ברזלים מעופפים שעושים בום.

פרק א: לולי וסבתא (של הקוביוסטוס) נוסעים לשארם באוטובוס ישן של אגד.

בסוף האוטובוס בכל זאת יצא לדרך, אמנם כמה שעות לאחר שכבר כולם התיישבו בתוכו. כמעט כולם: כי רגע לפני שזזו, הנהג כבר התניע, בא חיליק הרס"ר אמר לנהג "רק רגע" והלך וכל השעות האלה עברו עד שחזר. האוטובוס היה "ליילנד טייגר" ישן בצבע ירקרק מתקלף, שבעודו עושה את דרכו אל מגרש הגרוטאות של אגד נחטף לפתע ונשלח לשרות מילואים אחרון.

הנסיעה מרמלה לשרם-א-שייך תארך כשלוש-עשרה שעות, הובטח, ולולי חשב שזה יותר זמן משאורכת הטיסה לניו-יורק, בדרך לשם – כי הטיסה חזרה ארצה קצרה בשעה בגלל כיוון הרוחות.

הוא ישב לבד, בספסל הלפני אחרון מימין, ליד החלון, הציץ החוצה וקרא ב"קוביוסטוס" לסירוגין. חברו אמנון ציווה עליו לבחור תמיד בספסל הזה לאחר שהאוטובוס מנבטים בו הרבה לנסוע התנגש במשאית גדולה בדרכו לבאר-שבע וכל נוסעיו נהרגו או נפצעו קשה פרט לזה שישב בספסל הלפני אחרון מימין. המשאית פשוט חצתה את האוטובוס, הסביר אמנון, אבל עד שהגיעה לספסל המדובר נבלמה, כי הוא בסוף, כמעט אחרון. אמנם בדרך מופלאה גם נהג האוטובוס נשאר בחיים, אבל אמנון שם לב כי יותר לא הרשו לו לנהוג והוא הפך לקופאי בתחנת אגד, אדיב כזה ומנומס ועצוב, כל הזמן מאחורי האשנב במשקפיים כהים.

למעשה כבר היו לו כרטיסים ועכשיו הוא כבר היה אמור להיות מעל האוקיינוס האטלנטי אבל ביום ראשון כשחזר מהעבודה מצא בבית את צו הגיוס. “עוד יהיו עוד טיסות, זה לא סוף העולם" אמר לו צבן קצין הקישור של פלוגת הקשר שאליו צלצל למחרת דבר ראשון בבוקר, מעין דברי ניחומים אחרי שהבהיר כי השתתפותו בתרגיל חיונית ושהוא לא ישוחרר בשום פנים ואופן. אין מה לדבר על כך שהוא לא יחתום לו על אישור יציאה מהארץ. הוא לא התקשר לצבן בצהריים מיד כשהמכתב במעטפה החומה הגיע לביתו, כי מהעבודה חזר רק בלילה, מאוחר בלילה, כשצבן כבר מזמן לא היה במשרד שלו.

אחרי השיחה עם צבן פנה מיד לוולנשטיין ראש אגף משאבי אנוש שהיה גם קצין שלישות בכיר במילואים והלה בחן את הצו ביסודיות ואמר שאין מה לעשות, ומשני טעמים: על צו גיוס למילואים ניתן לערער עד שלושים יום לפני תחילתם, והצו הזה הגיע רק שמונה ימים לפניהם, ואי לכך המועד האחרון לערעור כבר חלף עבר לו, וחוץ מזה זהו צו חרום עליו חתום אלוף, ראש אכ"א בכבודו ובעצמו, ועל שכזה בכלל אי אפשר לערער. "זה לא משנה שמי שחתמה בפועל זו רב"ט רותם הפקידה של הרלשי"ת שלו" אמר וולנשטיין, "אם היא עשתה זאת ברשותו".

לולי חזר הביתה מאוחר, כי זה חצי שנה הוא נשאר בעבודה עד מאוחר בלילה כדי להספיק לסיים את המחקר שאותו הוא אמור להציג בפגישה ברייט-פטרסון. “כאן רק קשרים יעזרו", אמר וולנשטיין, "תתקשר לקצין הקשר שלך ושכנע אותו".

אבל צבן קצין-הקישור אמר שאסור לו בפקודה לתת לחיילים את מספר הטלפון או את הכתובת של קצין הקשר. זה היה קצין קשר חדש שלולי מעולם לא פגש בו, לא ראה אותו ואפילו לא ידע את שמו. כל הפלוגה שלהם, בעצם כל החטיבה שלהם אורגנה מחדש אחרי פינוי אבו-רודס והוא בקושי הכיר שם מישהו ולהפך.

בין עצי שיטה מדובללים וואדיות צחיחים צהבהבים הגיעה סבתו של הקוביוסטוס, הבבולנקה, לקרלסבאד ברכבת מיוחדת ומשרתיה נשאוה באפיריון לגרנד הוטל.

האוטובוס לעומת זאת עצר בשקם של אילת להתרעננות קלה. הוא עצר שם גם בלילה השני של מלחמת יום כיפור, אבל אז כל החטיבה נסעה לשרם, לא רק פלוגת הקשר לבדה, בחמישים ואחד אוטובוסים שבאף אחד מהם לא היה גלגל רזרבי או מפתח גלגלים, ובאילת אטדגי הקוון עזב אותם, הלך לדפוק זונה ולא חזר. בסוף החליטו לא לחכות לו יותר והמשיכו בלעדיו. אטדגי הגיע לשרם רק באמצע המלחמה עייף אך מרוצה.

הפרויקט שבראשו עמד לולי היה סודי מאד. רק למעט מאד אנשים היה מותר לדעת על קיומו ומטרתו, וצבן קצין הקשר ואפילו הסמח"ט לא נמנו אתם גם בחלומותיהם, ולו היה אסור להסביר להם איזה נזק נגרם לפרויקט למדינה ולעם מכך שלא טס לפגישה ברייט-פטרסון. כשנרגע קצת הודה בפני עצמו שבינתיים, מה שברור הוא שלו עצמו, ובעיקר לעתידו נגרם נזק ודאי, וזה מרגיז אותו לא פחות ואולי יותר מאשר הנזק לנ"ל. “תפסיק לזבל! פוטפיץ', פוטפיץ'! בוא הנה אני אתן לך קצת כסף" אמרה הגברת הזקנה והוציאה מתיקה ארנק רכוס היטב, וחילצה ממנו מטבע בן עשרה גולדן: “לך ושים אותו מיד על הזירו".

מאילת עד נואייבה הימרה הזקנה חזור והמר על הזירו בניגוד לעצות כל המומחים שהקיפוה ולחרדת ליבם. ובכל הימור חזרה וזכתה וחזרה ושמה את כל זכייתה על הזירו מחדש. בנואייבה כבר עמדה זכייתה על שנים עשר אלף גולדן והיא החליטה לפתע לחדול. מבטי הערצה אפפו את האפריון שלה כאשר נשאו בו אותה חזרה למלון, ושיירה קטנה של משרתים הנושאים בסלים את מטבעות הזהב הולכת בעיקבותיה.

אחרי דהב התחיל האוטובוס מזגזג על הכביש מימין לשמאל ומשמאל לימין - דווקא שם מעל התהומות העמוקים נעצמו עיני הנהג שנאבק לשוא בתרדמה שאחזה בו. לא בנסיעה הזו – בקודמת, ההיא, בלילה השני למלחמת יום הכיפורים. האוטובוס שלהם ניתק מהשיירה ונסע לבדו בסביבה המאיימת. לאיש מהנוסעים לא היה נשק כי נשקם חיכה להם בימ"ח בשארם. בין הנוסעים היו שני נהגי אוטובוס מקצועיים שיכלו להחליף את הנהג הרדום אבל הם לא היו מ"אגד" והוא סירב בתוקף לפנות מקומו למי שאינו נושא רישיון אגד. לבסוף נעתר הנהג והסכים שאחד מהם יעמוד עליו ויטלטל אותו כל פעם ששמורות עיניו נעצמות.

למחרת התעכבה סבתא רק לדקות אחדות בקאזינו, ורק מכיון שהרכבת התעכבה, ורק עד שתצא לדרכה חזרה לרוסיה, ובזמן הקצר הזה הספיקה להפסיד את כל זכייתה מאמש ועוד שתי אחוזות. גורל נכדה לא היה טוב בהרבה. ירד חושך, והספר נגמר.

ב. נוגה זיו היפה מפריז מזכירה ללולי סודות אפלים.

כשהאוטובוס הגיע לשרם כבר שררה חשכה כבדה. האוטובוס עצר, הנהג הדליק את האורות הפנימיים ופתח את הדלת, ומיד עלתה ובאה לתוכו קצינה צעירה. היה בה משהו כה יפה וקורן שכל המילואימניקים העייפים והמקומטים חדלו באחת להתגרד ולשיח שיח תפל ועצרו נשימתם. השתררה דממה.

“שלום" אמרה הקצינה וכבשה חיוך, “שמי נוגה זיו, סגן נוגה זיו, ואני השלישה החדשה שלכם".

עיני החיילים בלעו אותה, מתקשים להאמין למראה עיניהם. הדוגמניות על שערי עיתוני האופנה נראות תמיד מושכות ומצודדות בשערן הבהיר, עיניהן הכחולות, עורן הצח ומותניהן הדקיקות אבל זו הייתה לא רק בדיוק אחת כזאת אלא גם חיה מאד, קרובה מאד, אמיתית, ורבת סמכות.

“אני אקרא עכשיו את הרשימה וכל מי שאזכיר את שמו ירים יד ויגיד אני" אמרה סגן נוגה בקול צלול ונעים והחלה לקרוא.

"נעים יוסף, אברמוביץ' אורי, ספקטור זלמן, אטדגי חנניה, שרעבי דוד, לולי לולי…” כאן עצרה "לולי?” והביטה במורד השורות עד הלפני אחרונה מימין והבחינה בו ופגשה במבטו. “אוי שלום!” רצה אליו בשמחה בין שורות החיילים שאוזניהם נזדקפו ועיניהם נפערו והתקרבה אליו והביטה בו בחיבה "אתה זוכר אותי?” הוא לא הבין איך הוא יכול שלא לזכור, אבל לא זכר. “עמנואל, עמנואל זיו – אני נוגה, הבת הקטנה שלו…” אמרה מביטה לו ישר בעיניים "מפריס…” ועכשיו בבת-אחת נזכר בפגישה ההיא שלו עם הנציג של הלשכה לקשרי מדע והמומחה הצרפתי לקרמיקה בליסטית. הם יצאו ארבעה לשייט באגם שביער בולון, עמנואל שהתאלמן לא מכבר עם הבת הקטנה שלו נוגה, לולי, והמהנדס הצרפתי שהסכים להסגיר לידיהם את החלק החסר בפזל, תמורת תשלום ראוי כמובן – חבורה תמימה למראה. נוגה הקטנה ישבה בסירה על ברכי אביה והביטה בסקרנות בשני הגברים הזרים ששוחחו ביניהם באנגלית קלוקלת על עניינים בלתי מובנים לה לחלוטין. ואחרי ששמע מז'אן-פייר את עיקרי הדברים דקלם לה את "גלגולו של מעיל" ודגדג אותה בסנטר והצחיק אותה נורא עם "פרץ פרץ סיח כרכשתא אי המעיל אשר לבשת", אבל זה כבר היה לפני כמה וכמה שנים ובינתיים היא גדלה ובגרה ויפתה ושערה צימח והיא נעשתה קצינה. "אה", אמר לה, "גדלת", והיא אמרה "טוב בטח עוד תהיה לנו הזדמנות לדבר", והוסיפה, "נחמד לראות אותך", וחזרה לקדמת האוטובוס לקרוא את רשימת השמות ולסמן בה סימונים. והוא חשב שכמה חבל שהוא כבר זקן מדי בשביל אחת כמוה וממילא אף פעם לא היה מעז להתחיל איתה.

סגן נוגה סילקה קווצת שיער זהובה מעינה, סיכמה לעצמה משהו ברשימותיה, ואז קראה שמות אחדים ואמרה שירדו כי הם נשארים כאן בשארם ואחרי שירדו קראה לכמה אחרים שהמתינו בחוץ לעלות לאוטובוס. ביניהם הייתה חיילת אחת מילואימניקית. קשה היה לראות אותה באור החיוור של האוטובוס ובכל מקרה יופייה הקורן של נוגה האפיל עליה, אבל זה לא הפריע לה לפזר חיוכים לכל עבר. היא התקדמה גוררת צרור ורוד אחריה עד אליו – דווקא על ידו היה מקום פנוי – וביקשה לשבת על יד החלון. הוא פינה לה את מקומו.

“אתם נוסעים עכשיו לא-טור, שם תשתתפו בתרגיל קשר. ברגע האחרון מישהו נזכר שהסדירים יוצאים בדיוק השבוע לרגילה או להשתלמות וחיפשו מי יכול להחליף אותם בתרגיל הזה ואז נזכרו בכם" אמרה נוגה מחייכת גם היא, "ומה זה כבר עוד מאה קילומטר בשבילכם." והוא, מהנדס שכמותו, מיהר לחשב שאם את ארבע מאות הקילומטר בין רמלה לשארם עשו בשלוש-עשרה שעות אז עד א-טור בחשכה יש להם עוד כמעט ארבע שעות נסיעה.

ג. מה קרה בחושך, ומה קרה פעם, ואיך נראה טיל אחרי שיורט?

קצת אחרי שיצאו לדרך כיבה הנהג את האור ונהיה חושך ונשארה רק טלטלת האוטובוס על הכביש הישן הצר והמשובש, לרוב מנדנד כעריסה אך לפעמים גם חובט חבטה קולנית ומכאיבה. לולי שתק, והחיילת שלצידו לא אמרה דבר, ונראה היה שנרדמה מיד כשיצאו לדרך כי ראשה צנח על כתפו. שערה היה רך וריחני. ירכה החמה נצמדה לירכו. ובהדרגה חש שקרסולה מחליק עלה ורד על קרסולו, כאילו ביקש לעוררו. הוא ניסה להטותה לעבר החלון, כמו שמיישרים ספר שצנח במדף, מניח שאינה מודעת למתרחש אבל היא תפסה בידו, למנעו מכך.

עוד אחת, חשב ובינתיים לא ניסה שוב להרחיקה מעליו אם כי בלבו החליט, כמו גרושו מרקס בשעתו, שעם זו לא יהיה לו דבר, שזה או נוגה או לא כלום.

מהכביש הזה עצמו עלה הבום הגדול אז ביום התכלת השקט בלב הצהריים. בבונקר המפקדה התעוררה המולה רבתי והתרגשות פעלתנית וכולם ניסו לברר מה קרה והיכן. תחנות שלדג הגדולות והקטנות ממטות הגדודים ומהתצפיות בשטח העלו השערות שונות וכיוונים שונים אבל בסוף ראו כולן, וכל אחת מהזוית שלה, את הפטרייה השחורה הגדולה מיתמרת לשמי התכלת. מטוס הסיור הקל שהוזנק מהשדה בראס נצרני גילה משאית ריאו מפוצצת בקילומטר החמישים בכביש שארם א-טור. זו הייתה משאית התותחנים שיצאה כשעה קודם לכן מא-טור גוררת תותח, בארגזה עשרה טון פגזים ותחמושת, ובתא הנהג היו נהג ואפסנאי שבערך שם התעורר לקול ולריח חלקי הצמיג הבוערים המושלכים מהתותח הנגרר לארגז המשאית. “זה יתפוצץ!” צעק האפסנאי שמיד הבין דבר מתוך דבר. "מה יתפוצץ?” שאל הנהג שזה כחצי שעה נאבק בהגה המושך אותו שמאלה. לא היה מקובל עליו שמשהו יכול להיות לא בסדר במשאית שלו – למשל פנצ'ר בגלגל התותח. "התחמושת! אנחנו! עצור!” הנהג עדיין לא החליט אם לתת אימון בדיבורים המשונים הללו או לא, אבל אז האש בארגז שמאחוריו כבר היתה חזקה, והוא לא היה יכול יותר להתעלם ממנה ועצר, ושניהם קפצו החוצה ורצו כל עוד נפשם בם והשתטחו בתעלה אפיים ארצה וכיסו את ראשם בידיהם ואז הכל התפוצץ. כשעבר שם כעבור שבועות אחדים עוד היה העוזי החרוך של הנהג בין שני הכיסאות שרק מסגרות חלודות וקפיצים נותרו מהם.

ואיך נראה טיל שיורט אחרי שיורט הבהבה לרגע במוחו הפגישה שלא מתקיימת, אבל עכשיו הוא היה עייף מכדי להיכנס לפרטים.

לפני חמש-עשרה שנה, כשהיה סטודנט, ביום חמישי בערב, כשכולם חוזרים מירושלים לשפלה באוטובוס החשוך, התיישבה פעם מישהי כזו על ידו. בעיקול הדרך הראשון הצמיד אותה אליו הסיבוב למלוא אורכה, אבל היא נשארה דבוקה בו גם אחרי שהאוטובוס חזר והתיישר ואף פיתלה את קרסולה סביב קרסולו והוא נענה לה והקיף את כתפה בידו כאילו היה חבר שלה והיא הניחה את ראשה על כתפו כאילו הייתה חברה שלו ואז הניחה את ידה על מפתח מכנסיו. מילה לא נאמרה. היא חשה את הזקפה החזקה שצצה תחת ידה וחככה את שדה בצלעותיו. הוא תחב את ידו בין ירכיה, וכך המשיכו כל הדרך ממששים מתמשמשים ושותקים. הוא לא ידע אז שיש בחורות כאלה, הוא כפר בקיומן, ורק שנים מאוחר יותר קרא על הזיון המרוכסן והסתבר לו שזו אינה היחידה וזה אפילו לא ממש חריג ולא היה בזה דבר המכוון אליו אישית. אבל היא הפחידה אותו כשאמרה לו, בכניסה לעיר, ממש בסוף הנסיעה, מילים ראשונות שבכלל אמרה, “אני יורדת כאן אתה בא" וראה בדמיונו מחלות מין וילדים אם לא חבורת שודדים שטמנה לו פח ואמר לה "לא".

ואמנם באמת למחרת בבוקר כשבאה לביתם מונית לאסוף את אביו לשדה התעופה מי אם לא היא ישבה ליד הנהג המשופם, צמודה צמודה אליו, ידה על ירכו, וגם היא זיהתה אותו וחייכה אליו ונפנפה לו בידה לשלום ואמרה לו "אהלן".

הוא הכיר טוב את הדרך, ותהה אם מישהו מהנוסעים, ושכנתו בפרט, יודעים עד כמה היא יכולה להיות מסוכנת. על החוף הלבן הזה, כאן לא רחוק מהכביש, שכב לילה אחד עם הסיירת במארב. הוא בכלל הגיע לשם כדי להחליף את תומר הטכנאי לשלשה ימים, אבל בסיירת התייחסו אליו כאל לוחם מהמניין וצירפו אותו למארב. עם שקיעה יצאו לשטח בג'יפ עמוס מזרנים, משקפת לראיית לילה הנקראת "שפנפן פסיבי" ומקלע. “יש ידיעות שהקומנדו המצרי ינסה הלילה להוריד כוח אל החוף" הסביר המפקד. “אנחנו נפעל כך: כולם ישנים ואחד ער, צופה בשפנפן אל החוף, ליד המקלע. אם מגיעה סירה אל החוף, ויורדים ממנה אנשים, התורן מכניס בהם צרור, מה שממילא יעיר את כל השאר, ואז כולם מזנקים ומסתערים על יורדי הסירה ומחסלים אותם".

תורו הגיע בין אחת לשתיים בלילה. השפנפן השמיע לפרקים שריקה גבוהה ודקה שלימדה אותו כי קרביו החשמליים תקינים. החוף והים נראו מבעדו ירקרקים, סהרוריים, ירחיים. גלים קטנים ירוקים חולניים שטפו ממנו בשורות לא נגמרות אל החולות הירקרקים. דיונות אחרות ולילות אחרים התערבלו בזיכרונו, לחים יותר, קרירים יותר ולא פחות חלומיים. הוא לא ידע איך משתמשים במקלע אבל היה בטוח שדבר לא יקרה, הרי אף פעם שום דבר לא קורה, ולא יהיה שום צורך להשתמש בו. בשתיים וכמה דקות העיר את לוחם הסיירת שלימינו, מסר לידיו את השפנפן ונרדם מיד.

הוא התעורר לקול נזיפה ארסית של המפקד. המפקד עצמו נראה כמי שאינו יודע אם למרוט את שער ראשו הוא או למלוק את ראש החייל עליו ירד.

ומה התברר? בערך בשלוש וחצי הגיעה סירה אל החוף. עשרה מצרים חמושים ירדו ממנה בדממה והחלו להתקדם אל עבר הכביש בו נסע עכשיו האוטובוס שלהם, כולל הוא וכולל החיילת הדבקה בו וכולל כולם גם יחד. תורן המארב התבונן במצרים מבעד השפנפן הפסיבי כמכושף. עשרה מצרים ירקרקים פוסעים להם בדממה חלומית בחולות הרכים הירקרקים. שיתוק אחז בו למראה התמונה הקסומה וגם רחמים עמוקים על חבריו העייפים שעוול להעירם לא בתורם ברעשי המקלע האלימים והוא קפא משותק נאלם דום בעוד המצרים חולפים מולו בשתיקה ככוכב שביט בשמי הלילה או כאנייה על קו האופק. הם עלו על הכביש ונעלמו, ורק אז העיר את המפקד.

שוב הסתובב האוטובוס בחזקה והפעם התיק הסיבוב את החיילת ממנו והצמיד אותה לחלון. היא המשיכה לישון והוא חשב בהקלה שמוטב כך, אם כי חסרה לו רכותה החמימה, המתרפקת והמעוררת.

והאוטובוס הגיע לא-טור.

ד. לילה בימ"ח, שבוש טילים, ומשאית הקשר של ינקול.

“כוס-אמק" אמר זולוטוב כשנכנסו לחדר המגורים שהוקצה להם וחזר ואמר: "כוס-אמק!”.

בדרך כלל במילואים ניסים זולוטוב האפסנאי היה יצור אדיש למדי, בפרט בימים הראשונים בהם היה עליו לנפק ציוד לשאר החיילים בפלוגה. דרוך וממוקד דרש שיחתמו על הטפסים שתחב לידיהם, וחוץ מזה לא עניין אותו דבר, כולל חוסר התאמה גמור בין הפריטים שנצררו בשמיכות ב' הבואשות משמן רובים ישן ושתן, שאותם זרק במהירות למתגייסים ברחבה שליד האפסנאות, ובין הרשום בטופס שהגיש להם לחתימה. דבר אחד בלבד היה יכול להעיר אותו חזרה לחיים: רהיטים. היה לו ביפו בית חרושת לרהיטים אנגליים עתיקים, ועליהם שש לדבר. טוב, גם על בנו הקטן.

“מה קרה, זולוטוב, מה גורם לך פתאום להתרגש?”

“אתה רואה את הפליטיה הזו?” הצביע נסים על מרסס ידני לקטילת יתושים שהיה מוטל הפוך במרכז החדר, "כך בדיוק השארתי אותה כאן לפני חצי שנה בפעם הקודמת כשהיינו כאן! מאז איש לא עשה כאן כלום, אפילו לא נכנס לכאן, תראה את האבק".

“ולמה שמישהו יכנס לכאן?”

“כי…” נסים השתתק וכבה, כאילו הרגיש בעצמו שבעצם שום דבר בלתי-צפוי לא אירע. להפך, ההכרחי קם והיה. "הבטיחו. ולא קיימו. זה הכל.”

“אבל זה היה בימי ינקול," ניסה לולי להעמיד דברים על דיוקם "ינקול הבטיח, וינקול כבר איננו. עכשיו יש לנו מפקד חדש".

לא נשאר הרבה זמן עד הבוקר עד שיתחיל התרגיל והם צנחו בבגדיהם איש על מיטתו כיבו את האור וניסו להירדם. את ינקול הכירו הרבה זמן: הוא קיבל את הפיקוד קצת אחרי ששת-הימים ולא כמו עכשיו עם המפקד החדש – הם כבר ידעו בדיוק מה לצפות ממנו, והוא מה לצפות מהם, בכל זאת עברו יחד שמונה שנים. לולי נזכר שלכן גם לא התפלא כשקיבל ערב אחד טלפון מחיליק הרס"ר שהורה לו בשם ינקול להתייצב למחרת בבוקר בשדה-דב למשימה דחופה.

“אבל אני לא יכול בשום פנים ואופן. מתוכנן לנו למחר תרגיל גדול עם הנ"מ ואני חייב להשתתף בו." התרגיל הגדול עם הנ"מ נועד לבדוק את הרעיון שלו להסטת טילים ממסלולם והיה שלב חשוב בתכנית העבודה של פרויקט שיבוש הטילים.

“עזוב את הנ"מ," השיב לו חיליק, "הנ"מ לא מוציא לך אישורי יציאה מהארץ ולא מאשר לך חופשות כשאתה בשרות פעיל שלא לדבר על כך שהוא לא יכול לשחרר אותך משמירות ומתורנויות מטבח. זה חשוב לינקול אישית, ואני סומך עליך שתהיה שם מחר."

כן, נזכר לולי ושב והתבייש בחולשתו, הוא נכנע לסחיטה והגיע למחרת לשדה-דב, תוהה את מי ימצא שם ולשם מה. את התרגיל הגדול עם הנ"מ השאיר לסגנו שלא ידע לפתור בעיות, אלא רק לעורר אותן, וליבו אמר לו שהתרגיל מועד הפעם לכישלון מר. באולם הכניסה לטרמינל בשדה דוב פגש את אציל, דוד אציל, אצלן לשעבר, האפסנאי הראשי במילואים וסוחר מטבע-חוץ ברחוב לילנבלום בשאר הימים. מאז שכל את בנו במלחמת יום-כיפורים התנדב לכל משימה אף כי יכול היה להשתחרר ולהיפרד סופית מהמילואים. אציל אמר לו שעליהם להשיג כרטיסי טיסה לא-טור וכשיגיעו לשם יתבהרו להם פרטי המשימה. לולי שאל אותו אם הוא השתגע ואיך "משיגים" כרטיסי טיסה? לעמוד על המסלול ולנפנף לטרמפ? ואציל ענה לו בשלווה שילך לפקידה הצבאית שם בדלפק, ושידבר איתה נחמד, אם הוא רק יכול בכלל, והיא כבר תסדר לו משהו. לולי ענה שאין סיכוי, אף פעם לא הולך לו עם בנות, ואציל ענה שהוא חושב שהוא טועה ושילך כבר וינסה. הפקידה נשאה אליו זוג עיניים ירוקות והוא גמגם ואמר לה שעליהם להגיע לא-טור ואם יש לה איזה כרטיסים בשבילם ושלא, אין להם צו תנועה או משהו שכזה אבל הם באמת צריכים. הוא הישיר אליה מבט והיא הסמיקה, ועלעלה קצת בניירות שלה ושוחחה עם מישהו בטלפון ובסוף אמרה שבשום אופן אין לה כרטיסים להיום אבל מחר אם יגיעו בבוקר לטרמינל הצבאי בלוד תהיה משם טיסה של דקוטה והיא יכולה לתת להם אישור להצטרף.

הדקוטה היתה מטוס תובלה מיושן וקטן, ללא מושבים או חלונות אלא רק מעין אלונקות מתוחות לאורכו. מלבדם היו בו עוד חיילים אחדים שבמשך כל הטיסה סיפרו סיפורי זוועה על מנועי דקוטה הקורסים באוויר ועל כני נחיתה של דקוטה המסרבים להיפתח – צרות ידועות ושגרתיות.

אבל הדקוטה המסוימת ההיא בכל זאת נחתה בשלום ובימ"ח א-טור כבר חיכה להם זיקו, האלחוטאי הראשי, לחשוף בפניהם את המשימה.

ואז הסתבר כי לינקול יש אח. לא סתם אח, כי אם מג"ד קשר פיקוד דרום. וכשינקול ביקר לפני זמן מה אצל אחיו בפיקוד הראה לו הלה את משאית הקשר שבנה עבור מפקדו, הלא הוא אלוף פיקוד הדרום. משאית ריאו שלמה, בעלת שלשה סרנים ושישה גלגלים, ועליה יער של אנטנות, לבירינת של מכשירי קשר, והמון מע"דים, דהיינו מערכות יד, שהן האפרכסות שדרכן מדברים במכשירי הקשר, משתלשלות להן מכל עבר, כעטינים של פרה ענקית. והמשאית הזאת באמת הניבה פרות נאים, כי זמן לא רב אחרי שהוצגה בפני האלוף הועלה אחיו של ינקול בדרגה. האח המסור והנמרץ תחב את שרטוטי המשאית ופרטי זיוודה לידי ינקול ולא אמר דבר. והנה הם מועברים בזאת, השרטוטים הללו עצמם, לידינו, בשלמותם, ויש לנו עשרה ימים להכין משאית כזאת גם למפקד של ינקול, הרי הוא מפקד חטיבת המילואים שלנו, המח"ט בכבודו ובעצמו. דברי זיקו.

לולי לא התאפק ושאל "בשביל מה המח"ט צריך משאית קשר?” והוסה מיד בתנועת יד מבטלת ומבטי רחמים. לא זו השאלה, בכלל לא. ואציל שאל, כיצחק בשעתו: “אני יודע היכן מכשירי הקשר (במחסן שלנו) אבל מהיכן ניקח ריאו?” וזיקו אמר שזו לא בעיה. ממש ממול יש ימ"ח רכב, ופשוט ניקח משם ריאו אחד. “נגנוב", קרא לולי לילד בשמו וזיקו הסביר בשלווה כי בימ"ח הרכב שורר ממילא בלגן כזה שאף אחד לא ירגיש, שלא לומר יינזק. “קדימה, לולי," אמר זיקו, "גש לימ"ח רכב ותביא לנו ריאו”. לולי נחשב בעיניהם כמומחה לכל דבר מכני או חשמלי, ומשאיות ריאו בכללם.

שער ימ"ח רכב היה שומם מזקיף ופתוח לרווחה. הבסיס כולו נראה ריק מאדם. בסככות הגדולות חנו בשורה ארוכה-ארוכה וצפופה, זו בצד זו, כמאתיים משאיות ריאו גמלוניות, מאלו ששלחה ארצות הברית בבהילות לארץ במלחמת יום-הכיפורים. לולי נכנס לראשונה שבהן, סובב את מתג ההצתה וניסה להתניע. דממה. הוא יצא מתא הנהג וניגש לבחון את המצברים. הם היו ריקים ויבשים לחלוטין. מתים. גם המשאית השנייה לא התניעה, וגם לא השלישית, והעשירית, והמאה, והמאתיים. כל המצברים של כל המשאיות בימ"ח הזה היו מרוקנים, ונראה שאיש מעולם לא ניסה אפילו לשמרם טעונים.

לולי חש שעל כך – מצברים מוזנחים! – הוא כבר לא יכול לעבור בשתיקה. עד כאן. בצעדים גדולים ונרגזים הלך לחדרו של מפקד הבסיס.

המפקד ישב בנחת על כסא המנהלים שלו מאחורי מכתבה כבדה, שעליה טבלת זכוכית גדולה על גבי מפת לבד ירוק. על הקירות סביבו היו תלויות תעודות הצטיינות והוקרה על השתתפותו באליפות הבסיס בכדורסל ובכדורעף. הרדיו ניגן מזמרת הארץ ומסר ד"ש עם כל שיר, והוא קרא עיתון ספורט ופיצח גרעינים.

“אף אחת מהמשאיות שלך לא מתניעה!” אמר לו לולי ברוגז. “מה יהיה בשעת חירום?”

“איך אתה יודע, אם מותר לי לשאול?” התעניין המפקד. “בדקתי אישית," אמר לולי "ואני גם יודע מדוע. כל המצברים – כולם! – ריקים. אף פעם לא טענו אותם ואף פעם לא הוסיפו להם מים מזוקקים!"

לשמע ההאשמה הזו איבד המפקד מעט משלוותו.

“אני אגיד לך למה זה," אמר המפקד, "זה בגלל שאנשים כמוך יושבים להם בשקט על התחת שם בצפון ולא עושים כלום. מי לדעתך מוכן לשבת כאן בחור הזה ולשרת את המולדת? איזה מין אנשים לדעתך? אתה יודע איזה חומר יש לי כאן, איזה כוח אדם? אפסים אחד אחד בלי יוצא מהכלל. אם אתה רוצה שהמצברים בא-טור יהיו טעונים, חתום קבע ובוא לשרת כאן. נראה אותך. אני לא סובל את הסוג הזה של הישראלי המכוער, כמוך, שיודע רק לבקר.” ולאחר הדברים הללו, לאות כי השיחה הסתיימה ואין יותר מה לומר, נשען לו מפקד הבסיס לאחור בכיסא המנהלים שלו וחזר לעיין בעיתונו, מניח את רגליו הנעולות בנעלי גיבורים אדומות על השולחן היפה.

לולי חזר למחסן הקשר, שבו היו להם מצברים טעונים משלהם וכלי עבודה. זיקו אציל ונסים שהגיע בינתיים גם הוא עזרו לו לסחוב אותם לימ"ח שם החליפו בהם את המצברים המרוקנים של הריאו הראשונה בשורה הארוכה, התניעו אותה ונסעו בה למחסן הקשר מבעד לשער הימ"ח הפתוח.

זיקו היה מסגר מומחה. הוא השיג רתכת חשמלית מאחד הקבלנים שעבדו בסביבה בבניית ימח"ים נוספים ושלשה ימים ריתך מנשאים ותושבות של מכשירי קשר לארגז המשאית, וקדח בה חור מול חור מלפנים ומאחור – הכל לפי שרטוטי האח של ינקול. א-טור רחשה יתושים, ענני יתושים, ונסים הצליח להשיג פליטיה והפך אותה לנשקו האישי.

ביום הרביעי החלו לאכלס את המנשאים במכשירי קשר שהוצאו ממחסן החירום לקראת החיווט ובדיקות הקשר שיתחילו ביום החמישי.

