26-453 חוזרת מן המתים: פרק חמישים-ואחד – הגג.

חלון-גג או בתרגום מילולי "גג זוהר השמש" יכול להיות נהדר למסע ציד במשעולי הסוואנה או הפאמפס.

אבל הוא לא בדיוק מה שאתה רוצה ביום חמסין בין דימונה לבאר-שבע: כשהוא פתוח השמש שמעל צולה אותך, ואם תפתח גם את החלון הקדמי כדי שתנשוב רוח מפיגת זיעה בפניך – תעיף הרוח הזאת את כובעך מעל ראשך למרחקים, ואולי תעיף איתו גם את יתר מה שיש במכונית.

בימי גשם, לעומת זאת, לא רק שלא תרצה לפתוח אותו אלא גם תתפלל שלא יהפך למקלחת. בישראל יש רק שעות ספורות בשנה, מין אחר-הצהריים רומנטי של כמעט שקיעה, על גבעה מול הים, בה נהנים ממנו באמת

בשאר השנה הוא לא רק נשמר סגור, אלא גם משתדלים שיהיה סגור היטב, שלא ישקשק ויקרקש, ונוקטים לשם כך בכל מיני תכסיסים נפתלים, ובעיקר דואגים לכך שלא יזלו מים דרכו לתוך המכונית ויהרסו את הריפוד ואת כל מה שעומד בדרכם.

לא יפלא איפוא שברוב מכוניות רובר P2 הנעות בכבישי הארץ בוטל זוהר השמש באלימות. ברובן - אם לא בכולן – פרט ל26-069 שהתמידה לדבוק בו בעקשנות.

מבט אחד ב 26-453, כשעשינו הכרה, הספיק כדי לראות כי גם בה בוצע הניתוח הזה לשינוי מין:

הנה הקטע הכואב:

בוודאי תסכימו שהניתוח בוצע בצורה מכוערת והשאיר צלקות שלא הגלידו. אולי תגידו: זה פרקטי. אולי תגידו: ממילא לא משתמשים בגג הזה (כמעט). אבל מי מחזיק רכב אספנות שגילו מתקרב לשבעים מסיבות פרקטיות? אנחנו רוצים פיסת עבר חיה - וכמו שהיתה כשהיתה חדשה.

כך זה נראה כשהמרכב הוסר משילדה:

הטלאי מכוסה בשכבות עבות של "חומר פחחים", המתבקעות מפני החלודה הנובטת תחתם.

וזה מה שהתגלה אחרי שאורי, בעמל רב, קירצף את הצבע והחומר מעל הגג:

וראו את חיוך האושר על פניו כשהוא מסיר את הגידול (או ליתר דיוק – את התבלול) הזה מעל גוף הרובר:

כך נראה גג המרכב אחרי הסרת התבלול:

ומבט מקרוב על פרט מפרטיו מגלה שפע חלודה ורקבונות:

מבט בוחן יגלה כי מדובר כאן בשני מכלולים נפרדים: הגג, ובו פתח מלבני, ומנשא\מסילות, שבו, ועליהן, נע הגג הנפתח. אורי שלף את המיכלול הזה מתוך המרכב:

שימו לב לשני החיצים בצידה השמאלי של התמונה, למעלה ולמטה. הם מצביעים על פתחי ניקוז, הנראים כך מקרוב:

וזה הרעיון: מיכלול מנשא חלון-הגג מוקף סביב במרזב (במקרה שלפנינו חלקי המרזב הצדדים והאחורי שלמים אם כי מכוסים חלודה – והקדמי רקוב ומתפורר.) מים יזלו מהגג למרזב, וממנו יתנקזו אל מתחת למכונית בארבעה צינורות גומי העוברים דרך הקורות (החלולות).

הרעיון היפה הזה סובל משני פגמים: הראשון הוא כי פתחי הניקוז הקטנים (קוטר כ 8 מ"מ) נוטים להסתם על ידי עלים ואבק הנהפך בהם לבוץ ופוקק אותם. והשני, היותר חמור, הוא כי עם הזמן מתייבשים צינורות הגומי, מתבקעים ומתפוררים והמים נוזלים מתוכם לתוך המכונית ומשחיתים בה כל חלקה טובה. כל זה מתרחש מאחורי הקלעים כי הצינורות הללו אינם גלויים לעין. כך נראו שאריות צינור הגומי ב-26-453:

A מסמן את מה שנשאר מצינור ניקוז הגג הקדמי ימני. B מסמן את מה שנשאר מצינור ניקוז נוסף – של מסגרת החלון הקדמי – בו לא נעסוק הפעם. שימו לב לחלון העגול בדופן הכפולה של גוף המכונית, שמטרתו לאפשר השחלת צינור הניקוז. מבט מזווית יותר רחבה מראה גם את פתח מוצא צינור הניקוז מהגוף (חץ אדום):

מהלך צינור הניקוז מתואר על ידי הקו הצהוב.

באחורי המכלול מחוברת מנורת התאורה הפנימית של הרובר:

המנורה מקובעת ללוח הדיקט שמוכנה לו בה תושבת יעודית. היא מספקת תאורה חזקה ונעימה ליושב(ים) בספסל האחורי (בוס?) בלי להפריע לנהג, שמלפנים.

עכשיו התעוררה השאלה: מהיכן משיגים את את חלון-הגג עצמו, את החלק הנע שבו, הכולל אמצעי פתיחה ונעילה, ריפוד, מחליקים להקלת התנועה על המסילה – וכמובן, בעל המיתאר והמידות המדויקות. טינו הסביר לי כי חלקים כאלה מיוצרים תמיד קמורים, כדי להקנות להם את החוזק הנדרש, וללא המבלט המקורי קשה ויקר לייצרם מחדש.

גייסתי למשימה את פרדי ומייק וכעבור זמן קצר התבשרתי כי אותר גג של רובר 10 (מודל 46) באנגליה, והוא בדרך אלי. די חששתי מהמכס וממשרד התחבורה שטרטרו אותי ומצצו את לשדי במשלוחים קודמים, אבל הפעם, למרבה ההפתעה, הגיע הגג ה"חדש" ללא סיבוכים מיוחדים, ישר לביתי. כך נראתה המציאה כשהגיעה:

כך נראה החלק הפנימי, הכולל את ידית הנעילה ואת מנגנון הנעילה, שרידי ריפוד ועזרי החלקה. שימו לב ללוחות העץ המשמשים כבסיס לריפוד וכחיזוק למבנה.

זו תמונת תקריב של הידית וסביבתה, המגלה כי הגג הוא תוצרת חברת Weathershields Ltd. of Birmingham, שם ידוע בענף גגות מכוניות יוקרה – עד עצם היום הזה. ידית חדשה כזו ניתן לרכוש כאן:

http://www.ford-aquaplane.co.uk/products/986-weathershields-sun-roof-handle

וכך נראה הצד החיצוני של הגג:

גם כאן הדופן הקדמית היא שסבלה בעיקר.

