%d7%a3-%d7%9c%d7%97%d7%95%d7%a3-%d7%91%d7%90%d7%9e%d7%91%d7%98%d7%99%d7%94-%d7%95/#comments Thu, 12 Jan 2012 11:01:52 +0000 lulisml http://lulisml.wordpress.com/?p=2026 להמשיך לקרוא ←]]> אנו נכנסים לשלישית והאחרונה מארצות הפרריה (ממערב למזרח): מניטובה, מדינת אין סוף האגמים. מוצא רבים מתושביה הוא אוקראינה, והם עוסקים כאן במה שעסקו אבותיהם שם: מגדלים תבואה. פעם היה נפוץ כאן גם ציד חיות וסחר בפרוותיהם. יחד איתם הגיעו לכאן גם היהודים שלהם והם עוסקים כאן במה שעסקו אבותיהם שם: סחר בתבואה ובפרוות, וכמובן רופאים ועורכי דין. וכמאז ועד היום שניהם שונאים זה את זה ואינם יכולים זה בלי זה.

האמבטיה, צמאה כתמיד, לוגמת באר נפט וגם זקוקה לקצת תחזוקה, אליה מתגייסים הילדים:

מפעם לפעם אנו גם עוצרים בצד הדרך, במקומות המיועדים לדבר, ונותנים להם לחלץ קצת את עצמותיהם:

לילה צלול בוויניפג בירת מניטובה והזוהר הצפוני מופיע בכל הדרו:

הדובה הגדולה נשקפת בעדו.

(בגלל זמן החשיפה הממושך הדרוש השתמשתי בחצובה ובהפעלה פניאומטית מרחוק של תריס המצלמה).

עכשיו אנו מתחילים להדרים לכוון האגמים הגדולים, ונוסעים לאורך חופיהם הצפוניים. זהו השבוע הראשון של הסתיו וצבעיו כבר מתחילים לפשוט במדרונות המובילים לאגם סופיריור:

אנו מבקרים במערכת הסכרים המקשרים בין אגם לאגם, בת’נדר ביי, ובסו-סולט-מרי, וצופים בשלטים הקנדיים הגאים בנצחונותיהם על האמריקאים לפני 180 שנים. שני הצדדים עוד לא שכחו את המלחמה ההיא… ונכנסים למדינת אונטריו הענקית. עוד אגמים ויערות ושדות וכבישים אינסופיים בארכם. לפעמים זה משעמם מישהו:

ואז אנחנו מגיעים לגדולה בערי קנדה – טורונטו, הקרויה בפי הקנדים טרונו. מגדל הרכבת בטורונטו הוא מה-זה-גבוה – ראשו בשמיים:

בעיר התחתית בטורונטו אנו מסתבכים בפקק ענק. מסתבר שדווקא היום מתקיים כאן המרתון של טורונטו ומחצית הרחובות נסגרו לתנועהמאד לא נוח עם האמבטיה הענקית והנגרר המגושם בפקק המזדחל ובתנועה המוסטת לרחובות צדדיים צרים בפניות חדות. יום חם והביל, המיזוג בקושי פועל.

ואז קוטע שרות השידור הקנדי את שידוריו ומודיע כי גלן גולד אושפז. הוא מת ב-4 באוקטובר 1982.

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92%D7%9C%D7%9F_%D7%92%D7%95%D7%9C%D7%93

גלן גולד הוא גיבור קנדי, ואחד האמנים הנערצים עד היום בעולם כולו.

אנחנו מתחילים עכשיו בעליה איטית לצפון-מערב, לאורך נהר הסנט-לורן, המקשר את האוקינוס האטלנטי עם האגמים הגדולים והוא אחד מנתיבי המסחר החשובים בעולם.