אבל בצהריים הגיעו כמה מכוניות אמריקאיות גדולות ממוזגות מלאות מפקדים: מפקד פיקוד מרש"ל ואתו סגנו ושלישו, ועוד אחדים מהזן הזה, ואתם מג"ד קשר מרש"ל, זיו תדהר. הם נעצרו ליד חורשת האנטנות שצמחה על גב הריאו, ויצאו בכבדות מהמכוניות (אחד מהם פרש הצידה להשתין). “מה זה?” שאל אלוף הפיקוד, ואציל פתח את פיו להסביר בכובד ראש סמכותי את מהות הפרויקט כשזיו שיסע אותו: "זה ינקול המפגר," והאלוף שאל אותו "זו שוב המשאית ההיא שנתקעה לו בראש?” וזיו רק צקצק בלשונו ופרש ידיו לצדדים.

“אתם מתנפנפים מכאן מידית," אמר האלוף "אני לא רוצה לראות אותכם בבסיס הזה אפילו עוד שנייה. ישר לשדה. נוע!”

וכך נשארה הפליטיה על הרצפה באמצע החדר וכך מצאו אותה עכשיו לאחר שישה חדשים.

פרק ה'. בו יסופר איך מתרגלים ממסר בג'בל חמם-פרעון.

עמיקם דורעם הוא סוכן ביטוח שמנמן בימים, כל הימים, ומש"ק קודים וכתבי-סתר במילואים, והוא גם מפקדה של המילואימניקית מהאוטובוס ששמה בכלל תקווה והיא צפנית.

הפלוגה כולה כבר נמצאת במגרש המסדרים של בסיס א-טור מחכה עם הכוחות המתורגלים ליציאה לשטח ובעודה מחכה נפוצה שמועה שנציגי הקצינים השונים יכולים לגשת למטבח ולקבל תפוזים. עמיקם אינו קצין אבל אומר לתקווה “לכי למטבח להביא תפוזים. תגידי שאת מהקמז"ר," “מה זה קמז"ר," שואלת תקווה ועמיקם אומר לה "הטבח הרי לא ישאל אז למה לך לדעת," ותקווה חוזרת כעבור כרבע שעה וחולצתה המופשלת מלאה תפוזים וחושפת קורקבן נאה על מותניים צרים.

זיקו מרוצה למדי: החוליה שלו קיבלה את נמג"ש המח"ט שהוא ללא ספק כלי הרכב המשוריין המשובח שבסביבה – זו דרך הטבע, למי יתנו את הזחל"ם הכי טוב אם לא למח”ט. התרגיל יתרחש במרחבי סיני הגדולים שעוד נשארו בידינו אחרי הסכם הביניים והחזרת אבו-רודס למצרים, ולכן זקוקים בו לתחנת ממסר שתוצב הרחק מכאן – על גבעה רמה שמונים קילומטר בעומק הדיונות. וכוח זיקו הוא שיפעיל את הממסר.

“כוס-אמק ממסר," אומר זיקו "זה אף פעם לא מצליח," כולם כאן (חוץ מתקווה) זוכרים עדיין את הפעם הקודמת שהצוות הזה (מסגר ותיק, כתבנו לענייני רווחה, יועץ מס, בעל חנות פינתית לפיצוחים, ומומחה לאמצעים נגד טילים) נשלח להקים ממסר על ג'בל חמם-פרעון. הדבר היחיד המשותף לכולם היה זיכרון עמום משרותם בחיל-הקשר, חמש-עשרה שנה קודם לכן.

כשהתקרבו אז להר הגבוה והתלול נמלא נהג הזלדה דאגה וסגר את כל המדפים, והם נכלאו במעי הזלדה כבמעי הדג, ורק שמעו עד כמה מתאמץ המנוע, עד כמה הוא מייבב, ואת חריקת שיניו של הנהג המתוח והעצבני באזניות קסדות הקשר שחבשו לראשיהם.

כשהגיחו מבטנה בראש ההר כבר שררה בו אפלה ורוח קרירה נשבה. צלליותיהם של שני אוהלים נסתמנו בחושך: אוהל הודי גדול ואוהל משולש קטן.

לולי הרים את שוליו של האוהל הקטן ומצא אור גדול בתוכו: פנס לוקס בער בו באוושה נעימה מפיץ אור בהיר לבן וחזק על סביבותיו. את מלוא כל האוהל כמעט תפס שולחן עץ שבצדדיו שני ספסלים. ליד השולחן עמד שק תפוחי אדמה וחייל מוזנח עסק בקילופם לתוך סיר ענק מאלומיניום. “אהלן," אמר לו לולי, לא בטוח לגמרי שהלז מכוחותינו, “מה העניינים?”

“בסדר," אמר החייל, "עזרוני באוהל השני, תדבר איתו".

באוהל השני לעומת זאת דלק רק נר אחד, שעשה יותר צללים מאשר אור והטיל אותם מתנועעים על יריעותיו. מספר גברים בגופיות ובמכנסיים קצרים ישבו בו אל השולחן וידיהם פרושות לפניהם כבשעת תפילה או מדיטציה. אחד מהם רמז לו בדממה שישב גם הוא לשולחן ויחריש.

אחרי דקה או שתיים הרים אותו אחד את ידו ואמר, "בנוסח עדות המערב: שלוש ארבע" וכולם החלו לשיר "ורק ירושלים אפס-שתיים" ברצינות ובחגיגיות, וכשסיימו התפנו לקבל את פני האורח והסבירו לו שהם מחטיבת אילת. זו הגזרה שלהם הם פה כבר שבועיים משתגעים משעמום ושעוד מעט יביאו הנה את הצ'יפס הם עושים הרבה צ'יפס ואצלם הרבה זה הרבה, וחוץ מזה הם כאן בתצפית על מפרץ סואץ ותפקידם לרשום כל אוניה העוברת בו, ביום ובלילה, ולשם כך יש להם טלסקופ והוא אפילו מצויד בשפנפן פסיבי לראיית לילה. “ועכשיו מוסקוביץ', החדש, בתורנות," אמר מישהו ועורר גיחוך כלשהו בפני אחדים מהם.

לולי יצא מהאוהל להתבונן בשמי הכוכבים הנהדרים שהתרוממו מעליהם. בערים ובסביבותיהן כבר אי אפשר לחזות בכוכבים, רק במין מקומות כאלה. האור השופע ועולה מהערים מתפזר באטמוספרה ומאפיל על אור הכוכבים. בסן-דייגו שבדרום קליפורניה התקיים אפילו משאל עם בעניין סוג הנורות בהם תשתמש העירייה לתאורת הרחוב. לבקשת מצפה הכוכבים בהר פלומר הסמוך הסכימו התושבים הנדיבים להשתמש בנורות נתרן בלחץ נמוך, ואך ורק בהן, לתאורת הרחובות, אף כי כך יגדלו חשבונות המס שלהם בחצי דולר לחודש. אור נורות אלו מפריע לפעולת מצפה הכוכבים פחות מאור מנורות רחוב אחרות. לולי ידע כל זאת כי פעם ביקר בסן-דיגו בעת ניסוי טיל ששוגר מבסיס הימייה שם, טיל שהשאיר אחריו שובל לבן עד ללב התכלת, אך לולי העדיף שלא להיזכר בכך עכשיו. כאן בג'בל חמם-פרעון הזדהרו להם הכוכבים כמאז ימות עולם בכל זהבם קרובים ודוממים.

כשעיניו הסתגלו קצת יותר טוב לחושך ראה את החדש, מוסקוביץ', על המצוק מעל התהום מחזיק את השפנפן הטלסקופי שלו כאילו היה טובה או בסון ונושף בו בכל כוחו. “מה קרה לך?” שאל בדאגה. “לי לא קרה כלום”, ענה מוסקוביץ' ”אבל הגיע הזמן לנפח את השפנפן". “לנפח את השפנפן?” “זה הנוהל," אמר מוסקוביץ' בגאווה מסוימת, "היום החברה לימדו אותי, השפנפן הזה פועל על לחץ אויר, ויש לו דליפה קטנה. אתה שומע את הצפצוף?” וקירב לאזנו את המכשיר שבקע ממנו קול איוושה חלשה. לולי זיהה את צליל הממיר, ההופך את המתח הנמוך שבסוללת השפנפן למתח הגבוה הדרוש לפעולת השפופרת הקטודית שבתוכו. הממיר טוען קבל, מצפצף כשטוען, ומפסיק את הטעינה ואת הצפצוף כשהקבל טעון, וחוזר ומחדש אותם אחרי שהקבל איבד אחוז מסוים ממטענו. “זה האוויר בורח.” הסביר לו מוסקוביץ' “ולכן צריך כל פעם לנפח מחדש. הצרה ששכחו לתת לנו את המשאבה, ולכן אין ברירה אלא כל הזמן לנפח בפה." והוא שב לנפוח בשפנפן בלחיים מלאות ועגולות, נוכח האויב, תחת שמי הכוכבים המופלאים.

אבל אז נקרא לולי חזרה לזלדה. ינקול המ"פ, ינקול מ"פ הקשר, היה במכשיר ונשמע נואש. לולי ואחרים ניסו פעמים אחדות להסביר לו שממסר אוטומטי חייב לשדר ולקלוט בעת ובעונה אחת, ואת זה אי אפשר בשום פנים ואופן לעשות באותו התדר, בכל אופן לא עם הציוד שבידינו. יותר קל היה להסביר לינקול את ההבדל בין בוזונים לפרמיונים מאשר להבהיר לו את הסוגיה הזו. בפרט הסתבך בקטע של מיסוך ומעבר מתחום כיסוי אחד לשני. "כאשר אתה בתחנה 1 ובתדר א' ותחנה 2, שגם היא בתדר א', ממוסכת – עליך לעבור לתדר ב' ואז תחנה 2 תשמע אותך דרך הממסר שמעביר את השידור מתדר ב' לתדר א' וגם להפך". "אבל היא בתדר א' ואני בב'!" אמר ינקול חלושות ומבטו נזדגג. “כשאינך מצליח ליצור קשר עם תחנה בתדר א' פשוט עבור לתדר ב' “ ניסו לפשט לו אבל הוא לא האמין שכך גם יתר התחנות ישמעו אותו.

“אני לא שומע את זרזיר 5” אמר ינקול.

“כרטיס צהוב" ענה לו לולי, זה היה הקוד למעבר לתדר ב'. ינקול החליף תדר והדבר הראשון שעשה היה לשדר "זרזיר 5, כרטיס צהוב", הוא היה משוכנע שאם הוא החליף תדר על כולם לעשות כמוהו, וזרזיר 5 הממושמע עבר גם הוא לתדר ב' ושוב ינקול לא שמע אותו. תחנות זרזיר אחדות ניסו להסביר לקדקוד איך לעשות מה, מה כן ומה לא, אבל הצליחו רק לסבך אותו יותר ויותר והוא, חושש לסמכותו ולמעמדו, התרגז ונזף בכולם ודרש מלולי להשבית לאלתר את הממסר האוטומטי ולעבור לתיווך, משלח יד אבותיו מימים ימימה. לאט לאט הסתובבה לה הדובה הגדולה על צירה, הוא כוכב הצפון, לאט לאט גוועה השירה באוהל הגדול וגם נשיפות מוסקוביץ' בשפנפן הלכו ורפו, ורק "זרזיר 5 דרכי מקדקוד" "וקדקוד דרכי מזרזיר 5” נשמעו ברמה עד שהאיר השחר.

וכשהגיע הבוקר הגיע למקום הוולוו של ראש עירית אילת, שהעפיל בקלות בעליה התלולה שהזלדה כמעט ולא יכלה לה, וממנו יצא ראש העיר רענן ונמרץ. עזרוני כינס את חייליו מאובסי הצ'יפס והצרודים מזמרה ממושכת וגם מוסקוביץ' התשוש הצטרף אליהם. ראש העיר נאם בפניהם נאום קצר: “חיילים גיבורים! העיר אילת אסירת תודה לכם על תרומתכם לביטחונה ולביטחון ישראל בכלל. אנחנו מעריכים מאד את הקרבתכם ואת עמידתכם האיתנה במשימה שהוטלה על כתפיכם. חזקו ואימצו והמשיכו בדרככם זו! ולאות הערכה נחלק לכם עתה תשורה קטנה.” כאן ליקק ראש העיר את שפתיו והביט בנהגו שקלט ופתח את תא המטען של הוולוו והוציא משם שקיות קטנות שהכילו משחת שיניים ומברשת, תחתונים וגרביים טריים וכן חפיסת שוקולד פרה, שקית לכל חייל.

אז מה, שוב פעם ממסר? אנחנו? לולי ידע שנוספה דאגה נוספת על דאגותיו.

פרק ו'. בו יסופר איך הסתיימו ההכנות לתרגיל ויצאו לדרך.

הוא בדק ביסודיות את הציוד והגיע למסקנה שהכל תקין. עוד מעט יסתיימו ההכנות – אמר להם זיקו בעשר בבוקר, וגם בשתיים בצהריים חזר על כך, ובינתיים הם מקלפים תפוזים ומחכים.

והנה מופיע יחזקאל הנהג. הזחל"ם נוצר בשנות מלחמת העולם השנייה ולכל צורך ועניין הוא כבר צריך להיות במגרש הגרוטאות או במוזיאון לכלי רכב עתיקים, אבל במקום זאת צה"ל שידרג ושיפר אותו ללא הכר. המנוע למשל הוחלף למנוע דיזל מה שהצריך גם את החלפת תיבת ההילוכים; אפילו הגומיות הן חדשות כולן וטריות. נוספו זיווד ותושבות למכשירי הקשר החדישים ולמצברים הדרושים להם – ועוד כהנה וכהנה. אמו יולדתו לא הייתה מכירה אותו, אם לזחל"ם הייתה אימא.

אנשי זיקו העמיסו על ארגז הזחל"ם את הציוד הדרוש להם: תופי ח-8 לטלפון שדה ואיתם טלפונים אחדים; אנטנת "ספוטניק" בתיקי עור מאורכים; גנרטור הידוע בשם פק-פק ואתו קנקן דלק חום; ארגז כלים של טכנאי; ארגז פירות וירקות; ערמה של מנות קרב; שמיכות ושקי שינה;שני מכלי מים גדולים ושחורים; החבילות האישיות של אנשי הצוות, כולל הצ'ימידאן הוורוד של תקווה, חגוריהם כובעי הפלדה וכלי הנשק שלהם ועוד אוהל הודי מקופל על כל יתדותיו וחבליו.

הכבודה הזו גדשה את ארגז הזחל"ם ועלתה על גדותיו אם לא למעלה מזה ואילצה את החבורה לטפס עליה, להאחז בפסגתה בכל הבא ליד ולקוות לטוב.

ומישהו אמר שיוצאים, ויחזקאל התניע את הזחל"ם, וזיקו אמר, "חכה אני רוצה פעם אחרונה לוודא שלקחנו את כל מה שצריך. לידיעתכם אנחנו נוסעים למרחק 80 ק"מ מכאן ונהיה שם לגמרי לבד, נשמור על עצמנו ונרים ממסר.”

ספקטור הקשר אמר שכל מכשירי הקשר שאמרו לו לקחת כולל האס. אס. בי. כאן ולולי הטכנאי בדק אותם וקבע שהם בסדר. לולי אמר שארגז הכלים שלו איתו ושליתר בטחון ארגן גם כמה כבלים ומחברים רזרביים. ותקווה הצפנית חייכה חיוך מתוק ואמרה שכתבי הסתר ומפתחותיהם איתה וגם ארגז הביטחון כאן ושמצידה הכל בסדר. “לאוכל ולמים אני כבר דאגתי," אמר זיקו "יאללה זזים".

ומיד כשיצאו משער הבסיס הבחין לולי ששעוני הרכב עניינו אותו תמיד כי לחץ השמן נמוך מאד וטמפרטורת המנוע מטפסת במהירות. “יש לך בעיה," אמר ליחזקאל הנהג, "כדאי שתעצור ותבדוק מים ושמן." “אני לא אומר לך מה לעשות עם המכשירי קשר ואתה לא תגיד לי מה לעשות עם הזחל"ם," אמר יחזקאל שהיה נהג משאית זבל בעיריית אור יהודה מזה שנים והחשיב את עצמו מומחה רכב. "הכל פיקס פוקס" אמר והכניס לרביעי “זה זחל”ם מח”ט חביבי, הכל מוכרח להיות בסדר, בשוט אין לו ברירה”. הזחל"ם שעט כקילומטר על הכביש הישר והשטוח ואז החל הרדיאטור להעלות ענני קיטור. אפילו לא היה צורך להגיד ליחזקאל "עצור," כי מהמנוע נשמעה דפיקה חזקה והזחל"ם נעצר באחת.

“הלך המנוע," אמר יחזקאל, "אמרתי לכם".

זיקו ירד ועצר זחל"ם אחר שנסע בעקבותיהם. נערכה התייעצות ממושכת. עוד כלי רכב ובהם ג'יפים קלים וקומנדקרים השתתפו בה וזיקו הצביע ופניו לא עמו על הכבודה הצבורה בארגז הזחל"ם: "ייקח לנו חצי שנה להוריד את הכל ולהעמיס על זחל"ם אחר" “תירגע,” אמרו לו "אין זחל"ם אחר. זה מה יש".

“אני מזמין גרר," פסק הסמח"ט, וכולם נסעו, עוזבים אותם שם לנפשם.

פרק ז. בו יסופר איך הגיע כוח זיקו לאמצע המדבר ונשאר בו על אחריותו בלבד.

הגרר הגיע מאוחר אחרי הצהריים. הם היו כבר עייפים רעבים וצמאים ולא שמו לב אם זה גרר צבאי או אזרחי, יכול להיות שאפילו בדואי. הגרריסט החסון, משופם בגופיה אפורה או עביה, רתם את הזחל"ם בשרשרת ברזל הרים את חלקו הקדמי במנוף ויצא לדרך, כשהזחל"ם מדדה אחריו על זחליו בלבד. אף אחד מהנוסעים לא ידע להיכן הוא נוסע ואפילו לא ידע אם לנהג זה ברור או אכפת.

הגרר ירד מהכביש והחל להעמיק לתוך המדבר בין הדיונות. השמש הלכה ונטתה אל האופק ועכשיו הם היו בים של זהב.

תקווה ישבה בראש הערימה ברגליים פשוקות מול פניו של גורן הקשר, שהיה צמוד לדופן הזחל"ם, תקוע בין התד"ל לפק"ל ולא הפסיק להצחיק אותה. היא הפשילה את ראשה לאחור ושערה הארוך צנח אל ערימת הציוד כזנב סוס מזהיב באור השקיעה. ראשו של גורן היה בין ברכיה ופיו לא הפסיק מלהפיק מרגליות. הוא היה כתבינו לענייני רווחה ומבין גדול בשכבות המצוקה.

לאט לאט הלכה דרך העפר וטיפסה לתוככי סיני, וככל שנמשכה כן נהייתה צרה יותר ומשובשת יותר. השמש כבר שקעה ורק רמץ אדום נותר ממנה במערב.

הנהג עצר ואמר "די, יותר אני לא ממשיך". הוא משך בידיות המנוף, להוריד את חרטום הזחל"ם המקולקל חזרה לקרקע, וניתק ממנו את כבל הפלדה. אחר כך תמרן בזריזות את הגורר המגושם שלו, הפנה אותו לאחור, אמר בי ונסע. זמן מה עוד נראו האורות האדומים שבזנבו הולכים וקטנים הולכים ונמוגים עד שנעלמו באחד מעיקולי הדרך. עכשיו הם היו באמצע המדבר, ועל אחריותם בלבד.

לולי ניגש לזיקו ואמר לו: “אני מציע לפרוש פק-פק, להרים אנטנה, ליצור קשר ולהגיד לכולם שאנחנו כאן. יכול להיות שהם דואגים לנו. וגם עוד מעט התרגיל הזה צריך להתחיל". וזיקו פשפש בכיס חולצתו ובכיסי מכנסיו ולבסוף אפילו בדק בתרמיל האישי שלו ואמר "אבל לא קיבלתי הוראות קשר".

פרק ח': דיוקנו של סטודנט צעיר כמילואימניק.

קור הלילה מתחלף בבת-אחת בחום קשה ומתיש ואי-אפשר להישאר יותר אפילו דקה בתוך שק השינה.

אולי לא מתחלף בבת-אחת אבל כשלולי התעורר בשק השינה שלו כבר היה האור מסמא והחום כבד והוא הזדחל לו החוצה והתבונן סביבותיו, מוחה את קורי השינה מעיניו. הרוב כבר התעוררו ממרבצם סביב הזחל"ם, ומישהו כבר טרח על הגזיה הקטנה שלו והכין קפה. גורן ותקווה נראו חוזרים לזחל"ם מהשטח, פרועי בגדים ואניצי עשב בשערם.

זיקו חלץ מעליו את נעלי הצבא הכבדות ופשט את המדים ונשאר במכנסיים קצרים, גופיה וקפקפים, משקפי שמש לעיניו וכובע עבודה לראשו, ובכך שימש דוגמה ומופת לכל מי שטרחו להביא בגדים כאלה מהבית. תקווה הסתפקה בחולצת העבודה הצבאית, מין גרסה של שמלת מיני. זיקו אמר "אחרי ארוחת בוקר נתארגן להקמת האוהל, אז יהיה לנו איזה שהוא צל ונוכל להתחבא מהשמש הזאת, שהורגת אותי. תקוולה מותק, מה דעתך להכין לנו ארוחת בוקר?”

ותקווה צחקה את צחוקה המתגלגל ואמרה לו, "הצחקת אותי. מצאת לך מי שיעשה לך ארוחת בוקר. תהיה ג'נטלמן. תהיה גבר. נראה אותך, נראה איך אתה יודע לפנק," ושלחה למשקפי השמש שלו מבט ממושך.

וכך חטף לו כל אחד איזה עגבנייה ובצע משהו מהלחם ולגם טיפה מהקפה שיזדי הכין ואחר כך התאמצו כולם יחד חוץ מתקווה והרימו את האוהל, אמנם לא ממש כמו שצריך מתוח זקוף ואיתן, אך איכשהו עומד לו עקום ורופף על תרנו ועושה קצת צל. את יריעותיו גלגלו כך שאם תבריז הבריזה תצנן אולי במשהו את הלהט שהלך ונספג בברזנט הכבד המדיף ריח שמן ישן ושתן ומפיץ את החום הנספג בו כאילו היה הוא עצמו גוף חימום.

משב החום העולה מהברזנט, חום חקי בואש, נקשר ללולי מיד עם האבק הדק העולה מן הלס, עם אדמת הלס, עם תועפות האבק האינסופיות שם בצפון הנגב, בתרגיל העוצבתי ההוא שנערך בין שיבטה לבארותיים. כבר חלפו להן כתריסר שנים מאז ועדיין תחושת האבק המכסה לכל, האבק שאין ממנו מנוס עולה בו והוא מתחיל לכחכח להתנער להכות כף בכף ורץ לשטוף את פניו במים.

במילואים ההם דווקא הגיע הצו בזמן וכחוק, 45 ימים לפני מועד השירות, והוא הלך מוועדת הערר התחתונה לוועדת הערר העליונה כדי לשטוח את טיעוניו בפניהן.

“אצלנו במגמת הנדסת טילים מספר המקומות במעבדה ג' מוגבל," אמר בקול רועד לעליונה,שבראשות אלוף-משנה, אחרי שהוועדה דמטה דחתה את בקשתו, "ולכן רק חלק קטן מהסטודנטים של שנה ב' יתקבלו לשנה ג', כמובן אלו שיקבלו את הציונים הגבוהים ביותר בבחינות סוף השנה. אבל זה לא הכל. בבחינות הללו יותר להשתתף רק לאלו שהשלימו את כל חובותיהם בלפחות 14 מעבדות מתוך 18 אפשריות, שש בכל טרימסטר. ומכיון שאתם מזמנים אותי לששה שבועות מילואים, החל בראשית מאי ועד אמצע יוני – לא אוכל לעמוד במכסת המעבדות הזאת בשום פנים ואופן. ואם זה מה שיהיה אז הלכה לי שנה ב', ואיתה הלכו התקוות להתקבל לשנה ג' ולהשלים את התואר, ואיתם הלכו שנתיים משנות חיי, שלא לדבר על כל הכסף שהוצאתי על הלימודים, יותר משהיה לי – ”

אלוף-המשנה פשפש בניירותיו כלשהו הזיח את משקפיו למרומי מצחו וקרא בעיון משהו ואז אמר:

“חמשת אלפים איש מגויסים לתרגיל הזה וביניהם רק ששה טכנאי קשר. בלי קשר תקין אין תרגיל. אתה חיוני. בקשתך נדחית.” והקיש בחותמתו על נייר הבקשה. וכשראה שהעומד לפניו מחוויר ומתנודד הוסיף "דבר עם קצין הקשר שלך. אולי הוא יסכים לשחרר אותך למעבדות ככה פעם בשבוע. אבל זה כבר על אחריותו ולפי המצב בשטח".

הקורס בקינטיקה והנחייה של טילים בליסטיים ניתן בטרימסטר ג' שנה ב' וגם אותו יפסיד והמעט שנותר לו לעשות הוא לקחת את הספר "מבוא לבליסטיקה" איתו לצבא.

כשהגיעו לשטח, גבעת חמדה צחיחה מנוקדת אבנים חומות ושחורות אי-שם בין שבטה לבארותיים, אסף חיליק הרס"ר את חיילי הפלוגה, קשרים קוונים צפנים טכנאים ואפסנאים ואמר להם כך: “בארבעת השבועות הראשונים של התרגיל הזה לא צריך אתכם, כי כל יחידה מתאמנת עם עצמה בלבד, בלי קשר. לעומת זאת מתוכנן מסדר סיום גדול בסוף התרגיל בנוכחות הרמטכ"ל יצחק רבין. ואנחנו נפתיע את כולם ברמת התס"ח שנפגין שם. אנחנו נבריק. החברה האלה,” הצביע על העומדים למולו, "אתם, אתם תאפילו אפילו על משמר המלכה הבריטית ועל הברווזים ההם מהכיכר האדומה וקבר לנין. אתם תהיו לפחות משמר האפיפיור. וכדי שתגיעו לרמה נקדיש את כל ארבעת השבועות הבאים בשלמותם לתרגילי תס"ח. כל בוקר מתשע עד שתים-עשרה – תס"ח. מי שלא יבצע את התרגולת כמו שצריך בבוקר יקבל תרגול נוסף אחרי הצהריים. הפדלאות והארטיסטים יקבלו גם תרגול נוסף בלילה, בנוסף על תורנות שמירה במשמרת שלישית, תורנות מטבח ואי יציאה בשבת. ובכלל, אם יש כאן חדשים שעוד לא מכירים אותי – הרי להם עצה מלב אוהב: אל תסתבכו איתי.”

לולי למד תס"ח במחנה שמונים בפלוגת הכף-למדים שהתאמנו על רובה מאוזר 98 המכונה צ'כי, שיא הטכנולוגיה של המאה התשע-עשרה. חיליק וכל היתר התאמנו על FN הבלגי, רובה שונה לחלוטין, רובה מהמאה העשרים. גם התרגולת בו הייתה שונה ובמיוחד "דגל שק".

“דגל שק!” פקד אז חיליק ומיד זעק "לולי! לולי!!! בוא אלי פזוונג קטן". לולי עזב את השורה האחורית בה ניסה להסתתר והתקרב אליו. “כולם עמוד נוח. לולי דום," פקד חיליק "לולי, דגל שק!” לולי ניסה לעשות מה שעשה עם הצ'כי בזמנו אך המתפס של ה-FN הפריע והכל הסתבך לו בידיים. “אתה צוחק עלי?” נהם חיליק "מה בדיוק אתה חושב שאתה עושה?” “בצ'כי אין את הידית הזו," ניסה לולי להסביר כולו סמוק ונחנק והצביע על המתפס. "תשים לב אני יראה לך מה עושים," אמר חיליק, תיעוב בעיניו, ונטל את ה FN מידי לולי, ופיקד על עצמו "חיליק דום! חיליק,דגל שק!” ולהטט בנשק כמו היה מנצחת של פאראד באמריקה, בניו-יורק בשדרה החמישית, כזו עם רגליים ארוכות חשופות לובשת כוכבים ופסים וחובשת כובעון מצחיק וצועדת בראש, תזמורתה אחריה ושרביטה בידיה כלהט החרב המתהפכת. ולולי שידע שהוא לעולם לא יוכל לעשות את זה, שהוא לא נוצר לדברים כאלה עם רגלי האיקס שלו, אפו הארוך וסנטרו הקצר, ניסה להגיד לחיליק שהוא יתרגל את זה אחר-כך בערב, בחושך, לבדו, אבל חיליק צחק לשמע הרעיון כמעט כמו שחתול צוחק לעכבר שאומר לו "די כבר, גש לעניין בלי משחקים מקדימים". “אנחנו נלמד אותך דגל-שק," אמר חיליק "מי אתה חושב שאתה – סטודנט להנדסת טילים? שמעתי שאתה רוצה לבקש מהמ"פ חופשה למעבדה? בלי דגל שק לא תהיה לך מעבדה! לולי דום!”. הוא החזיר את הרובה ללולי, ועד שהגיעה המשאית עם ארוחת הצהריים משבטה תרגל אותו ואותו לבדו בדגל שק חזור ותרגל לשמחת לב כל הפלוגה.

“אחר הצהריים ניסע כולנו לקיבוץ רביבים, אומרים שיש שם חתיכות" אמר חיליק לפני חלוקת האוכל כשהבחין שמעיני לולי זולגות דמעות "ונמשיך את התרגול שם על הדשא. אולי מהבושה שכל חברי המשק יראו איך אתה עושה דגל שק תעשה אותו סוף-סוף בסדר!”

פרק ט': מה שצריך לעשות כדי להגיע משיבטה לירושלים.

לולי התקשה לתפוס את המ"פ, שהיה יועץ מס ובעל משרד בתל-אביב, ורוב הזמן נעדר מהשטח בגלל ענייני המשרד שלו הדחופים והחשובים. אבל כשהצליח סוף-סוף לחטוף איתו כמה מילים, כשהנ"ל בא לביקור בשטח, התרצה ואישר לו עקרונית לצאת פעם בשבוע, ביום רביעי, לירושלים, למעבדה, אבל שאת הפרטים עצמם יסכם עם סגנו, הלא הוא הסמ"פ.

ביום שלישי לפנות ערב אחרי התס"ח ניגש לולי לסמ"פ הזכיר לו את ההסכמה העקרונית של המ"פ וביקש פס למחר.

הסמ"פ הביט בו במבט מוזר ואמר לו שהוא מאשר לו את היציאה בשני תנאים. התנאי הראשון הוא שקודם לכן יתקן את המרכזייה. בלי שהמרכזנית מודיעה לו, לסמ"פ, שהמרכזייה תקינה – הוא, כלומר לולי – לא יוצא. התנאי השני הוא שבהמשך השבוע ימציא ויפתח צלצלן חשמלי, המצלצל בלחיצת כפתור ולא על ידי סבוב נמרץ של ארכובה קטנה.

לולי העדיף בשלב זה להתעלם מהתנאי השני. היה לו ברור שאו הכלב או הפריץ או שניהם גם יחד ימותו לפני שיוכל להגשים את התנאי הזה כאן במידבר. אבל מה עם התנאי הראשון?

“כבר ערב" אמר לולי, “והמעבדה מחר, רחוק מאד, בירושלים" והסמ"פ ענה לו בשלווה קרירה כי זו בעיה שלו ובלי שהמרכזייה תקינה הוא לא יוצא.

לולי נטל את ארגז הכלים שלו ופנס כיס וניגש לאוהל המרכזייה. זה היה אוהל משולש קטן ונמוך, אפל כולו. יריעות הברזנט שלו עדיין להטו מחום היום ובכל זאת היו סגורות סביב סביב. לולי הסיט אחת מהן ונכנס פנימה, מאיר סביב בפנסו. את רוב שטח האוהל תפס שולחן עץ עליו הייתה מונחת המרכזייה. משני צדדיו ניצבו שני ספסלי עץ. על אחד מהם ישבה המרכזנית שאפילו באור הקלוש של פנס הכיס אפשר היה לראות שהיא שחרחורת ונאווה ושחולצתה מכופתרת רק למחצה. צמוד אליה מאחור ישב קצינון צעיר, סג"מ, ידו על בטנה ולחש משהו באזנה, טומן ראשו בשפע שערה השחור.

לולי הניח את ארגז הכלים על השולחן על יד המרכזייה ואמר "אהלן אני הטכנאי. באתי לתקן את המרכזייה. מה הבעיה?” המרכזנית משכה בכתפיה והוא ראה את רצועות החזייה הלבנות שלה. המרכזנית אמרה "היא לא עובדת" והוא שאל "מה בדיוק לא עובד?” והיא רק משכה שוב בכתפיה והטתה את ראשה לאחור סומכת אותו אל כתף הסג"מ.

לולי התיישב על ידה, היה שם צפוף וירכו נלחצה לירכה, ואמר לה לנסות לקשר את הקמב"ץ עם הסמ”פ. “אני לא יכולה לסובב את הצלצלן" אמרה המרכזנית והוא חש איך יד הסג"מ הזריזה מעבירה רעד בגופה "הוא לא זז" “אני אסובב אותו עבורך" אמר לולי "ואת תקשרי" הצלצלן באמת זז בקושי אבל זז והוא הצליח לסובב את הידית הקטנה, אלא שגם אז לא נוצר הקשר.

“טוב דבר ראשון אני אסדר את הצלצלן" אמר "ואחר כך נראה מה שאר הבעיות”. הוא שיער שמישהו לפניו שימן את הצלצלן העתיק בשמן רובים או בשמן מאכל, אולי רצה כך להקל על המרכזנית היפה אבל פעל בניגוד לכל הנהלים וההוראות. את הצלצלן אסור לשמן! השמן סופג אליו את אבק הלס וכל קרביו הופכים תוך זמן קצר למקשה מאובנת אחת.

לולי פירק את הצלצלן מהמרכזייה ועבר לצד השני של השולחן, לאחוריה.