טינו פירק בזהירות את הגג לחלקיו וקירצף מעליו את הצבע, ואז החליף את החלק הרקוב בחלק חדש שייצר.

הרי תקריב של החלק הישן לרגלי החדש שכבר תפס את מקומו:

המראה את מידת הסיבוך בהשתלה העדינה הזו. בשלב הבא נמסר הגג ל"תרשיש" לניקוי בחומצה וגילוון, וכשחזר ייצר לו טינו מחדש את חלקי העץ, והרכיב הכל מחדש:

גם הקטע הבא ממחיש את מורכבות העבודה:

קיפול המתכת שבקצה המשולש הוא "המחליק" האוחז את הגג על המסילה שלו. על הבורג המהדק אותו להיות חזק ואיתן, כי אחרת עלול הגג להתעופף ממקומו, לנחות על המכונית שאחריך ולעשות בום. וכבר היו דברים מעולם.

עץ ישן לעומת עץ חדש.

*

בינתיים המשיך אורי בעבודה על מסגרת החלון בגג.

חלק רקוב שנחתך מהמסגרת.

וחלק חדש שבא במקומו.

אחרי הלחמה אומנותית וליטוש נראה עכשיו הפתח בגג כך:

וכך הוא נראה כשהגג החדש מונח בו באופן זמני:

גם לתוך מיכלול המסילות והמרזבים נכנס הגג החדש בצורה מושלמת:

התמונה הבאה גם מראה את ההתקדמות בשיפוץ המכלול:

עתה יוכל אורי להשלים את השיפוץ ולוודא פעולה תקינה של הגג במסילותיו. לאחר מכן ימסר המכלול לגילוון, ויורכב חזרה במקומו.

המשך יבוא

26-453 חוזרת מן המתים: פרק חמישים – הדלתות (ספירת מלאי).

לקראת הרכבת הדלתות מחדש החלטתי לערוך ספירת מלאי.

הסיבה לכך היתה העדר ידע ממקור ראשון לתצורתן האותנטית. כל פרטי רובר מסדרה P2 שפירקתי עד היום עברו או בלאי חסר תקנה באביזרי הדלתות והחלונות, או תיקון-אילתור בו השתמשו מכל הבא ליד. מאידך, כל הקטלוגים, הסקירות ויתר הספרות שאספתי על מכוניות אלה אינם מתיחסים בצורה מספיק ברורה, ואף לא במונחים אחידים, לחלקי הדלתות ואביזריהן. בוודאי שאין בנמצא הוראות הרכבה מפורטות כפי שנמצאות למשל באתרים המוקדשים למכוניות יותר נפוצות כגון MG או יגואר משנות החמישים ואילך.

הדרך בה נקטתי היתה סקירה מיגעת של קטלוג החלקים של הרובר והצלבתו עם היצע החלפים במקורות הבודדים המוקדשים לרובר P2, חיפוש חלקים זהים באתרים אחרים לפי מילות מפתח, והתיעצות עם אנשי מקצוע ותיקים.

נתחיל בחלונות. כל חלון נתון בתוך מסילת מתכת בעל פרופיל מיוחד, הנועד להתאים לצורת הגלגלים שעל מנגנון העלאת החלונות.

כך נראתה מסילה אופיינית אחרי הסרתה מהחלון:

המסילות נוקו משאריות הגומי היבש והדבק הישן שנותרו בהם ונמסרו ל"תרשיש" לניקוי בחומצה וגלוון. וכך הם נראו לאחר חזרתן:

שתי המסילות התחתונות היו במצב התפוררות (בצד שאליו נכנסת הזכוכית). שלוש האמצעיות הן במצב טוב מאוד, והעליונה (מסומנת ב X) היא רכש טרי ממייק קולדרי.

מסילה זהה ניתן להשיג גם אצל scott old auto rubber שבמלבורן, אוסטרליה:

(מסומנת ב vintage&english ומוכנה לשימוש) סקוט גם יכול לספק את הגומי המתאים, החוצץ בין המסילה והחלון. מייק סיפק גומי זה בצורה קצת שונה, מאולתרת כלשהו:

הגומיה תקופל סביב תחתית החלון ותיתחב איתו יחד למסילה. רמי מ"רם גלס" המליץ לוותר על הגומי הזה ולהסתפק בסיליקון שחור להדבקה – אך לדעתי השימוש בגומי מספק דרגת חופש נוספת למיקום הנכון של החלון במסילה – ההרכבה תהיה קשה (מאד) בכל מקרה.

המסילה נעה, כאמור, על שני גלגלים הצמודים למנגנון העלאת והורדת החלון. אלה שופצו ונוקו כבר ומוכנים להרכבה:

כך נראית מסילה מורכבת על המנגנון:

וכך היא נראית מאידך גיסא:

הקושי המיוחד בשיפוץ מסילות רקובות מודגם בתמונה הבאה, הממחישה את המיתאר שיש ליצור:

קשה ליצרה ללא מבלט מיוחד, ואין טעם ליצרו כל זמן שניתן להשיג מסילה במצב טוב מהמדף אי-שם.

החלונות עולים ויורדים גם הם במסילות יעודיות. המסילות המקוריות שופצו כזכור על ידי טינו והן יהיו מוכנות להרכבה לכשיחודש הלבד המדפן אותן. הכמות הדרושה (אך בצבע הלא נכון – לבן) ניתנת לרכישה ב"גומי תל-אביב" בכ 150 ש"ח.

אבל, מייק קולדרי שלח, ביזמתו, מסילות אלטרנטיביות, חדשות ומרופדות במשהו דמוי קטיפה שחורה, עם שולי פלב"ם. הרי הן סביב המסילות הישנות (כל קטע יספיק לשתי דלתות):

התקריב הבא מראה את מבנה המסילה החדשה:

מיקום פס הפלב"ם שהגיע עם המסילות החדשות עדיין אינו מחוור לי די צרכו. כנראה מקומו בין המסילה והדופן הקדמית של הדלת. הרי תקריב של קטע ממנו:

ומגבו:

יחד עם פס זה הגיעו 20 קליפסים שנועדו להדקו אל הדלת – צריך עדיין למצוא איך:

מצידה השני של המסילה, צמוד למסעד העשוי מעץ אגוז ממורק, אמור להיות מחובר אטם המכונה בשם weather strip. הזמנתי אותו אף כי לא ברור לי לחלוטין איך הוא נראה (כי שרידיו ב 26-453 היו במצב התפוררות מתקדם). גם הוא התקבל, בין כמה וכמה רצועות גומי ולבד אחרות. לפי האורך שהוזמן (10 רגל) זה זה:

לאטימת הדלת יש להשתמש בגומיה העוטפת אותו סביב ומודבקת לקירותיו החיצוניים. גם היא הגיעה:

גומיות מיוחדות נועדו למנוע קירקושים ושקשוקים של הדלתות בעת הנסיעה (או ברמזור). הן מוצמדות לקירות אליהן נסגרת הדלת. בסך הכל נחוצות שמונה כאלה. גם הן כבר כאן:

דלתות הרובר הן מזן "דלתות ההתאבדות" הידוע לשמצה, שצירן פונה לאחור. דלתות אלה חייבות הגנה מפני פתיחת יתר, ובלעדיה יהיו התוצאות מרות מאוד. הגנה זו ניתנת על ידי לוחית ברזל שטוחה המעוגנת מצד אחד לקורת המרכב, חודרת אל הדלת ומוגנת מצידה השני על ידי כרית גומי עבה. כמובן שכש-26-453 פורקה היו הברזלים הללו חלודים עקומים ואפילו שסועים, והגומיות הפכו לעץ יבש ומתפורר. כל זה הוא עכשיו נחלת העבר:

גם את הגומיות הנ"ל ניתן להשיג אצל סקוט:

למניעת רעידות החלון ישנה בדופן כל דלת כרית גומי קטנה, שקוטר צווארה 7 מ"מ. גם כאלו יש לסקוט:

הדלת נסגרת על ידי לשונית הנלחצת אל משטח בעל שתי מדרגות הצמוד לקיר המרכב. זה, אגב, מה שמפיק את ה"קליק" האנגלי הידוע. המדרגה הפנימית היא הסגירה הרגילה והחיצונית היא לאבטחה, כך שגם אם הדלת לא נסגרה לגמרי היא בכל זאת תהיה סגורה. המשטחים הללו נוקו תוקנו וצופו מחדש והם מוכנים להרכבה:

גם מנגנוני הפתיחה-סגירה-נעילה של הדלתות כבר משופצים ומוכנים להרכבה:

שני הארוכים לדלתות האחוריות והקצרים לקדמיות (שימו לב לכך שבכל צמד יש ימין ויש שמאל). שלושת המנגנונים של הנוסעים מאפשרים נעילה פנימית על ידי הזזה נוספת של הידית בכוון מנוגד לכיוון הפתיחה; מנגנון הנעילה של הנהג מאובטח מפני זה, ואפשרית רק נעילה חיצונית – אחרת יתכן להשאיר את המכונית נעולה מבפנים בכל ארבעת דלתותיה וללא אפשרות פתיחה מבחוץ – וכבר היו דברים מעולם. באחד המנגנונים מתקלף ציפוי הכרום. אחרי התייעצות עם טינו החלטתי לא לגעת בו. המנגנון תקין ופירוקו והרכבתו לאחר מכן לשם ציפוי בכרום היא עבודה רבה שיכולה להסתיים בכישלון. זה אלמנט הנסתר לחלוטין מן העין ומשום כך – עדיף לא לגעת בו.

לכל מנגנון שתי ידיות. פנימיות:

הנראות כאן עם כל האביזרים הנלווים הדרושים להרכבתם (עד לרמת הפין שהוא בעצם קצה של מסמר), וגם חיצוניות:

הכוללות בנוסף לנ"ל גם את הגומיות המפרידות ביניהן ובין הדופן החיצונית של הדלת, לבל יפגע הצבע.

גם למנגנוני הרמת החלונות יש ידיות:

וגם הן מוכנות להרכבה. ברשותי גם מכשיר מיוחד המאפשר הרכבה קלה שלהן ללא צורך באקרובטיקת מברגים.

לדלתות הקדמיות היה לרובר מנגנון הרמת חלונות אלטרנטיבי, הנקרא "הרמה מהירה", שאיפשר הרמה או הורדה של החלון בחצי סיבוב. גם הוא, והידיות הארוכות שלו, מוכן לזינוק. כשיגיע הרגע, אחליט באיזה משניהם להשתמש.

ולסיום, הדלתות נעות על צירים, שניים-שניים לכל דלת. כל ציר מורכב מבורג מיוחד, קונוס-כדור, קפיץ ודיסקת אבטחה. וגם הם מוכנים להסתער למקומם, ברגע שיהיה זה מוכן.

הפרק הבא:   http://wp.me/pXLKy-yV

26-453 חוזרת מן המתים: פרק ארבעים ותשעה – הדלתות (ב').

עד שיתבררו פרטי דיפון החלונות על בוריים ממשיכים בשיפוץ הדלתות עצמן.

הנה מראה חיצוני של דלת אחורית שמאל בתום פירוק כל תוכנה, ולפני תחילת השיפוץ:

צבע מתקלף ומתפורר, שכבות עבות של חומר פחחים – ומי יודע מה מסתתר מאחוריהם. אורי התלבט זמן רב בשאלה אם למסור את הדלתות לניקוי חול או לא. מצד אחד, בלעדיו צפויה עבודה מתישה ממושכת ויקרה - הסרת הנ"ל במברשת פלדה; מאידך יש סכנה שניקוי חול יעוות את הדלתות ויגרום לנזק בלתי הפיך. הדלת עצמה היא למעשה קופסת פח בעלת דופן קידמית, דופן אחורית וקירות. כך נראה צידה השני, צד פנים הרכב של דלת אחורית ימין:

מבט בוחן על הדלת האחורית השמאלית מראה כי היא עברה כבר תהליכי השתלה בעבר (ראו חיצים):

מן הסתם על מנת לאפשר גישה נוחה אל מסילת החלון – עוד נדון בנושא בהמשך.

מבט נוסף על הצד הפנימי של הדלת מראה כי ניתוח דומה נערך גם מעל (בתמונה) מיקום מנגנון הרמת החלון.

מהו החומר המודבק, מבפנים, לדופן החיצונית של הדלת? התמונה המזוויעה הבאה מעלה חשש שזהו אסבסט:

כן, כך עשו ברובר ולא התבוששו…

חלק מהמשקופים היה במצב ביש:

גם חלק מהקירות גסס ביסורים:

אבל תמונה זו נותנת לנו הזדמנות לראות איפוא ואיך היתה מודבקת הגומיה החיצונית של הדלת, וכיצד היא נראתה (שרידיה מסומנים בחיצים).

את הדופן הפנימית ואת הקירות ניתן למסור לניקוי חול ללא חשש, וכך נעשה לבסוף, בהנהלת ערן:

ארבע הדלתות ממתינות לניקוי.