פניה קלה (מה זה מאה קילומטר עבורנו) לאוטווה, הבירה הפדרלית, וחניה בצד תעלת הרידואו, המקשרת את הסנט-לורן עם נהר האוטווה הענקי. התעלה נחפרה על ידי האנגלים בימי המלחמה עם האמריקאים. התותחים האמריקאים שלטו על נהר הסנט-לורין וחסמו את נתיב האספקה, והתעלה שימשה מעקף (האוטווה והסנט-לורין מתחברים בהמשך, אך רחוק מקו החזית ההוא).

אנחנו הולכים להשקיף על מערכת הסכרים המחברת את התעלה עם הנהר. מצדה האחד הפרלמנט הקנדי ומצדה השני מרכז האומנות הלאומי (“היכל התרבות"). לפי אמנה בין ארה"ב וקנדה שנחתמה עם בוא השלום ביניהן, השגרירות של כל אחת מהן בבירת השניה צריכה להיות בקשר עין עם בית הנבחרים של השכנה. אז גם השגרירות האמריקאית נמצאת שם (וגם המוזיאון הלאומי לאמנות, ולמלחמה, והקתדרלה הקתולית הלאומית וכו’ וכו’).

וחוץ מזה יש שם גם פרק יפה שבמרכזו עמד תותח ישן. וכל יום, בדיוק ב 12 בצהרים ירה התותח פגז.

התותחן עם קופסת האבק שריפה בידו עוזב את המקום לאחר היריה, ואז:ניצחנו!

זמן קצר לאחר מכן בוטל הנוג הזה והשלווה חזרה לאוטווה.

עוברים את הנהר ואנחנו במחוז קוויבק, והכל משתנה. השלטים בצרפתית (8000 דולר קנס למי שתולה שלט באנגלית) והצ’יפס רווי שמן.

אנו מצפינים והולכים לאורך הנהר. עוברים את העיר הגדולה מונטריאול (מוריאל בפי המקומיים) ואחריה את העיר העתיקה, בירת המחוז, קוויבק.

את המקום גילה הצרפתי שמפליין, ויונה גילתה אותו.

אנחנו מחפשים חניון ללילה אבל גשם זלעפות מתחיל. אנחנו נרטבים מכף רגל ועד ראש, מתיאשים מחניון ונמלטים למלון. האמבטיה הופכת למתלה כביסה:

אחרי קוויבק אנו עוברים לגדה הדרומית של הנהר המתחיל להתרחב שם עד שהוא הופך למפרץ ענק וגדתו הצפונית נעלמת בערפילי האופק.

הגיע הזמן להתחיל להדרים. אנו נכנסים למחוז ניו-ברונשוויק המתכונן במרץ לחורף הקרב ובא.

סמוך למונטקון אנו חוצים את המיצר ונכנסים לנובה-סקוטיה. ההפרש בין הגאות והשפל כאן הם מהגדולים שיש: 9 מטר. ניתן לראות בעין את המים נסוגים ואחר עולים. הסיבה לכך היא צורת המשפך שיש למפרץ: נפח קבוע של מים נכנס או יוצא לפתח המפרץ הרחב, מה שמאלץ את פני המים לעלות ככל שהמפרץ הולך וצר.

אנחנו ממשיכים לחוף האטלנטי, לעיירה המשוחזרת לואיבורג. זו היתה מצודה צרפתית שנבנתה לכבוד לואי החמשה-עשר ונחרבה מאוחר יותר בידי האנגלים. בשנות הששים היא שוחזרה וכיום משחקים רוב תושבי העיירה תפקידי חיילים\משרתים וכו’ במצודה, בבגדי התקופה.

novas1.jpg

הנערה מתעניינת מהיכן אנו ואנו אומרים בגאווה "מישראל". הבעה של שאט-נפש מתפשטת על פניה: “אתם טובחים בתינוקות ובזקנים!” היא אומרת.

“מי אמר לך דבר כזה?” אנחנו מתפלאים. “שמעתי בבוקר ברדיו".

“אף פעם אל תאמיני אם את שומעת דבר כזה. זה שקר! אנחנו לא עושים דברים כאלה!” אנו אומרים לה בהתרגשות.