הסג"מ לחש דברים באזני המרכזנית והיא צחקקה. לולי פירק את הצלצלן לגורמים והיה בטוח שהוא שומע את הסג"מ מתיר עוד כפתור ועוד כפתור בחולצת המרכזנית עד שלא נשארו יותר כפתורים. הוא הוציא סמרטוט ובקבוקון בנזין מארגז הכלים שלו והחל מוחה ביסודיות אך בעדינות את עקבות השמן והלס מחלקיו הפנימיים של הצלצלן ומגרון המרכזנית עלו אנחות קטנות כבועות מתפקעות בחשכה.

אחרי שהרכיב את הצלצלן מחדש לו הסתובב הלה בנקל מוכן ומזומן לקבל עליו את אשר יביא לו גורלו. לולי חזר איתו לקדמת המרכזייה. עתה היו ידי הסג"מ מעסות את שדי המרכזנית, חולצתה פתוחה והחזייה על ברכיה. ראשה נח על כתפו, מוטה לאחור, ועיניה עצומות. לולי חיבר את הצלצלן חזרה למקומו וביקש מהמרכזנית לנסות שוב לקשר את הקמב"ץ עם הסמ”פ, והיא פקחה את עיניה ותקעה את הפלגים לשקעים המתאימים מבלי להתנתק מהסג"מ ומידיו הצעירות.

אבל עדיין לא נוצר קשר, ולולי ידע שאין לו שום ברירה אלא לחדור לקרביה של המרכזייה. הוא חזר לירכתיים והאיר אותה בפנסו.

הייתה זו מרכזיה עתיקה. יתכן וצבאותיו הנסוגים של הסולטן עבדול-חמיד השאירו אותה לאנגלים שבאו אחריהם וגם אלו נמנעו מלקחת את הדבר הכבד והישן הזה איתם לאי הערפילי שלהם כשחזרו אליו, והורישו אותו לצה"ל. ואפילו בצה"ל הוסיפה המרכזייה הזו להתדרדר עד שהגיעה לבסוף לחטיבה 99 לתחנתה האחרונה. לא היה לו תרשים חיווט שלה, וכל אלפי החוטים הישנים שבה היו כולם באותו צבע חום-אדמה, הבדוד העתיק שלהם מתפורר וקצותיהם חלודים, בלתי ניתנים להבחנה ולבידול, סבך עצום ורב. לא היה כל סיכוי או יכולת לעקוב אחריהם ולגלות מי מהם מוביל מאין ולאן ולמה. ניסיונו כטכנאי אמר לו שרק שתי שיטות יצלחו כאן: דפיקה אדירה באגרוף ברזל שתקיץ נרדמים או משמוש עדין בחוטים, בשורשיהם, משמוש עקשני בלתי מרפה מלווה בלחשושים באפרכסת, עד שפתאום ייווצר מגע רגעי ויסגיר את החיבור המנותק. זה הפתרון האמתי, חשב, אם כי כבר היה עייף מאד, הפתרון האמיתי כי הוא גם הפתרון לטווח ארוך. אנחות המרכזנית הפכו תכופות ורמות יותר והוא פתח בורג אחר בורג בלולאות הכבילה בד בבד עם הפשלת התחתונים מצידו השני של השולחן. בנייר זכוכית שייף את אשיית המרכזייה ואת נעלי הכבל ושב וחיבר את כולם חזרה למקומם. הוא חייב להגיע מחר למעבדה. “שש… שש…” אמר לאפרכסת וסוף-סוף היתה שמיעה עצמית. גם התנועה בעברה השני של המרכזייה, שהפכה לאחרונה לאלימה כמעט ומאד נמרצת שככה פתאום אחרי שהמרכזנית חרחרה "אמלה" והשתתקה.

לולי אמר לה "תני לי את הסמ"פ קשר" בלי לעזוב את מקומו, שומר מרחק ממנה ומבן זוגה חשוף השת, והיא טחנה בצלצלן שלפה ותקעה פלגים והסמ"פ ענה "כוס אמק מי מעיר אותי בשעה כזאת" "תגידי לו שהמרכזיה תוקנה" אמר לה לולי "ושאני יוצא לירושלים, להתראות".

השעה הייתה כבר שש בבוקר ואור אפור החל להאיר את צפון הנגב המחותל ערפל וטל. המשאית לשבטה בדיוק יצאה להביא ארוחת בוקר ולולי הצטרף לנהג ולספק המזון והצטופף איתם בקבינה. “יש הסעה משבטה בשש ורבע" אמר לו הנהג, "ואם יש לך מזל תתפוס אותה, כי אחרת מתייבשים שם. מי כבר עובר בחור הזה בסוף העולם".

הם הגיעו לטרמפיאדה שביציאה משבטה בשש וארבע-עשרה דקות וכבר היה בה תור ארוך של כעשרים חיילים על נשקם ותרמיליהם.

ומיד קמה תנועה בתור הממתינים והם נעו כגוש אחד קדימה. משאית דודג' קלה יצאה מהבסיס ועל ארגזה הפתוח מצטופפים חיילים בעמידה, נאחזים בכל הבא ביד. המשאית נעצרה בטרמפיאדה והנהג הוציא את ראשו מהחלון והכריז "רק אחד! אם יעלו יותר אני לא ממשיך בנסיעה!”

גוש החיילים נע לאחורי המשאית ונדבק אליה כאילו היה איש אחד. ופתאום מילא כוח מסתורי את שריריו של לולי. הוא ידע שהוא נאבק על חייו ולא שיער מה זה יעשה לגופו. הוא פשוט טיפס על הגוש המתגושש, הלך על גבם כתפיהם וראשיהם, ולמרות שהיה האחרון בתור ועייף וכולם שם היו חזקים וגדולים ממנו ניכנס דווקא הוא לארגז המשאית, דווקא הוא מכולם. “די, לא יותר! אני זז!” הכריז הנהג ושילב מהלך ואז ראה לולי יד אחת נואשת מושטת למעלה יד רפה לבנונית של חייל ממושקף שנהדף ונדחף וכמעט נרמס ברגלי הגוש ובלי לדעת מדוע הושיט לו את ידו, אחז בו בחוזקה ושלה אותו מתוך ההמון המתגודד מושך אותו ומושה גם אותו לארגז המשאית שכבר החלה לנסוע ולאסוף מהירות.

ברכבת לתל-אביב ישבו זה מול זה ברווחה בכיסאות המרופדים ולולי סיפר לממושקף בגאווה כי הוא סטודנט שנה ב' ונוסע למעבדה והוא בטוח שיעשה אותה בהצלחה אף על פי שלא ישן כל הלילה ולמרות שלא היה לו זמן להתכונן, כי הוא טוב בדברים האלה. הוא דיבר ודיבר ורק בכניסה לתל-אביב התפנה לשאול את הזר מה הוא עושה ולאן פניו. “אני המרצה שלכם לקוונטים שנה ד'“ אמר הלה ביבושת. “ושוב תודה על העזרה".

פרק י':  על מה חושב מהנדס טילים שיורט למדבר?

גם תקווה החליפה בגדים ועכשיו לבשה כפכפי אצבע, מכנסיים קצרצרים וחולצת טריקו לבנה וטרחה עת מרובה ובקפידה חמורת סבר לנקות את קרקעית מרכז האוהל מאבנים ומקוצים, ולוודא שכולו מרובץ חול רך ונעים למשכב. וכשהייתה סוף-סוף מרוצה פרשה עליו שמיכה אחת וגלגלה אחרת ככרית למראשותיה ואז השתרעה לה בנחת על גבה מפזרת חיוכים לכל עבר, ובפרט ליזדי שהציע לה כוס קפה והתיישב לידה לספר לה בדיחות על מרוקאים, שהצחיקו אותה נורא והיא הביטה לו ישר בעיניים ומפעם לפעם כיסתה בידה על פיה שנפער מרוב צחוק.לבסוף אירע הבלתי נמנע והקפה ניתז מהכוס שהחזיקה בידה השנייה והכתים את חולצתה הצחורה והיא מיהרה לג'ריקן שבזחל"ם והרטיבה איזה סמרטוט במים וניקתה במרץ את הכתם שפשפה אותו בחזקה והחולצה הרטובה נדבקה לשדה ופטמתה נזדקרה בעדה ואפשר היה לראות שהיא לא לובשת חזייה. יחזקאל הנהג הצטרף אליהם עכשיו ואם יזדי ישב לימינה התיישב הוא לשמאלה ועל כל בדיחה על מרוקאים הייתה לו בדיחה על רומנים או על פרסים שדווקא די עצבנה את יזדי אבל הצחיקה עוד יותר את תקווה שכבר השתעלה מרוב צחוק.

יריעת האוהל התלהטה והלכה ולולי החליט לחפש לו מקום אחר מאוורר יותר, מוצל אבל פתוח לשמיים. הוא לא רצה להצטרף לתחרות על תקווה שעמדה להתלקח באוהל, בשבילו זו נוגה או לא כלום, ידע, ולקח איתו את הטרנזיסטור הקטן שלו, אולי ישמע חדשות מהארץ או איזו מוזיקה טובה ממרחקים.

בחדשות דיבר כתבנו לענייני צבא ודבריו חוזקו על ידי הפרשן הנודע דוד שוייצר מ"הארץ”. “הערבים" אמר הפרשן "ינסו בעתיד לקזז את נחיתותם כטייסים כטנקיסטים וכלוחמים על ידי הצטיידות מסיבית בטילים, שבהם קובעות הטכנולוגיה והכמויות ולא רמתו של החייל הבודד,ואיתם המלחמה אינה בין לוחם ללוחם, אלא בין לוחץ כפתורים מוגן לאוכלוסיה אזרחית מפוחדת. ומספיקים חיילים מעטים מאד, מובחרים יחסית, כדי להוציאה לפועל.” לולי חשב שטוב כי הדברים נאמרים אבל ידע כי יש עוד דבר אחד שאותו לא הזכירו הפרשנים: הטילים הם נשק טרור, נשק הפחדה. מטרתם להפחיד את האויב יותר מאשר לפגוע בו, מטרתם להטיל בו מורא ומורך לב ולהשפיל את ממשלתו, וזה נשק יעיל מאד בהתמודדות עם חברה דמוקרטית, בה יקום תמיד הדמגוג שינסה להיבנות מההפחדה הזאת, ולרוב גם יצליח, או יקומו עיתון או תחנת שידור שינסו להגדיל את מכירותיהם בעזרתה, ותמיד יצליחו. הללו יעצימו את הפחד ויגזימו בו ככל יכולתם מציגים את עצמם כפטריוטים גדולים ובפועל משתפים פעולה עם האויב. וכשהציבור מבוהל הממשלה מאבדת את עשתונותיה ומי יודע מה יכול לקרות אז. בדיון התקציב האחרון בו השתתף הגדיר האלוף ופסי, האחראי על המחקר והפתוח במערכת הביטחון את טילי הערבים כ"ברזלים מעופפים, לא מדויקים, שרק עושים בום, וחסרי כל ערך אסטרטגי" ומכאן הסיק ופסי שכל השקעה באמצעים נגדם היא בזבוז משאבים וזמן. לולי ניסה לערער על דבריו ולהגיד כי המציאות יותר מורכבת ויש בה רובד ממשי אבל גם רובד סמלי והחלומות והסיוטים לפעמים יותר ממשיים מהמציאות אבל ופסי שיסע אותו ואמר "ואני יכול להוכיח לך כי אם נניח שמונה שנים יירו עשרים טילים ביום על שדרות יהרגו בסך-הכל בכל השנים הללו גם יחד פחות אזרחים מאשר נהרגים בתאונות דרכים בשבוע אחד, והרי לאלו כלל לא שמים לב, או מקסימום מאשימים את האזרחים עצמם במותם ולא את הממשלה שאינה משקיעה את הדרוש בתשתית, אפילו שכל מומחה יגיד לך שהבעיה היא בתשתית ולא בנהגים. אז אל תבוא אלי עם פסיכולוגיה בגרוש. כי הרוגים מטילים לא שווים יותר מהרוגי תאונות דרכים" ודברים אלו נתקבלו על דעתם של רוב המשתתפים בדיון שגם הוסיפו ואמרו שהדבר היחיד שיפתור את בעיית תאונות הדרכים הוא החמרת הענישה. לא מחלפים, לא גדרות הפרדה, לא נתיבים לרוכבי אופניים – רק איום בבתי סוהר. “חוקים דרקוניים, זה מה שדרוש!” אמרו וכך סוכם הדיון.

הוא יצא משם מדוכדך אבל קיווה בכל זאת שמסעו לאמריקה ישנה את התמונה: אם האמריקאים מתעניינים ברעיון שלו לשיבוש טילים סימן שיש בו ממש, ויותר מכך: סימן שהם חושבים שבכל זאת יש טעם בהתגוננות בפני טילים, לא? ומכיוון שלאחראים למחקר ולפיתוח אצלנו אין ראיה חותכת יותר לערכו של פרויקט מ"כך עושים באמריקה" קיווה שהמסע הזה ישכנע אותם סוף-סוף לתמוך כראוי בפרויקט שלו.

אבל הנה הוא כאן, לא שם, מוכיח לאמריקאים שאי אפשר לסמוך עליו ושהתקוות שווא ידברו.

פרק י"א: משהו חשוד מתקדם לעבר חיילי הממסר.

בריזה קלה נשבה ולולי מצא מחסה תחת סלע גדול על הגבעה. אילו היו להם הוראות קשר היה זה המקום הנכון להציב בו את הזחל"ם ולזקוף את אנטנת הספוטניק, ולהעשות הממסר החזק והשולט בשטח. קולו היה נשמע רם וצלול – והוא הרי קיווה שלפחות זה מה שיהיה.

רחוק רחוק נטשטש האופק באובך כחלחל ועד אליו היה הכל צהוב ושטוח ומוכה שמש. אבל הנה התמר עמוד אבק בדרום-מערב, התנשא התעלעל ושקע.

אחר כך שב העלעול והסתחרר ברוח, קצת יותר קרוב הפעם. לאט לאט התברר כי משהו נוסע ומתקרב לעברם. מישהו ממפקדת תרגיל הקשר? שש-עשרה שעות אחרי שהתרגיל התחיל הבחינו סוף-סוף בהעדרם מהרשת? ואולי מביאים להם הוראות קשר? לולי חשב שכדאי להזהיר את זיקו, שבוודאי יחטוף אם המ"פ ואפילו אם רק הקשר הראשי יראו מה שהולך בממסר שלו, אבל אחר כך חשב שאדרבה, שיחטוף הברדקיסט, ותוך כדי כך חשב שאולי גם יקרה מה שתמיד קורה, כלומר לא יקרה כלום, ונשאר במקומו.

אבל אולי זו חוליה של הקומנדו המצרי שמסתובבת לה בשטח? אולי מחבלים באים לחטוף אותם? כבר היו דברים מעולם. האם כדאי לרוץ למטה ולטעון את העוזי שלו הזרוק בזחל"ם עם ארגז הכלים הקסדה וכל היתר? או אולי עדיף לברוח ולהסתתר רחוק מהזחל"ם ככל האפשר?

כן. הוא כבר היה בסרט הזה. כי ביום הרביעי למלחמת יום כיפור שלח אותו ינקול משארם לווסיט, מוצב קטן בין נואייבה לאילת, לתקן מכשיר קשר שהתקלקל שם. כולם ידעו שהדרך שורצת קומנדו מצרי, ולכן ינקול הצמיד אליו כיתת חיילים, בפיקודו של אציל, לשמירה. אציל בחר שניים מהנועזים והאמיצים שבאפסנאים, את שרעבי ואת זולוטוב, להיות כיתת משמר. וכך הם יצאו שישה לדרך בבובולינה, הרי היא הפולקסוואגן דבל-קבינה שבעליה, והוא גם הנהג, התנדב להיות איתה ועם צה"ל במלחמה. הם נסעו את כל מאתיים הקילומטר המפרידים בין שארם לווסיט בלי שראו בדרך לא איש ולא קומנדו, אלא רק טרשים, תהומות דרמטיים וים סגול, והגיעו לוסיט עם שקיעה.

די מהר התברר כי מכשיר הקשר תקין ורק המצבר שלו התרוקן ואיש לא טרח להטעינו מחדש. "הפק-פק הזה עושה חור בראש, ומסריח" התקיף האלחוטאי המקומי את מבקריו, כי ההתקפה היא ההגנה הטובה ביותר. לולי חיבר את צינור המפלט (ששכב יתום ומוזנח בשק החפצים של האלחוטאי) לפק-פק, הרחיק אותו מחדר האלחוט לכיוון הגדר וחיבר אותו באמצעות הכבל המאריך, שגם הוא נימצא בשק החפצים הנ”ל, למצבר. הפק-פק הותנע בנקל ופקפק לו חרש, ומכשיר הקשר התעורר לחיים חדשים, אבל בינתיים ירד הערב ונהיה חושך. מפקד המוצב יעץ להם לא לחזור לשארם אלא לחכות לבוקר ולנסוע רק באור יום. "הכביש שורץ קומנדו-מצרי המשחר לטרף" הסביר. “אני עוזב עכשיו את ווסיט" הוסיף "ואני והחברה שלי מתפזרים בשטח, איש לנפשו. ההיגיון מאד פשוט: אם הקומנדו המצרי יגיע, הם יתקיפו את המוצב. אין להם משהו אחר לעשות פה. זה הדבר היחיד הבולט בשטח. את יוסקה פה חיימקה שם הם הרי לא ימצאו לעולם, בין האבנים בחושך. וכך אנחנו יכולים לישון בשלווה כל הלילה, לא לדאוג לשמירה, ושיעשו להם ההם מה שהם רוצים. אם תחליטו להישאר כאן, בכל זאת, ולא לבוא איתנו אני משאיר לרשותכם את כל כלי הנשק שלנו, את כולם. הם מסודרים כאן על המרפסת בשורה: מרגמה, מקלע כבד, מקלעון, רובים ועוזים ואקדח זיקוקים.

"כשתתחיל ההתקפה" אמר "תירו פצצת מרגמה, אחר תרוקנו שרשרת מקלע ומחסנית מקלעון ואחריה תירו בכל הרובים והעוזים ובסוף תשגרו זיקוק אדום: זה סימן שיש נפגעים.”

זה היה אז ונגמר שם בלי נפגעים אבל עכשיו, כאן, בשום מקום, נראו תימרות האבק מתקרבות יותר וחותר ולולי חשב שגם אם לא מתקבל על הדעת שהקומנדו המצרי יסע כך בגלוי לאור היום הרי שמספיק דברים שלא מתקבלים על הדעת כבר אירעו עד עכשיו והוא בכל זאת חשד קצת. ואולי אלו מבריחי חשיש בדואים, שאותם בכלל דבר לא יעצור? לאט-לאט ראה שזו משאית, משאית ליילנד חומה, ולבסוף ראה שזו משאית ליילנד צה"לית, משאית של חיל אספקה.

המשאית עצרה ליד הזחל"ם המקולקל והספק-מזון ירד ממנה. “אהלן" אמר לתקווה יזדי יחזקאל וגורן שהצטרף אליהם בינתיים גם הוא, וישבו יחד באוהל צפופים סמוקי לחיים ומלוהטים למדי( רק זיקו וספקטור עדיין ישנו בצל הזחל"ם) “הבאתי לכם קרח." “קרח?” שאל גורן כתב הרדיו "נתבלעה עליך דעתך?” הספק-מזון לא הבין בדיוק מה הוא אומר, לא הכיר את הביטוי, ואמר "זה מגיע לכם לפי התקן. כמה בלוקים אתם רוצים?” “שלושה?” אמרה תקווה מתבוננת סביבה וכל השלושה שהיו איתה פרצו בצחוק "ואיפה לשים אותם?” שאל הספק-מזון "על יד ההוא שם מתחת הזחל"ם" הצביעה תקווה על ספקטור, שנחרותיו היו עולות לשמיים אילולי שכב מתחת לזחל"ם.

פרק י"ב: צוויגנבוים, הגיבור האמיתי.

לולי בא בריצה ואמר לספק-מזון שיגיד בא-טור כשיחזור לשם שאין להם הוראות קשר ולכן הם לא עולים לרשת והספק-מזון אמר שבטח ושהוא מקווה לא לשכוח את זה אבל שמפה הם נוסעים לסנטה-קטרינה ומשם דרך דהב חוזרים לאילת לבסיס מזון ולבית החרושת לקרח ואחר-כך בחזרה לשארם ורק משם יגיעו לא-טור רק בעוד שלשה ימים בערך, לפחות, ולכן גם חרג ממידתו ונתן להם שלשה בלוקים, שיספיק לבינתיים. “לפחות זה," ענה לו לולי, “לפחות זה.” ומשאית הקרח המשיכה בדרכה.

הוא היה גאה למדי בתושייה שגילה אם כי ידע היטב כי היא אינה מתקרבת אפילו לתושיה שגילה צוויגנבוים אז בבונקר שלהם, בונקר הקשר בשרם, במילואים שלא נגמרו אחרי המלחמה. הטלפון הציבורי נמצא במסדרון, והיה מותר להם לצלצל ממנו הביתה, בקיצוב מבוקר, אבל המספר שלו עצמו היה חסוי כדי שלא להעמיס את הקווים המועטים לשארם בצלצולי קרובים מודאגים. יש רק טלפונים יוצאים אבל אין טלפונים נכנסים. ויום אחד עבר לידו לתומו כשפתאום הטלפון הזה צלצל. הוא הרים את השפופרת ואמר הלו ומישהי בצד השני שאלה מי זה והוא ענה אוטומטית "זו טעות." כשצוויגנבוים שהזדמן במקרה למקום ושמע בחצי אוזן את השיחה זינק עליו משך בפראות את השפופרת מידו ושאג "איזה מספר צלצלת?” ומשך את העט שהייתה בכיס חולצתו של לולי לרשום את המספר שאמרה על הקיר, ואמר לה "תודה את נהדרת." ואחר העתיק את המספר אל קופסת הסיגריות שלו ורץ לחמ"ל בו היו לו יחסים טובים עם בתיה הסמבצי"ת, בתיה אהובת הקמב"ץ, כי בחמ"ל היה קו חוץ והיא צלצלה בשבילו משם לכל המספרים הקרובים למספר שעל קופסת הסיגריות ו… יש! הטלפון במסדרון צלצל! הם גילו את המספר. ומאז לא חדל הטלפון הציבורי שבמסדרון לצלצל יומם ולילה ולקווים המבצעיים של שרם שוב לא הייתה תקומה.

בעצם שם בבונקר ההוא, בונקר הקשר של שרם, בסוף המלחמה, החל ללמוד את תורת התהודה ההרסנית מספר שהביא עמו, הבין את סגולותיה ואת מגבלותיה, גילה את העולם המופלא של יצירת הרס רב באנרגיה מועטה, אבל הקריאה הזו גם היא התנהלה לאיטה ולמקוטעין כי ינקול הטיל עליו משימות חדשות לבקרים.

“מחר יהיה לנו תרגיל סיוע אווירי," אמר לו ינקול באחר הצהריים ההוא "תבדוק את המכשיר לקשר קרקע-אוויר שלנו, תוודא שהוא תקין ותכין סוללות רזרביות. תרגיל כזה נורא יקר, אולי שתי מליון, והסכימו לתת לנו אותו בקושי רב רק אחרי מליון נדנודים. לא תהיה לנו הזדמנות שנייה.”

הוא פתח את חוברת ההדרכה של מכשיר קשר קרקע-אוויר וביצע לפיה את כל הבדיקות, ככתבן וכלשונן, ומצא שהכל תקין. גם אציל כבר קיבל התרעה על התרגיל ופתח את האפסנאות מחוץ לשעות הקבלה וניפק לו את הסוללות הרזרביות.

אבל כשחזר איתן למעבדת הקשר, חיכה לו שם ינקול ואמר שהוא דיבר עם הבסיס בא-טור והם הסכימו להשאיל להם את המכשיר שלהם, למקרה שהמכשיר שלנו מקולקל או שאנחנו לא יודעים להשתמש בו, והוא כבר שלח נהג ומלווים לא-טור להביא את המכשיר השני משם. “המכשיר שלנו תקין," אמר לולי "בדקתי אותו וגם אין שום בעיה להשתמש בו, אפילו תינוק יכול." “אני יודע, אני יודע ואני סומך עליך," אמר ינקול "אבל בכל זאת, ליתר בטחון, אתה יודע… התרגיל הזה מאד יקר."

כשהגיע המכשיר מא-טור התברר שהוא מדגם שונה ולא מוכר דווקא, וששכחו להביא לו את הסוללות הרזרביות ואת הוראות השימוש. ינקול הטיל על לולי ללמוד את הפעלת המכשיר הזר באינטואיציה ושלח את הנהג ומלוויו חזרה לא-טור להביא את הסוללות הרזרביות ואת ספר ההדרכה. בינתיים דיבר גם עם גדוד הנ"מ בשארם ומצא שלהם יש בכלל זחל"ם מיוחד לקשר אוויר-קרקע ושלא אכפת להם להשאיל אותו לצרכיי התרגיל – גם אותו וגם את הצוות שלו שבקי ורגיל בדבר. סוכם שהם יפגשו מחר בבוקר בשמונה בצומת אופירה ויצאו כולם יחד לשטח.

ינקול לא היה שקט "תאורטית הם מקצועיים וצריכים להבין בקשר אוויר קרקע אבל אני לא מכיר אותם אישית ולא יודע אם אפשר לסמוך עליהם".

הנסיעה מהבונקר לצומת נמשכת כעשר דקות אבל ינקול לא היה שקט ולא היה יכול לשבת ולחכות ובשבע ועשרים לא התאפק יותר לקח איתו את הקשר הראשי ואת האפסנאי הראשי ואת הטכנאי הראשי עם הארגז שלו ואת שני מכשירי הקשר וסוללותיהם הרזרביות ועוד כמה תופים של ח-8 שתמיד טוב שיהיו איתך וסרט בידוד, שחור ואדום, וצידנית עם שתייה קרה וסנדוויצ'ים שגם אותם תמיד צריך ועם כל הכבודה הזאת יצא לצומת. הם הגיעו הרבה לפני הזמן אבל ברבע לשמונה איבד ינקול את שארית הסבלנות ואמר שהוא לא מבין מדוע ההם עדיין לא הגיעו ואולי קרה להם משהו, וגם כשהזכירו לו שקבעו להיפגש כאן בכלל בשמונה ועכשיו רק רבע לשמונה לא השתכנע ופקד על נהג הבובולינה לנסוע לשארם. כשהגיעו למחנה פיקוד מרש"ל בשארם אמר להם הש"ג שהזחל"ם של הנ"מ עבר כאן רק לפני כמה דקות והתפלא איך הם הצליחו לפספס אותו. ינקול חשד שזו מתיחה או קנוניה אבל בכל זאת הורה לבובולינה לסוב על עקבותיה ולנסוע חזרה לצומת אופירה. אבל כשחזרו אליו בשמונה ועשרה זחל"ם הנ"מ כבר לא היה שם. ינקול נראה אובד עצות: “מה נעשה עכשיו? מה נעשה?” לולי ניסה להגיד לו שיש להם שני מכשירי קשר תקינים, על השני בזבז את כל הלילה אבל למד אותו, ואת הראשון מכירים כולם, הוא פשוט לגמרי ואין צורך בשום דבר יותר מזה, אבל ינקול מאן להתנחם. הוא קרא בקשר לסגנו שנשאר בבונקר וביקש שינסה לדבר עם מפקדת הנ"מ ויברר מה קרה לזחל"ם שלהם. “בטח גם להם אין מושג." ניבא ינקול במר ליבו אבל שגה, כי כעבור שתיים שלוש דקות דווקא התקשר אליו מפקד זחל"ם הנ"מ ואמר שהוא כבר ביעד ומחכה להם ואינו מבין לאן ומדוע הם נעלמו לו.

סוף-סוף בשמונה וחצי נפגשו כולם למרגלות הגבעה שאת ראשה היה צריך חיל האוויר להפציץ, כאילו. מפקד הזחל"ם אמר שזה מקום טוב אבל ינקול אמר שעוד יותר טוב להיות ממש על ראש הגבעה. הזחל"ם לא מסוגל להגיע לשם, אמר מפקדו, וינקול שלח את לולי לשם עם המכשירים הניידים, לבדקם שוב ולוודא שהם מוכנים לשימוש. לולי טיפס על ראש הגבעה, בדק את המכשירים, מצא שהם תקינים, וכוון בהם את סף המשבת לערכו המומלץ. כך מובטח גם שיהיה ערוץ קשר תקין וגם שיארכו חיי המצבר. אבל ינקול טיפס אחריו גם הוא ושאל למה אין רחש במכשירים, ולולי הסביר כי המשבת מונע את הרחש ומאריך את חיי המצבר, בלי לפגוע ביכולת הקליטה. ינקול אמר שהוא לא סומך על משבתים אלא רק על אוזניו ועל מה שהן שומעות, ביטל אותם בשני המכשירים וגם הגדיל את עוצמת הקול למקסימום. לולי אמר לו שכך הוא מקטין את חיי הסוללה לשליש או לרבע מחייה עם משבת אבל ינקול חזר ואמר שאם הוא לא שומע רחש הוא לא בטוח שהמכשיר תקין.

הקשר הראשי הגיע גם הוא בעקבותיהם ואמר שאפשר להעלות קופסת שלט רחוק מהזחל"ם ולחבר אותה למכשור המשוכלל שבזחל"ם באמצעות הח-8 שהביאו איתם, ולולי נשלח לבצע את המשימה הזאת. הוא ירד מהגבעה וטיפס בה שוב מתנשם נושא את הציוד על גבו ועם השלמת המשימה היו בראשה כבר שלשה מכשירי קשר רוחשים במלוא גרונם, פרט לטרטור הפקפק שפרשו אנשי הזחל"ם אבל לא טרחו לחבר לו צינור מפלט. “נצליח כך לשמוע משהו ברעש הזה?” שאל ינקול "בואו נעשה ניסוי קשר" ולחץ על המיקרופון שבידו ואמר " 'חת שתיים שלוש נסיון" אבל כל מכשירי הקשר התנגשו זה עם זה וכל מה שינקול הצליח להפיק היה צפצוף מחריש אזניים ומעצבן. הקשר הראשי הסביר בלשון מקצועית קרה מה קורה ואמר "פיד בק." וינקול פנה ביאוש ללולי ושאל "מה זה?!!” ולולי החליש בסבלנות את עוצמת הקול בשלושת המכשירים והחזיר את המשבתים לפעולה ואמר לינקול "עכשיו נסה עוד פעם" ואמנם עכשיו הכל פעל כמו שצריך אבל ינקול נראה מתוח ומודאג "אני לא שומע כלום" אמר, כמעט בכה, "אין רחש" והסס רגע ושלח את ידו ובכל זאת ביטל את המשבתים והגביר בכולם את עוצמת הקול למקסימום.

עוד מעט יגיעו המטוסים ובדיוק עכשיו נגמרו הסוללות בשני מכשירי הקשר הניידים וינקול פקד על לולי להחליף אותן בסוללות הרזרביות, אבל לא לגעת במשבתים ובעוצמת הקול.

בינתיים סללו אנשי הנ"מ והקשר הראשי בכוחות משותפים קו טלפון מהזחל"ם לראש הגבעה, ולמפקד הזחל"ם היה משהו להגיד בו לינקול: “תדע לך" אמר "שלטייסים אין הרבה סבלנות אליך וגם אין להם הרבה זמן. הם מוגבלים בדלק. הם גם מאד חסכניים במילים. אם לא תיצור איתם קשר בניסיון הראשון הם לא ינסו פעם שנייה וייעלמו לך". הדברים הללו רק הגדילו את העצבנות של ינקול והוא שלח את ידו להגביר עוד יותר את עוצמת הקול בשלושת המכשירים אבל היא כבר הייתה מקסימלית, ועל כן הצית סיגריה.

ואז נשמע קול מכל הרמקולים גם יחד "רעם 1 ל2 עבור" ינקול השליך את הסגריה מידו תפס את המיקרופון ולחץ על המתג שלו, וצפצוף מחריש אוזניים בקע מכל הרמקולים כאחד. מטוס סילון חלף בשאגה מעל ראשיהם והתרחק. לולי זינק להחליש את עוצמת הקול בכל שלושת המכשירים אבל ינקול חסם אותו בגופו ולחץ שנית על המתג. הפעם היה הצפצוף לא רק חזק כי אם גם עצוב. המטוס חזר נמוך מעליהם בבאז אדיר מנופף בכנפיו ונעלם. ושוב לא אמר אפילו"רעם אחד” אחד.

פרק י"ג:  הניסוי הסודי, הגדול, ותוצאותיו.