והנה הן בזמן הניקוי

אחרי שהדלתות חזרו החל התהליך הממושך של הסרת הצבע וחומר הפחחים מעליהן

שחשף עם סיומו שהדלת שבתמונה עברה תיקונים רציניים בעבר ושהיא סובלת מריקבון לא רק בקירות ובמשקוף, אלא גם בדופן הקדמית.

בתום המירוק במברשת ברזל מרח ערן את הדלתות בחומץ והניח לו "להעלות את החלודה" מהן במשך כמחצית השעה.

כך נראית אחת הדלתות הקדמיות כשהיא "מעלה חלודה".

לסיום נשטפו הדלתות היטב, נצבעו בצבע מגן והחלה עליהן עבודת ההטלאה.

כך נראית עכשיו הדלת שצילום הקיר הגוסס שלה נראה למעלה:

זה הזמן להזכר בסימוני צירי הדלתות שהוצאו לניקוי בזמנו מהמרכב http://wp.me/pXLKy-nT

הרי הטבלה שהכנו אז:

שמאל קדמי למעלה P2

קדמית ימין למעלהP4

אחורית שמאל למעלה P6

קדמית ימין למטה P8

קדמית שמאל למטה P10

ימין מאחור למעלה P12

שמאל אחורית למטה P14

ימין מאחור למטה P16

 ועכשיו מתגלה פישרה: על המרכב מורכבים מתלי הצירים בעלי המספרים זוגיים, בעוד שעל הדלתות מורכבים המספרים האי זוגיים, וכך לדלת שמאל אחורית למטה יתאים מתלה ציר P14 על המרכב,  ו- P13 על הדלת.

*

בעוד העבודה על המרכב והדלתות נמשכת, הסתיימה הרכבת הפגוש האחורי, עם ה D-Lamps ששוחררו סוף-סוף מהמכס, והמספרים החדשים. גם הגומיות שבעדן עוברים תומכי הפגוש את הכנפיים האחוריות הגיעו וממתינות לתורן.

הפרק הבא:   http://wp.me/pXLKy-yp

26-453 חוזרת מן המתים: פרק ארבעים-ושמונה: הדלתות (א').

מפעם לפעם הייתי מגיע ל-"אליעזר – רדיאטור הנגב" באיזור המוסכים הישן בבאר-שבע, מול השוק, בעסקי הרובר. ואליעזר, בעליו הגאה של מרצדס, היה לפני הכל ניגש למכונית, פותח את אחת הדלתות וסוגרה בטפיחה ואז אומר בהתפעלות "פריג’ידר!” – ולקבל מחמאה כזאת מפי אליעזר לא היה דבר של מה-בכך.

המכוניות האנגליות ידועות בצליל הטריקה המשובח של דלתותיהן, המצוידות במנגנוני Wilmot-Breeden, שהם גם יצרני הפגושים של הרובר:

כשהתקרב תורן של הדלתות להשתפץ התחלתי לאגור עליהן מידע, ובראש ובראשונה על דרך תפעול החלונות ואטימתם, הרכבתם ופירוקם, אך לא פחות מכך גם על הידיות, המנעולים ויתר אביזרי הפירזול כגון צירי הדלתות.

אבחנה נושנה עוסקת בדרך בה בודקים בני עמים שונים מכוניות: אמריקאים בועטים בצמיגים, גרמנים שוכבים תחת המכונית, צרפתים גוהרים על תא המנוע והאנגלים – טורקים את הדלת ובוחנים את הריפוד.

לאנגלים מסורת ארוכה של בניית כרכרות ומרכביהן, ובהיותם עם מעמדי מאד כל אביזר סימל משהו שמעבר לתכליתו השימושית. כי יש ידית ויש ידית, יש דיפון ויש דיפון, יש בורג עץ ויש בורג עץ – הם לא נבראו שווים.

היכן עוד תמצאו אתרי מכירות המוקדשים כולם למוצרי ריפוד ופירזול של מכוניות עתיקות, כגון woolies :

http://www.woolies-trim.co.uk/

או Paul Back :

http://www.vintagecarparts.co.uk/categories/vintage-car-parts-rubber-and-sponge-parts

 המומחים טוענים כי לאסקימוסים בקוטב שלושים מילים שונות המתארות פתיתי שלג – עד כדי מפותחת הרגישות שלהם לנושא וגדולה הרזולוציה; מומחים אחרים טוענים כי לבדואים שלושים מילים שונות המתארות גמלים, אבל לדעתי, ומתוך עיון באתרים הנ"ל, לאנגלים שלוש מאות, אם לא יותר, מילים שונות המתארות אביזרי פירזול ואיטום של מכוניות עתיקות, ולעיתים השמות הללו הם גם שמות נירדפים, כלומר שמות שונים לאותו פריט.

הבעיה שעמדה, ועדיין עומדת בפני היא כזאת:

לא נשאר לנגד עיני דגם שלם ואותנטי של דלת רובר P2 מתפקדת, ובספרות (הענפה למדי) שברשותי לא רק שתאורה חלקי בלבד, אלא גם ששמות החלקים השונים אינם עיקביים ואינם יוצרים תמונה ברורה וחד משמעית של מי נגד מי ואיפה.

קחו למשל פריט בעל מק"ט רובר 67203 המכונה glazing strip for door windows ואורכו הנקוב בקטלוג הוא as required דהיינו "כמה שצריך" (שזו גם תשובת בית-הספר לשאלת לקוח של רולס-רויס: “כמה כוחות סוס?”). אז כמה צריך, ולהיכן בדיוק מחברים\מדביקים אותו?

ישנם שלשה מקורות יעודיים לאביזרי פירזול עבור רובר P2: האחד הוא מייק קולדרי בנוטינגהם, אנגליה, השני הוא scott old auto rubber במלבורן אשר באוסטרליה, והשלישי, בייסיס, נמצא ממש ברחוב הראשי - של רנוויק, ניו-זילנד. רנוויק נמצאת במחוז היין מרלבורו שבצפון האי הדרומי ותמיד יהיו מוכנים למכור לכם שם גם בקבוק יין משובח, עם הגומיות.

כמה עולה ה-glazing strip בכל אחד ממקומות אלה? קשה לדעת, כי באף אחד מהם לא נקראת הגומיה הזו בשם זה ממש.

מייק קולדרי קורא לה, כנראה, outer brush strip ואולי inner weather strip? סקוט קורא לה, כנראה, Door draft seal (עליה הוא גובה 55.38 דולרים אוסטרליים לכל דלת) – אבל אי אפשר היה להציל מפיו מה היא בדיוק והיכן היא יושבת.

באתר הניו-זילנדי דווקא יש תאור של מוצר:

אבל שוב, לא ברור אם זה המוצר המבוקש, ואיזה אורך נחוץ – והוא גם יקר בטירוף.

במקורות הלא יעודיים, כגון woolies ודומיו שוררת אותה אי-בהירות.

אז מה, כמה, וממי להזמין?