כשאנחנו חוזרים לאמבטיה אני מוציא את הקלטת של גלן גולד מהרדיו-טייפ ועובר לחדשות ה CBC.

“סברה ושתילה סברה ושתילה סברה ושתילה" לא חדל המכשיר לפלוט.

המשך יבוא

מפרינס רופרט, קולומביה הבריטית, בצפון מערב קנדה, על חוף האוקינוס השקט, ועד ללואיברג, נובה סקוטיה שבמזרח קנדה, על חוף האוקינוס האטלנטי, ומשם דרומה לניו-יורק, ניו-יורק, ארה"ב. סך הכל כ 6000 ק"מ בקרייזלר מודל 72 הגורר כחצי טון אחריו.

לא אלאה אתכם בכל פרטי המסע הארוך, רק כמה הצצות פה ושם.

את פרינס רופרט לא עזבנו לפני שביקרנו במוזיאון המקומי, המוקדש כולו לאמנות ולתרבות האינדיאנית.

היערות האדירים ושפע הדגה (בעיקר דגי סלמון) היו מקור החיים של האינדיאנים. הדגים הגדולים מצטופפים (הצטופפו) בנהרות ובפלגים בכמויות כאלו עד אשר כל שהיה על ה"דייג" לעשות הוא להתכופף למיים ולהוציא מהם כמה דגים שאך רצה. עצים, בכל גודל אפשרי, היו בלי סוף. ועל שני אלה היה מקור חיותו של האינדיאני. החיים היו כה נוחים עד כי לא היה צורך בעצם לפתח שום טכנולוגיה – לא של תקופת האבן ובוודאי לא של תקופת הברזל.

כל כליהם היו עשויים מעץ והעיבוד היה על ידי חריכה מבוקרת בעזרת גחלים. כך נוצרו פסליהם, ה"טוטם-פול" הידועים (ראו תמונה) שהם בעצם גזעי עץ חרוכים. כך בנו את סירות ה"קנו" המפורסמות, וכך אפילו בישלו. איך מבשלים בסיר מעץ? מחממים אבנים גדולות במדורה ומכניסים אותם לסיר, וכך מביאים את המים לידי רתיחה.

דגי הסלמון השמנים לא שימשו רק למאכל אלא גם לתאורה. משחילים לדג (העשיר בשומן – "שמן דגים") פתילה והרי הוא נר. האנתרופולוג הידוע קלוד לוי-שטראוס שחקר את חיי האינדיאנים (“החשיבה הפראית") כתב כי ניתן היה להריח כפר אינדיאני באיזור ממרחק 11 ק"מ…

התחלנו את מסענו מזרחה בכביש 16 חוצים את הרי הקסקד הצפוניים, בין יערות ואגמים. התנועה בכביש דלילה מאד ורוב הזמן היינו הרכב היחיד שנראה מאופק לאופק. לפנות ערב התמקמנו בחניון, ביער של עצי ליבנה.

כשכולם נרדמו חיברתי אזניה לטרנזיסטור וניסיתי לבדוק מה קולטים בסביבה הזאת, באמצע סוף העולם (הרגל נושן של חובב רדיו)? התחנה החזקה היחידה היתה השרות לפריפריה של ה CBC. ומה אוזני שומעות? הפסנתרן מנחם פרסלר, בוגר כפר הנוער בן-שמן ותלמיד של אבא, מרצה על הקונצ’רטים לפסנתר של מוצרט והקשר שלהם לאופרות שלו, עם הדגמות מהקלטות נדירות של ההונגרי ג’זה אנדה. איזה עולם קטן, איזו הרצאה נפלאה! מאז ועד סיום המסע בקנדה המשכתי ערב ערב להאזין להן.

למחרת עברנו את העיירה הנידחת פרינס ג’ורג’, מרכז לתעשית העץ:ומשם התקדמנו לעבר חבל אלברטה, לעבר שלשלת הרי הרוקי הקנדיים – המהדורה הפראית של האלפים השוויצרים.