אבל עכשיו, חשב לולי, אני כאן על הגבעה שמעל הזחל”ם הפגר באמצע שום מקום. וכבר אין ינקול, אלא רק מ"פ חדש שאף אחד לא מכיר, וראש אכ"א שמעליו שעושה כל מה שהמ"פ הזה אומר לו לעשות, אפילו בשבת.
לולי היה בטוח פעם שאם יש לך כוונות טובות, כוונות שברור לכל אחד שהם טובות, כגון להגן על ארצך מפני טילים, הרי שאיש לא יעמוד בדרכך.
ועכשיו הוא רוצה להיות כמה שיותר רחוק מהזחל"ם ומהאוהל שקולות הצחוק שעלו ממנו נעשו פרועים יותר ויותר מנוקדים בצווחות הנאה קטנות של תקווה, ולחזור לנקודת התצפית ממנה ירד קודם לכן. זיקו כבר התעורר כנראה, כי הוא שמע אותו אומר: “רק בירה חסרה לנו כאן, לשים בקרח".
הוא היה צריך להיות באמריקה עכשיו, לדיון על עבודתו ועל משמעותה עבור אמריקה. מנהל המפעל הסביר לו כי תקציב פיתוח ממשי יתקבל רק אם מינהל פתוח אמצעי הלחימה בארצות הברית יפתח בתכנית דומה. "בסופו של דבר,” אמר "יש קריטריון אחד ויחיד שבאמת קובע על מה ילכו אצלנו בארץ ועל מה לא, וזה מה עושים באמריקה. שום נימוק אחר לא תופס". והמנהל, אדם מנוסה מאד ומכיר היטב את נבכי המערכת גם הסביר מדוע, לעובד הצעיר והמוכשר שלו: "אנשים מוכשרים באמת, אנשים בעלי יכולת, אינם נמצאים במינהל. לשם מגיעים כל מי שאינם מסוגלים ליצור דבר בעצמם, ולכן גם אינם מאמינים שמישהו אחר, מישהו שלמד כמוהם באותם מוסדות חינוך ומדבר את שפתם, יכול. הם מוכנים לשמוע על משהו רק אם הוא בא מאמריקה, ופותח על ידי מישהו שהם לא מכירים, בפרט אם הוא עונב עניבה ומדבר אנגלית. ולכן, כדי שהרעיון שלך יתקבל בארץ, הוא חייב קודם כל להתקבל באמריקה." אבל ללולי לא היה ספק בכך שאת עיקר מה שעשה האמריקאים לא שמעו ולא ישמעו. בוודאי שלא ממנו. והעיקר הן תוצאות הניסוי הגדול שערכו הוא ואנשיו לא מזמן. הם ערכו אותו כשלושה שבועות אחרי קבלת ההודעה מהמינהל כי לא אושר להם תקציב חדש ועליהם להיערך לסגירת הפרויקט בסוף הרבעון. דווקא ההודעה הזאת הצליחה להפיח מרץ באנשים והם עבדו יומם ולילה כדי לסיים את ההכנות לניסוי. מלאי החומרים שלהם כמעט ואזל, וגם לא נשארו יותר חלפים לציוד שבידיהם. הטעות הקלה ביותר תגרום לכישלון הניסוי – ולא יהיה מועד ב'.
הם הרכיבו מכשירי רישום ושידור נתונים על מערכת הבקרה של טיל המטרה. שעת השיגור וכוונו לא תימסר להם. עליהם יהיה לזהות את השיגור ולשבש את מסלול הטיל בעת מעופו אל מטרתו, על ידי עיוות סנפירי הזנב שלו ברזוננס ענק. בחינת הנתונים שישודרו והשוואתם עם אותותיהם ותזמונם תקבע אם השיבוש הצליח, או שהתרחשה תקלה בלתי תלויה בטיל המטרה, או שלא קרה כלום והשיבוש נכשל.
ההכנות נסתיימו ביום חמישי והשיגור נערך אור ליום שישי בשלוש לפנות בוקר. נקלטו אותות מהמטרה ולפני שנסעו הביתה עוד הספיקו להזין אותם למחשב שיעבד אותם ישווה זמנים וקודים ושאר נתונים טלמטריים ויקבע בוודאות אם התרחש שיבוש או לא.
עיבוד הנתונים הסתיים בשבת בצהריים והוא לקח איתו אחדים מהצוות המוביל ויחד נסעו לעבודה לקבל את התוצאות, שהיו נהדרות. השיבוש היה ודאי, למעלה מכל ספק. "טרו פוזיטיב!" שאג דוידלה והם ידעו שאין עוד מערכת כזו בכל העולם, אפילו לגדולה שבמעצמות, ושהם לא רק שהקדימו את כולם אלא גם, בעיקר, שהם פיתחו מערכת בעלת ערך אסטרטגי, שובר שוויון, עד שלולי, אדם מאופק ועצור בדרך כלל ילל משמחה.
במוצאי אותה שבת יצא לטיול קצר בשדרה עם הכלב ופגש בשמואלי שחזר מבית הכנסת. שמואלי שהיה אחראי על מערכת האיכון בניסוי לא בא איתם לבדוק את התוצאות בצאתן חמות מהתנור כי היה דתי ובלתי נוסע בשבת.
אבל לפני שלולי הספיק לומר משהו אמר לו שמואלי: “שבוע טוב. תשמע, כל היום בבית-הכנסת חשבתי על זה ועכשיו ברור לי מדוע הניסוי נכשל” ומנה עשר סיבות, כל אחת מוצקה וחמורה מקודמתה. לולי המתין בסבלנות עד ששמואלי סיים את דבריו ואז אמר לו בחיוך מאושר: “זה הצליח, שמואלי, זה טרו פוזיטיב!” ופירט באוזניו את הנתונים. הבעת פניו של שמואלי העידה שאינו יודע אם לשמוח על שנינווה ניצלה או לכעוס על כי נבואתו נתבדתה, וזמן מה לאחר מכן עזב את הפרויקט נעלב ונוטר טינה, ועבר למינהל, למערך הפיקוח וההערכה שללא אישורו אין פרויקט ואין תקציב.
מנהל המפעל, לעומת זאת, שמר על קור הרוח ההכרחי ודרש לחזור על הניסוי ולהפקיד את ניתוח התוצאות בידי צד שלישי חסר פניות. נשאר להם טיל אחד בלבד לניסוי, טיל אחרון. אבל גם הניסוי הזה הצליח והמעריך חסר-הפניות התפעל ללא גבול מהתוצאות.
ובכל זאת לטלפון מאמריקה לא היה שום קשר לניסוי הזה.

פרק י"ד: אהוד ברוש מצטרף לסיפור וקובע – publish or perish !

כי איך הם יכלו לדעת שם באמריקה שלולי מנסה לשבש מעוף טילים, ובהצלחה, ושיש לו כמה רעיונות מהפכניים? הכל הרי סודי ביותר ואסור לספר דבר לאיש, ולולי, בהיותו ממושמע וצייתן בדרך כלל לא סיפר על כך דבר לאיש.

אבל בכל זאת לא היה ממש קשה לדעת איך.

זה התחיל בהזמנה שקיבל מהזירה הטכנית באמ"ן להילוות לגרשון ולבוא למשרדיהם כדי לחוות דעה על מסמכים מסוימים. בקומה השלישית של בניין משרדים מהוה ברחוב צפוף ומפויח נעצרו לפני שער ברזל קשור בשרשראות פלדה עבות, במרומי חדר מדרגות מצופה שיש ומדיף ריח שתן. מצלמת טלוויזיה התבוננה בהם, כשהם מוארים באור אכזר. הם צלצלו בפעמון שעה ארוכה, כאילו נרדמו כולם שם בפנים, כאילו היה זה השער לארמונו של המלך דנקן אחרי שנרצח. אבל סוף-סוף נפתח השער, וחיילת יפה ערכה חיפוש בתיקיהם, וידאה שאין איתם אקדחים או סכינים, מצלמות או מכשירי הקלטה – והובילה אותם לחדר בו עמדו לעבוד. לולי הניח את ילקוטו על השולחן ושאל היכן השירותים. החיילת הצביעה על קצה המסדרון, והוא התחיל ללכת לשם.

"רגע" אמרה החיילת "אל תשאיר כאן את התיק".

"?"

"כאן גונבים".

וכשחזר הניחה בידיהם ערימה של צילומים שנראה היה כאילו צולמו במצלמה שהוסתרה בכובעו של מישהו, או הוסוותה כמצית של זה שאחז את הדפים שצילם באצבעותיו, שלפחות אחת מהן, הבוהן, נראתה היטב בכל צילום וצילום. בצילומים הללו ראה לראשונה את שרטוטי כנפוני ההיגוי בהם מצוידים טילי האויב. מישהו סיכן את נפשו כדי לצלם את השרטוטים הללו ולהעבירם לכאן. ובו ברגע התבהרה בראשו הדרך בה ניתן להגות את טילי האויב מהמסלול ללא מאמץ רב, בהשקעת אנרגיה זעומה, וכשחזר, ערך במעבדתו מספר ניסויים שאישרו את השערתו. ואז גם אמר לו ד"ר אהוד ברוש שבדיוק בא לביקור במעבדה שכדאי שיכתוב מאמר ויתאר בו את הרעיון ואת התוצאות. לולי התפלא גם כי סבר שאין בכך חידוש רב – ההיגיון שלו אמר כי התוצאות הללו הכרחיות ומשום כך הן בוודאי ברורות מאליהן לכל – וגם כי סבר שמוטב ולא יפלו בידי האויב. אבל אהוד ברוש אמר לו, בצדק רב, כי נימוקים אלה סותרים זה את זה. אבל בכל זאת, התעקש לולי, אם יש בתוצאות ובמשמעותן משום חידוש – אז ברור שאסור כי יפלו בידי האויב. התמונה הרבה יותר מורכבת, אמר ברוש, אבל בעיקרה היא כזאת: מפעלים כמו שלנו מפרסמים בעיתונות המדעית רק מה שלא יביא תועלת מעשית או כסף. את הידע שבאמצעותו ניתן להרוויח כסף או להכות באויב הרי כולם שומרים בבטן. לכן, אם נפרסם, אמר בלשון רבים, דווקא אנחנו, יהיו כולם משוכנעים שזה חסר ערך, או שאנחנו בכלל עובדים על משהו אחר, ולא יתייחסו לפרסום ברצינות. "דוגמה קלאסית הוא המכשיר שפיתח אדיסון למדידת העטרה של השמש" אמר ד"ר ברוש “אדיסון רשם על שמו אלף ומאה פטנטים אם לא יותר, אבל רק רעיון אחד מכל הרעיונות שלו פרסם במאמר מדעי ואף תרם את המכשיר שהדגים אותו למכון הסמיתסוני בוושינגטון, לתצוגה. ומה היתה הסיבה לכך? במה זכה זה האחד שאלף ומאה האחרים לא זכו בו? אדיסון היה משוכנע שהרעיון חסר ערך מעשי, ושלא יוכל לעשות ממנו כסף, וזהו. אז לפחות שכבוד אפשר יהיה לעשות ממנו. פרסום יהיה הדרך הנכונה לבלבל את האויב", סיכם ברוש, והצית לעצמו סיגריה. ברוש הרעיף תמיד על סביבותיו גשם נדבות של ידע בכל נושא שבעולם, אלא שאי אפשר היה לדעת מה משיטפון זה הוא עובדה של ממש ומה בדה מלבו בו במקום, ואין לו שמץ של אחיזה במציאות. האחרון שהיה מסוגל להבחין בין השניים היה ברוש עצמו. גרשון אמר פעם שגם אם רק עשרה אחוז ממה שברוש אומר נכון, זה הרבה יותר דברים נכונים ממה שרוב בני האדם יכולים לזקוף לזכותם, "במספרים מוחלטים”, מיהר לסייג את דבריו.

לולי כתב את המאמר ושלח אותו, כנדרש, לוועדת סיווג המחליטה אם מסמך הוא סודי או בלי מגבלות סיווג.

כעבור ימים אחדים הזמין אותו ד"ר ברוש לפגישה במשרדו שבבניין המנהלה, ביקש ממנו לשבת, וסגר אחריו את הדלת.

“אני יועץ וועדת סיווג בנושאים אותם אתה חוקר" אמר לו ברוש "כי אנשיה לא מבינים דבר וחצי דבר בתחום ומודעים לכך. אי לכך הוועדה תעשה כל מה שרק אמליץ לה. ואני אמליץ לה לאשר את המאמר לפרסום בתנאי אחד: שאתה תערוך בו שינוי קטן. חצי שורה בסך הכל: תוסיף את השם אהוד ברוש כמחבר. תבין, אני גם מרצה באוניברסיטה וזקוק לפרסומים. שם זה עניין של publish or perish” הוסיף באנגלית.

ללולי לא היה נעים בשביל ברוש, שנאלץ כך להתבזות מחמת האוניברסיטה הרשעה, והסכים מיד.

וכשהגיע אליהם, כעבור חודשים אחדים, ירחון האגודה האמריקאית לבליסטיקה מתקדמת ובו המאמר המודפס, חייך ברוש חיוך רחב ואמר: “עכשיו אני יודע שזה נכון. עובדה, כתוב בעיתון".

אבל צלצול הטלפון הגיע עוד לפני שהגיליון היה בידיהם.

פרק ט"ו:  מדוע ספקטור התעורר, ואיך הגיע מהשרותים ישר לכלא 6.

אבל עכשיו לולי לא באמריקה וגם לא בדרך אליה, אלא בשום מקום.

לקראת הצהריים עלו פתאום קללות נמרצות ופרצי צחוק מתגלגל מכיוון האוהל והזחל"ם. הקרח הנמס הרטיב את האדמה עליה שכב ספקטור ונחר נמרצות והפך אותה בהדרגה לשלולית קרה וחורפית עד שאפילו הוא הקיץ לבסוף, הוא שהיה מסוגל תמיד לישון על משמרתו – הקיץ רטוב ומכוסה בוץ כקאליבן בשעתו. הוא קם וניסה להגיד משהו חריף ונוקב לחמישיה העליזה שבאוהל שהריעה למראהו – בינתיים הצטרף גם זיקו אליהם – לומר להם את דעתו האמיתית עליהם ללא כחל וסרק, אבל מילותיו לעו בפיו, והוא רק נפנף לעומתם את ידו בכעס והלך למצוא לו מקום תחת השמש להתיבש בו, כחרדון, והצטרף אל לולי שישב לו בצד בראש הגבעה.

“ישבת פעם בבית סוהר?” שאל ספקטור את לולי.

“מה?” תמה לולי.

“בכלא צבאי." הסביר ספקטור, מגרד מעליו את הבוץ הנקרש.

“לא," ענה לולי "מה פתאום?” הפעם היחידה שעמד בה למשפט צבאי הייתה בסיום הטירונות, כשהחזירו ציוד.

האפסנאי אמר לו אז שייגש למג"ד להישפט על סדסדקאופקי. “מה?” שאל לולי והאפסנאי אמר שיפסיק לזיין לו את המוח עם שאלות ושילך למג"ד.

לפני חדר המג"ד (“לשכת המג"ד”!) כבר חיכו רוב חיילי הפלוגה והרס"ר הצעיד אותם בשלשות להישפט. “נאשמים, קדימה צעד!” פקד והוסיף "תודו באשמה ותגידו שזה קרה באימונים, ויהיה בסדר".

“נאשמים, עמוד דום, אל תצדיעו." אמר הרס"ר שהקפיד על גינוני הטקס "עמוד נוח.”

“אתם מודים?” שאל המג"ד שישב אחרי שולחנו וחייך אליהם בזלזול ופיפצ'יק שעוד לא מתגלח וקולו מצייץ אמר "כן, אני מודה, מה זה?”

“סד סדק אופקי זה סדק בקת הרובי הצ'כי שלך." טרח המג"ד להסביר בלי להרים את ראשו מעל פני ערימת הניירות שלפניו, עליה חתם טופס אחרי טופס. “יש למישהו מכם משהו להגיד לטובתו לפני גזר הדין?”

“אני חניך מצטיין מחלקתי." אמר זילברברג הדוס.

“לגזר הדין, עמוד דום!” פקד הרס"ר.

“כולם זכאים," גזר המג"ד, “חוץ מזילברברג. זילברברג, שלוש לירות קנס".

“אבל אני ישבתי שלושים וחמשה יום בכלא שש." אמר ספקטור, ומשום מה היה נשמע כאילו הוא זה שדג את הדג הגדול יותר, הוא, זלמן ספקטור, שנראה, עם עדשות משקפיו הענקיות, כמי שאינו מסוגל להזיק לזבוב אפילו אם ישתדל.

“אתה?” התפלא לולי, “מה כבר עוללת?”

“חרבנתי." אמר ספקטור.

“ומה פלילי בזה?” תמה לולי "אה, על במת הכבוד של מגרש המסדרים? מה כבר עשית?”

"לא. בשירותים. עם דלת סגורה. בסדיר נשלחתי לשריון לחטיבה שבע ושם עשו אותי אלחוטאי אחרי שהשלימו עם כך שצלף לא אצליח להיות.” סיפר ספקטור "למעשה קיבלתי פטור ממטווחים אחרי שכמעט הרגתי את המדריך באחד מהם. לא הבחנתי בינו לבין המטרה. אני בקושי רואה משהו ביום ולא רואה כלום בחושך. וכך נהייתי קשר מח"ט ומח"ט 7 היה אז דדו.

ויום אחד ישבתי בשירותים וחרבנתי. וכמו כל שיריונאי הגון בג'וליס גם כשישבתי על האסלה אחזתי את הרובה וחגרתי את החגור.

פתאום נפתחה הדלת ומולי עמד המ"פ גורודיש. “קום," אמר גורודיש "זוז מכאן, אני קצין". מרוב תדהמה התאבנתי. גורודיש צרח "קום כבר!" תפס את הרובה שלי ומשך אותו אליו כדי להקים אותי ואני עזבתי המום את הרובה. גורודיש עף אחורנית ונפל, ראשו נחבט במשתנה. הוא קם אדום מכעס ואמר "אתה תתחרט על זה." והגיש נגדי תלונה על הפקרת נשק. סיפרתי את זה לדדו ושאלתי אותו מה לעשות. “אל תדאג," אמר דדו "אתה תגיע למשפט אלי, זה משפט מח"ט, ויהיה בסדר. סמוך עלי." דדו היה בטוח שאפשר לסמוך עליו אבל בדיוק ביום המשפט דדו היה בקריה ובמקומו שפט אותי טליק הסמח"ט. גורודיש אמר שאני הפרתי את הפקודה להיות צמוד לנשק בכל עת ואני אמרתי שהוא ניסה לשלוף אותי מהאסלה עם המכנסיים למטה. אבל טליק איש עקרונות הוא, והוא דבק בהם בלא יוצא מהכלל. אחד העקרונות של טליק הוא תמיד להעדיף מילה של קצין על מילה של חייל. וכך נשלחתי לשלושים וחמשה יום לכלא שש."

“אבל אין לי יותר מדי טענות," הוסיף ספקטור "מצידי זה בסדר להיות אלחוטאי בפלוגה הזאת. משמירות אני משוחרר בגלל המשקפיים. מכתבי סתר והודעות מוצפנות אני מנוע בגלל אחי, בעצם אסור לי להתקרב אליהם, ולכן אני לא צריך וגם לא יכול לעשות כאן שום דבר. רק לאכול ולישון".

“מה עניין אחיך?” שאל לולי.

“אחי קומוניסט," אמר ספקטור, "ולכן אני לא יכול לקבל סיווג בטחוני, אני בלמ”ס בלבד".

מהאוהל הרפוי, למרגלות הגבעה, עלו צווחות צחוקה של תקווה הצפנית, שותפת הסוד הבכירה והיחידה שביניהם. מישהו כנראה דגדג אותה.

פרק ט"ז: מה ספקטור יודע על פרוייקטים גאוניים אבל כושלים.

“אז מה אתה עושה?” שאל לולי את ספקטור והתכוון לשאול "אז ממה אתה מתפרנס?”

“אני יועץ מס-הכנסה," אמר ספקטור, “יש לי משרד".

“ואיך הגעת לזה?” שאל לולי ברחמים. המקצוע הזה נראה בעיניו מאוס במיוחד.

“תמיד התעניינתי במתמטיקה," אמר ספקטור "גם בפילוסופיה, אבל בעיקר במתמטיקה, וכך נהייתי רואה-חשבון."

“אתה צוחק." אמר לולי.

“לא. למדתי שנתיים מתמטיקה באוניברסיטת תל-אביב. והבנתי כי לא אוכל להתפרנס מזה ועברתי למשהו יותר מעשי.”

לולי ניסה למצוא לספקטור ניחומים. “לייבניץ היה אחד מגדולי המתמטיקאים והפילוסופים שחיו אי-פעם,” אמר "אבל למחייתו עבד כספרן, בהנובר הפרובינציאלית. תפקידו כלל עבודות מנהליות בספריה, רכישת ספרים חדשים ומשומשים, וקיטלוג. פרט לכך גם קיבל על עצמו ניהול פרויקט – ניקוז המים שהצטברו במכרות הפחם בהרים שמעל הנובר. לשם כך המציא ותכנן סוגים שונים של טחנות רוח, משאבות מים ותיבות-הילוכים, כולן המצאות גאוניות של גאון.

אבל הפרויקט נכשל לחלוטין, ושום דבר בו לא עבד. לייבניץ האשים בכישלון את כל המעורבים בפרויקט, מלבדו: הוא האמין כי העובדים חששו שהמכונות המשוכללות יחליפו אותם והם ישארו מובטלים, ולכן חיבלו בהן במזיד.” בלי שחש בכך עבר לולי מספקטור אל עצמו ואל הפרויקט שלו שגם הוא אינו ממריא. אבל ספקטור, שלא ידע על לולי ועל הפרויקט שלו דבר חש בכל זאת בפרכה שבדבריו ואמר: “עזוב. איפה אנחנו ואיפה לייבניץ. איפה אני, איפה אתה ואיפה לייבניץ. אין קשר ואין שום דמיון," וחייך מבעד עדשות משקפיו העבות, וגירד קצת את ראשו ואמר: “ללייבניץ באמת היה מזל די מחורבן. הוא למשל פיתח את אחת ממכונות החישוב הראשונות, שכלול של מכונת החישוב של לפלס, ויצר מכונה שאפילו ידעה להוציא שרשים, והגיע ללונדון כדי להציג אותה בפני החברה (המדעית) המלכותית. אבל המכונה לא הייתה גמורה לגמרי, או שהיו בה כמה ברגים רופפים, מתלאות הנסיעה כנראה – והתצוגה כשלה, ואחרי שסיים את הסבריו המעורפלים טחן לייבניץ בידית פעם ופעמיים ודבר לא קרה, כמו במרכזיה עם צלצלן מקולקל, וזה גם מה שנחקק בתודעת חברי החברה המלכותית המכובדים, בראשותו של ניוטון, שראה מאז בליבניץ נוכל ומתעתע ונלחם בו עד כדי כך שהוא, ניוטון, אושפז בבית-משוגעים כדי שיתרפא מאובססיית לייבניץ שלו.” ולולי השיב לספקטור “אני רואה שאתה מתמצא בהיסטוריה של המדע.” וספקטור אמר “זה היה אחד המקצועות האהובים עלי ביותר.” ולולי לא היה יכול להחמיץ התרברבות קלה ואמר “אני למדתי את זה אצל פרופסור שמואל סמבורסקי, אתה מתאר לך?” והוסיף: “ואם כבר הזכרת את פסקל, אז יש גם מה ללמוד ממה שקרה לו. הוא עצמו היה עדיין נער כשהמציא את מכונת החישוב שלו. אביו גם הוא היה בשטח שלך – לא יועץ מס, אלא חוכר מס. והשיטה הכספית שהייתה נהוגה אז בצרפת דמתה לזו ששרדה עוד מאות שנים אחריה באנגליה, שיטה בה היה הפאונד מחולק לעשרים שילינג שהתחלקו כל אחד לשנים עשר פנס. עכשיו לך חשב שבעה ושני-שליש אחוז מס מחמישים ושניים פאונד, שלשה עשר שילינג ושבעה פנס? כל מה שפסקל הצעיר רצה היה להקל על אביו בחישוביו האינסופיים האיומים". וספקטור שהכיר את סוף הסיפור השלים ואמר "פסקל האב והבן כל כך התלהבו מההמצאה המופלאה עד שהקימו על המקום מפעל ליצור מכונות חישוב, ויצרו את חמישים המכונות הראשונות. ולא. לא נמצאו להן קונים, האנשים התייחסו תמיד בחשדנות גדולה לכל חידוש, כך היה אז וכך זה גם היום, ובפרט לחידושים בענייני כספים. שמכונה תחשב? לסמוך על מכונה? והם פשטו את הרגל. רק אחרי שפסקל מת נמצא מישהו שקנה את ההמצאה ואת המפעל מיורשיו, בחצי חינם, והמשיך ליצר את אותן מכונות החישוב עצמן עוד כמאתיים שנה ויותר, כל-כך היו הרווחים מהן שמנים – עד שהגיע עידן מכונות החישוב האלקטרוניות".

“כן," אמר לולי "חוכר-מס, קבלן-מס, הוא בעצם ההפך מיועץ מס. תפקידו לדאוג לכך שמקסימום אנשים ישלמו מקסימום מס, וכזה גם היה לבואזייה, האיש שגילה את החמצן ושהוא בעצם אבי הכימיה והתרמודינמיקה המודרניות. הוא ערך את תגליותיו לפני המהפכה הצרפתית, כי מיד אחריה הותז ראשו בגיליוטינה לקול הכרוז שהכריז:

“למהפכה אין צורך במדענים!”

פרק י"ז: איך נקלע לולי לנסיעה לאמריקה, ומה היו ההכנות אליה.

אבל באמריקה הרחוקה כנראה כן היה צורך במדענים כי לפני כמה שבועות צלצל הטלפון בדירתו הקטנה בשיכון בבאר-שבע, בשש-ורבע בבוקר, ומישהו ביקש לדבר איתו, באנגלית.

זה היה הקולונל גרי ט. נייקוויסט מבסיס חיל האויר רייט-פטרסון שבאוהיו, ארה"ב.

“קראתי את המאמר שלך," אמר נייקויסט "ויש לי כמה שאלות".

“אבל המאמר עוד לא התפרסם." תמה לולי.

“הוא בכל זאת לפני," אמר נייקוויסט בשלווה ולא פירט איך וגם לא פירש איך מצא את מספר הטלפון של לולי בבאר-שבע "האם השבוש חל גם בתדירויות הרמוניות לתדר התהודה הבסיסי של כנפוני ההיגוי? כוונתי הרמוניות במובן הפיתגורי, כלומר יחסים הניתנים לביטוי כשברים פשוטים."

לולי, שעוד לא נעור לגמרי משנתו אישר מיד והתחרט מיד – אולי הוא מגלה סוד נורא? ולנייקוויסט היו עוד כמה שאלות שבסופן אמר שכדאי שיפגשו והזמין אותו לבקר אצלם בבסיס, בהקדם.

רק אז התחיל לולי לתהות איך בכלל השיג נייקוויסט את מספר הטלפון שלו, ואיך זה שמאשרים לו לבצע שיחות בינלאומיות שהן כידוע יקרות כל-כך.

כך התחילה להתגלגל הנסיעה הזאת שהייתה טעונה אישור ראש האגף, מנהל המפעל, ראש המינהל, המנכ"ל והשר ושכרגיל אישרו אותה מזכירותיהם בשמם ואחרי שהתקבלו כל האישורים לנסיעה נשלח לולי לקב"ט שהורה לו לא להגיד כלום בפגישה המתוכננת וגם לא לשאול שום שאלות שיסגירו כי יש לו ידע כלשהו בנושא עליו פרסם מאמר חדשני, עם ד"ר ברוש כמחבר משנה.

ולבסוף נשלח לעוזי בגזברות לקבל את ההקצבה לנסיעה ואת כרטיסי הטיסה.

עוזי ישב בחדר קטן בקצה המסדרון בקומה השלישית, העליונה, בבניין המנהלה. לולי הראה לו את כל האסמכתאות האישורים והחתימות ועוזי בדק אם כל העתקיהם שברשותו תואמים, כדי לוודא שלולי לא מרמה אותו והכל מזוייף, ורק אחרי שנוכח שהכל בסדר ואמיתי התכופף אל מגירת שולחנו והוציא ממנה חמשת אלפי דולרים בשטרות קטנים, מקומטים, חבילה עבה, ומנה אותם לידיו, ולבסוף, בקול שקט-שקט, ממתיק סוד, אמר:

“איפה משרד הביטחון, בקריה בתל-אביב, אתה יודע? כן? ואיפה שער ויקטור, אתה יודע? טוב מאד. תגיע עד אליו – אבל אל תכנס. תמשיך עוד חמישים מטר מזרחה, ותראה פרצה בגדר. תזחל דרכה ובבניין הראשון שתראה, הכי קרוב אליך – שם בקומה הראשונה משרד הכרטיסים של משרד הביטחון. שם תקבל את כרטיסי הטיסה.”

כשחזר לבאר-שבע עם הכרטיסים מיהר לעבודה להשלים עוד ניסוי אחד דחוף במעבדה ולכן אחר לחזור לדירה, וכשחזר אליה סוף סוף כבר חיכה לו הצו המיוחד למילואים הללו ולכן עכשיו הוא כאן, ולא באמריקה, אם כי לא ממש ברור היכן הוא הכאן הזה.

פרק י"ח: איך לולי התחיל את דרכו כמדען טילים בעזה.

“מתי סיימת את התואר הראשון?” שאל ספקטור ולולי ענה שב-67.

“המלחמה נפלה לנו בדיוק על בחינות הסיום,” אמר “אבל גויסנו כבר חודש לפניה, מיד אחרי יום העצמאות, פסטיבל הזמר וירושלים של זהב, ובמאי כבר לא התקיימו לימודים. האוניברסיטה דחתה בטובה את הבחינות לאמצע אוגוסט, אבל עד ששוחררתי והתאוששתי מהלם המלחמה ועוצמת הניצחון קיבלתי שוב צו מילואים לחודשיים החל באוגוסט. ואז החלטתי בפעם היחידה בחיי לא להתייצב, ויהיה אשר יהיה. הגעתי לבסיס ברמלה ישירות מאולם הבחינות בסוף הבחינה האחרונה, באיחור של עשרה ימים.”

“ומה קרה?” שאל ספקטור. “כלום" ענה לולי "מתי קורה משהו? באתי לבסיס הלכתי לשלישות ואמרתי שהגעתי ואז הם אמרו לי שכולם בעזה, ושאקח את הרגליים שלי ואלך גם אני לעזה.”

“במפקדת החטיבה בעזה במלון פלשתין המזוהם אמרו לי שהסיור שעלה הלילה על מוקש על פסי הרכבת בין בית-חנון לג'בליה היה סיור של גדוד 132 ושהאלחוטאי שלהם נהרג וזקוקים שם מיד למחליף ואם אין אלחוטאי אז שיהיה טכנאי העיקר שזה יהיה מישהו מהקשר ושמרגע זה אני מסופח ל132 ושאקח מיד את עצמותי הבלות ואגיע איכשהו לשם".

“והצלחת להגיע?”

“בדיוק היה שם אחד נחמד עמנואל שמו שבא למילואים עם הפולקסווגן הקטנה הפרטית שלו עם המספר הכתום ואמר שהוא עוד מעט חוזר לבית-חנון ויכול לקחת אותי איתו. עמנואל נסע כמו מטורף בין כל הפיאטים המצריים העלובים העגלות החמורים והערביות עם גיגיות הירקות על הראש מניס אותם בבהלה לימין ולשמאל והגיע בשלום לבית-חנון לבית הספר החקלאי שהפך לבסיס שלנו.

הגענו בדיוק לארוחת הערב שנערכה בחדר האוכל ועמנואל אמר בהנאה שכל ערב אוכלים כאן כבש. מנהל בית הספר בעצמו שוחט יום-יום את אחת הכבשים מהעדר הלימודי שלו במו ידיו שוחט ופושט את עורה וצוות המטבח שלו עושה אותה בתנור. יודעים לבשל החברה האלה. בכלל נקי ונעים כאן, אמר עמנואל כי המורים הם עכשיו חדרנים וחצרנים מטאטאים ומגרפות בידיהם והם שומרים על הניקיון וההיגיינה ועל הסדר הטוב. את התלמידים זרקנו שלא יסתובבו לנו כאן בין הרגליים. הבעיה היחידה שלנו היא עם הרבנות הצבאית שאומרת שהשחיטה שלהם לא כשרה ומאיימת שתעשה לנו צרות. הם לא יודעים כמה העדר הזה מעולה ואיך המטבח הערבי נהדר.

אחרי ארוחת הערב המשובחת הלכנו להתארגן לסיור הלילה. שני זחל"מים וג'יפ בפיקודו של רב"ט ד"ר גידי טוכמן, מומחה לפיסיולוגיה של הצמח ממכון וולקני. ועל שלושתם מכונות ירייה מוכנות לפעולה.

גידי היה אהוב מאד על חייליו שהיו מוכנים ללכת אחריו באש ובמים. הוא היה אחיו של מפקד הצנחנים המהולל עודד טוכמן שנהרג באחת מפעולות התגמול, כשרימון שזרק על עמדת אויב שהייתה מעליו החטיא אותה, התגלגל חזרה ושב אליו והתפוצץ והרג אותו. “הלילה תראה נקמה" לחש אחד החיילים של גידי על אזני "הוא לא סלח ולא יסלח לערבים את מות אחיו לעולם".

ד"ר טוכמן המ"כ ארגן את הסיור בצורה הזאת: שני הזחל"מים נסעו כשרווח של כחמש מאות מטר מפריד ביניהם, באורות מלאים, מעוררים רעש רב. ביניהם באמצע נסע לו חרש הג'יפ באורות כבויים ובו הנהג, המקלען, וד"ר טוכמן, הצייד, תת-מקלע למותניו ושפנפן פסיבי לראיית לילה בידיו.

וכשירד החושך, והעוצר על מחנה הפליטים ג'בליה נכנס לתוקפו, עד לשש בבוקר, יצאנו לדרך. הרחובות בג'בליה צרים-צרים, הזחל"ם בקושי עובר בהם מתחכך מפעם לפעם בקירותיהם, משיר טיח, פה ושם ממוטט גדר או קיר, ובאמצע זורם לו פתוח הביוב. ברבים מהבתים אין שירותים וכדי להשתין או לחרבן צריך לצאת מתוכם. “זה הרעיון," הסביר לי הלוחש, “אנחנו נצוד אותם אחד אחד. אחרי שיעבור הזחל הראשון הם יחשבו שיש עוד זמן עד שיגיע הזחל השני ויצאו להשתין אבל אז הג'יפ החשוך החרישי ידפוק אותם.”

גידי הורה למלא שקים בחול ולדפן בהם את הזחל"מים והג'יפ חזור ודפן. "זה יבלום את ההדף והרסיסים אם נעלה שוב על מוקש.” הסביר "וחובה עליכם לחבוש כובעי פלדה," אמר בעברית הנקייה והמנופה שלו, עברית של אחד מנכדי הבילו"יים, "הבחור מאתמול, מה שמו, אייל, לא היה נהרג אילו חבש כובע פלדה. המוקש העיף אותו מהזחל"ם והוא נפל על הראש ושבר את המפרקת. חוץ מזה לא קרה לאף אחד אחר שום דבר. הלילה ניקום את דמו.”