*

בשלב זה התחלנו לפרק את הדלתות ולהתחקות אחר כל רמז לדרך הרכבתן הנכונה מחדש, כדי להשיב אליהן את זוהר נעוריהן האבוד.

עבר מפואר (ועתיד מזהיר) - אבל ההווה קשה:

פירוק מנגנוני החלונות והמנעולים היה כרוך בעיקר בכמויות נדיבות של שמן לשיחרור ברגים. במקרים אחדים היה הכרח לקדוח את הבורג החלוד. המנגנונים נוקו, גולוונו, נבדקו על ידי טינו ונמצאו תקינים (פרטים נוספים כאן: http://wp.me/pXLKy-qn ).

השלב השני היה שליפת החלונות מתוך הדלתות. את החלונות הקדמיים ניתן היה, בקצת אקרובטיקה, לשלוף מתוך הדלתות. אולם את החלונות האחוריים אי אפשר היה להוציא ממקומם בלי לפרק תחילה את המסילות המובילות אותם.

מבט מהצד על מבנה המסילות ואחזקתן:

המסילות עצמן מדופנות בלבד שחור. יש להן פרופיל ח שרגליו מכופפות כלפי פנים, כדי להחזיק את הלבד במקומו.

הלבד גם מכסה על ברגי הפח המקבעים את המסילה למסגרת החלון, ושוב, אי אפשר היה להוציאו ממנה שלם, כמו שאי אפשר היה להבריג החוצה את כל ברגי הפח – היה הכרח לקדוח אחדים מהם.

בחלקן התחתון מהודקות המסילות לדלת על ידי תפסנים – אלו היו ברובם חלודים ושבורים. לכל דלת יש שתי מסילות: “ארוכה" (בחלק העליון) ו"קצרה". הקצרה זהה בכל הדלתות, והארוכה של הדלתות הקדמיות שונה מן הארוכה של הדלתות האחוריות.

מסילות הדלתות האחוריות.

המסילות נמסרו לטינו לניקוי וישור. טינו גם שיחזר את התפסים המהדקים את החלק התחתון של המסילה לדלת.

עתה ניתן היה גם לשחרר את הזכוכיות העליונות שבכל דלת - “מגיני הטפטוף":

וגם לבדוק את החלונות עצמם:

מחזיקיהם הוסרו בעזרתו האדיבה של רמי מ"רם גלס" ונשלחו לגילוון.

משקופי החלונות ולוח השעונים עשויים מעץ אגוז מלוטש, ואמורים להראות כך:

המשקופים מורכבים על חלקו התחתון של החלון, בדלת. הסרת אחד המשקופים של 26-453 גילתה מאחוריו את השרידים העלובים הבאים:

התחתון שבהם מזכיר את ה weathersrip מניו-זילנד. האם לכך התכוון המשורר? האם זה ה glazing strip for door windows המיסתורי?

אני מנסה לברר זאת ונתקל בקשיי תיקשורת רציניים. אבל התשובה  תינתן בקרוב.

הפרק הבא:    http://wp.me/pXLKy-y3

26-453 חוזרת מן המתים: פרק ארבעים ושבעה – הריצפה.

לא. לא נעלמנו, לא ירדנו למחתרת, ובוודאי שלא התייאשנו. אנחנו ביום קטנות, צועדים צעדים קטנים, "אבל בכל יום נוסף משהו בארץ".

“היה נראה כאילו מעולם לא היינו ולא עשינו, אלא תמיד הלכנו כאן בשביל שבמדבר, עולים גבעה אחת קלה ויורדים במדרון קל אחד, ומגיעים אל הגבעה השניה, ורואים את השלישית, ועולים אל השלישית ורואים את הרביעית, ומן הרביעית אל החמישית, ומזו אל השישית ואיני זוכר כבר כמה היו, והשמש להטה כל-כך, עד שברור היה כי לעולם לא נגיע למקום מן המקומות, לעולם לא תהיה אחרת, וככה ככה בשביל החם נמשיך לעולם, ואין בעולם לא בית ולא אמא ולא משפחה ולא כל דבר אחר – אלא שביל ארוך וחם ועייפות…” אמר המשורר, והוסיף: "וממשיכים.”

אורי, וערן שבא לעזרתו, נאבקים בחלודה ובפח המתפורר. טינו מגויס למבצעים מיוחדים ואני עוסק בעיקר בלוגיסטיקה ובמחקר: מאתר חלקים אבודים בקצות העולם ונאבק נואשות בביורקטיה הכרוכה בהבאתם ארצה.

אז הפעם חדשות נמוכות: חדשות מן הרצפה.

הפילוסופיה של מתכנני הרובר גרסה שאל לו למכונאי לזחול מתחת למכונית ולעבוד שם בתת תנאים. במקום, הם תכננו ריצפה מתפרקת ונשלפת המאפשרת גישה לרוב, אם לא לכל, חלקי המכונית מבלי לזחול תחתיה.

מבט דרך ה"אין גג" מגלה כי רק חלק קטן מקרקעית המרכב מחובר אליו באופן קבוע.

החלק הזה כולל את בסיס הכסאות הקדמיים (A) אליו מעוגנות המסילות עליהן הם יכולים לנוע לפנים או לאחור; תעלת גל ההנע (B) אליה צמודה התושבת לידית מעצור היד (C), הדומי הרגליים של הספסל האחורי (D) והמסגרת שלו.

ניתן לראות כי ה"הדומים" הם החלק הנמוך ביותר במרכב, ומהווים בעצם מעין זוג כיורים ובשנים הרבות בהן היתה המכונית מאופסנת במחסנים מאובקים ודולפים הצטברו בהם מיים שגרמו להם להחליד עד התפוררות:

אורי חתך את החלקים הללו והסיר אותם מהמרכב:

לא רצוי להחליף את הקטע הזה בסתם חתיכת פח חלק, כי השקעים בשתי-וערב מקנים לו התנגדות לעיוות ותורמים לקשיחות המרכב. כדי ליצר אותם אילתר אורי מבלט:

שעליו ריקע את הפח:

עכשיו ניתן היה לחזור ולרתך המיקטע למקומו:

אחרי ניקוי יסודי במברשת ברזל וצביעה בצבע מגן נראה עכשיו החלק הקבוע של הריצפה כך:

מבפנים, וכך מבחוץ:

תמונה זו מראה היטב גם את החלקים החסרים כביכול בריצפה, ושנועדו לחלקיה הנתיקים.

שמונה חלקים נתיקים משלימים את הריצפה, ומתוכם הגיעו עם המכונית רק שלשה. חלק מהיתר היה ברשותי מתורמות היסטוריות, וחלק נאלצתי ליבא מאנגליה. כולם היו מכוסי חלודה ובוץ.