האמבטיה ומאות סוסיה טיפסו בקלות, בלי להתחמם ובלי להתאמץ בעליות התלולות וגם ירדו בנחת במורדות התלולים.

בעמקים זורמים נהרות אדירים של מי השלגים הנמסים. סוף הקיץ יגיע בעוד שבועיים.

באלבטה התיישב לו גם פלג של כת האמישים, בהם פגשנו כשעצרנו לקניות בעיירה קטנה על אם הדרך. הם מגדלים "מלפפונים של פעם" אותם זללנו בתאוה.

אבל אלברטה לא מתמצה בהרי הרוקי. באדמתה מרבצי אורניום עשירים, מכרות פחם ובארות נפט. ולא רק אלה: מזרחית להרי הרוקי מתחילה ארץ הערבה, הפרריה, בעלת האדמה הפוריה להפליא, ובשלושת חודשי הקיץ הקצרים מגודלים בה אחוזים רבים מתבואת העולם כולו.

הרי מראה אופייני למזרח אלברטה:

כאן כבר הסתיים הקציר ומתכוננים לזריעה. והנה מראה של עיירה מקרית בדרך, ליד תחנת הרכבת:

שלוש ממגורות ענק וחוות מיכלים של שמן האדמה.

את הלילה העברנו באדמונטון, העיר הגדולה, וצפינו בטלוויזיה בבעיות הקשות שהעסיקו אז את אלברטה. בשנת 82 סיים החבל, בן המיליון ומשהו תושבים, את שנת התקציב בעודף – מיליארד ויותר דולרים קנדיים. התעוררה מחלוקת עזה מה לעשות בכסף. הצעה אחת היתה לבנות דירות ולמסור אותן בחינם לזוגות צעירים. הצעה אחרת, בעצם דרישה, הגיעה מצד האינדיאנים. לפי האמנה (טריטי) בין קנדה לאינדיאנים זכאים הללו, תמורת מסירת אדמותיהם למדינה וקבלת חוקיה, בין היתר לחינוך חינם. והתעוררה השאלה "מהו חינוך"? המדינה טענה כי פירושו מגן ילדים ועד סיום התיכון. האינדיאנים טענו כי בימינו פירושו תואר ראשון לפחות, וכל אינדיאני צעיר זכאי לא רק לשכ"ל אלא גם למגורי חינם במעונות, במשך כל הזמן הדרוש לו עד לקבלת התואר.

במה הסתיים הדיון איני יודע כי המשכנו משם לעבר ססקצ’ואן. אבל כדאי לציין כי בקנדה הנאורה משתלם להיות אינדיאני, ממש כמו שבישראל משתלם להיות יהודי. ומשום כך, שם כמו כאן, מי ששמינית מדמו הוא דם אינדיאני\יהודי (מחק את המיותר) – זכאי להטבות. אני בטוח שגם יש אינדיאנים יהודים ויהודים אינדיאנים, והם זכאים לטוב שבשני העולמות.

כדי לאזן את התמונה ראוי לציין את האקלים הנורא של מדינות הפרריה, עם חושך וקור בלתי נסבל בחורף וחום לוהט בקיץ. זו גם הסיבה שכל כך מעט אנשים מוכנים לגור בארצות העשירות הללו.

ססקצ’ואן היא המשך של אלברטה, רק ללא הרי הרוקיז. ללא הרים בכלל. ססקצ'ואן היא המישור המוחלט. הרי קטע כביש באורך 110 ק"מ ללא סיבוב אחד לרפואה.

מעבירים את האמבטיה לקרוז קונטרול, מורידים את הידיים מההגה ואפשר אפילו לחטוף תנומה – אתם רואים עד כמה דלילה התנועה בכביש.

החיטה, אבל, צומחת בפראות:

השמיים התקדרו והחל אחד מגשמי הקיץ העזים, האינסופיים. בלילה דלף האוהל והיה איכס. אבל בבוקר שוב היינו מוכנים לצאת לדרך, לקראת תחנת הדלק הקרובה.