לא אספר לך מה קרה בין הזחל"מים כי לא ראיתי. אני הייתי על הזחל"ם הראשון ורק שמעתי את הצרורות שנורו מפעם לפעם מהג'יפ, ואת השמחה ששימחו אלה את החיילים שעל הזחל"ם: "פחות אחד!".

לאט לאט החלו פאתי המזרח להחוויר ובחמש וחצי כבר היה אור בעולם. בחמשה לשש, כשהזחל"ם מתקדם לאטו ברעש נורא לכיכר המחנה, נפתחה הדלת באחד הבתים שלפנינו ושני צעירים בבגדי עבודה, כל אחד עם תיק אוכל וזוג אופניים לפניו, יצאו ממנה. מפקד הזחל"ם פקד על הנהג לעצור כיוון אליהם את המקלע הכבד וקרא לעברם "תעל הון!”.

היה ברור למעלה מכל ספק שהשניים האלה יוצאים לעבודתם ומפרים את העוצר בחמש דקות בשגגה – הרי אי אפשר היה לא לדעת שהזחל"ם מתקרב לביתם.”

“אתה בטוח?” ניסה ספקטור להטיל ספק.

“תראה, מה כבר היה יכול לצאת להם מזה? הפרצוף שלהם לא היה מפגין או מתריס. פרצוף תמים של שני אנשים שיוצאים בבוקר מהבית לעבודה”.

“ומה קרה?”

“הם התקדמו בחשש לזחל”ם פוכרים ידיהם מנסים לומר משהו בערבית. “תעל הון!” שאג שוב המפקד והתכוון לכך שהם יתקרבו אליו, אבל הם הבינו שהוא מצווה עליהם לעלות על הזחל"ם, נטשו את האופניים והחלו לטפס על דופן הזחל"ם.

המפקד החוויר ואחר כך הוצפו פניו דם. “מה אתם חושבים שאתם עושים, חיות שכמותכם, נבלות!” צרח ומשך את שניהם פנימה לסיפון הזחל"ם, והשליך אותם על הרצפה. “עכשיו אני יראה לכם מה זה להפר עוצר," צעק "עכשיו תראו מה זה לטפס על זחל"ם של צה"ל!” הוא נאחז בחישוקי חופת הברזנט שמעל ארגז הזחל"ם והרים עצמו בידיו מעל הרצפה, וכאילו היה בוכנה ירד ברגליו על השניים השרועים עליה תחתיו, רומס וחוזר ורומס אותם, כותש אותם בכל כוחו.

בינתיים הגיעה השעה שש המדויקת והנכונה, העוצר נגמר ומכל הבתים סביב סביב החלו יוצאים אנשים נשים וטף, נקהלים בעיגול גדול סביב הזחל"ם, עומדים סביבו בדממה ללא מילה וחוזים בשכניהם הנרמסים.

אני חשבתי אז שלו אני הייתי הילד ההוא שחור העיניים שעמד בשורה הראשונה והתבונן בדממה בנעשה לא רק שלא הייתי שוכח את זה אף פעם ולא הייתי סולח על זה אף פעם אלא הייתי נשבע בלבי ולא נח ולא שוקט עד שהייתי נוקם.”

“אז מה עשית?” שאל ספקטור.

“ “תפסיק עם זה" קראתי למפקד. “די!”

“אתה תסתום אתה! אידיוט!” ענה לי המפקד והורה לנהג להמשיך בנסיעה תוך שהוא ממשיך לרמוס ולהכות את השניים שעכשיו כבר שתתו דם. אחד מהם עשה במכנסיים. לאט לאט נרגע מפקד הזחל"ם וחדל, ואז הורה לנהג לעצור והוריד את השניים, שלא היו מסוגלים לזוז, מהזחל"ם והשאיר אותם בצד הדרך.

“אתה לא יכול להשאיר אותם כך" אמרתי לו, “צריך להביא אותם למרפאה."

“תשתוק" אמר המפקד בזעם "אני הולך עכשיו לדפוק לך תלונה על ביזוי מפקד אל נוכח פני האויב, ועל הפרעה לביצוע משימה, ואם תפתח את הפה עוד פעם גם על בגידה. את הפרטים שלך מיד! אתה בכלל לא מכיר את הערבים האלה. הם רק עושים את עצמם. איך שנעלם מהשטח הם יקומו על הרגליים צוחקים על היהודים שמאמינים לכל דבר".”

“ואיך זה נגמר?” שאל ספקטור.

“אחרי ארוחת הבוקר הלך המפקד לכתוב עלי את התלונה ובדיוק הגיע טלפון מהחטיבה בעזה שהתקלקל איזה מכשיר קשר ושצריכים את הטכנאי בחזרה אצלם. עמנואל התנדב שוב לקחת אותי לעזה בפולקסווגן שלו. בחטיבה התברר שהמכשיר המקולקל הוא בעצם המגבר של קצין החינוך שהתכונן להופעה של להקת הנח"ל עם נעמי שמר שתהיה בערב, ולמסיבה שתוכננה לאחריה. בדקתי את המגבר והתברר שאחד המוליכים שבו נקרע ושצריך להלחים אותו. חוט הלחמה היה באפסנאות, והאפסנאות נמצאה במלון על הטיילת שעל שפת הים. הקצין חינוך לקח אותי לשם בנון-נון וכשהגענו ראינו שהש"ג ישן על כורסה בפתח המלון, והעוזי שלו מושלך לפניו על המדרכה. הקצין חינוך אמר שצריך לחנך את הבחור ולקח לו את העוזי. הוא נשאר בנון-נון לשמור ואני נכנסתי למלון. הקומה הראשונה, הלובי, הייתה ריקה לגמרי, לא היה בה אף אחד. עליתי בזהירות במדרגות לקומה השנייה. הדלת אליה הייתה נעולה וחסומה. דפקתי עליה ואיש לא ענה. דפקתי יותר חזק. דפקתי בשתי הידיים. בעטתי בדלת. 'תוק תוק תוק! בשם בעל-זבוב, מי שם?' “מי זה?" צייץ מישהו מעבר הדלת. “זה אני, לולי, הטכנאי, פתח!”

הדלת נפתחה כדי סדק וכשראה המציץ שזה בסך הכל אני שאל "מה אתה רוצה?” ואני עניתי "חוט הלחמה, בדיל. אני הטכנאי. אני צריך את זה למסיבה של מוטה גור, המושל.” והמציץ צעק פנימה "זה הטכנאי של מוטה מהממשל, הוא צריך חוט הלחמה, מה לעשות איתו?” ומבפנים ענה קול "איך קוראים לו?” והמציץ שאל "איך קוראים לך?” “לולי.” “לולי!” “אה, לולי. אני מכיר אותו. הוא לא מזיק. תן לו להכנס." נאמר מבפנים.

ובפנים היה שולחן גדול וסביבו ישבו ארבעה אנשים. על השולחן לפניהם היו פזורים קלפים, וערמה גדולה של שטרות כסף מונחת ליד אחד מהם. מולו ישב מישהו בתחתונים בלבד. המישהו הזה היה אלפרון, קצין האפסנאות. “תן לו" אמר אלפרון, שיאוש גדול נשקף מעיניו, “זה על המדף השני משמאל בקומה שמעלינו"

כשעלינו לשם שאלתי מה קרה והאפסנאי שטיפל בי אמר שהם משחקים כבר 48 שעות רצוף ואלפרון כבר הפסיד להם את כל מה שיש לו בעולם. “הוא עכשיו שלנו" אמר בסיפוק, "ומעכשיו יעשה את כל מה שנגיד לו".

כשיצאתי מהמלון, מול הים, ראיתי שעוזיאל הש"ג כבר ער ומאד עצבני. הוא שאל אותי אם אני יודע איפה העוזי שלו ואני אמרתי לו בלחש שהקצין חינוך לקח לו אותו והוא ניגש לקצין חינוך והתחנן אליו שיחזיר לו את העוזי הוא יודע שזה כלא דבר כזה (“זו כבר באמת הפקרת נשק," העיר ספקטור “אבל באמת.”) אבל יש לו אישה וילדה קטנה בבית והוא עוד פעם לא יעשה דבר כזה, והקצין תרבות ריחם עליו והחזיר לו את העוזי, ואמר לו שכעונש הוא יעשה משמרת שנייה כש"ג בפיקוד, עוד הלילה.

“כן, אבל מה זה שייך." אמר ספקטור. “זה שייך כי לקח זמן עד שהגעתי אל הגדוד, במלון פלשתין המזוהם. הייתי עכשיו אחרי כשלושים שעות ללא שינה, זכור שהגעתי לשם ישר מאולם הבחינה בכימיה פיזיקלית שגם לפניה לא בדיוק ישנתי טוב, ואחרי שתיקנתי את המגבר אמרו לי עוד להישאר להופעה אולי תקרה תקלה דווקא כשכל המפקדים שם, ובייחוד האלוף, ואת הסיכון הזה הם לא מוכנים לקחת על עצמם.

להקת הנח"ל שרה את "אילו כל הציפורים" ואת "מחר כשהצבא יפשוט מדיו" ואחריה גם הציגו סרט יוגוסלבי על לוחמי המחתרת הגיבורים הנלחמים בכובש הנאצי האכזר המושחת והטיפש, כדרך הכובשים מאז ומעולם, ואיך הנכבשים דופקים אותו, והסרט התקבל בסיפוק ובהנאה על ידי קהל החיילים שבאולם, השונא נאצים ומזדהה עם אויביהם.

ורק כשכל זה נגמר יכולתי לחזור לפלשתין. כבר היה אחרי חצות, משמרת שנייה התחילה. חיכיתי ליד קיטון הש"ג למישהו שייקח אותי. בתוך הקיטון כבר היה עוזיאל עם חגור וקסדה והעוזי צמוד אליו הפעם. מכונית לארק צבאית התקרבה למחסום ומישהו הוציא את ראשו מהחלון וצעק "ש"ג תפתח!” אני ראיתי שזה מוטה האלוף אבל עוזיאל לא זיהה אותו וצעק לו בחזרה "תזיז את התחת שלך ותפתח לבד!” ומוטה כובש ירושלים צעק "ש"ג נוע נוע סוף!” ועוזיאל ענה לו "קפוץ לי" ומוטה אדום מזעם שלח את הנהג שלו לקחת מהש"ג הזה את הפרטים. “את התלונה כבר תקבל דרך המג"ד שלך" אמר הנהג לעוזיאל שהואיל עכשיו לשלוח את רגלו אל תפס המחסום ולשחרר אותו.”

“כן אבל מה קרה עם התלונה שלך, מה קרה עם 'העלבת המפקד בפני האויב'“ לא הניח ספקטור ללולי.

"חזרתי לחדר אולי בשתיים בלילה כולם כבר ישנו שם ורק אני עוד לא ישנתי בו עד אז, כולם חוץ מאחד בשם טוביהו שאמר לי 'אתה ממש לא בסדר, כולם מדברים על זה' וכששאלתי אותו למה הוא ענה 'אתה לא יודע מה הערבים האלה עושים לנו? אתה לא יודע שבדיוק לילה לפני זה הם שמו מוקש לאותו סיור בדיוק ומה שמו אייל נהרג?' 'ולכן צריך להרביץ מכות רצח לזוג פועלים שיצאו עם אופניים וסנדוויץ' חמש דקות לפני הזמן? הם הטמינו את המטען הזה? או שמישהו ביקש את רשותם להרוג את אייל?' 'הם לא מבינים אף שפה אחרת, רק כוח' אמר טוביהו 'הם לא כמונו' הוסיף. 'מותר לדעת מה אתה עושה?' שאלתי אותו, לא הכרתי את החברה האלה מ-132, 'אני מורה לספרות בגימנסיה הרצליה' ענה טוביהו בגאווה 'השמיניסטים שהכנתי לבגרות בדיוק מתגייסים עכשיו' 'שקט, תנו לישון' התהפך מישהו במיטתו, ופקח לרגע את עיניו וכשראה אותי אמר 'אה, זה אתה, זה שאוהב ערבים, אולי תלך אליהם לישון?' אני לא יודע למה, הייתי צריך לדעת שאין בכלל טעם לענות לאנשים כאלה אבל בכל זאת אמרתי 'זה לא עניין של אוהב ערבים. זה פשוט להיות בן-אדם' שעל זה התקצפו השניים ואמרו 'אל תלמד אותנו! מי אתה שתגיד לנו מה זה להיות בן-אדם.' ועל זה הוסיפו 'הדבר העיקרי שאתה לא מבין הוא זה שהערבים מבינים רק את שפת הכוח ובלעדיה הם אף פעם לא יעזבו אותנו במנוחה' 'אני יתן לך דוגמה' אמר זה שרק עכשיו התעורר 'אני נולדתי במרוקו ואני מכיר אותם כמו שצריך. הלכתי היום ברחוב הראשי וראיתי נזילת ביוב רצינית מאחת הברכות. אני מבין בדברים האלה, ידעתי שיש סתימה למטה במוביל. מה עשיתי? ראיתי במדרכה מולי הולך אדם לבוש יפה לבוש פרנג'י עם ז'קט ועניבה תכף קראתי לו שיבוא אלי דיברתי אליו ככה בשקט ויפה העברתי את העוזי לשוטפת ואמרתי לו להוריד את הז'קט אם הוא רוצה גם את העניבה ונתתי לו פחית שימורים פתוחה שהתגלגלה שם ואמרתי לו להתחיל לשאוב. הוא אמר לי שהוא מנהל התיכון לבנים בעזה ושזו לא העבודה שלו ואני אמרתי לו שהיום תורו לעשות משהו לטובת הקהילה. צריך לחנך אותם את הערבים האלה ולהראות להם של מי כאן המילה ומי כאן באמת דואג להם. שלוש שעות הוא שאב שם את הסירחון עמד ממש בתוכו עם החולצה הלבנה והמכנסיים השחורים שלו עד שהגענו לפגר של הכלב שחסם את המעבר מצינור לצינור ואחרי שהוא הוציא אותו בידיים שלו החוצה הכל נפתח ולעזה יש עכשיו שוב ביוב כמו שצריך'. 'נהדר. ואתה חושב שעשית לנו פרטנר חדש לשלום?' שאלתי אותו והוא ענה שהוא בטוח שכן. האיש הזה גם נוכח בדאגתנו הכנה לרווחת האוכלוסייה, וגם שאיתנו לא מתווכחים. 'האיש הזה ישנא את כולנו עד אחרון ימיו, וזה גם מה שהוא ילמד את תלמידיו ואת קרוביו ואת כל מי שהוא מכיר עד סוף כל הדורות' אמרתי לו אבל הוא ענה שאני לא מכיר ולא מבין את הערבים לא גדלתי איתם כמוהו במרוקו ואני לא יודע מי הם באמת. הם לא ממש בני אדם, הם משהו אחר.

“אבל מה קרה עם התלונה?” התעקש ספקטור שלא שכח שהם מדברים על תלונות ועל משפטים צבאיים.

“לא הספקתי אפילו להירדם" אמר לולי "כי פתאום נכנס לחדר המ"פ ואמר 'כולם לקום' והסביר שהתקבלה ידיעה שהפתח או איזה ארגון פלשתינאי אחר ינסה עוד מעט לתלות כרוזים בשוק בעזה ואנחנו יוצאים לשטח כדי לסכל את המזימה.

העלו אותנו על משאית והתחילו לפזר אותנו בכל מיני מקומות מרכזיים בעיר, בצמתים ובכיכרות וכולי. אותי הורידו במרכז השוק, מתחת פנס רחוב, לבדי. אמרו לי להיות ערני ולבצע נוהל מעצר חשוד בכל מי שיגיע לשוק, כי עזה בעוצר עד שש בבוקר.

הייתי עייף נורא. לא יכולתי להחזיק את העיניים פקוחות. תליתי לעצמי את העוזי על הצוואר והדלקתי את הטרנזיסטור שהיה איתי חזק ככל האפשר על גלי צה"ל ששידרו 'שירים מארץ אהבתי'. קיוויתי שהרעש יחזיק אותי ער אבל נרדמתי על המקום. המשאית חזרה כעבור כמה שעות ואספה אותי, ישן באמצע השוק בעזה עם עוזי על הצוואר ועם טרנזיסטור מריע טללי נעורים עבריים. החברה טלטלו אותי חזק עד שבכלל התעוררתי. מסביב כבר החלו אנשי השוק לפתוח את הבסטות שלהם, שומרים ממני מרחק.”

“יש לך מזל של אידיוט," אמר ספקטור "אבל מה עם התלונה?”

“התלונה הוגשה והגיעה למג"ד 132 ואז ניגש אלי אחד המ"פים במקרה כאילו ושאל אותי מה העניינים עם התלונה הזאת ואני אמרתי לו שבשום אופן לא אסכים להישפט בפני המג"ד רק בפני בית-דין עם עורכי דין והכל ושאז כל העולם ידע ונראה מה יהיה אז. המ"פ הזה היה בעצמו עורך דין, עורך דין עשיר לפי המכונית שאיתה הגיע לעזה והוא אמר לי שאני לא מבין ושזה לא כמו מה שאני חושב ושלא כדאי לי אבל יותר לא שמעתי מהתלונה הזאת.”

“ושתקת?” שאל ספקטור "חזרת הביתה והמשכת את חייך בשקט ולא עשית דבר?”

לולי גמגם, ובסוף אמר: "אני התכוננתי כבר אז לפעול מתוך המערכת. לא סתם למדתי הנדסת טילים, למדתי בעקשנות אפילו שהרגשתי שצה"ל עושה כל שביכולתו כדי להפריע לי בלימודים. החלטתי שהמשימה שלי מספיק חשובה כדי להניח בשבילה כל דבר אחר בצד. ללכת ראש בראש עם הציבור שלנו לא היה מקדם אותי לשום מקום, ואני מסופק אם בכלל היה בכוחי להשפיע על מישהו. לא נראה לי שמישהו מוכן להקשיב, להפך, כולם אמרו לי שאני זה מי שלא יודע ולא מבין.”

הם הביטו בשמי התכלת החיוורים המיטשטשים בהבלחי חום ואבק באופק.

“בוא נרד לאכול משהו" הציע ספקטור שהספיק בינתיים להתייבש והוסיף “שמעתי שהסוף של עוזיאל היה מר”.

"בלילה שאחרי זה עשה סיור של המשטרה הצבאית סבוב בין סירות הדייגים המושבתות בנמל של עזה, ופתאום הם שמעו רחשים מאחת הסירות, ואנחות. הם דרכו את הנשק והסתערו על הסירה, ומה הם מוצאים בתוכה? את עוזיאל מזיין את נופר כץ, העוזרת של המזכירה של מוטה, עוזרת רל"שית זה נקרא בשפה הצבאית. זה עוד משהו שאני באמת לעולם לא אבין, את הבנות הללו. היא נשלחה לסיים את הגשת התלונה נגדו על ההתחצפות בשער, וגמרה איתו בסירה. איך המוח שלהן פועל, אתה יכול להסביר לי? כמובן שהסירות הללו היו מחוץ לתחום וכך נוספה נגדו עוד תלונה והוא נלקח מידית למעצר. למחרת נשפט אצל מוטה: לא היה לו שום סיכוי. גם התחצף אליו בשער וגם זיין לו את הפקידה. והשורה "יש לי אישה וילדה קטנה בבית" רק הזיקה לו הפעם, והוא הלך לארבעים ושניים יום בכלא שש".

פרק י"ט: יזדי מגלה את האמת הבסיסית של החיים.

באוהל היה מצב הרוח מרומם. עיניה של תקווה בערו. היא לבשה מכנסונים קצרצרים וישבה בישיבה מזרחית, רגליה משוכלות תחתיה ושוקיה הנאים מנצנצים באפלולית. סביבה ישבו הגברים שואגים מצחוק. הם היו עכשיו בשלב שבו כל דבר מצחיק אפילו אצבע. אפילו יזדי צחק, להפתעת לולי שזכר אותו רציני עד קודר, בימים שהם ישבו כולם, כל פלוגת הקשר, בבונקר, לא רחוק משארם, בחורף שלאחר מלחמת יום-כיפור.

ומאותו חורף ואילך היו יזדי וצפרא ללולי שניים שהם אחד, שניים שלעולם לא יפרדו – כעגלה וסוס, כאהבה ונישואין. שניים שאם רואים אחד מהם מיד נדבק אליו השני. התחרות שהתנהלה כאן על תקווה לא הייתה תחרות רצינית – זו היתה תחרות שכולם יכלו לזכות בה, תחרות בה כולם מנצחים, אבל בצפרא זכה רק אחד ויחיד. כי צפרא הייתה משלט על מצוק שמעל המפרץ בשארם, ובו הייתה תחנת ראדאר חזקה. ביום השני למלחמת יום הכיפורים שלחו המצרים טיל-שיוט אל התחנה הזאת. בעצם היה זה מטוס מיג 15 מיושן עם טייס אוטומטי שנשא בקרבו פצצה כבדה והתביית על הראדאר וכיוון את עצמו בדיוק לתוכו. כמובן שהראדאר גילה אותו ושלוש המפעילות שישבו בצריפון הבקרה מתחת לאנטנה המסתובבת הגדולה גם דיווחו על כך בקשר ואילו היו מפסיקות באותו רגע את פעולת הראדאר שלהן היה המיג מאבד את המטרה ומחטיא אותה ונופל מי יודע היכן (והידיעה הזאת בערה ללא הרף בלולי שהיו לו עוד חמישים רעיונות איך למנוע מקרים מעין אלה) אבל הן טעו בזיהוי והודיעו כי מסוק של הקומנדו המצרי – המיג הזה היה ישן מאוד ואיטי – מתקדם לעברן מה שיצר בלבול והתרגשות גדולה במטה. הוחלט לשלוח שני טנקים לקראתו, שני טי-54 מהארבעה שהיו בכל המרחב ונועדו להגן על שדה התעופה בראס-נצרני. המיג התפוצץ כמה דקות אחרי כן על האנטנה והעיף את הצריפון עם המפעילות שבו מראש המצוק לתהום, לתוך הים. היו שנשבעו שעוד שעות אחרי כן שמעו את זעקותיהן בקשר עד שנדמו. הטנקים לא ידעו דבר מכל זה כי היו להם בעיות בקשר-פנים והם הסתובבו שם כל הלילה חרשים ואילמים ואפילו עיוורים מחפשים לשוא את הקומנדו המצרי. הסיפור הזה התפתח והתנפח וכעבור כמה ימים כבר ידעה כל הארץ וידע כל הצבא שהקומנדו המצרי אנס את כל הבנות בשארם מה שעורר זעם נורא על הממשלה ועל מחדליה, ותאוות נקם. אחרי האירוע הזה הוחלט לא לאייש יותר את מוצב צפרא ולהפעיל את הראדאר ששוקם בשלט רחוק פרט לאלחוטאי אחד ויחיד שישב בקרבתו, אבל קצת רחוק מהאנטנה, ויודיע מה העניינים במקרה שמשהו נורא מתרחש. פעם בשבוע היה מישהו מהפלוגה לוקח את האלחוטאי שתורו הגיע בטנדר פג'ו 404 מגויס (ושהחליף את הבובולינה המתנדבת) לראש הצפרא ומחזיר משם את קודמו.

בפעם ההיא יצא שהגיע תורו של יזדי, שבדיוק חזר מחופשה בארץ, והביא איתו שק שלם של גרעינים, כי הוא ידע שאחרי החופש הוא עולה לצפרא. לולי היה הנהג ומצא את יזדי מהורהר ושותק, אוחז בכוח רב את העוזי שלו ביד אחת ואת שק הגרעינים בשניה. יזדי התכנס בשתיקתו הקודרת ללא מילה וכך גם השאיר אותו לולי לבדו על ראש ההר. אבל כשחזר אחרי שבוע עם המחליף היה יזדי במצב רוח מרומם, יושב באותו כיסא עליו ישב כשנפרדו והר קטן של קליפות גרעינים מפוצחים לידו, ושק ריק, עדיין רציני – אבל מאושש. “מצאתי!" אמר סוף-סוף יזדי משהו, כארכימדס בשעתו "חשבתי על זה כל השבוע ועכשיו אני יודע. מה שבן-אדם צריך זה חנות, חנות פינתית, ופינתית בלבד".

פרק כ'.   על מהות האדם הטוב

“ואת עבד מראשון הכרת, תקוולה?” שאל זיקו טופח לתקווה על שכמה וגבה, שלא תחנק מרוב צחוק, וגם בודק באותה הזדמנות אם באמת אין שם רצועות חזיה "את עבד נהג התול"ר מהסיירת? עבד השמן? עבד מראשון?” “היה לי שווה להכיר אותו?” שאלה תקווה בעיניים בורקות וגומות לחייה הבליעו חיוך "כלומר תפרט למה היה לי שווה להכיר אותו?” וצחקה וגורן וזיקו צחקו איתה ואפילו יזדי חייך. “איזה בחור טוב זה היה" אמר זיקו "מלך הסיירת".

“במה הוא היה כל-כך טוב?” שאלה תקווה וכסתה את פיה בידה ופרצה שוב בצחוק.

“בכל דבר. היה לו לב טוב. ממש. תמיד עזר לכל אחד. הוא עשה קפה מעולה. אבל בעיקר הוא היה טוב בלהרוג".

“הוא היה הורג אותי?” שאלה תקווה צוחקת יותר וניכר היה שהמחשבה על הדרך שבה היה הורג אותה משעשעת אותה.

“אותך לא, אלא אם היית ערביה. עבד היה טוב בלהרוג ערבים".

“בעיקר שבויים" אמר גורן, כתבנו לענייני רווחה "היה אז ויכוח בינו לבין שלמה באום מי אלוף צה"ל בלהרוג שבויים". לולי זכר ששלמה באום, שהיה במלחמת יום-כיפורים מג"ד 112 אמר לו שהוא עדיין אלוף צה"ל בלהרוג ערבים. "למרות הפור הגדול שיש לכל היתר עכשיו", התנצל באום, כי גדוד 112 ישב במלחמה בראס-נצרני להגן כאילו על שדה-התעופה מפני הקומנדו המצרי אבל בפועל לא ירה אף ירייה אחת. לשתיים משש הפלוגות שלו אפילו לא היו רובים פשוט לא היה בימ"ח נשק בשבילם גם לא אוהלים או איזשהו ציוד אחר אז הם סתם ישבו להם שם על שפת הים מאזינים לנאומים שנאם להם באום מפעם לפעם על אהבת ישראל על ערכים ועל ציונות. מאז התאונה הגדולה שהייתה לו התנהל באום על קביים והתחזק בדת ובימי שישי היה עורך קידוש על גביע יין ומתנבא באוזני הגדוד על ארץ ישראל השלמה שמהיאור ועד הפרת. “מה היאור," אמר "רק תנו לי את הפקודה ואני כובש עם הבטליון שלי את לוב." ואז היה חוזר ומתאר כיצד חיסל את המצרים שנכנעו ושכבו עם הידיים על העורף בתעלות בצד הדרך מחאן יוניס לרפיח, וגם בהמשך הדרך אחרי אל-עריש בואכה תעלת סואץ. “אולי שש-מאות ביום," אמר באום ללולי "באמת הפסקתי אחרי כמה זמן לספור".

“אבל את זה אסור לספר," אמר גורן "בוודאי שלא ברדיו. כי זה יכול להזיק לשבויים שלנו. אבל בינינו זה בסדר. כמה שפחות מהם יותר טוב." וכל יושבי האוהל הסכימו איתו.

לולי סופח ל-112 ביום השלישי למלחמה. לשתי פלוגות בגדוד לא היה נשק אבל לעומת זאת באום גנב את הזחל"מים של הסיירת מהימ"ח וצירף אותם לגדוד שלו. הסיבה הייתה כי קשר הפנים בכל ארבעת הטנקים הרוסיים שהוצבו לשמירה על שדה התעופה לא פעל וטנק ללא קשר פנים הוא סתם חתיכת ברזל חסרת שימוש. באום התנה את החזרת הזחל"מים לבעליהם בתיקון קשר-הפנים בטנקים ולולי שלא היה לו מושג בקשר פנים נשלח לעשות זאת.

ובינתיים רדפה הסיירת אחרי הקומנדו המצרי ברגל.

פרק כ"א  על חשיבות קשר הפנים – כיצד הציל לולי את ראס-נצרני ומיצרי טירן.

הבית הבודד בראס-נצרני, בית האבן שליד שני תותחי החוף הגדולים החלודים היה ידוע בתמונות ובסיפורים עוד מימי מבצע סיני ואולי עוד מקודם לכן. כשהורידו אליו את לולי מהבובולינה, ביום השלישי למלחמת יום-הכיפורים יצאו אליו שלשה מתוכו: רס"ן שלמה באום המג"ד דידה על קביו במדרגות היורדות מהגג כשאחריו מתגלגל באיזו דרך מופלאה עבדקן אחד על כיסא גלגלים, ומהקומה הראשונה יצא ובא זאביק הסמל-קשר.

באום אמר ללולי שתיקון קשר הפנים בטנקים גורלי והכרחי לניצחון העם במערכה וזאביק אמר שרק שלפני זה יש עוד משהו חשוב והוא רוצה שהוא יהיה הראשון: מבער הבנזין הקטן שלו שעליו הוא מבשל קפה ובלעדיו אין חייו חיים. “קפה יתרום להצלחת המבצע" אמר ובאום לא התנגד. לולי בחן את הפרימוס הקטן ומצא כי האטם של משאבת הדחיסה שלו נפגם ומשום כך לא ניתן לדחוס אויר לתוכו כשמפמפמים בידית. הוא פירק בסבלנות ובזהירות רפידת שעם מתוך פקק של בקבוק "טמפו" שהיה מושלך בצד, הניח אותה על פתח המדחס שעל דופן המבער ורקע עליו בעדינות עם הפטיש שהוציא מארגז הכלים שלו. הוא ידע שכך, בשעת הדחק, מכינים מכונאים אטמים במוסך, אם כי החומר בו הם משתמשים הוא יריעות שעם שנועדו לדבר ולא רפידות פקקים של טמפו. וכך נגזר מתוך רפידת השעם הקטנה אטם מדויק ולולי הרכיב אותו במשאבה במקום האטם הפגום, ומסר את הפרימוס חזרה לזאביק הסמל-קשר, שקיבל אותו לידיו בשוויון נפש כאילו ברור לכל שזה מה שכל טכנאי קשר יודע וצריך לעשות והחל מיד לפמפם אותו להרתיח מים ולהכין קפה.

אבל באום התרשם מאד מהפלא שהתרחש לנגד עיניו והודיע ללולי: “אתה נשאר כאן, ויותר לא זז מאיתנו." ואז שלח אותו אל הטנקים שעמדו אחד בכל פינה של הגדר שהקיפה את שדה התעופה “אופירה”.

בעצם לולי היה צריך להתמצא בקשר פנים כי השתתף בהשתלמות מיוחדת בעניין שנערכה בשבטה בבית הספר לתותחנות עוד הרבה לפני המלחמה.

הצו אמר להתייצב בשבטה ביום ראשון בשמונה בבוקר וכך עשה, אף כי זה לא בדיוק קל להתייצב בשבטה הנידחת ביום ראשון בשמונה בבוקר. הוא הגיע לשם עם מכוניתו והתפלא למצוא את השער פתוח לרווחה, ובכל זאת נסע לתוך הבסיס, בטוח שמיד יראה מישהו וישאל אותו היכן מתייצבים להשתלמות טכנאי קשר פנים.

אבל הוא לא ראה איש. ביום ראשון בשמונה בבוקר היה בסיס שבטה בסיס רפאים נטוש, כמו אחת העיירות ההן במערב הפרוע לאחר שחלפה הבהלה לזהב.

הוא ראה שלט גדול עליו כתוב "לבריכה" החנה את המכונית לידו וניגש לבריכה, אולי כולם שם. הבריכה הייתה מלאה במים ירקרקים ונעימים למראה אבל ריקה מאדם. היה נדמה לו שהוא רואה במרחק דמות של איזו נערה נחפזת לאן שהוא בפיג'אמה קצרצרה ומגבת על כתפה אבל היא נעלמה לה מיד ולבלי שוב.

כשחזר למכונית צד את עיניו שלט גדול אחר שהיה מוצב בכניסה לאחד הבניינים, כנראה חדר-האוכל: “לוח המזון לחייל" נאמר בו באותיות גדולות ומתחתן טבלה המפרטת אותו: ביצה 110 קלוריות, גבינה 52 וכן הלאה, ככר לחם 2150 קלוריות סה"כ 2500 קלוריות ליום.

מה עושים? הוא התיישב בצל אחד העצים הוציא נייר ועט מתרמילו והחל לכתוב מאמר חדש ל missile review על תגליותיו האחרונות והמשיך בכך ללא הפרעה עד שתיים בצהריים.

אבל בשתיים בצהריים החל הבסיס להתמלא באנשים ובתנועה. השער נסגר ברעש גדול וזקיף במדי מ"צ וקסדה לבנה לראשו התייצב לידו, דורש פסים והצדעות. באפסנאות קשר-השתלמויות נפתח אשנב והוא קיבל בו את הציוד – מחברת צ' חומה – ושאל מדוע קראו לו לשמונה בבוקר? “שמונה בבוקר זה רק פורמליות, כך צריך לכתוב צוו," ענה האפסנאי "כולם יודעים ששבטה נפתחת ביום ראשון רק בשתיים בצהריים. כי כאן זה רחוק". ועל הדברים הללו הוסיף "הקורס עצמו מתחיל מחר בשמונה בבוקר. עד אז אתם חופשיים."

ביום שני החל הקורס בחזרה על כמה עקרונות בסיסיים ורענון ההיכרות עם מכשירי הקשר הנפוצים בצה"ל. ברדיו דיברו על גשמי זעף היורדים בצפון ובפרט הזכירו שיטפונות שהציפו את המקלטים בקריית שמונה, העיירה המסכנה. “בלימוד החומר החדש נתחיל מחר" אמרה המדריכה הצעירה שפחות או יותר דקלמה כסדרו את הכתוב בחוברת ההדרכה.