כך נראו "הדומי" הכסאות הקדמיים:

הם נוקו, תוקנו ונשלחו לגילוון. וכך הם נראים לאחריו:

התמונה לא עושה צדק עם פרטי קרש ההקשחה שבתחתית המכסים. הקרש משמאל הוא מקורי, ואחרי שנוקה מהגריז והבוץ שדבקו בו במשך השנים התברר כי הוא במצב טוב בהרבה מהפח שמעליו: קשוח, חזק, טרי. עץ אלון סקוטי ששימש בוני אניות. המתאר שלו מעוגל ויש בו חריצים מדורגים אלכסוניים המתאימים לשקעים ולבליטות שבפח. הקרש החסר שוחזר ביד האמן של טינו ושני חלקי הריצפה הללו מוכנים עכשיו להרכבה.

המגרעות המלבניות בחלק הקידמי (העליון בתמונה) נועדו למכסי הדיקט של פתחי המגבה (ג’ק). להזכירכם, גם המגבה של הרובר מופעל מתוך המכונית, בלי שיש צורך לצאת מתוכה ובוודאי לא לזחול תחתיה (רטוב באנגליה וקר). השקע המנוקב שבצד המגרעות נועד ל"קליפס" קפיצי המהדק בדרך כלל את הדיקטים הללו למקומם. כשמתעורר הצורך במגבה, מרימים את השטיח שלפני המושב הקדמי, מסירים את מכסה הדיקט, תוחבים לתוך הפתח שנוצר את המגבה – ומגביהים!

גם מכסי הריצפה שמתחת למושב האחורי עברו תהליך דומה.

לפני:

ואחרי:

בתמונה הבאה נראה אחד מהם במהלך התיקון, כשהקטע הרקוב שהוסר ממנו לימינו.

פנלים אלה מצויידים במנעולים שגם הם עברו תהליך ניקוי וגילוון דומה:

פנל נוסף שהיה חסר הוא מכסה בית המצמד. קיר האש ברובר צמוד ממש לבית המצמד ואילולי היה פנל זה נתיק מהמרכב לא היתה אפשרות להפריד את המנוע מתיבת ההילוכים (ולחבר חזרה) כשהם בתוך המכונית.

המכסה שהשגתי באנגליה (פרדי) הוא של מכונית בעלת הגה ימני, כמובן, אבל 26-453 היא מתת-הזן הנדיר בעל ההגה השמאלי. הפתחים מימין נועדו לדוושות, ופרט לניקוי היה גם צורך לסתום אותם. בהמשך הם יפתחו מחדש, משמאל. גם מכסה זה עבר גילוון:

נותר להשלים את העבודה על שלשה מכסי ריצפה נוספים:

המכסה האמצעי האחורי – עדיין בדרך.

מכסה המפרק האוניברסלי הקדמי – נמסר לגלוון וטרם חזר.

מעטה תיבת ההילוכים – ממתין להחלטה אם לתקן את הקיים או לרכוש חדש.

המשך יבוא.

26-453 חוזרת מן המתים: פרק שלושים ושניים – המרכב ה'.

“ומילים אחרונות \ שהשמיע היו: נעצים, כפתורים.”
כך מסיים נתן אלתרמן את שירו "הסיכום" העוסק בהוגה זקן אחד היוצא לסכם "מה הם, לסוף מיצוי, \ הדברים שמהם העולם עשוי.”
ואם העולם כך, הרובר על אחת וכמה.
אחרי שהפשטנו את המרכב מכל מחלצותיו, וגם את הכנפיים ואת מכסה המנוע ואת הגג ואפילו את המדרגות פירקנו לגורמים, הגיע תור מכסה תא-המטען.מכסה זה הוא פריט רב-שימושי. ראשית, הוא מכיל בתוכו את הגלגל הרזרבי. הגלגל הזה תפוס בו על ידי תפס מיוחד שיתואר בהמשך. למכסה "הראשי" יש גם… מכסה. מכסה פנימי. בדרך כלל המכסה הפנימי הזה סגור ומסתיר את הגלגל הרזרבי:גם המכסה הפנימי הוא רב-שימושי. פרט לכיסוי הגלגל הרזרבי הוא יכול לשמש כמשטח נשיאה. כזכור, ברובר הכל הפוך, ומכסה תא המטען לא נפתח כלפי מעלה והצירים שלו אינם נמצאים בחלקו האחורי העליון של המרכב כמקובל בימינו, אלא הם נמצאים דווקא בחלקו התחתון, ואי לכך המכסה נפתח דווקא כלפי מטה. כשהמכסה "הראשי" פתוח לגמרי, הוא במצב אופקי והמכסה ה"פנימי" מתלכד עם רצפת תא המטען, ומהווה המשך שלה. הנה הוא פתוח בשעת הכנות ליציאה לדרך – דגניה באר-שבע, 1969, ובטרם זרקה שיבה בשער המחבר:או בסתם תקלה בדרך לטיול של מועדון החמש:וזה מה שיש לThe Light Car מאוגוסט 1936 להגיד עליו:כל המכשירים הנחוצים להחלפת גלגל (מגבה, מפתח אומים, משאבה ואפילו לום להפרדת הצמיג מהחישור) הם חלק מהציוד התקני של הרובר, ומקומם הוא בתוך חלל תא הגלגל הרזרבי, צמודים למכסה המשני, הפנימי, ולשם כך ישנם בתוכו תפסים מיוחדים:המכסה המשני נסגר אל המכסה הראשי באמצעות שני מנעולים המופעלים על ידי ידית T:ידית T נראית כך:

והיא אמורה להיות שמורה לשם כך במגירת כלי העבודה האמורה להמצא מתחת לתא הכפפות. (וכשיסתיים השיפוץ יהיו שניהם במקומם).
לא נצא ידי חובתנו אם לא נציין כאן את חריצי החגורות. בין הציוד המקורי שסיפקה רובר עם המכונית היו רצועות (חגורות) עור למטען. אחת באורך 44 אינץ’ (כמטר ועשרה ס”מ), שלוש באורך 40 אינץ’ (כמטר) ושתיים באורך 9 אינץ’ (כ22 ס"מ), וגם גומיות להידוק החגורות. לנשיאת מטען גדול ממדים אפשר לפתוח את מכסה תא-המטען ההופך כך למשטח נשיאה (רמפה) להניח אותו עליו ולקשרו באמצעות הרצועות. לשם כך הותקנו חריצים מיוחדים גם במכסה (מסומנים בחיצים צהובים)והן בגוף המכונית. מעליו, (מסומנים בחיצים הצהובים):כשרק עברנו להתגורר במיתר, צפונית מזרחית לבאר-שבע, היה ביתנו אחד הראשונים בישוב, ורחוק כ 200 מטר מהשכן הקרוב ביותר. לא עבר זמן רב והוא נפרץ. היינו זקוקים לכלב שמירה גדול והוא היה זקוק למלונה גדולה. נגר בבאר-שבע בנה מלונה בגודל קרוון (כמעט) שלא נכנסה בשום אופן לסיטרואן GS שתיגבר את הרובר באותם ימים. המלונה הושמה אחר כבוד על משטח הנשיאה של הרובר והגיעה למיתר בשלום…עד כאן מנינו ארבעה מנעולים למכסה תא-מטען אחד: זוג למכסה הפנימי (ננעלים עם ידית T) וזוג לחיצוני. גם להם ידיות, כמובן, שפורקו בזהירות מהמכסה ונשלחו לפרדי לחידוש:עוד לא גמרנו. המכסה מתחבר לגוף בזוג ברגים מיוחד המשמשים גם כצירים שלו. הרכבתם ופירוקם הם יאוש מוחלט, אבל אפילו זה מצליח בסוף. הרי כל חלקי מנגנון הצירים הללו, שכמובן עברו ניקוי חידוש הברגות וציפוי.ולבסוף נפנה לתפס הגלגל הרזרווי. הוא מחוזק למכסה העיקרי בשני ברגי 1/4 BSF המוסתרים יפה יפה על ידי מכסה כרום נוצץ שעליו סמל מצופה אמייל צבעוני שעליו כתוב בפונטים מיושנים: Rover 10.
זוהי פרישת חלקי התפס:חלק אחד מברזל חסר: Clamping plate for spare wheel מק"ט 72155. וחסרות גם גומיות אחדות; עכשיו הוא הזמן לנסות ולאתר אותם אי-שם בעולם הגדול, לרובר אחד קטן.

הפרק הבא:  http://wp.me/pXLKy-po

26-453 חוזרת מן המתים: פרק שלושים-ושלושה, המרכב ו'.

קיים פרדוקס מסויים בעיסקי שיפוץ המכוניות הישנות: מכוניות פתוחות, ספורטיביות, קבריולטים ומכוניות-טיול – נחשקות יותר ויקרות יותר מ"מכוניות מנהלים" (אם כי יש להודות ביושר כי רובר 10 נועדה למנהלים זוטרים ולעוסקים זעירים ולא נשאה עיניה מעבר להם). ועם זאת השיפוץ של האחרונות יקר וקשה בהרבה: ארבע דלתות לעומת שתיים, שישה חלונות, ריפוד עשיר ומסובך… מיאש ולא משתלם, לא?
לא. ואנחנו בעצם רק בשלב הפירוק ומניית האינוונטר. נתחיל לכן מהמטרה, איך זה צריך להראות (איך זה יראה) בסוף:מאחור, ובערך כך מלפנים:אבל עד שנגיע לשם יש לחזור למציאות האפורה ולהמשיך בפירוק.
את הריפוד הסיר כבר אודי ומה שנותר לי הוא להסיר את מנגנון המנעולים, מנגנון העלאת והורדת החלונות, ואז לשלוף את החלונות עצמם מהדלתות כדי שאפשר יהיה לעסוק בשיפוצן  וגם בשיפוץ המנגנונים הנ"ל .
את החלונות של הדלתות הקדמיות אפשר היה, בקצת אקרובטיקה, לשלוף ללא פירוק תעלות מוליכי החלונות, אך בדלתות האחוריות זה היה הכרחי. התעלות עשויות מפח בעל פרופיל ח שבתוכו לבד באותו הפרופיל והמשמש לאטימה. התעלה מחוזקת באמצעות ברגי הפח החבויים מתחת ללבד, וחלודים אנושות. כדי להגיע אליהם לא היתה ברירה אלא לתלוש את הלבד – וחלק מהברגים הסרבנים אף נאלצנו לקדוח. רק אז אפשר היה להוציא את החלונות עצמם.מעל החלונות נמצאים "מגיני גשם"כדי להסיר אותם היה צורך להסיר את מסגרת העץ הלבוד שהקיפה את החלון. הסרתה וחידושה נדרשו בכל מקרה.
עכשיו היו לנו ארבע דלתות ערומותוניתן היה לאמוד את הנזקים בהן:שנים רבות הייתי בא לאליעזר "רדיאטור הנגב" לתיקון נזילות ברדיאטור של 26-069, וכל ביקור כזה היה מלווה בטקס: אליעזר היה פותח אחת מדלתות הרובר, סוגר אותה בטפיחה ואומר: “פריג’ידר!” כאות להוקרה עמוקה (ובאמת, מפעל allsteel באוקספורד, בו יוצר מרכב הרובר ייצר בין היתר גם מקררים חשמליים או לפחות את הארגזים שלהם). לחלק מהסגירה המדוייקת והאלגנטית אחראים הצירים המשובחים ותפסיהם הניתנים לכוונון. על התפסים כבר סיפרתי. עכשיו הגיע תור הצירים:רק ארבעה מהשמונה הדרושים שרדו, ואף זאת לא בצורה מושלמת. עוד ארבעה לפחות, נכנסים לרשימת "צריך להשיג".
במסגרת "הכל הפוך", גם דלתות הרובר נפתחות הפוך מאשר במכוניות מודרניות. הן ידועות גם כ"דלתות התאבדות", כי נסיון לפתחן בעת נסיעה (למשל נסיון לשפר סגירת דלת שלא נסגרה היטב בתחילת הנסיעה) יביא לפתיחתן המוחלטת. גם בחניה יכול הדבר לגרום למפגעים כגון ריסוק טרפיקטור פתוח, וכבר היו דברים מעולם. לכן חשובים מאד מגבילי טווח הפתיחה המובנים.אשר נוקו וצופו וכבר מוכנים להמשך חייהם.
מנגנוני המנעולים נוקו על ידי השרייה ממושכת בטינר, ושמוש נמרץ בסחבות וסמרטוטים, ואז נמסרו לטינו לבדיקה ותיקון במידת הצורך. מנגנוני פתיחת החלונות של 26-453 מתחלקים לשני סוגים: הדלתות הקדמיות צוידו במנגנון “פתיחה מהירה" עם ידית ארוכה וחצי סיבוב,הידיות הללו נשלחו לפרדי לחידוש. החלונות האחוריים מצויידים בפתיחה רגילה עם ידית-ארכובה. השגתי כאלו בביולי במצב טוב:גם מנגנוני הרמת החלון נוקו וצופו. המנגנונים של הדלתות האחוריות מצויידים בקפיץ שיכול להפגע מתהליך הגלוון. אי-לכך הוא פורק לפני הגלוון, ויוחזר על ידי טינו למקומו. כך נראים מנגנוני "פתיחה מהירה" אחרי הגלוון:גם מסילות\תפסי החלונות, אותם מפעילים המנגנונים הנ"ל, נוקו וגולוונו:מול מנגנון הנעילה יש "מעגן" דו-מדרגתי, הלוכד את לשון המנעול בעת סגירת הדלת. מדרגת הביניים נחשבת לאמצעי בטיחות ותפקידה לגרום לסגירה מינימלית גם אם הדלת נטרקת חלש מדי. כל המעגנים הללו עשויים מארד מצופה בכרום, וגם הם נשלחו לפרדי לתיקון, ליטוש וציפוי כרום.לכל מנגנון נעילה שתי ידיות: פנימית וחיצונית.הידיות הפנימיות, כמוהן כידיות החלונות, מחוברות לציר המנגנון על ידי פין ברזל קטן. הוא מאובטח במקומו על ידי שתי כוסיות, מצופות כרום גם הן, הנסגרות זו על זו סביבו, בלחצו של קפיץ. כמובן שגם הן נשלחו לפרדי לליטוש וציפוי מחדש.אגב, כדי להכניס את הפין למקומו יש להרחיק את שתי הכוסיות זו מזו, כנגד הקפיץ המנסה דווקא לשמור אותן זו בתוך זה, זה מה זה מעצבן וכדאי להשתמש במכשיר יעודי:את המכשיר הזה רכשתי לפני שנים רבות מריצ’רד סטנינג. ריצ’רד חי לו בכפר קטן בדרום מערב אנגליה, כפר שלא השתנה כנראה במאומה בשלוש מאות השנים האחרונות ואולי יותר. אסם גדול היה צמוד לביתו מלא וממולא במכוניות רובר מסדרות ה P השונות, מאחד ועד שש, וחלפיהן. ניתן לראות עדיין מדבקה בכתב ידו: Door interior handle pin remover P2, P3, P4 , והמחיר: 1 פאונד.
בארכיב הלאומי האנגלי שמורים מסמכים הנוגעים לרובר מסדרת P2 המוצג המוזיאון הלאומי בביולי, ושניים מהם נכתבו על ידי ריצ’רד סטנינג. אחד מהם עוסק – איך לא? – בידיות הדלתות של אותה מכונית…