כי פתאום נעלמו להן כל תחנות הדלק הרגילות והמוכרות כגון של או שברון או מוביל ובמקומן שולטת רשת אחת, ואחת בלבד: הסקי!

המשך יבוא.

מסביב סביב התעוררו הממתינים האחרים במאותיהם. המכוניות הסתדרו בתורים שונים לפי הגודל וכמות המשא, והאמבטיה היתה תור אחד לפני המשאיות. נשלחנו לבטן המעבורת ומיהרנו להסתדר בתא שלנו, וממנו לסיפון.

החוף המערבי של יבשת אמריקה כולה נמצא על קו ההתנגשות של שתי פלטות קרום כדור הארץ. הן נכנסות זו בזו, וכתוצאה מכך "מתקמטת" האדמה ונוצרים הרים גבוהים, לא מעטים מהם הרי-געש. כמו-כן נתון האזור לרעידות אדמה תכופות. כתוצאה מתהליכים אלה התפורר החוף המערבי של בריטיש קולומביה וניתק ממנו גוש גדול – האי ונקובר – וכן ניתקו ממנו אלפי גופים קטנים, אלה הם "אלף האיים", ביניהם תשוט המעבורת שלנו היום. להלן קטע מתמונת לווין של נתיב המעבורת בין האיים:

הממחיש עד כמה "רֹעָה הִתְרֹעֲעָה הָאָרֶץ פּוֹר הִתְפּוֹרְרָה אֶרֶץ מוֹט הִתְמוֹטְטָה אָרֶץ" כמאמר הנביא.

את הנתיב כולו בין פורט הרדי לפרינס רופרט ניתן לראות במפה הבאה:משך ההפלגה כ 20 שעות.

חשבתם פעם כמה עצים יש בעולם? כמה יערות? נדמה שרובם התכנסו כאן על אלף האיים של בריטיש קולומביה.

לאיים צורות שונות ומשונות. מה מזכירה לכם התמונה הבאה?

המעבורת פורשת שובל מים גדול בעיקבותיה וילדה אחת מבסוטה

לקטנים יותר הכינו במעבורת מעין כלוב ממולא במזרוני אוויר, והם קופצים עליהם כאחוזי דיבוק, שעות על שעות.

אפילו מלחה יש במעבורת, כראוי למדינה מתקדמת כקנדה, והיא שוטפת במרץ את הסיפון:

כמעט אין ישובים לאורך המסלול, ואלו שישנם זעירים כמוצב במדבר. מאה שנים של בדידות?

רוב האיים והיערות שעליהם הם "יערות בראשית, לא דרכה בהם רגל אדם". לא נשארו הרבה כאלה על כדור הארץ.

אבל כורתי היערות מתקרבים למקום במרץ. אסדה גדולה מלאה בגזעי עצים חולפת על פנינו:

כשיורדת החשכה אנו הולכים לישון בתא, לאסוף כוח לקראת המשך הנסיעה מחר. לפנות בוקר שוב מעירות אותנו שלוש צפירות עמומות, נמוכות. המעבורת נכנסת לנמל ויש להיות מוכנים בזריזות לירידה לחוף. מכונית שאינה מתניעה ויוצאת חוסמת את דרכן של כל השאר.

אנו יורדים מהספינה ופותחים את הרדיו המספר כי יאסר ערפאת ואנשיו עולים עכשיו בבירות על הספינה שתיקח אותם לטוניס.

יצאנו לג’וגינג היומי ברחובות השוקטים של ננימו, אכלנו ארוחת בוקר גדולה במסעדת המלון וב 9:00, אחרי שבדקנו שלא שכחנו כלום, ואחרי תדלוק של האמבטיה הצמאה תמיד, של האמבטיה השתיינית, יצאנו לדרך.

ומיד נתקלנו בשלט ירוק צנוע שעמד לו בצד הדרך ועליו כתוב: “פורט הרדי, 400 ק"מ ".