ולמחרת, יום שלישי, פתחה המדריכה את השיעור בהודעה: “בגלל השיטפונות ובכלל החליט מפקד הבסיס שאנחנו, כלומר הסגל, מתנדבים לעזרת קריית-שמונה ויוצאים לשם לנקות את המקלטים. נמשיך בקורס אחרי שאני יחזור מקריית-שמונה." אמרה, כך בדיוק אמרה, והלכה להתכונן לנסיעה.

הסגל יצא לדרך אחרי ארוחת הצהריים במשאית צבאית ישנה שהוקצבה לשם כך ומהירותה מוגבלת לחמישים קמ"ש בשטח פתוח. עם ערב הגיעה המשאית הזו, שנסעה כחוק, לחדרה ונוסעיה נשארו ללון באחד הבסיסים שבסביבה. למחרת לפנות ערב אחרי כמה חניות למנוחה והתרעננות הגיעו לקריית שמונה והתחילו לנקות מקלטים אבל עד מהרה עשו חשבון שאם ברצונם להגיע חזרה לשבטה לפני שיום חמישי נגמר עליהם לצאת מיד לדרך חזרה. רק כך יצליחו לצאת לשישי-שבת בזמן, ביום שישי בבוקר, כי שבטה זה רחוק.

והם באמת הצליחו להגיע חזרה עוד ביום חמישי לפנות ערב ואפילו לחלק את תעודת הגמר הנאה לבוגרי הקורס, שהועזבו למענו מביתם ועבודתם ופרט לעובדות החיים בצבא לא למדו בו דבר.

ועכשיו הוא טכנאי קשר פנים מוסמך ויש לו בעיה אמיתית שאפילו באום הגיבור אומר שחייבים למצוא לה פתרון מיידי כי בלעדיו המולדת בסכנה – ולו אין אפילו מושג קלוש מהו הדבר הזה ואיך מתקנים אותו.

הוא ביקש מהקשר בטנק הראשון להראות לו מה הבעיה והקשר אמר שברגע שמנסים לפתוח את מכשיר הקשר נהיה קצר והפיוז נשרף. “שכחתם לכבות את המכשיר לפני שהתנעתם את הטנק?” שאל לולי כי זו הייתה אחת הסיבות השכיחות ביותר לתקלה כזו במכשירים שכן הכיר "אתה שואל יותר מדי," אמר הטנקיסט "אני לא זוכר מה אכלתי לארוחת צהריים, מילחמה עכשיו, ואתה רוצה לדעת מה עשיתי שלשום לפני שהתנענו? שלחו אותנו לכאן בהיסטריה באמצע יום כיפור ואני אפילו את הסרבל שלי לבשתי הפוך." לולי הבין בצער כי הכוחות שנשלחו לגזרה הזאת, והוא בתוכם, הם הזיבורית שבסדר הכוחות של צה"ל, לקט שכחה ופאה, ורק נותר לו לקוות כי האויב יבחר גם הוא משהו דומה ולא ישלח כנגדם את הקומנדו המהולל שלו, למשל. ועוד יותר יש לקוות, הוסיף לעצמו, שהכוחות שביתר הגזרות, בתעלה למשל, מוצלחים מהם בהרבה ויפליאו שם לעשות.

הוא הסיר את המכסה ממכשיר הקשר, וניתק ללא רחמים את דיודת הזנר המחוברת במקביל לכניסת מתח המצבר והחליף את הנתיך השרוף. מכשיר הקשר ואיתו גם קשר הפנים חזרו לחיים. “דיר בלק יותר אל תתניעו עם מכשיר פתוח!” אמר למפקד הטנק "כי מעכשיו יהיה הנזק חמור שבעתיים!” והמט"ק החזיר לו מבט זגוגי. הוא שמע את האזהרה הזאת כבר חמשת אלפים פעם והיא מעולם לא הצליחה להרשים אותו.

אותה תקלה בדיוק שבה ונשנתה בכל הטנקים האחרים וכעבור שעה כבר היו כולם עם קשר פנים ועל הרשת החטיבתית. “מעכשיו אתה צמוד אלי" חזר באום והודיע ללולי לחרדתו, מביט בו בהערצה "ואני לא אתן שיעבירו אותך מכאן לשום מקום. תזכור. מילה שלי היא מילה".

פרק כ"ב  עוד אנשים טובים.

“גם אני סופחתי אז ל- 112, בתור קשר מג"ד” אמר ספקטור מתוך העגבנייה שנגס ושדמה שתת על סנטרו, ושענייני חוק ומשפט צבאי לא הפסיקו להטריד אותו "ואני זוכר מה קרה לההוא שקילל".

“מה קרה לו" שאל יזדי ופיהק וספקטור פירט:

“אחרי שבועיים הגיע פתאום נשק לפלוגות ה' ו-ו', הרכבת האווירית האמריקאית נכנסה לפעולה, וכשחילקו אותו לחברה זרק אחד מהם, מרוב תסכול, את הרובה שקיבל ארצה ואמר "קוס-אמק המדינה המזוינת הזאת, עכשיו הם נזכרו." שלמה באום שמע את זה ואמר להגיש תלונה נגדו על הפקרת נשק והעלבת מדינת ישראל שזה משפט מג"ד כלומר שלמה באום הוא הקטגור השופט והתליין גם יחד והחייל שהיה עצבני אבל לא האמין שהוא גם אידיוט אמר שהוא לא מסכים להישפט בפניו אלא הוא דורש בית-דין. ובאום אמר שלפי החוק הצבאי בזמן מלחמה חייל שבוחר לעמוד למשפט בפני בית-דין נכנס מידית למעצר עד למשפט. ומכיון שבשדה אין בית-מעצר ולא יעבירו אותו לבית-כלא צבאי עורפי תוך כדי מלחמה יש להקים מחבוש שדה ולעצרו שם, וכך עשו, כחוק. מתחו מעגל מקונצרטינת תיל והציבו עליה שני שומרים מזוינים ובתוכה באמצע הושיבו את המקלל, ושם ישב ביום ובלילה שם אכל ושם השתין ושם חרבן, באמצע, כשכל הגדוד מסביבו. והוא הלך שם והשתגע לא התרחץ לא התגלח צמח לו זקן גדול ושיער של נביא וכל כמה זמן חזר וצרח בכל הכוח "קוס אמק מדינת ישראל, שכולם ימותו!” וכשהעבירו בסוף את גדוד 112 לבלוזה הזמין באום מוביל טנקים גדול ועל הרחבה הנגררת שלו מתחו את הקונצרטינה ובתוכה באמצע הושיבו שוב את המקלל וכך נסעו גם הוא וגם הקללות שלו 'קוס-אמק מדינת ישראל המזוינת שימותו היא וצה"ל שלה' עם הגדוד לבלוזה".

“ואני הכרתי את עבד כשסופחתי פעם לסיירת לכמה ימים כשבאתי להחליף את הטכנאי שלהם תומר שיצא לחופש" נזכר לולי. "ממש כמה ימים אחרי המלחמה. הוא לקח אותנו לסיור בשטח להראות לנו את שרידי המטוס המצרי שהופל שם. זה לא היה מטוס קרב אלא מטוס תובלה או מטוס נוסעים קטן. עבד סיפר לנו בגאווה שהגיע אליו כמה דקות אחרי שהמטוס הזה התרסק או נחת נחיתת אונס או איך שלא קוראים לזה, הגיע אליו עם התול"ר שלו. בפנים היו תשעה מצרים שעוד ישבו על הכיסאות שלהם, קשורים בחגורות הבטיחות. והוא פשוט וידא שהם מתים, 'כדי לחסוך להם ולנו את הסבל המיותר', אמר."

“ומישהו העיר לו על זה או עשה לו משהו?” שאל גורן "הלא כולם ידעו על זה".

“מה פתאום" אמר זיקו "עבד היה מלך הסיירת, עבד היה בסדר גמור. יהודי טוב."

“אתם יודעים שבחמישים ושש נפל מטוס שלנו לא רחוק מראס נצרני" נזכר גורן "הטייס שכב פצוע בצידו וחיל האוויר הטיס מעליו דקוטה מיוחדת שחגה סביבו עם רמקולים ענקיים ואמרה כל הזמן למצרים שהם חייבים לשמור על חייו לפי אמנת ג'נווה ושדיר-בלק עליהם אם יקרה לו משהו.”

“זה בכלל לא אותו דבר," אמר זיקו מפקד תחנת הממסר "ואין מה להשוות." ותקווה כופפה ראשה וכיסתה פיה בידה ושוב התפוצצה מצחוק.

"ואיך פתאום תומר קוס-אמו יוצא לחופש באמצע המלחמה?” התעניין יזדי שעדיין היה מוכן להתרגז על כך, למרות שחלפו כבר כמה שנים.

“טוב, אמרתי לך, זה לא היה ממש באמצע המלחמה, אלא שבוע אחרי הפסקת האש.” ענה לולי, "וזה סיפור ארוך”.

את תומר הכיר לולי בשרם בימ"ח ביום השני למלחמה כשהכינו את הרכב האזרחי המגויס להתקנת מכשירי הקשר, מיד כשהגיעו אחרי נסיעה ארוכה באוטובוס מרמלה. בימ"ח לא היו בנמצא לא מקדחים ולא מקדחות והם נאלצו ליצור את החורים הדרושים למיתקון במכושים ובאיזמלים דופקים ללא רחמים את המכוניות האומללות. מאנטנות הטרופו המחוררות ומהמיגים המצריים שתקפו אותן עוד עלה עשן, כולם היו עצבניים ומתוחים ובתוך כל המהומה הזו ישב תומר, הטכנאי החדש, בצד וקרא ספר בעודו נוגס באגס שהחזיק בידו השנייה. לולי שנדהם מהשלווה ומעזות המצח, או אולי מהאוטיזם של הבחור שאל אותו מה הוא קורא ותומר השיב שהוא מנסה להבין את משוואות מקסוול שהם עתידים ללמוד בשנת הלימודים שתתחיל עוד מעט. הוא עולה לשנה שנייה, אמר, ועדיין כל העסק הזה מבולבל לו בראש. הוא חייב לארגן אותו איכשהו לעצמו.

לולי אמר לו שאם יהיה להם איזה זמן שקט הוא מוכן לנסות לעזור לו, אבל שעכשיו יעזוב הכל ויבוא לעזור ולהציל את עצמו בין היתר, והסביר כי הוא כבר למד את כל זה פעם. אבל כשהגיעו סוף-סוף לכך התברר כי השאלות של תומר די קשות והם לא הספיקו להתעמק בהן כי די מהר לולי נשלח לגדוד 112 ותומר לסיירת.

אבל בבוקר היום השלישי למלחמה כשהם היו עדיין זרוקים על יד השער בימ"ח של שארם ובפיקוד עוד לא ידעו מה בדיוק לעשות איתם, הגיעו אליהם חבילות גדולות של תחתונים וגרביים מהוועד למען החייל. החבילות הגיעו דווקא אליהם מכל הצבא הגדול שבסיני כי הם היו הכי קרובים לשער. מישהו מהוועד הנ"ל עבר מחייל לחייל ונתן בידיו חבילה. ומיד אחריו הגיע חיליק הרס"ר ועבר גם הוא מחייל לחייל ודרש לקבל את הגרביים לידיו. אחר עשה מהם חבילה גדולה ומסר אותה לקצין-טיסות. ומיד כשנהייתה הפסקת-אש הייתה בידי חיליק חבילה עבה של כרטיסי טיסה, העבה בחבילות הייתה לחיליק, והוא נתן על המקום כרטיס הלוך ושוב לכל מי שזכה בהגרלה.

לולי לא זכה בהגרלה אבל בכל זאת נכלל בסבב הראשון של היוצאים לחופשה. אשתו, שהכירה כמה קצינים בכירים הצליחה לברר איפה בדיוק הוא נמצא ורגע אחרי הפסקת האש התחפשה לחובשת צבאית ועלתה על אוטובוס מגויס שנסע לשרם וכבר למחרת בערב הגיעה אליהם זוכה להערצת הפלוגה כולה ומעניקה ללולי מעמד מיוחד בתוכה. חיליק התיר ללולי להחזיר את אשתו לארץ, אבל בטרמפים, כמו שהיא הגיעה. “ואתה חוזר לכאן מיד אחרי שהיא בבית בשלום." הוסיף בחיוך חביב ככל שרק היה מסוגל.

הוא חזר בטרמפים ועד אילת הגיע בלי בעיות אבל ביציאה מאילת נתקע. כל מה שעבר שם בדרכו דרומה היה מלא לגמרי.

בצהריים אחרי שהתייבש והיה קרוב ליאוש החליט להתקרב למחסום המשטרה הצבאית ובדיוק אז נעצר על ידו פיאט 600 קטן ואפור ובתוכו שתי בנות. הנהגת הוציאה את ראשה מהחלון ושאלה אותו אם הוא מכיר את תומר הטכנאי ולולי תמה איך זה שמכל מאה או מאתיים אלף הגברים שנמצאים עכשיו בסיני הן צריכות, השתיים הללו, דווקא את תומר אבל אמר "בוודאי, שאני לא אכיר אותו?" ואחרי רגע של התעשתות אמרה השנייה "באמת, איך אתה מכיר אותו?" ולולי אמר לה ששניהם טכנאים באותה פלוגה וברור שהוא מכיר אותו. “מה שלומו?” שאלה הנהגת בדאגה "בסדר, אני חושב," אמר לולי "לא נראה שמשהו חוץ ממשוואות מקסוול מטריד אותו בימים טרופים אלו." “אז הוא בסדר." אמרה הנהגת ולולי ראה שבעיניה עולות דמעות ושאל "מה העניינים, את אשתו או משהו?” והנהגת צחקה וחברתה צחקה גם היא ואמרה "לא, אנחנו סתם ידידות שלו אבל לא שמענו ממנו שום דבר מאז שהמלחמה התחילה ואנחנו דואגות". “אין לכן מה לדאוג." חזר לולי והבטיח והנהגת אמרה "איזה מזל שפגשנו אותך. אולי תוכל לעזור לנו. אנחנו רוצות להגיע אליו אבל חוששות שיעשו לנו בעיות במחסומים. אם אתה תנהג, במדים, ובטח יש לך פס, אז לא יעשו בעיות. אנחנו נתחפש לחיילות". “בזה אתן רוצות להגיע לא-טור?” שאל לולי בפקפוק מצביע על המכונית הקטנה והחלשה "אנחנו סומכות עליך, בסדר?” התחנפה הנהגת "תכיר: לי קוראים רותי ולה קוראים אביבה".

לולי לא היה יכול לסרב להצעה שכזו. רותי ואביבה לבשו במהירות חולצות צבאיות מהוהות על בגדיהן, אביבה עברה למושב האחורי ורותי פינתה לו את מקומה ליד ההגה. הם עברו בקלות את את המחסום והחלו להתקדם דרומה במכונית הזעירה.

עם חשכה הגיעו לביתני העץ הקטנים של מלון משה שבפאתי שארם שם שכנה עכשיו הפלוגה. לרגע היה לולי גיבור מקומי כי הביא איתו שתי בנות ופיאט אחד קטן אבל הוא טרח להסביר לכל מי שרק רצה לשמוע כי השתיים הללו מחפשות את תומר דווקא, שתיים, מה שעורר השתוממות כללית. “את תומר? את החדש?”

הראשון שהתאושש ותפש את המצב במעופו היה אברג'יל הקוון. “אתן בטח עייפות ורעבות," אמר לשתיים, “לכו להתקלח," הצביע לכוון המקלחת הציבורית "ואנחנו נסדר לכן כאן בינתיים משהו לאכול ולשתות וגם מקום ללון הלילה". “אבל אנחנו רוצות להגיע לתומר בא-טור." אמרה אביבה ורותי אישרה במנוד ראש.

“עכשיו לילה חושך מסוכן א-טור מאה קילומטר מכאן. עד מחר בבוקר תומר לא יברח." אמר אברג'יל וחייך חיוך נחמד לרותי, וגם לאביבה. “מי יודע." אמרה רותי ואברג'יל אמר לה "אם הוא כזה אז לא שווה לך לרדוף אחריו."

“טוב," אמרה אביבה "אבל שהאוכל יהיה שווה משהו, שזה לא יהיה איזה שקשוקה צבאית מגעילה." והן לקחו את תרמיליהן מהפיאט והלכו למקלחת.

“ניקח אותן לאכול על שפת הים," אמר אברג'יל ללולי והפך אותן לפרויקט משותף לשניהם "הלילה ליל ירח ואתה עוד תראה איך האוכל היין הירח וסחבק יעבדו עליהן".

“הם יותר מבוגרות מתומר באיזה חמש או עשר שנים," הוסיף אברג'יל שהבחין באצבעותיהן הערומות מטבעת "גיל מסוכן לרווקות." ואחר מחה כפיים בסיפוק והלך למטבח.

כשהן חזרו חפופות ומסורקות בג'ינס הדוק וחולצות טריקו צחורות ומגבות לחות על כתפיהן כבר היה אברג'יל חזרה ליד הפיאט עם סיר סכו"ם ובקבוק ויסקי בידיו, ושמיכה על כתפו שלו.

“בואו תראו מקום יפה," אמר אברג'יל "שה-אברג'יל" והזמין את הבנות ואת לולי ללכת אחריו בשביל המוליך אל חוף ים-סוף.

אברג'יל פרש את השמיכה על החול ושלח את כולם לקושש זרדים למדורה. בסיר היו בשר ותפוחי אדמה, בקבוק הויסקי עבר מיד ליד וגלים נמוכים רצו שורות שורות אל החוף. הירח זרח מעברו השני של המפרץ, מעל אדמת ערב הסעודית, ומתח קו אור ארוך כסוף ומרצד מחוף לחוף.

“אני יכול לצלצל לכל מקום בארץ," אמר אברג'יל והצית לעצמו סיגריה, לא לפני שהציע אחת, שנדחתה, לכל היתר "מתי שמתחשק לי מכל מקום."

“איך? חשבתי שאפשר מקסימום להשיג את החטיבה ושם נעצרים. הרי אסור למרכזנית להעביר אותך הלאה." אמר לולי, מרובע תמים שכמותו.

“אתה צריך לדעת איך ללטף אותה," אמר אברג'יל "ואני יודע. בהרבה סבלנות ויחס. להקשיב לה היטב היטב. לא למהר ולא לעשות שום דבר מוקדם מדי ולפני שמגיע הזמן. ולא לבקש הכל ישר בבת אחת ולנסות ישר ללכת עד הסוף. למשל אם אתה צריך את תל-אביב תבקש ראשית את הפיקוד במרש"ל. וכשהיא משיגה לך את מרש"ל תשאל את גברת מרש"ל מה שלומה ואיך המשמרת ואם היא לא עייפה, ותקשיב לתשובה שלה עד הסוף ואז תגיד לה מותק תני לי את הפיקוד בבקשה. והיא תגיד שאסור לה לתת שיחות פרטיות ואתה תגיד לה שמה כבר יכול להיות פרטי בפיקוד ושזהבה תתאכזב אם לא תעבירי -אה, נכון, צביה, לא זהבה – ושמצידך היא יכולה להישאר על הקו כי כל מה שתשמע נשאר ממילא בינינו, נכון? ובפיקוד תעשה אותו דבר ותבקש, נגיד, את בלוזה. רק לעיתים רחוקות זה מעצבן את המרכזנית הראשונה, כי בדרך כלל יש לה בינתיים עוד שיחות והיא ממילא לא נשארת איתך כל הזמן. מבלוזה אתה ממשיך לפיקוד דרום באותה שיטה ומשם למטכ"ל ואז אתה בתל-אביב בעצם, וכבר אין בעיה.”

“ולמי אתה מטלפן בכזאת מסירות והתמדה?" שאלה רותי.

“כשנכיר יותר טוב אני אספר לך, מותק," אמר אברג'יל "אני נשבע, באימא שלי. כרגע עוד מוקדם מדי, אבל לא אכפת לי להתחיל איתך מיד בהיכרות יותר עמוקה".

“נחמד פה," אמרה רותי והשתרעה על החול "לא אכפת לי לא לזוז מכאן עד הבוקר".

“האמת היא," אמר אברג'יל "שאני רק מכין את הקרקע, את הכלים, רק מתאמן, כך שאני תמיד אוכל לצלצל כשיהיה לי אל מי".

“אין לך חברה?” שאלה רותי וחיוך מסתורי על שפתיה.

“הייתה.” אמר אברג'יל "אולי היא עוד לא יודעת שהיא הייתה. היו כמה. אבל עוד לא מצאתי את האמתית, את המיוחדת, את הנכונה… אני עדיין מחפש.”

“מה אתה סח," אמרה אביבה, לגמה עוד מבקבוק הוויסקי והשתרעה גם היא על גבה, משכלת גם היא את ידיה תחת ראשה, “אבל אנחנו צריכות גם לישון קצת לקראת מחר. אם לא אכפת לך, אברג'יל, אתה יכול להוסיף כמה זרדים למדורה, וגם תזיז מכאן את הסיר הזה, שסתם תופס לו עכשיו מקום על השמיכה, ותשתדל להיות בשקט". ואז הפנתה את ראשה אל לולי שישב לו בשקט בצד והביטה בו בעיניים מזמינות.

אבל לולי העדיף לפרוש לשוחה שלו שמעל מלון משה. כל הפלוגה העריצה את האהבה המופלאה של אשתו אליו והוא לא רצה שזה יפגע. “בבוקר אדבר עם ינקול וחיליק" אמר "ונראה מה אפשר לעשות אתכן".

וינקול, בבוקר, ממש התרגש מהסיפור והורה ללולי להמשיך ולנהוג את הפיאט הקטן עם שתי הבנות לא-טור ולהחליף שם את תומר שסופח לסיירת ועכשיו לרגל ביקור הבנות המסורות זכה ויצא לחופשה מיוחדת.

פרק כ"ג תקווה, והמתנדבים.

Posted on 26 באוקטובר 2010

“גורן, אולי תעשה לנו…” התחילה עכשיו תקווה, באוהל שבשום-מקום, להגיד משהו בקול מתפנק אבל גורן שיסע אותה ואמר "זה משהו טכני? אז לא. התשובה היא לא.”

תקוה קמטה את מצחה הצח קמט קל "יש לי שתי ידיים שמאליות.” נאלץ גורן לתרץ "ואין לי מושג בשום דבר טכני. אני לא מסוגל להחליף נורה שרופה בבית. נכשלתי בטסט בתיאוריה כי על השאלה 'מה תעשה אם בדרך בין-עירונית יהיה לך פנצ'ר בגלגל האחורי' עניתי שאני אשב בצד ואבכה במקום להגיד שאשים משולש אזהרה אדום חמישים מטר מאחור. אני באמת לא מבין איך דווקא אותי עשו אלחוטאי".

“מה את רוצה שאני יעשה לך?” שאל זיקו "ילד?” “שיהיה מכוער כמוך?” שאלה תקווה ושניהם צחקו. “קפה" אמרה תקווה "אני בסך הכל רוצה קפה. זה כל כך הרבה לבקש מגברים כמוכם? אף אחד לא מתנדב?”

“אני מתנדב בשבילך ואת מתנדבת בשבילי, נכון תקווה?" אמר זיקו והתהפך מהגב לבטן "ברגע שיהיה לי קצת כוח אני יעשה לך קפה, כי עכשיו החום הזה הורג אותי.” “איך זה שלי תמיד יש כוח בשבילכם ולכם אף פעם אין כוח בשבילי" נאנחה תקווה וצחקה והתקרבה אל זיקו “איזה מין גברים אתם”. לולי הבחין שבינתיים זיקו כבר בתחתונים בלבד והחליט שהוא חוזר לתצפיתו שבראש הגבעה. לפי לוח הזמנים של הנסיעה שלו הפגישה ברייט-פטרסון כבר הסתיימה ועכשיו היה צריך להיות בדרכו למעבדה להינע סילוני שבפסדינה, קליפורניה.

לא, להתנדב הוא לא מתנדב, החליט סופית, לשום דבר.

ואלו תולדות ההתנדבות:

עוד כשהיה בשנה ראשונה בלימודי הנדסת-טילים התנדב לעזור לילדי שכונת מוסררה בלימודים. “אל יפול רוחכם, עליזים מתרוננים, בואו שכם אחד לעזרת העם!” קרא המשורר הלאומי, לו ולכולם, והוא נענה לקריאה. על לוחות המודעות באוניברסיטה הופיעה מודעה מטעם תא הסטודנטים של ההסתדרות הקוראת לסטודנטים להתנדב למשימה החשובה. על המודעה היה חתום יו"ר התא, גבריאל ליבנת, והמתנדבים התבקשו לפנות אליו בשעות הקבלה שלו בבניין ההסתדרות שברחוב ההסתדרות. לולי תמה קצת כשמצא שהוא היחיד המחכה ליד דלתו של ליבנת, ותמה עוד יותר כשהגיע תורו להיכנס לחדר ומצא כי הסטודנט ליבנת מבוגר ממנו בהרבה. סטודנט נצחי? חלף הרהור בראשו.

ליבנת היה טרוד בכתיבה ובקושי הרים אליו את עיניו מעל כתב היד עליו טרח, ואז נזכר כי ראה בחנות הספרים רומן זעיר שחובר בידי גבריאל ליבנת. זה אותו ליבנת? תהה. ליבנת הרים אליו לרגע את ראשו “אתה קורא את הכתבות שלי ב"הפועל הצעיר"?” שאל והוסיף בכך פליאה על תמיהה. “באיזה שנה אתה?” לא התאפק לולי ושאל, בניגוד לכל כללי הטעם הטוב והטקט. “המממ…” ניסה ליבנת למצוא את הניסוח ההולם "כבר סיימתי את רוב חובותי… עוד כמה בחינות ואני גומר… אבל בוא נראה מה אפשר לעשות איתך" ושלף מאחת המגרות רשימה של כתובות ושמות של ילדים נזקקים בשכונת מוסררה, וקבע עם לולי את השעות בהן יבוא לביתם ויסייע להם בהכנת השיעורים, בעוד לולי שואל את עצמו האם יתכן שליבנת, כפיטר פן בשעתו, מסרב לסיים את לימודיו כי אז יאבד את מעמדו – ואת משכורתו – כיו"ר תא הסטודנטים, או שהוא סתם חסר כישרון?

הילד ממוסררה היה ילד חביב שגר אמנם בבית ערבי מופקע עם תקרות מקומרות וחלונות מקושתים אבל בית נקי ומסודר יפה. הילד הבין היטב מה שלולי אמר לו אבל לא גילה בכך כל עניין. לולי אולי היה בכל זאת ממשיך לנסות לעזור לו להכין שיעורים אבל יום אחד ראה את אביו של הילד קודח חורים בקירות הדירה ומכין אותם לתליית תמונות שהביא איתו. “מה עושה אבא שלך?” התעניין לולי "הוא העיוור מהתחנה המרכזית" הסביר הילד ולולי החליט בפעם הראשונה שבחיים הוא לא מתנדב יותר.

אבל כששוחרר אחר מלחמת יום כיפור וחזר לביתו ולעבודתו בפיתוח קוטל הטילים פנה אליו הד"ר יחזקאל סופר ראש אגף כימיה ואמר לו שמתארגנת קבוצת אקדמאים מתנדבים לעזרה בשיקום הימ"חים, שכידוע ארגונם הלקוי ותחזוקתם הגרועה הייתה הסיבה לאבדות המרובות ולנפילת המוצבים בתעלה, וביקש ממנו שיצטרף גם הוא.

היה לו קשה להשיב את פניו של ד"ר סופר ריקם, ולגולל באוזניו את משנתו השוללת התנדבות, לא רק מכיון שד"ר סופר היה חבר גם בוועדת דירוג מחקר וגם בוועדת ציוד, שיכנע את עצמו, אלא בעיקר בגלל שהיה אדם מבוגר ומכובד ואחרי שני התקפי לב. ולולי נרשם כמתנדב.

בשעת ערב מוקדמת, כפי שסוכם, הגיע למחנה נתן שבפאתי באר-שבע ונשלח לסככה ענקית מלאה בשורות מדפים אינסופיות ומוארת באורה הקלוש של נורת 60 וואט יחידה התלויה לה אי-שם במרומים.

רס"ר רזה וכפוף בא לקראתו, מלווה בחיילת שמנה ומחוצ'קנת ונושא עימו חבילה עבה של נייר מחשב שיצאה ממדפסת סיכות.

“אתה המתנדב?” שאל הרס"ר "יש לי עבודה בשבילך". “אני רוצה שתעתיק את הרשימה הזאת" אמר והזמין אותו לשבת על יד שולחן מתקפל עליו היו כמה מחברות שורה "צ" ועט כדורי. לולי דפדף לרגע ברשימה ומצא שיש בה 573 עמודים עם שורות צפופות של שמות פריטים תאורם והמספרים הקטלוגיים שלהם.

“מדוע?” שאל לולי בזוועה, מתאפק לא לאמור "מה עשיתי לך?”

“אנחנו נגזור את זה אחר-כך ונדביק במדף ליד כל פריט" אמר הרס"ר, כשהוא מפנה מבטו לעבר החיילת.

“ומדוע שלא תעשו את זה לרשימה המודפסת? למה להעתיק ביד?” שאל לולי והצביע על פלט המחשב שבידיו.

“כי נגמר לנו הנייר במדפסת" הסביר הרס"ר במתינות "ועל העותק הזה חבל לנו. אין לנו עוד אחד חוץ ממנו".

לולי ישב שם שעתיים והעתיק שורות מקט"ים למחברת עד שעיניו דמעו. הוא הגיע לעמוד מס' 8, ועוד 565 לפניו.

למחרת בעבודה ניגש לד"ר סופר וסיפר לו במה מצאו לנכון להעסיק אותו והוסיף ואמר באיפוק כדי שלא להרגיז יהודי קשיש וידוע חולי שיש טעם בהתנדבות הזאת רק אם ימצאו לו משהו מועיל באמת לעשות, משהו שינצל את כישוריו המקצועיים. סופר הרים טלפון ושוחח ארוכות וקצרות עם אחדים ממיודעיו ושכניו בפיקוד דרום ולבסוף אמר ללולי שנמצא משהו מיוחד בשבילו משהו שיפיק ממנו את המרב ושכבר הערב יחכו לו עם זה במחנה נתן.

הפעם היה זה מכונאי גוץ ורחב כתפיים לבוש בסרבל מכונאים ורכוב על מלגזה שהמתין לו בכניסה לבסיס. “לולי?” שאל המכונאי "ז'ה אתה? אחרי!". לולי הלך אחרי המלגזה עד לסככה בחלקו הדרום-מזרחי של הבסיס שהייתה מוארת באור יקרות בזרקורים אחדים מכיוונים שונים.

“טוב ז'אתה לבוא!” אמר המכונאי, ירד מהמלגזה, הוציא בקבוק וודקה מכיס הסרבל וינק ממנו יניקה עמוקה "אני לאוהבת מתנדבים!”

“למה?” שאל לולי "גם אתה מתנדב?”

“חז' וחלילה" אמר המכונאי "אני אז'רח עובד צה"ל. אני היום יעז'ה ז'עות נוז'פות בז'יל אתה. אני לקבל 200% בז'יל כל ז'עה נוז'פת! תתנדב הרבה! רוצה תה? בוא אנחנו לעז'ות תה" ונגש לקנקן אלומיניום גדול מחדר האוכל שעמד בפינת הסככה. הוא מילא את הקנקן במים עד שפתו, הציב אותו מול מבער ריתוך שניצב, על בלוני הגאז הגדולים שלו, במרכז הסככה, הצית אותו בקליק וויסת את הלהבה כך שתהיה כחולה ויפה וענקית, ואז קירב אותה לקנקן. “2800 מעלות" חשב לולי אוטומטית רק לא זכר אם אלו מעלות צלזיוס או קלווין, אבל ידע שזה לא משנה הרבה. מיד פרץ ענן קיטור גדול מהקנקן והמכונאי קיבל את פניו בצהלה והרחיק את הלהבה מהקנקן. אחר שב וקירב אותה לקנקן שרוב מימיו כבר התאדו וזה נמס מיד והפך לכדור כספית רוטטת.

המכונאי כיבה את המבער, לגם לגימה נוספת, עמוקה יותר, מהבקבוק ואמר לסיכום פרק זה: "אני לא ז'ם פז'".

“מה העניינים?” שאל לולי "מה אנחנו צריכים לעשות?”

“אנחנו לפרק טנדר לחלקים" אמר המכונאי והצביע על גרוטאת טנדר צבאי שהייתה מונחת מחוץ לסככה, טנדר שעלה על מוקש וחציו הקדמי נהרס כליל. לולי הביט מסביבו ועכשיו נוכח, אמנם בקושי כי אור הזרקורים סנוור והסתיר, שהם בתוך חצר הגרוטאות של מחנה נתן מוקפים בהררי פגרי רכב צבאי מכל הסוגים.

ובעודו שוקל בדעתו מה הם הכלים המתאימים ביותר לפירוק סרן אחורי של טנדר אמריקאי עלה המכונאי הגוץ ועב הבשר על המלגזה והסיע אותה במהירות רבה אל הגרוטאה, מרים תוך כדי כך את מזלגו איום השיניים ונועץ אותו בכוח בבשרה. “אני לא ז'ם פז'!” צחק המכונאי לגם את שארית הבקבוק והשליך אותו לחשכה. אחר הפנה במהירות ובבת אחת את המלגזה חזרה לכוון הסככה ודהר למרכזה. “אני לא ז'ם פז'!” הכריז ומשך בכל הכוח את אחת הידיות והטנדר עלה במהירות למעלה ופגע בגג האסבסט. הסככה התנודדה ולולי נס ממנה בבהלה. המכונאי הנמיך את הטנדר ושב ומשך בידית בכל הכוח. לולי עוד שמע את הרעש הגדול כשהסככה קרסה והמלגזה התמוטטה והזרקורים כבו ואחר נהיה חושך ושקט והוא רץ בשארית כוחותיו למפקדת המחנה להזעיק מחלצים ואמבולנס. “יותר" נשבע סופית "אני לא מתנדב לעולם".

פרק כ"ד: בו יסופר איך נכתב המאמר הבסיסי על שבוש טילים באמצעות תהודת ענק.

ועכשיו נזכר כי גם את המאמר ההוא, המאמר שברוש ניכס ונייקוויסט חמד, בעצם כתב במילואים, בשבוע רענון פלוגת הקשר בג'וליס. ההשתלמות החלה תחת עץ אקליפטוס גדול כשכל הפלוגה יושבת במעגל והמדריכה סמל סמדר אבן-חושן שניצבה במרכזו הציצה במערך השיעור שהביאה עמה ואמרה “עכשיו אני יעביר לכם השתלמות סוללות ומצברים", ואחר שאלה מי יודע איזה קטבים יש לסוללה? עמיקם דורעם הסכסכן הממזר אמר מיד "לולי תגיד לה" ולולי נפל בפח ואמר "פלוס ומינוס" וסמדר אבן-חושן הציצה שוב במערך השיעור ואמרה "לא נכון. חיובי ושלילי.” ולולי נחלץ אוטומטית להגן על כבודו המקצועי ואמר שפלוס זה חיובי ומינוס זה שלילי וזה הרתיח את הסמלת והיא גרשה אותו מהשיעור ואמרה לו שילך להתחכם בחוץ. הוא התרחק מהאקליפטוס הגדול ומצא ג'יפ סיור שחנה ליד אחת הסככות. הוא התיישב בו ושם במחברת "צ" החומה שקיבל לרגל ההשתלמות, על הברכיים, כתב את המאמר – פרט להערות השוליים, להן נזקק לספריה, ולכן השלים אותו רק כעבור שבוע כשחזר לעבודה. המערכת ביקשה שיוסיף תמונות לרשימה ולכך דאג ד"ר אהוד ברוש שגייס לעזרתו את הצלם הרשמי של המפעל ואת מעבדת הצילום הגדולה שלו והם שלחו תמונות צבעוניות יפות לעיתון שאפילו הדפיס אחת מהן בשער הגיליון והוסיף לה את הכתובית "לב המערכת הישראלית החדשה לקטילת טילים", וכך גם קרא למאמר כולו שהיה החדשה העיקרית באותו גיליון. מאות תגובות הגיעו אל לולי מכל העולם אפילו מאירן ומצפון קוריאה מבקשות פרטים נוספים וביקור במפעל. לולי חשש שדווקא התמונה הזאת והכותרת שבחר העורך יסבכו אותו בצרות גדולות. אבל אז סיפר לו מישהו שהמנהל הקשיש של המפעל הסודי שלהם מחזיק עותק של הגיליון הצבעוני במגירת שולחנו ומראה אותו בגאווה רבה לכל אורח רם-מעלה הבא לבקר: “תראה מה כותבים עלינו ואז תדע מה אנחנו שווים!”

פרק כ"ה בו יסופר איך לולי וספקטור חוזרים לראש הגבעה ומנסים לברר למה הם כאן.

בראש הגבעה הייתה גומחה, שקערורית, אולי עמדה נטושה שמישהו חפר פעם, או התחלה של מחצבה עתיקה. קרקעיתה הייתה חול תחוח ורך ואפשר היה להסתתר בה מפני השמש. לולי פרש מהאוהל, חזר לגבעה והתנחל בגומחה, מתבונן ממנה במדרון הטרשים הגדול היורד לים-סוף, ונמוג באובך המכהה ומטשטש הכל פרט לכמה הבהובים המבליחים פה ושם.

גם ספקטור שב והצטרף אליו, צונח בכבדות לצידו.

“קח תפוז" אמר ספקטור ושניהם קילפו את תפוזיהם בשתיקה.

“שמעת על ניסוי מילגרם?” שאל ספקטור.

“לא, מה זה?”

"ערך אותו חוקר אמריקאי בהשפעת משפט אייכמן. אייכמן הרי טען להגנתו כי הוא רק ביצע הוראות, עשה מה שאמרו לו וזהו", אמר ספקטור, “ומה שאמרו לאייכמן לעשות היה בסך הכל להקים ולהפעיל מנגנון רצח תעשייתי, הכולל שינוע החומרים (בני אדם) ואכסון המוצר (גוויות). כמובן לעשות זאת במינימום הוצאות ומקסימום יעילות. מילגרם ביקש לבדוק אם זו התנהגות נורמלית או חריגה".

"ומה שמילגרם עשה היה בערך כך: הוא מצא כמה עשרות מתנדבים שהסכימו להיבדק. נתן בידם משהו שקרא לו בורר מתחים בתחום 45 וולט עד 800 וולט ומתג הפעלה. הוא הבהיר להם שמתח מעל 450 וולט הורג, ואמר להם שהם נבחרו להיות מורים לתלמיד שיושב נכחם ועליהם ללמד אותו מספר דברים פשוטים. התלמיד היה שחקן שכאילו חובר לאלקטרודות שאת המתח שלהן קבע “בורר המתחים”. ה"מורה" המתנדב הונחה להעניש את התלמיד בשוק חשמלי על תשובה שגויה, ולהגביר את המתח לאחר כל שגיאה, והשחקן תודרך לענות רק תשובות שגויות ולהתחזות כמתפתל מכאב על כל שוק שכאילו ספג. ואחרי כל שוק הורה מילגרם וחזר והורה ל"מורה" להגביר את המתח ולהמשיך בניסוי על אף התגובה הקשה של התלמיד.

אף אחד מהנבדקים לא היסס להעלות את המתח עד ל-300 וולט. כשני שליש מהם אף המשיכו להעלות את המתח גם מעבר לכך, כשהתלמיד צורח מכאב, כי המנהל אמר להם שזה בסדר והורה להם להמשיך. והם אף המשיכו עד המתח הקטלני וראו את התלמיד שלהם מת להם תחת הידיים, בעוון תשובה שגויה על שאלה טיפשית.

מילגרם סיכם את המחקר שלו בקבעו כי לאנשים נכונות קיצונית למלא הוראות – יהיו אשר יהיו – של כל גורם הנתפס בעיניהם כבעל סמכות.”

“מה אתה מנסה להגיד?” שאל לולי "למה נזכרת בזה? שגם אנחנו היינו מתכננים צינור דם מחיפה לאילת אילו רק היו אומרים לנו שזה מה שאנחנו צריכים לעשות?”

“אתה מבין מה אנחנו עושים כאן? אתה מבין למה אנחנו כאן? ולמה אנחנו בעזה?”

“במקרה שלי זה מחוסר ברירה" אמר לולי "לא נתנו לי אישור יציאה מהארץ, 'כי אני חיוני'. האופציה לסרב או לעשות מה שנכון בעיני לא הייתה קיימת. מה יכולתי לעשות – לנסוע בשליחות רשמית עם היתר יציאה מזויף? ללכת מכאן ברגל חזרה לא-טור?".

“אתה מתחמק" אמר ספקטור "השאלה היא עד כמה אנחנו מוכנים לקחת אחריות אישית על מעשינו ולבחור בעצמנו בין טוב לרע".

“לפעמים אין זמן לחשוב. פתאום אתה מוצא את עצמך בסמטאות של ג'בליה משתתף בציד אדם, כשכולם מסביבך חושבים שזה בסדר".

“אבל לפעמים כן יש לך זמן לחשוב. הנה עכשיו למשל – אין לך שום דבר אחר לעשות במקום. ויש דברים שיש לך מה לחשוב עליהם".

הוא לא ידע מה ספקטור הבלמ"ס יודע על עבודתו, אבל פתאום ראה ברור ובהיר כי המערכת לא מעוניינת לא בו ולא בעבודתו, אפילו שהמנהל שומר עותק של המאמר ההוא במגירת שולחנו ומראה אותו לכל מבקר ואפילו שהעלה אותו עוד ועוד בדרגה – הוא והרעיונות שלו הם בסופו של דבר רק מטרד. אפילו הרעיון לשלוח אותו לאמריקה לעזור לאמריקאים, במקום להניח לו להתמקד בעשיה שלו אצלנו – נראה בעיניו מקומם ומופרך. אבל המערכת בה הוא נמצא לא רוצה רעיונות חדשים שבאים מלמטה, לא רוצה רעיונות חדשים בכלל, לא מאמינה בחדש, ותנסה להיחלץ מהם בכל דרך, אפילו בדרך עקומה שכזאת. בעצם המערכת לא רוצה רעיונות בכלל. ועם זאת ידע כי גם זה רק עניין שולי, ושאפילו זו לא הבעיה באמת.

"צ'רלס דרווין סבר שהחלק הבעייתי ביותר בתורה שלו הוא הנמלים והדבורים, שרובן פועלות חסרות מין שאינן יכולות להעביר את הגנים שלהן לדורות הבאים." אמר ספקטור. "מציאות נמלים לוחמות מתאבדות חסרות-מין סתר את העקרון הדרויניסטי שכל מבנה מורכב ואינסטינקט צריך שיהיה מועיל למי שניחן בו. הוא לא הבין איך התאבדות לטובת הכלל יכולה להיות אינסטינקט של פרט".

"אבל מה שאנחנו עושים כאן הוא אפילו לא התאבדות למען הכלל! אנחנו כאן רק מבזבזים את כספי הכלל ואת רכושו, ואת זמננו".

"בזבוז זמן הוא התאבדות חלקית" אמר לולי "כי איזה משאב ממשאבינו מוגבל יותר מזמן? וזמן שאובד לא יחזור. ואנחנו מבזבזים אותו כאן ללא שום סיבה מועילה למישהו, אלא רק בגלל שאיזו רב"טית חתמה בשם האלוף בלי שיהיה לה או לו מושג על מה ולמה."

"אגב" הוסיף ספקטור "זה סותר גם את עקרון היסוד של הקפיטליזם – עקרון היד הנעלמה של אדם סמית'. האומר שתאוות הבצע האנוכית של כל פרט היא המנוע העיקרי של הקידמה. מוזר ומגוחך איך הימין דוגל תמיד באלטרואיזם וקפיטליזם בעת ובעונה אחת."

“ראיתי לפני כמה זמן סרט טבע" אמר לולי לספקטור "מהסרטים שוחרי הטוב האלה שרוצים להראות כמה הרבה יש לנו ללמוד מהחיות.

הסרט עקב אחרי חייה של להקת שימפנזים בג'ונגל. בדרך כלל כל אחד מהם דואג רק לעצמו, שיתוף הפעולה ביניהם מוגבל ומצומצם. השימפנזים האלה מאד מוכשרים, ואפילו יודעים לבנות לעצמם מכשירים פשוטים: הם יודעים לפצח אגוזים, לשלות טרמיטים טעימים ממחילותיהם, אפילו להקים פרק-מים קטן ולהחליק בו לשלולית להנאתם. חייהם הם חיים שלווים ויפים.

אבל יום אחד צץ על אחד העצים בטריטוריה שלהם או בשכנותה שימפנזה זר.

היה לו כנראה ריח שונה במקצת או מבטא נכרי או סימן אחר שניסתר מעיני, כי אני לא חשתי בשום הבדל בינו לבינם. עם שחר הסתדרו כל שימפנזי הלהקה הזכרים בשורה ויצאו בשדרת מסע, זה בגב זה, גמדים גיבנים אדירי זרועות, לכוון העץ שעליו התנחל הפולש. קול פנימי קרא אותם לדגל. המולדת בסכנה. הם כיתרו את הזר מכל עבריו, טיפסו על כל העצים שסביבו, ואז כשנסגרה בפניו כל אפשרות מנוסה, ביחד, בעת ובעונה אחת, ובצווחות אימים, התנפלו עליו. צרחות המותקף עלו לשמיים אבל עד מהרה נדמו. צבא הזכרים קרע אותו לגזרים, ביתר אותו ואכל את בשרו. ואז, מרוחים בדמו, חזרו בנחת אל הנקבות והעוללים שחיכו להם בהערצה, מנשקים ומחבקים, להמשך ארוחת הבוקר המשפחתית.”

“לא יודע למה זה מזכיר לי" הוסיף לולי ודיבר אל לספקטור השותק "ספר שקראתי פעם על השתתפות ניו-פאונדלנד במלחמת העולם הראשונה. יודע איפה זה ניו-פאונדלנד? בסוף העולם. בין גרינלנד לקוטב. אי נידח ובו כפרי דייגים עניים. ניו-פאונדלנד הייתה אז מושבה אנגלית, אחת העלובות שבהן. הממשלה האנגלית לא גמלה מימיה שום טובה למקומיים, אפילו בזה להם, היא ועמה. ולא היו אז לא טלוויזיה ולא רדיו, ומי יודע אם בכפרים הרחוקים ההם אפילו קראו עיתונים.

ויום אחד הגיעו לשם שניים: מתופף ודגלן. הם עברו, בלי להגיד מילה, בחוצות הכפרים ובלא מילה עזבו כל הגברים הצעירים את רשתות-הדייגים את הסירות ואת נערותיהם והלכו אחריהם. 98 אחוז מהחומר הגנטי משותף לנו ולשימפנזים. אנחנו שונים מהם רק בשני אחוז, ובכל היתר אנחנו בדיוק הם.

וב-1 ביולי 1916, בשבע ושלושים בבוקר, בחזית הסום, הטיל הפיקוד האנגלי, שכפר בערכן של מכונות-ירייה, על 75,000 לוחמים להסתער יחד על חפירות הגרמנים, מול מכונות הירייה מקוררות-המים שלהם שטווחו מראש לאש צולבת על שטחי ההריגה שלפניהן. ביניהם היה גם הגדוד מניו-פאונדלנד, ועד שתים-עשרה בצהריים היו לו שמונים אחוז אבדות.

תגיד לי, אתה מבין למה הם הלכו לשם? כי אם כן, אז אולי גם תוכל להסביר לי מה אנחנו עושים כאן.”

"אגב, בעניין מכונות הירייה מקוררות המים. הן היו היחידות באותה תקופה שיכלו לירות רצוף ללא הפסקה עוד ועוד, בקצב אש גבוה. חירם מקסים, הממציא שלהן, הציע את המצאתו קודם כל לפיקוד העליון האנגלי שזלזל בה ודחה אותה בבוז. רק אז הוא הלך איתה אל הגרמנים".

פרק כ"ו: בו יסופר איך פתאום מפקדת התרגיל יורדת ממרומים ועושה סדר.

ובדיוק אז נשמע טרטור של מסוק בשמיים, מסוק ההולך ומתקרב. תחילה נראה כנקודה קטנה בתכלת בין פקעי הבועות המרצדים בה ולאט לאט גדל עד ששרטוטיו נראו בבירור והוא חג מעליהם הולך ומנמיך הולך וחג הולך ומתקרב בטרטור שתלטני ובמשק כנפיים גדול עד שנחת לבסוף לא הרחק מהזחל"ם מרים ענן אבק עצום, והשתתק.

דלת המסוק נפתחה וממנו ירד קצין במדי א' (אפילו המדליות היו על חזהו) ודרגות מרשימות על כתפיו, וגם כומתה. "אלוף הפיקוד!” אמרה תקווה בהתפעלות. “וזה הרמ"ט!” הוסיפה ברטט כשקצין מעוטר נוסף ירד בעקבותיו. אחריהם ירדו מפקד חיל הקשר וזיו תדהר מפקד הקשר הפיקודי ואחריו מפקד התרגיל ועוד כמה קצינים ועושי דברם.

מפקד התרגיל אסף את חבורת הפיקוד הבכירה סביבו ונשא דברים באוזניהם, פורש מפה לפניו ומצביע בידו לכאן ולכאן. התפתח ביניהם דין ודברים ולבסוף הגיעו להחלטה וכולם נענעו בראשיהם בהסכמה.

אז פנו לעבר האוהל והלכו לבקר את שוכניו.

ספקטור ולולי אף הם קמו מרבצם על הגבעה והצטרפו מסוקרנים לחבורה שליד הזחל”ם.

אבל זיקו בתחתונים המשיך לרבוץ במקומו באוהל העקום בין תקווה ליחזקאל, ואפילו לא קם לקראתם.

“מי פה המפקד?” שאל האלוף וזיקו מרבצו ענה "אני".

“ומה אתם עושים?” שאל האלוף.

“כלום". ענה זיקו.

“מה הייתם צריכים לעשות?”

“תחנת ממסר" ענה זיקו.

“ולמה אתם לא עושים תחנת ממסר?” חקר האלוף.

“כי לא קיבלנו הוראות קשר" אמר זיקו.

האלוף פנה למפקד התרגיל "הם לא קיבלו הוראות קשר?" ומפקד התרגיל פנה לקצין הקשר הראשי “הם לא קיבלו הוראות קשר?” וקצין הקשר הראשי פנה לעוזרו "הם לא קיבלו הוראות קשר?” והעוזר אמר "אני אבדוק את זה, המפקד".

“זה תרגיל חשוב מאד" אמר האלוף לזיקו "תעשו כל מה שאתם יכולים להצלחתו, כי הצלחתו היא הצלחת מדינת-ישראל והצלחת כולנו."

ואחרי זה פנתה הפמליה והלכה חזרה למסוק שלה שהתניע והרים ענן אבק עצום והתרומם בעצמו חג ומתרומם צובר גובה ומתרחק עד שנהפך לנקודה קטנה בתכלת בין פקעי הבועות המרצדות ונעלם.

פרק כ"ז: בו יסופר על הדיון באוהל בשאלה אם יהיו או לא יהיו מסקנות מן המחדל.

“יה מה שיקרה עכשיו!” אמרה תקווה שלבבה עדיין פעם במהירות מההתרגשות שעוררו בו הדרגות המדליות והמדים היפים והוסיפה “גברים נראים כל-כך טוב במדי א'!”.

“לא יקרה כלום" אמר זיקו.

“איך זה יכול להיות!” אמר לולי שחזר במהירות לאוהל לרגל האירוע “עכשיו מישהו יעוף על טיל גבוה!”

“הגיע הזמן שתדע שאצלנו אף טיל לא עף גבוה". אמר זיקו ופיהק בעייפות "אתה מה זה תמים".

“איך אתה מסביר את זה?" שאל לולי שעל דעתו זה עדיין לא התקבל.

“פשוט לא אכפת להם" אמר זיקו "זה הכל".

“אז מה כן אכפת להם?”

“הפז"ם, תנאי השירות, הקידום שלהם לעומת זה של שאר החברה מהמחזור שלהם, התחת של הפקידה…”

ההערה האחרונה עצבנה את תקווה שחבטה בו ואמרה "תתבייש לך!”

“אין לך מה לקנא, מותק" אמר לה זיקו "התחת שלך מעולה, באחריות" וצבט באחוריה ותקווה הדפה את ידו ואמרה "אוף נודניק!” וצחקה.

וספקטור שהצטרף גם הוא אמר לאט כדרכו "יש משהו שגם אני לא מבין. הימין, השמרנים באשר הם שם, נאמנים ל"יד הנעלמה" של אדם סמית' שגורס כי כוחות השוק חזקים מכל כוח אחר, והמניע להם, שהוא תאוות הבצע האנוכית של כל פרט, הוא גם הכוח החיובי ביותר הפועל בחברה. לכן הימין דוגל בהפרטה ובמינימום של התערבות ממשלתית בכלכלה, ובמינימום של ממשלה בכלל. אבל אותו ימין עצמו, באשר הוא, הוא גם תמיד פטריוט גדול ותומך בצבא לאומי חזק וגדול. ואין דבר רחוק מהפרטה מאשר הצבא, שכולו ארגון ממשלתי ענק וללא כוונת רווח, לא? והערך החיובי העליון בו הוא דווקא ההקרבה. אז מדוע הם חושבים שעל הצבא חלים חוקי חברה אחרים?”

“אוף נודניק" חזרה תקווה ואמרה והתמתחה כשידיה מעל ראשה, מפנה בחן לשמאל ולימין את שדיה הזקופים.

“כי אנחנו ציונים" אמר זיקו "כי הם יודעים שאנחנו ציונים טובים ואין לנו כוח לשמוע את התעמולה השמאלנית התבוסתנית שלך".

“בדיוק" אמרה תקווה "הוצאת לי את המילים מהפה, ואולי עוד משהו טוב" ופרצה בצחוק צוהל.

פרק כ"ח: בו יסופר למה ואיך התחיל בכלל פרויקט שבוש הטילים

את יומו הראשון בעבודה החדשה במפעל הסודי, לפני שמונה שנים, בילה לולי בישיבה על כיסא ליד שולחן העבודה החדש שלו שבמעבדה. עדיין לא נמצאה לו משימה ולכן הוציא מתיקו עיתון נשען בנוחיות לאחור והחל לקרוא בו. והבוס החדש שלו מוטי אמר לו מיד משולחן הכתיבה שלו שבראש החדר: “ בעבודה לא קוראים עיתון. אם אין לך מה לעשות תקרא ספרות מקצועית" שמאד מצא חן בעיניו לא רק כי חשב כי כך נכון אלא גם כי כך גם ידע מה חושב עליו הבוס ומה נכון בעיניו לעשות.

הוא ניגש לספריה ומצא בה ספר אהוב על יסודות הבליסטיקה ושקע בקריאת פרק 5 העוסק בדוגמאות מעשיות מימי מלחמת העולם השנייה שהפליאו וריגשו אותו תמיד בחזון ובתעוזה שבהם.

אחרי ארוחת צהריים סרת-טעם אך זולה ובייחוד כשרה בחדר-האוכל, כשחזר למעבדה, הבחין כי מנורת הפלואורסנט שמעל ראשו מהבהבת. הוא הכיר את התקלה הזו היטב מימיו כחשמלאי בקיבוץ, תמיד שנא אותה, ולכן כשהתקרב יום העבודה לסופו מצא סולם, טיפס בו, ופירק את המנורה הסוררת ממקומה והתכונן לשלוף ממקומו את הסטרטר הפגום שלה. בדיוק אז נכנסו שני גברים למעבדה, האחד גבוה ונאה ונראה כבר-סמכה והשני גוץ וכרסתן לעיניו משקפיים עבות עדשות ושחורות מסגרת ולובש מכנסיים קצרים-קצרים שהכיסים התפוחים משתרבבים מהם כעטיני עז אל רגלי הגפרורים שלו, ונושא בידו תיק עור עמוס להתפקע. זה הילד פלופסור מהשכונה שלא השתנה גם אם הזדקן והתרשל בגילוח.

עוד קודם לכן שמע שאחרי הצהריים יגיעו למעבדה ד"ר אהוד ברוש והטכנאי שלו דובי וגם הבחין שהכל חדלו מעבודתם כשהשניים הללו נכנסו למעבדה והביטו בהם בהערצה.

“דלף הגאז מהנורה" הסביר הגוץ לגבוה ולולי הסיק לפיכך מיד כי הגבוה הוא ברוש והגוץ הוא דובי הטכנאי שלו המנסה להרשים אותו בדברי איוולת חסרי-שחר: "זו תערובת מיוחדת של ארגון-והליום בלחץ נמוך, המתנהגת כאילו הייתה נאון. לכן גם קוראים למנורה הזו מנורת נאון".

לולי לא היה יכול להחשות למשמע הסילופים המגוחכים הללו, שאין רחוק מהם מהאמת, אך לא ידע במי מהם להתחיל. “אוי חכם שלי" אמר לבסוף מעל הסולם, כשכל הבניין שומע, מלמעלה: "איזה שטויות אתה מדבר. איך גז בלחץ נמוך יכול לדלוף? האטמוספירה החיצונית יכולה לחדור אליו, וזה בלבד. בשום אופן לא להפך".

מהדממה המתוחה, המבוהלת, שהשתררה בחדר הבין לולי, במאוחר, כי כפר בעיקר והדובר לא היה דובי אלא ד"ר ברוש עצמו.

להפתעתו לא רגז ברוש וגם לא התבלבל ואמר "זה בדיוק מה שהתכוונתי. דליפת האטמוספירה פנימה שקולה כנגד דליפת הארגון-הליום החוצה. זה כמו שאינך יכול להכניס מים לכלי בלי להוציא ממנו את האוויר"

“לא דומה. האוויר יכול להיכנס גם בלי להוציא את מה שיש שם בלחץ נמוך. ושום ארגון-הליום" אמר לולי, "זה ארגון, ארגון בלבד, מעורב באידי-כספית. וזו לא נורת 'נאון'!”

“מה שאתה אומר נכון רק במנורות תוצרת סילווניה" השיב ברוש בנחת "בסדרה הניסיונית של אוסרם x255-a42, שיצאה לשוק בכמויות מצומצמות במחצית שנות החמישים השתמשו בתערובת ארגון-הליום. וזה נובע ישירות מהחוק השני של התרמודינמיקה".

לולי התבונן במנורה שבידו, עליה היה כתוב בבירור "סילווניה תאריך יצור 34-1966” כלומר השבוע השלושים וארבעה של שנת שישים ושש, ודיווח על ממצאיו. הוא הודה בפני עצמו כי אין לו שמץ של מושג איך זה מתקשר לחוק השני של התרמודינמיקה אבל התבייש להודות בכך בקול רם.

“זה מה שאמרתי!” סיכם ד"ר ברוש, שכרגיל אמר את המילה האחרונה, כי באותו רגע הגיעה השעה חמשה לארבע והכל התרוממו כאיש אחד בבת-אחת משולחנות העבודה שלהם והלכו להחתים את כרטיסי הנוכחות. עוד מעט יוצאים האוטובוסים הביתה.

לולי בכל זאת לא נרגע ולמחרת הלך לספריה לבדוק בקטלוגים ובספרות המקצועית של חשמלאים. לא נמצא בה שום זכר לאוסרם x255-a42, וכאילו רק משל הייתה.

לחוק השני של התרמודינמיקה לא חסרו כמובן אזכורים, אבל בספרים אחרים לגמרי.

אבל למרות כל זאת, לד"ר ברוש היה רעיון אדיר, חדיש ומהפכני. זה בעצם לא היה הרעיון שלו, אבל מרגע ששמע אותו דגל בו בהתלהבות כאילו היה שלו וסיפר עליו למוטי. מוטי, שאך זה עתה השלים את לימודי המוסמך בבאר-שבע שאל אם זה יעזור לו לעשות דוקטורט וברוש אמר שזה רעיון מצוין השילוב הזה והוא מוכן להיות המנחה שלו. אבל מוטי אמר לו שהאוניברסיטה ההולכת ומתהווה בבאר-שבע היא אוניברסיטה סוג ב' והוא רוצה ללמוד באוניברסיטה סוג א'. ברוש שאל אותו לפי מה הוא קובע ומוטי השיב שלפי הסטודנטיות. באוניברסיטה סוג א' יש סטודנטיות יפות ובבאר-שבע כולן מכוערות.

אחרי שמוטי השתכנע והובטח לו המסלול לדוקטורט על חשבון המפעל, עם לימודים בתל-אביב, החליט מוטי, שחיבב את לולי וידע שהוא יביא לו תועלת, לצרף גם אותו לפרויקט החלומות של ד"ר ברוש, כולל הלימודים בתל-אביב. כשהציע זאת ללולי ציין שמחלקת הדרכה, שברוש הוא היועץ שלה, כבר אישרה להם את ההשתלמות, השתלמות בתל-אביב. לולי היסס, כדרכו. הוא חשש שחסר לו הבסיס הדרוש בבליסטיקה שבמחזור שלו בירושלים לימדו דווקא כשהוא תרגל תס"ח מערבית לשבטה. “אל תדאג, אנחנו נתגבר על זה" עודד אותו מוטי "הבעיה שלנו שונה. מכיון שהפרויקט הזה לא אושר על ידי שום גוף ניהולי ואין לו תקציב, לא נוכל לרשום את שעות העבודה שלנו על חשבונו. כרגע זו הבעיה מספר אחת שלנו.”

“אז מה עושים?” שאל לולי.

“השבוע אל תמלא כרטיס עבודה" הציע לו מוטי, הבוס שלו, “ונראה מה יקרה".

שטייניץ הזקן היה האחראי על הטיפול בכרטיסי העבודה וכל יום שישי היה מסתובב עם עגלתו בין המעבדות השונות ואוסף את כרטיסי העבודה מכולם, מוודא שמולאו כהלכה ומספרי הפרויקטים המופיעים בהם מדויקים נכונים ומתוקצבים.

“לולי!” הכריז כשנכנס אל המעבדה שלהם "את כרטיס העבודה שלך!”

לולי לא השיב לו כי לא ידע מה להשיב לו.

“את כרטיס העבודה!” הרים שטייניץ את קולו, שנשמע רועם בבניין כולו.

לולי החריש.

“יש לך בדיוק חמש דקות למלא את הכרטיס שלך!” צעק שטייניץ בזעם והכל שומעים.

מירי המזכירה של קרן-צבי מנהל האגף חשה בחשאי אל לולי ולחשה באזנו שייטב לו אם ימהר וימלא את הכרטיס כי קרן-צבי לא סובל התרשלות בעניין מקודש זה. מירי פחדה נורא מקרן-צבי ופעם כשהלה חזר רותח מזעם מאיזו ישיבה אפילו התעלפה מרוב בהלה.

לולי בכל זאת חשב שיש לו גיבוי, הגיבוי של מוטי, ולא מילא את הכרטיס. שטייניץ חזר אליו, החוויר, סינן "אני הולך ישר לקרן-צבי ואם צריך אפילו יותר גבוה" ועזב בזעם את המקום.

אבל עד יום שישי הבא לא קרה דבר.

ביום שישי הבא חזר שטייניץ וחזר ודרש את כרטיס העבודה הממולא.

לולי משך בכתפיו בלי לאמור דבר ושטייניץ אמר שהוא חוזר עוד חמש דקות לקחת אותו ואם לא…

הוא חזר כעבור חמש דקות, לא אמר דבר והלך.

ביום השישי הבא רק הציץ לחדר והמשיך בדרכו.

וביום השישי שאחריו לא בא יותר.

לולי הלך למוטי וסיפר לו. “נהדר!” אמר מוטי, "מעכשיו אנחנו עצמאים בשטח ויכולים לעשות מה שאנחנו רוצים!” וכך התחיל הפרויקט הסודי “נץ-חלב” לשבוש מעוף טילים.

בחודשים הראשונים עסק לולי בהקמת המעבדה החדשה, אוסף לתוכה, מהעדר תקציב, ציוד שאחרים מאסו בו או שכחו מקיומו במחסנים תת-קרקעיים אפלים, מאובקים ומרושתים ברשת קורי עכביש סמיכה. אפילו ספקרוגרף שלשה מטר ענקי מתוצרת "ביירד-אטומיק" הנשכחת גילה במרתף של בניין המרפאה. הספקטרוגרף היה כל כך גדול עד שבנו את החדר בו שכן סביבו ולא להיפך – וכך נותר שם נטוש בלי שאפשר להוציאו ממנו גם אחרי שבעליו עברו למקום אחר. לולי תיקן לאחראי על בניין-המרפאה את הטלוויזיה בביתו והלה הסכים לעצום עין ואפילו לעזור לו לשבור את אחד הקירות ולפרק כמה דלתות ולהוביל את הפגר הענק בתהלוכת ניצחון למעבדה החדשה.

כל אותם חודשים נשא על גבו או על תלת אופניים (שמצא היכן שהוא ותיקן להם את הפנצ'ר בגלגל) משאבות ואקום ושנאים וצינורות זכוכית וקרמיקה וצינצנות כימיקלים שונים שגירד וסחב ואירגן ולא בחל בשום דבר אפילו בחנופה בוטה כשהיה בה צורך, דבר לא עצר אותו עד שהיה ברשותו כל הדרוש להתחיל בפרויקט החדש המהפכני, שמאותו רגע התקדם במהירות ובתנופה שהפתיעה את כל המעורבים בדבר.

ד"ר ברוש היה מרוצה עד הגג מההתקדמות עיניו נצצו משקפיו העבים זרחו ויום יום גם הסביר ללולי ופירש לו מה הוא, לולי, עשה בעצם אתמול, וגם אם לולי עמד על כך שהוא עשה משהו שונה לחלוטין דחה אותו ברוש בביטול והסביר לו פעם נוספת, יותר לאט, מה הוא באמת עשה.

“בוא נלך לצהריים" אמר לו ברוש "ואני יגיד לך הכל בדרך".

ברוש היה מגור חדר האוכל ועובדי המטבח רעדו מפניו.

הוא שפך את המרק לתיבת התלונות ולמראה הקציצה המתפוררת שהוגשה לו קרע את תלוש האוכל המסובסד לקרעים זעירים שאותם שלשל לידי עובדת המטבח הנדהמת. הוא הודיע לטבח כי הקדיח את תבשילו ובעת ובעונה אחת דרש תוספת. הוא היסה את יושבי השולחנות הסמוכים לשולחנו והתרה בהם לא לדבר בקול רם כי זה מפריע לו לגבש את מחשבותיו. ובאמת לולי הבחין בכך שברוש קודם כל מתחיל לדבר ורק אז לאט לאט מבהיר לעצמו מה הוא בעצם רוצה לומר עד שלא פעם הוא מסיים בהפך ממה שפתח – אבל תמיד בצורה מפתיעה ומשכנעת, ותמיד משאיר את בן שיחו המום, אין מילים.

“זה או אנחנו או הם" אמר לו ברוש הפעם, מתבונן סביב סביב.

“מה?” שאל לולי בבהלה והתבונן גם הוא סביבו, בשאר עובדי המפעל האוכלים כדבר יום ביומו את פת הצהריים. הוא חרד לגורלם ולא ידע מה ברוש זומם ולמה.

“הערבים" אמר ברוש. "פשוט: זה או אנחנו או הם. בתחרות על הארץ הזו יהיו מנצחים ויהיו מנוצחים. מה שהיום שלהם צריך להיות שלנו מחר, כי אם לא יהיה שלנו לא יהיה לנו קיום, לא תהיה לנו קרקע מתחת לרגלינו ולא שמיים מעלינו.”

“חשבתי שכבר ניצחנו" אמר לולי "ושכבר כבשנו את מה שהיה שלהם".

“כל זמן שנשארו ערבים בארץ הזאת לא עשינו כלום" אמר ברוש "כי הם לעולם לא ישלימו עם שלטוננו ותמיד יחכו לרגע המתאים כדי לזרוק אותנו לים".

“איך אתה יודע?” שאל לולי.

“כי אילו הייתי במקומם הייתי עושה אותו דבר" אמר ברוש.