מה? ארבע מאות קילומטר? כן, ארבע מאות קילומטרים קטנים (רק על המפה) בבריטיש קולומביה הענקית, הריקה כמעט מאדם.

רק בעינינו הישראליות, הרגילות למפה של 1:250000 נראה המרחק בין ננימו לפורט הרדי קצר. כאן זו בריטיש קולומביה.

“ארבע מאות קילומטר? לא נספיק" אמרתי, חיוור.

“תיסע מהר" יעצה האישה.

לא צריך לפצוח בויכוח סרק עכשיו, חשבתי. הנהג הזה לא ינהג במהירות ממוצעת של מאתיים קמ"ש. האמבטיה הזאת, למרות המנוע הנוראי והכל לא תיסע במהירות ממוצעת של מאתיים קמ"ש, ובפרט לא כשהיא עמוסה לעייפה וגוררת יו-הול ענקי. האמבטיה הזאת לא תטפס במעברי ההרים אשר בדרכנו (2200 מטר מעל פני הים – כפיסגת החרמון לגובה) במהירות הנ"ל, ולא תיסע בכביש הצר והמשובש במהירות הנ"ל. אבוד לנו. אנו עומדים להפסיד הזדמנות של פעם בחיים.

ואז עלה רעיון מטופש במוחי. “בטלפון הציבורי הראשון שנראה" אמרתי "אני עוצר, מחייג לחברת המעבורות, מסביר להם שאנחנו מאחרים ומבקש שיחכו לנו!” מספר הטלפון של החברה היה רשום על הכרטיס, ולי לא היה צל של מושג מה גודל המעבורת המדוברת.

אז היכן יש טלפון ציבורי?

מסביב היו רק יערות צפופים, עוד ועוד. מפעם לפעם נראה החוף מבין העצים, אבל זה הכל. וכשהתקרבנו למקום שנראה על המפה כמקום ישוב, התברר שזה חניון של כורתי עצים, שובת ושומם מאדם – כי היום היה יום ראשון.

מיד לאחריו נקלענו לשיירה זוחלת של גוררים. הסתבר כי באי הזה נערכות בימי ראשון של סוף הקיץ תחרויות נהיגה בבוץ, והמכוניות המתמודדות, כולן "משופרות" ומוזרות נגררות עכשיו למסלול הבוץ. לפנינו קו לבן אינסופי בדרך המתפתלת, רווית הפניות העיוורות, ואנחנו בעשרת המטרים פלוס שלנו, עם ההגה בעל הרצון משלו, מתעצבנים, מתעצבנים בלבד, וזוחלים בזנב השיירה.

עברה שעה וחצי מורטת עצבים, עברו מאה קילומטר עד שהגענו לכפר המיושב הראשון. עוד חצי שעה לשעת האפס. אני חייב לצלצל, ומיד.

שיטוט קצר ברחוב היחיד של הכפר העלה כי תא הטלפון הציבורי נמצא ליד המכולת. זינקתי אליו, אבל אז התברר כי יש להאכיל אותו ברבעי דולר קנדיים. את הרבעים האמריקאיים שהיו ברשותי אינו מקבל.

בלי נשימה פניתי למכולת בנסיון להחליף כסף, ושניה לפני נכנסו למכולת חמישה ילדים נושאי שקיות פלסטיק בידיהם. הם נראו כולם כבני משפחה אחת, העתק פחם זה של זה, בגילים שבע, שש, חמש, ארבע, שלוש.

“שלום ג’ימי" פנתה המוכרת במתיקות לבכיר שביניהם "מה שלומך ומה מעשיך?”

ג’ימי דיווח.

"ומה שלום אבא, ומה שלום אמא?”

ג’ימי דיווח ואני ידעתי שאוטוטו המעבורת בורחת.

"ומה שלום סבתא קלואי?” המשיכה המוכרת בתחקיר, וג’ימי דיווח, והשעון תיקתק.