“לא מספיק שלקחת הרבה ממה שהיה להם, אתה גם רוצה לגרש אותם ולקחת מהם את מה שנשאר? אני מניח שאתה לא מתכוון להשמיד אותם, ככה, עם רכבות ותאי גזים?”

“מדוע לנו אסור לעשות לערבים את מה שהאמריקאים עשו לאינדיאנים, הספרדים לאצטקים, לאינקה, למיה, ליהודים, מדוע אסור לנו לעשות מה שעשו האוסטרלים לאבוריג'ינים, והאנגלים לקלטים? מה חדש בזה? מה ההבדל? חמשה עשר מליון איש מטרונספרים מהודו לפקיסטן ומפקיסטן להודו, שבעה וחצי מליון לכל כוון, כמה חודשים אחרי שקמה מדינת ישראל – ומאז איש לא שמע על זה, ולא השמיע ציפצוף. אז זה בסדר או לא בסדר? לכולם זה בסדר ורק לנו לא? רק לפלסטינאים מכל הפליטים שבעולם יש אונר"א, מאז אותה 48 בדיוק, ועד היום. זה בסדר?”

“לא" אמר לולי "זה לא בסדר. גם עוול אחד לבן-אדם אחד זה לא בסדר".

פרק כ"ט: בו יסופר על חזון יחזקאל ושאר החברה.

“לצדק אין כוח," אמר גורן "רק לצבא יש." וזיקו הוסיף "אנחנו הצבא החזק ביותר במזרח התיכון." ותקווה נענעה ראשה בהסכמה.

ולולי שאל "אנחנו? יש לך ראי, תקווה? הביטי בו רגע והביטי סביבך ותגידי לי אם מה שאת רואה זה הצבא החזק ביותר?”

“בראי היא רואה את הצבא היפה ביותר," נחלץ זיקו לעזרתה "אבל עזוב, אנחנו זה לא דוגמה, אנחנו רק מקרה פרטי לא מוצלח. אנחנו זה סתם".

“נכון" אמרה תקווה "לא מדברים עליכם. אני מכירה פי אלף מוצלחים מכם, תאמינו לי"

“אבל אנחנו ציונים על באמת. אנחנו ציונים טובים," אמר יחזקאל הנהג “ובשביל זה אנחנו עושים מילואים”.

“גם אני?” שאל ספקטור "הרי אח שלי קומוניסט".

“מה זה ציונים טובים?” שאל לולי את יחזקאל.

“ציונים טובים זה מי שיודעים שאלוהים הבטיח לאברהם את הארץ כולה, לו ולזרעו אחריו, ושלאחרים אין מה לחפש כאן."

“לזרעו זה לא כולל את ישמעאל," דייק גורן "אף כי גם ישמעאל זה זרעו. אני כבר לא זוכר מה הסיבה, אבל יש".

“כי שרה הייתה אחותו-למחצה של אברהם," הסביר לולי הידען "בעוד שהגר הייתה מצריה. לכן אלוהים העדיף את הבן של שרה וזרק את הבן של הגר מהירושה ומההבטחה שלו עצמו, ומאז גם אטם את אוזניו אליו, למרות שאביו קרא לו 'ישמע אל'. כך שבאמת-באמת הארץ הובטחה לזרעו הטהור של תרח וכך היא גם נראית.”

“אב מתעלל היה לנו," אמר גורן, כתבנו לענייני רווחה, "ילד אחד שלו זרק למדבר ואת השני הלך לשחוט."

“תגידו, אתם נורמלים?” שאלה תקווה "אתם שומעים איזה שטויות אתם מדברים?”

“מה את רוצה ממני," אמר לולי "את הטענות תפני ליחזקאל. אני דווקא קראתי את הרצל ואת אחד העם ולא ראיתי בשום מקום שהם קושרים את הציונות להבטחה אלוהית. להפך, בעיניהם הייתה הציונות ניסיון לזכות בהסכמת העולם למדינה שתהיה חלק ממשפט העמים, ושבה יוכלו גם יהודים וגם ערבים לחיות בכבוד ובצדק. אפילו ז'בוטינסקי אמר את זה. השטויות הזה הם הפירוש הפרטי של יחזקאל לציונות".

“מה אתה מלכלך עלי," אמר יחזקאל "אני בסך-הכל אומר מה שהרב אומר לנו בבית-הכנסת ומה שכל ילד בארץ יודע. הארץ הזו היא שלנו ורק שלנו והצבא הנהדר שלנו שומר לנו עליה מפני כל רע, בעזרת השם”.

“תגיד לי יחזקאל," אמר לולי שלא אהב להפסיד בוויכוח "אתה בטוח שהצבא הנהדר שלנו זוכר אותנו? שבכלל יבואו לקחת אותנו מכאן?”

“די, מספיק עם השטויות," אמר יחזקאל, אבל תקווה הוציאה פתאום ראי קטן מאיזה שהוא מקום והחלה מסתרקת ואפילו מתקנת את האודם על שפתיה.

פרק ל' בו יסופר איך אוזלים המזון והמיים ומתגברות הדאגות

ארגז הזחל"ם נראה עכשיו כמו לאחר שוד. קופסאות הקרטון של מנות הקרב היו קרועות ותוכנן מפוזר סביבן. פחיות שימורים פתוחות למחצה עם מכסה פצוע שוחר רע ומתחיל להחליד התגוללו על הרצפה ועל הספסלים מקהילות אליהן להקות זבובים. שיירות נמלים עלו לרגל אל שפופרת הריבה שנמרחה על דופן אחד ממכשירי הקשר הדוממים, וזכתה להתעניינות קולנית גם מצד עדת צרעות צהובות. הלחם יבש, החלבה נגמרה, קליפות התפוזים הצטמקו והחלו לתסוס. “שבעה זיתים שווה ביצה" ניסה לולי להתנחם בחופן ששלה ממימיה הדלוחים של אחת הקופסאות ובכמה מציות שהצליח להציל מתוך האשפה הכללית. עוד מעט נהיה רעבים.

“אם הקומנדו המצרי יחטוף אותנו עכשיו," עברה מחשבה זדונית בלבו "אז סוף-סוף יזכרו בנו. תקום תנועה ציבורית קולנית שתדרוש לא להזניח חיילים שהיו על משמרתם בשליחות האומה, ותטען כי אנחנו שווים כל מחיר."

ואולי לא. The Ransom Of Red Chief. אולי ישמחו להיפטר מאיתנו סוף-סוף? מה אנחנו תורמים חוץ מצרות ובלבול מוח? ואולי בכל-זאת לא. לקראת הנסיעה לאמריקה קיבל תדרוך מקיף מהקב"ט: "הסכנה העיקרית שאורבת לך ולנו היא נחיתה בארץ אויב, עקב תקלה טכנית או חטיפה." הסביר הלה, מעיין בחוברת ההנחיות לקב"ט שלפניו: "במקרה כזה, כשיוודע לחוקרי האויב שאתה שותף לכמוסים שבסודות המדינה יהיה גורלך רע ומר. ישברו לך את הביצים." אם כך, אז אולי בכל זאת כדאי להתריע בפני כולם, ולעורר את זיקו, ולהתארגן לשמירה והגנה? או לפחות ליצור קשר? אבל הוא ידע בעומק ליבו שאין עם מי לדבר ושחבורת הלוחמים הציונים השאננה הזאת חרשת ועיוורת.

אולי לפרוש במהירות לעמדתו שבראש הגבעה? אולי אֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל-הֶהָרִים? אולי לברוח על נפשו כל עוד אפשר?

פרק ל' בו יסופר איך אוזלים המזון והמיים ומתגברות הדאגות

ארגז הזחל"ם נראה עכשיו כמו לאחר שוד. קופסאות הקרטון של מנות הקרב היו קרועות ותוכנן מפוזר סביבן. פחיות שימורים פתוחות למחצה עם מכסה פצוע שוחר רע ומתחיל להחליד התגוללו על הרצפה ועל הספסלים מקהילות אליהן להקות זבובים. שיירות נמלים עלו לרגל אל שפופרת הריבה שנמרחה על דופן אחד ממכשירי הקשר הדוממים, וזכתה להתעניינות קולנית גם מצד עדת צרעות צהובות. הלחם יבש, החלבה נגמרה, קליפות התפוזים הצטמקו והחלו לתסוס. “שבעה זיתים שווה ביצה" ניסה לולי להתנחם בחופן ששלה ממימיה הדלוחים של אחת הקופסאות ובכמה מציות שהצליח להציל מתוך האשפה הכללית. עוד מעט נהיה רעבים.

“אם הקומנדו המצרי יחטוף אותנו עכשיו," עברה מחשבה זדונית בלבו "אז סוף-סוף יזכרו בנו. תקום תנועה ציבורית קולנית שתדרוש לא להזניח חיילים שהיו על משמרתם בשליחות האומה, ותטען כי אנחנו שווים כל מחיר."

ואולי לא. The Ransom Of Red Chief. אולי ישמחו להיפטר מאיתנו סוף-סוף? מה אנחנו תורמים חוץ מצרות ובלבול מוח? ואולי בכל-זאת לא. לקראת הנסיעה לאמריקה קיבל תדרוך מקיף מהקב"ט: "הסכנה העיקרית שאורבת לך ולנו היא נחיתה בארץ אויב, עקב תקלה טכנית או חטיפה." הסביר הלה, מעיין בחוברת ההנחיות לקב"ט שלפניו: "במקרה כזה, כשיוודע לחוקרי האויב שאתה שותף לכמוסים שבסודות המדינה יהיה גורלך רע ומר. ישברו לך את הביצים." אם כך, אז אולי בכל זאת כדאי להתריע בפני כולם, ולעורר את זיקו, ולהתארגן לשמירה והגנה? או לפחות ליצור קשר? אבל הוא ידע בעומק ליבו שאין עם מי לדבר ושחבורת הלוחמים הציונים השאננה הזאת חרשת ועיוורת.

אולי לפרוש במהירות לעמדתו שבראש הגבעה? אולי אֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל-הֶהָרִים? אולי לברוח על נפשו כל עוד אפשר?

הוא אכל עוד מציות אחדות ושתה מים מהמעט שנשאר בקרקעית הקנקן, ובינתיים, השמש כבר נטתה למערב בכתם וארגמן, ועד שיחליט, חזר לגומחה שבראש הגבעה – להרהר בדברים החשובים באמת.

הוא אכל עוד מציות אחדות ושתה מים מהמעט שנשאר בקרקעית הקנקן, ובינתיים, השמש כבר נטתה למערב בכתם וארגמן, ועד שיחליט, חזר לגומחה שבראש הגבעה – להרהר בדברים החשובים באמת.

פרק ל"א, בו יסופר על דיון בשאלה "ומה יקרה אם נתלונן?”

“מה אתה חושב, כדאי להתלונן על מה שהולך כאן?" אמר לולי לספקטור שהצטרף אליו וצנח בכבדות לצידו “למי תתלונן?" שאל ספקטור "ועל מי?" ושניהם צחקו. “על זיקו? על המ"פ? על האלוף? על הפקידה שחתמה על צו גיוס החירום?” “אולי תדרוש ועדת חקירה?" אמר ספקטור "אולי תקים אוהל מחאה?”

"ומה משיגים מועדת חקירה?” שאל לולי "אנשים מאמינים שזה הכל בגלל אינדיבידואל אחד לא מוצלח – שרק יחליפו אותו ומאז הכל יהיה בסדר. למשל ישימו את מוטה במקום דדו והכל יהיה בסדר. יזרקו את משה דיין ממשרד הביטחון ויביאו את רבין או את פרס או את בגין במקומו ומיד הכל יהיה בסדר. אבל אנחנו מכירים אותם ויודעים שהם כולם אותו דבר. שהם מופעים שונים של אותה תופעה, שהם כולם קצוות של אותו קרחון. שהם רק סימפטום, ושזה לא הממשלה ולא שר הביטחון. תחליף כל ממשלה בכל ממשלה אחרת וזה יישאר בדיוק אותו דבר. כי זו מהות הצבא. לא מאמין שבצבא של חניבעל זה היה אחרת. או אצל מובילי הפרדות של טרומפלדור, הם המתנדבים בעם, שבתוך החרבון הנורא של גליפולי, באמצע הקטסטרופה, עסקו בשוק שחור מכרו שוקולד לתורכים וסיגריות לאנגלים.”

פתאום ראה לנגד עיניו את הסטודנט ההוא שישב, כשהגיע אליו בעשר בלילה, בחוץ, בגינת הפטיו הזעיר שלו בבאר-שבע רכון על ספריו ומחברתו. לילה חם, האוויר עומד, ראשית קיץ 75. ממש כשחזר מהעבודה צלצל הטלפון והורה לו להתחיל לגייס את החטיבה עכשיו, ברגע זה. גיוס חירום, אין אפילו זמן לצווים. "זה בקשר לעיון מחדש או משהו" הסביר סבן קצין-הגיוס “קיסינג'ר נגד רבין או משהו. אני רוצה מאה אחוז התייצבות” ולולי התחיל ללכת מדלת לדלת ומדירה לדירה. לא היו עליו מדים ולא היו בידו צווי גיוס והוא פשוט צלצל בכל דלת ואמר שצריך להתייצב מידית ב"מרכז הנגב”. וכל מי שהיה בבית – וכמעט כולם היו – נטל תרמיל וארז בו מה שארז ויצא ל"מרכז הנגב" (חוץ מצבי ירון סגן מנהל המכללה הטכנולוגית שכששמע מי בדלת צעק לאשתו "תגידי לו שאני לא בבית" והיא פתחה ובלי למצמץ אמרה "ד"ר ירון לא בבית" ולולי רק צעק לו מעל ראשה "צביקה שמעתי מה שאמרת לה שמעתי”) והלך משם אחוז גועל והגיע ישר אל הסטודנט ההוא שהיה חדש בחטיבה הוא אף פעם לא ראה אותו לפני-כן והסטודנט אמר לו כי הוא מתכונן לבחינת הגמר במכניקה סטטיסטית שצריכה להתקיים מחר, כבר שלשה שבועות הוא מתכונן: “אתה יודע מה זה בשבילי לפספס את הבחינה הזאת?" אמר וקם לארוז את תרמילו.

בשלוש בלילה נשלם הגיוס. כל החטיבה חוץ מצבי ירון הגיעה לימ"ח ברמלה וישבה בו שלשה ימים באפס מעשה, ואז שוחררה ונשלחה חזרה הביתה.

אז אולי מכולם דווקא צבי ירון עשה את המעשה הנכון בערב ההוא?

"הבעיה העיקרית עם המילואים היא שקציני הקבע לא עושים מילואים.” אמר ספקטור "ולכן הם פשוט לא מבינים מה זה. יש להם סמכות בלא אחריות".

“משאב זול גורר בזבוז," אמר לולי "ממש מכריח בזבוז. אגב, ראית פעם את התעודה שיש לי? תראה" והוא הוציא מארנקו תעודה צהובה: “זכות קדימה בהסעה לימ"ח" ובה נאמר כי המוכ"ז נמנה על כוח החלוץ וחייב להגיע לימ"ח באוטובוס הראשון. "אבל אני גם ראש אזור במערך הגיוס.” הוסיף לולי "הוסבר לי כי נבחרתי לתפקיד כי ברשותי טלפון ומכונית ובכלל כי אני בן אדם אחראי. ובתור ראש אזור במערך הגיוס חובתי לחכות עד שמגיע אחרון המגויסים, לגייס אותו, ורק אז לצאת איתו באוטובוס האחרון (מתוך המאה המוקצבים). ביקשתי ראיון עם הסמח"ט ואמרתי לו שיש סתירה בין שני התפקידים ובין חובותיי הנגזרות מהם, ושאלתי אותו מה לעשות? הסמח"ט שקע במחשבות עמוקות ולבסוף אמר "תסתדר". “

“דווקא עקבתי פעם אחרי תלונה" אמר ספקטור "אני עצמי תמיד מרגיש שזה לא יפה להתלונן, אבל ראיתי מהצד איך נולדה תלונה ומה יצא ממנה.”

“מה היה?” שאל לולי.

“זה היה בטירונות של אחי במחנה שמונים. ביום האחרון לפני הסדרה בגבעת-אולגה, בשלהי החורף. בבסיס פרצה מגיפת שפעת, כולם חלו כולל הדוקטור, ולכן גם לא היה מסדר חולים. כל היום הטירונים שאלו את סמל המחלקה מתי יהיה מסדר חולים ולא קיבלו תשובה. הוא רק אמר "אתם כבר תלמדו לא לבלבל יותר את המוח".

ובעשר בלילה נשמעה הקריאה "יש לכם שלושים שניות למסדר כולל הכל" וכך הם עמדו עם החגור והנשק ועם הקיטבג שבתוכו הכובע-פלדה והשינל ובגדי א' וכל היתר – כבד נורא.

ואז אמר הסמל "אחרי קדימה רוץ" והריץ את כולם אחריו לכוון מגרש המסדרים הראשי. הקיטבג כבד והמחלקה רצה בעקבותיו גונחת ומתנשפת. הם רצו שלשה סיבובים סביב המגרש כשהסמל והמ"כים מקיפים אותם מאירים עליהם בפנסי הכיס שלהם לוודא שאיש מהמסמרקקים והמשתעלים לא מתחמק.

בתום שלושת הסיבובים נעצרו חסרי נשימה מול במת הכבוד. אז לחץ מישהו על איזה מתג נסתר וזרקורים רבי עצמה מעל העמודים הגבוהים סביב הבמה נדלקו והציפו אותה באור יקרות. מי שנגלה עליה לעיניהם היה המ"מ שניצב במרכזה. הוא חבש לראשו כובע קצינים עם מצחיה ועל שפתיו ריחף חיוך גדול – הוא הלך עכשיו לביים משהו מאד מצחיק. “אני אלמד אתכם תרגיל סדר חדש, למתקדמים, המילה האחרונה בצבא ההגנה לישראל – דגל קיטבג!” הצהיר המ"מ שהיה גאה מאד בעברית המשובחת והמצוחצחת שלו, וקרא לסידי הסמל להדגים למחלקה את התרגיל החדש שעיקרו הנפת הקיטבג הכבד בשלשה שלבים ואחיזתו מושט לפנים בדום. “עכשיו תתרגלו" פקד המ"מ בחיוך רחב: “המחלקה תעבור לדום, עמוד דום!” “המחלקה תדגל קיטבג, דגל קיטבג!” כל הטירונים דגלו קיטבג, אחדים נפלו כשניסו להושיט את הקיטבג הכבד לפניהם והמ"מ הסמל והמכ"ים התפוצצו מצחוק. “זה לא ביצוע, חתיכת נפלים" אמר המ"מ בין פרץ צחוק אחד לשני וכמעט אמר "אקשן!” אבל אמר "הצב קיטבג, עמוד נוח. סמל, תרגל אותם".

והסמל, גם הוא צוחק בקול חזר ותרגל את המחלקה בתרגיל הסדר החדש, וכשנוכח כי ביצוע טוב יותר לא יקבל מטירוניו המותשים והמושפלים התרצה ואמר "הצב קיטבג, עמוד נוח". ועל זאת הוסיף, מחייך: “להרבה חיילים כאן היו הרבה שאלות בזמן האחרון. עכשיו הגיעה השעה לקבל כמה תשובות. כל מי שעדיין יש לו שאלות שיירשם אצל החניך-תורן.” החניך התורן עבר בין השורות וכל המצוננים והקודחים נרשמו. אז אמר הסמל: “הגיע הרגע הגדול. עכשיו תלמדו איך לשאול שאלות וכמה זה משתלם לשאול שאלות. החניך-תורן יקריא שם, והחייל שזה השם שלו יעלה על במת הכבוד. המחלקה תדגל קיטבג לכבוד השאלה, והחייל ישאל שאלתו.

וכך היה. עשרים ותשע פעמים עלו חיילים על הבמה, עשרים ותשע פעמים דגלה המחלקה קיטבג לכבודם והסמל הכריז "שאלתך שאל!” ועשרים ותשע פעמים חזרה השאלה "מתי יהיה מסדר חולים?".

“יש עוד שאלות?” שאל סידי הסמל וחזן הצביע. רובינשטיין התעצבן והכה אותו כשהוא זועק “אידיוט סתום את הפה עוד לא הספיק לך!”. סידי זינק והפריד ביניהם והזמין את חזן לבמה לשאול את שאלתו. המחלקה עברה לדום ודגלה קיטבג וחזן אמר שהוא צריך להשתין ושאל אם הוא יכול? וסידי הודיע שעכשיו המ"מ יענה על כל השאלות שהן בעצם שתיים ושהמחלקה תדגל את הקיטבגים לכבוד התשובות שהן א: לא יודע. ב: כן. לשם כך אתה מוצמד לשני בתי השימוש שבמאהל. בהם תגור, אותם תכין למסדר בוקר מצוחצחים ונקיים עם ליזול והכל, ושם תאכל לחם. וכדי שאחווה והידידות ישובו לשרור בינך ובין רובינשטיין – אתם מוצמדים זה לזה מעכשיו באזיקים שעליהם פרח. חופשיים".

“זה הכל?” שאל לולי, צוחק.

“לא. זו הייתה רק ההתחלה. מסדר השאלות הסתיים אחרי חצות ובארבע בבוקר הם השכימו ויצאו בשלשות, בשדרת מסע רגלי לגבעת אולגה, נושאים עליהם את הנשק, התד"ל והפק"ל – “חגור פילים”.

זה היה יום סגריר וגשם טפטף. לפני המחלקה צעד הסמל, מימיה למתניו, המ"כים הלכו מצדדיה, ומאחוריה צעד המ"מ, כובע מצחיה לראשו, מקל קטן לבן תחת זרועו ואקדח למתניו. המ"פ היה במאסף, רכוב על האופנוע האדום שלו.

רוב החיילים במחלקה היו עולים חדשים שלא הכירו את זמרת הארץ, ואחדים מהם גם התקשו להבדיל בין ימינם לשמאלם. הם צורפו לנח"ל בכוונה הטובה והחסודה שיכירו את בני הארץ, ילמדו מדרכיהם הטובות ויתערו בתוכם. לכן הם נקראו ה"מצורפים" ובקיצור הדפרים. מישהו דחף את רובם למחלקה אחת כך שבעצם לא היה להם במי להתערות. התחיל לרדת גשם ואחד מהם צעק "המפקד אנחנו נצטנן" והקצין ענה לו בשלווה "לא. לא תצטננו. אתם כבר מצוננים".

הסמל פתח בקריאה מונוטונית "שמאל, שמאל, שמאל ימין שמאל" ובדש שהלך ימין, ימין, ימין שמאל ימין דרך על רגלי קודמו וזה שאחריו דרך עליו והתחוללה מהומה. “במקום דרוך" ציווה הסמל ובדק ומצא שיש בעיה עם בדש. את פניו של בדש עיטר זקנקן (שהעניק לו פטור מגילוח במסדר בוקר) ועיניו פזלו נוראות. הסמל העביר אותו לראש המחלקה ופקד עליו "במקום דרוך שמאל ימין, ובדש דרך במקום ימין שמאל. "תרים את הרובה שלך לטול גבוה" פקד הסמל. בטול גבוה מניפים את הרובה בשתי הידים מעל הראש ואם זה נמשך יותר משניות ספורות זה ממש עינוי. “עכשיו תעשה כך שלשה סבובים בריצה סביב המחלקה" פקד הסמל "זה ילמד אותך שמאל ימין" בדש רץ עם הרובה בטול גבוה סביב המחלקה שהמשיכה בינתיים בבמקום דרוך. זה כמובן לא לימד אותו שמאל ימין והסמל אמר שעד שילמד הוא ילך אחריו, בראש המחלקה, כי הוא מסמל אותה, והמסע יצא שוב לדרך, כולם בשמאל ימין ובדש לפניהם בימין שמאל.

“שמאל ימין פתוח שירה ספתה יוכבת!” פקד המ"מ וקול ענות חלושה נשמע משורות הצועדים כי רק מיעוטם הכיר את שיר הלכת "ספתה יוכבת על המיטה שוכבת". “אם לא שרים – רצים" איים הקצין "שמאל ימין התגייס לנח"ל בן זונה" אבל גם שיר זה זכה להצלחה זעומה בלבד בין שלשות הגונחים והמתעטשים. “נסיון אחרון" אמר הקצין "שמאל ימין, שמאל ימין כלב, כלב, כלב מי שבא למחנה שמונים" ואפילו זה לא זכה להדים מרובים.

“חדל שירה קדימה רוץ" פקד המ"מ "הופ הופ אחת שתיים אחת שתיים".

הטירונים העייפים והחולים לא רצו דרך ממושכת לפני שהתחילו ההתעלפויות. אלה שנפלו זכו לסטירת לחי וחלק גם למימיית מים שנשפכה על פניהם.

“אם אתם לא יודעים לשיר ולא יכולים לרוץ – אנחנו חוזרים לבסיס ונתחיל הכל מהתחלה" הודיע המ"מ "עד שתילמדו" ויוסף חיים מבית-שאן התחיל לבכות.

הם חזרו לבסיס והתחילו הכל מהתחלה, אבל שום דבר לא השתפר, רק נעשה יותר גרוע. בדש לא הצליח ללכת שמאל ימין, החיילים לא יכלו לשיר את השירים שלא הכירו, ורגליהם כשלו תחת המשא, השפעת והעייפות. אחדים בכו, אחדים נגררו או נדחפו בידי חבריהם.

“אתם לא יודעים לשיר, ולכן המורל שלכם ירוד" חלק איתם הקצין את הגיגיו "לכן, אני אגיד לכם מה יהיה כאן עכשיו. חיברתי שיר, במיוחד בשבילכם, ועכשיו אני אלמד אתכם אותו ואתם תדקלמו אותו במקהלה מדברת. אין לו מנגינה, זה כבר יותר מדי בשבילכם, חבר זייפנים שכמוכם, אבל הנה המילים:

“אנחנו עוד נסבול

כי לא השמענו קול.

כאן כל אחד אומלל

כי אין לנו מורל.

אנחנו לא נוער

אנחנו חרא!”

ועל פניו התפשט חיוך רחב של הנאה משנינותו המחורזת.

הוא ניסה תחילה להפיק את השיר כשתי מקהלות בקונטראפונקט – חצי מחלקה קול א' והחצי השני קול ב' אבל הביצוע של חבורת הנגררים הנסחבת-כושלת-משתעלת-בוכה לא התעלה לרום ציפיותיו ואז הבריק במוחו רעיון חדש והוא פקד על בדש לרוץ סביב המחלקה עם הרובה שלו בטול גבוה, וכל פעם שהגיע תור השורה "אנחנו לא נוער" היה על בדש לחרחר אותה, כי בדש היה גם מצונן וצרוד מאד, ועל כולם היה לענות לו בקול גדול "אנחנו חרא".

בדיוק בקטע הזה הם נכנסו לרחוב הראשי של חדרה. אנשים התחילו להתאסף בצידי הרחוב על המדרכה, לא מאמינים למראה עיניהם. סוף-סוף היה לקצין ולהקתו קהל והוא נראה זורח וחוגג.

כשהגיעו סוף-סוף למתחם הסדרה בגבעת אולגה עצר אותם המ"מ, העביר אותם לדום ונשא מדברותיו: “אתם כאלה פדלאות עלובים, אתם כאלה לא גברים, אתם כאלה נמושות מנומשים, כאלה תולעים זחלנים – שלא מגיע לכם ללכת.

את מאת המטרים האחרונים תעשו בזחילה.”

זחלת פעם מאה מטר בשדה קוצים זרוע אבנים? עשרה מטר? זה היה יותר קשה מכל הצעידה עד לשם. וכמובן שלמראה גייסותיו הרומשים לרגליו התפייט המפקד ופשוט לא יכול היה להמנע מ "ועל גחונך תזחל ועפר תאכל כל ימי חייך, כי מעפר אתה ואל עפר תשוב". שעורר פתאום במישהו את זכר "והיא שעמדה" מהסדר המתקרב והוא זחל ושר והזמר פשט בלוחכי העפר כדלקה בשדה קוצים והפיח בהם כוח להגיע לקו הגמר.

נעזוב עכשיו את מה שהיה בסדרה עצמה, את העץ הקדוש שאצלו היו חייבים להתייצב בחצות הלילה עם כל הציוד כולל האוהל; את פסי הרכבת מגבעת אולגה לחדרה שהיו צריכים לצחצח בברזלית כדי ללמוד איך להסיר חלודה מהרובים; את משחק ה"רוגבי" שבו נמסרה לידיהם גרב ממולאה בסמרטוטים והם הצטוו להתנפל עליה ולהכות זה את זה לקול צווחות ההנאה של הסגל; את בדש שהוכרז כינשוף והצטווה לטפס על עץ על יד מאהל הסגל כל לילה בין 3 ל 4 ולחרחר עליו את "ספתה יוכבת"; את יוסף חיים מבית-שאן ששמו שונה ל"טושטוש" ונאסר עליו ועל זולתו לקרוא לו בשם אחר עד שפתאום שלף את כידון הרובה שלו ותקע אותו בבטנו.

אבל אחד הטירונים, בגלל צירוף מקרים מוזר יצא הביתה לליל הסדר, וסיפר ליד השולחן הערוך את הסיפורים המצחיקים מהטירונות, על הכפלמדים והדפרים ואיך מחנכים אותם בצה"ל להיות חיילים ובני אדם.

בין משתתפי הסדר היה גם איש חשוב אחד חבר כנסת חבר ועדת החוץ והבטחון של הכנסת שהתכנסה בצאת החג לדיון עם ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון. ואותו אדם ניגש לבן-גוריון (לבן-גוריון!) אחרי הישיבה ושאל אותו אם זה על דעתו שמריצים חיילי צה"ל ברחובות חדרה, חיילי צבא הגנה לישראל, ומורים להם לקרוא בקול "אנחנו לא נוער, אנחנו חרא"?

בן-גוריון נדהם. בצה"ל? בצה"ל שלו? אצל מיטב בנינו? הוא התקשר בו-במקום למפקד הנח"ל ודרש ממנו דו"ח מפורט אחרי חקירה ודרישה והוצאת מסקנות.

וכבר למחרת התייצב מפקד חטיבת הנח"ל בבית הטירון. מתאר לעצמך? המפקד של המג"ד שהוא המפקד של המ"פ שהוא המפקד של המ"מ שהוא המפקד של הסמל שהוא המפקד של המ"כ שהוא המפקד שלו… בא אליו, ונראה די מבוהל, ומבקש לדעת מה קרה?

והטירון אמר לו שהוא לא מלשין ולא יגיד שום דבר רע על המפקדים שלו שהם בעצם גם החברים שלו, לא? הרי הם שם כולם ביחד כאילו.

והמפקד אמר שככה לעולם לא ישתפר שום דבר. שאם לא יבדקו דברים ולא ידעו אותם כהוויתם, גם לא יוכלו לתקן מה שמקולקל. זו חובתך האזרחית, אמר לטירון, לשתף פעולה ולעזור לנו לשפר את צה”ל. ומה יהיה עם הקרוב שלך, חייך המפקד, שלא היה דיפלומט גדול, אם יסתבר שלכל הסיפור שלו שסיפר לבן-גוריון אין ידיים ואין רגליים ואין מי שעומד מאחוריו?”

“ומה קרה?” שאל לולי.

“מצד אחד מעט מאד" אמר ספקטור. "הדיחו את הסמל, את המ"מ והמ"פ מהדרכת טירונים ואמרו נו-נו-נו למג"ד. ומצד שני קרה הרבה מאד – הסיפור נפוץ בצה"ל והלהיב את דמיונם של דורות של מפקדים, והעניק להם השראה. בעצם זו הייתה רק ההתחלה".

פרק ל"ב, בו יסופר שלא רואים את הסוף.

נהיה לילה. דממה חשכה על המישור הגדול, מהים ועד ההרים הגבוהים, לא מופרת אלא באוושת רוח קלה ופה ושם באנחותיה של תקווה וגניחותיה המלוות לעתים בפרצי צחוק קצרים.

הכוכבים בתפארת זהבם היו גלויים סוף סוף וברורים. העין תועה אל הדובה הגדולה, אל כוכב הצפון. פה ושם נושרים מטאוריטים, לווין נחפז על שביל החלב. פעם יהיו טילים להשמדת לווינים.

לא שכחו אותנו כאן?

פרק ל"ג, בו יסופר איך נגמרו המילואים ההם.

לא, לא שכחו.

למחרת לפני הצהריים הגיע הגרר, אותו הגרר, ואותו נהג גמלוני עם השפם והעביה.

בזריזות עצומה פורק האוהל וכל החפצים נערמו שוב לערמה גבוהה בארגז הזחל"ם. פתאום שוב היו הכל לבושים ותקווה אפילו ענדה דרגות סמל לחולצתה.

הנהג רתם את הזחל"ם לגרר שלו בשרשרת ברזל עבה תמרן בזריזות ויצא לדרך.

כשהגיעו כעבור שעתיים לא-טור כבר היו שם הכל בשלבי סיום של החזרת ציוד "איפה הייתם יאללה תזיזו את העצמות שלכם, אנחנו כבר רוצים לחזור הביתה" קיבלו את פניהם.

עמיקם דוראון נחלץ לעזרתם, שילך יותר מהר, ובא לעזור בפינוי האוהל ואנטנת הספוטניק אבל החליק מדופן הזחל"ם ונפל על קרס הגרירה שננעץ בפי הטבעת שלו. קראו לדוקטור ולחובשים שכבר הספיקו להחזיר ציוד והם בקושי הצליחו להסיר אותו מהקרס ושלחו אותו מיד במסוק שהזעיקו לארץ לבית-חולים. אחרי חצי שנת אשפוז וייסורים קשים הוכרז עמיקם כנכה צה"ל עם כל הזכויות ויותר לא ראו אותו בפלוגה.

יחזקאל נקלע לוויכוח שהתדרדר לריב עם אנשי הרכב שדרשו ממנו להסיע את הזחל"ם למתקן רחיצת הגחון ולא עניין אותם כלום.

ובסוף האוטובוס בכל זאת יצא לדרך, הביתה, עם כמעט כולם בתוכו.

-תם-