מה לעשות? לחנוק את ג’ימי? לשסע את דבריו? בקנדה זה לא פחות חמור. It isn’t done. עמדתי בתור בשקט, מתפוצץ.

“ואיך אני יכולה לעזור לכם?” הגיעה סוף סוף המוכרת לעצם העניין, עושה את עצמה כאילו היא לא יודעת. כל השבוע אספו ג’ימי וארבעת אחיו קופסאות קוקה-קולה ובירה ריקות, ועכשיו הגיע הזמן למכור אותן למכולת תמורת חמישה סנט האחת, ובתמורה לקנות לעצמם ממתקים!

הטקס נמשך כסדרו: הם ספרו את הפחיות, וחזרו וספרו, ובדקו ככל יכולתם את החשבון מחברים ומכפילים, ולבסוף גם בחרו את הממתקים. וכל אותה עת הלך הזמן ונגרע ותיכף תיכף תיכף…

סוף סוף הגיע תורי ובלי נשימה שלשלתי כמה דולרים אמריקאים בידי המוכרת וביקשתי רבעי דולר קנדיים, וכשאלה היו בידי טסתי לטלפון וחייגתי ביד רועדת.

“חברת המעבורות" ענה קול מנומנם ושליו של בחורה.

“אנחנו מאחרים… שיחכו לנו בבקשה… פורט-הרדי" גמגמתי.

“מה, לא שמעת מה קרה?” שאלה נציגת החברה בתמיהה.

“לא. מה קרה?”

“המעבורת עלתה על שרטון! אין הפלגה היום!”

“מה את שחה!” אמרתי תוך כדי, כשלמרבה הבושה, יורדת עלי רווחה גדולה "ומתי תהיה?”

“תאזין לרדיו, יש דיווחים וגם תהיה הודעה".

חזרתי לאמבטיה עם חיוך גדול ומטופש על פני ובישרתי מה קרה. פתחנו את הרדיו, וכל התחנות עסקו רק בכך.

ומסתבר כי אמש הפליגה המעבורת המיוחלת מפרינס-רופרט דרומה, במצב רוח מרומם. הקפטן נטל עימו ארגז שלם של בירה ותוך שעות אחדות חיסל את כולו.

אז נחה עליו הרוח והוא החליט לפרוץ נתיב ימי חדש בין אלף האיים, נתיב חדש ואמיץ, ולא להמשיך בדרך השגרתית, החבוטה והמשעממת.

את התוצאה אתם כבר יודעים, ועכשיו עוסקים הליקופטרים אחדים בפינוי הנוסעים, כאלף במספר, לחוף מבטחים. על המעבורת נמצאים כשלוש-מאות כלי רכב, ביניהם משאיות עמוסות סחורה, מיכליות ואוטובוסים. מתי יפנו אותם? מכיון שעונת השייט בין אלף האיים מסתיימת תוך שבועיים, ואי אפשר יהיה לארגן את הציוד הדרוש לפריקת המעבורת התקועה בפרק זמן זה – לא יתרחש הפינוי הלז לפני מאי הבא…

וכן, מעבורת חילופית כבר נמצאה והיא עושה עכשיו דרכה לפורט הרדי. ההפלגה המתוכננת – מחר עם שחר…

החלטנו לחגוג את אסון הזולת וישועתנו בחניון יפה וארוחה טעימה.

האמבטיה צלחה את מעברי ההרים בנחת וללא מאמץ ואחרי הצהריים הגענו לחניון בסביבת הנמל של פורט הרדי, וחנינו בין אורנים שגיאים, עתיקים.באופק כבר נראתה מתקרבת המעבורת החילופית

התרנו את הנגרר מהאמבטיה ויצאנו לסיור בפורט הרדי, ששמה גדול מכולה. תפארת המקום הזה והצדקת קיומו הוא מכרה נחושת פתוח אדיר ממדים.

אבל אנחנו כבר ציפינו ליום המחרת, להפלגה בין אלף האיים.

המשך יבוא