הפרק הבא:    http://wp.me/pXLKy-pR

26-453 חוזרת מן המתים: פרק שלושים-וארבעה: החלון הקדמי.

אמנון יוגב הגדיר פעם את הפעילות של מפא"ת כ"פיתוח הסוס הממוחשב". משהו מאופי השיכלולים האנכרוניסטיים הללו יש גם ברובר מסדרה P2. על פלטפורמה הכוללת מנוע מיושן, הגה שאבד עליו הכלח, ומערכות מתלה ומעצורים עתיקות ימים הרכיבו ברובר שכלולים כגון Free Wheel , חלון קדמי וחלון גג נפתחים, כסאות שמקומם ניתן לכוונון, איוורור לרגליים, מיכל דלק רזרווי וכו’.
את כל אלה יש עכשיו לפרק, לנקות ולשקם, וחלקם אף לחפש ביגע דמים ודמעות במדבריות ה eBay ובמקומות נידחים ומסוכנים אחרים, תוך מאבק בלתי פוסק בכוחות הרשע של הביורוקרטיה.
נתחיל בחלון האיוורור של הרגליים – פריט נחמד בימי הקייץ הלוהטים, ועסק ביש בחורף, אם אינו מתוחזק כראוי.
כך הוא נראה על 46-453 כשנפגשנו לראשונה חץ אדום):ומבט קרוב יותר חושף את הצורך בטיפול:וכך זה נראה מבפנים:הפירוק לא היה קל כי כל הברגים והקפיצים לקו בחלודה עמוקה ויסודית. שפע של שמן לשחרור ברגים וסבלנות היו נחוצים:אבל מענה רך ושמן נגד חלודה ישברו גרם ולבסוף זה הצליח:התריסים עצמם נשלחו לניקוי בחומצה וגלוון, וכך הם נראים אחריהם:אבל עוד חלון נפתח יש ברובר, והוא… החלון הקדמי, בכבודו ובעצמו. כשעמירם ספקטרמן מכר לי את הרכב, בשנת 1968, הוא טען כי "למכונית יש מזגן. אתה מסובב את הידית הקטנה שמעל לוח השעונים והחלון נפתח, ורוח נעימה וקרירה נושבת עליך.”
צירי החלון הנ"ל נמצאים בחלקו הקדמי של הגג, ושרשרת מיוחדת קובעת את מרחק חלקו התחתון מהמסגרת שבקדמת המכונית.
החלון הנפתח הזה הוא חלק מהותי מדמות המכונית. הרי הוא ב 26-069 בגלגוליה השונים:עומר  1969

בדרך לערד, 1985

ביקור של מועדון החמש במוזיאון חיל האויר בחצרים, 1998.ברמת-גן, 2001

באי נהנט שלחופי מסצ'וסטס, ארה"ב, 2004.
פירוקו מותנה בהסרה מוחלטת של הריפוד (וגם אז הוא קשה ביותר), ולכן נעשה לעיתים נדירות ביותר, אם בכלל.
כך נראתה חזיתה של 26-453 בתחילת העבודה. החיצים הכחולים מראים את מקום צירי החלון הקדמי, חלודים ותפוסים, והחץ הצהוב את מקום חיבור השרשרת המשמשת לפתיחה וסגירה.כך נראו השרשרת והמנגנון מבפנים:ניסיתי לבודד אותה קצת מהבלגן בעזרת "גימפ" (המקביל לפוטושופ במערכת ההפעלה החחופשית והפתוחה לינוקס, בה אני משתמש), והרי היא משתרכת מתחת לחלון:וכך היא נראית לאחר פירוק וניקוי, מוכנה להרכבה מחדש (כולל שרוול העור הישן אליו היא משתלשלת, הידית ולוחית הנעילה):אורי פירק, במאמץ רב, את צירי החלון והם נוקו וגולוונו:וכך נראה עתה איזור החלון הקדמי מבפנים, אחרי קירצוף יסודי:החיצים מראים להיכן צריכים להתחבר הצירים ומנגנון השרשרת בהמשך השיפוץ.
את המכונית קיבלתי ללא חלון קדמי. רק החלק התחתון של המסגרת נותר ממנו:אגב, ניסיתי על חלק המסגרת הזה את "שיטת ליאור ברוך" לצחצוח חלקי כרום נואשים – והיא עובדת!שני ה"ווים" מלמעלה הם התפסים של המסגרת אל הצירים. מדוע אני מזכיר זאת? כי חצי מסגרת עדיין לא עושה חלון שלם. למזלי, יש לי במלאי חלון נוסף:המסגרת תפורק ממנו, תלוטש ותצופה כרום מחדש וגם הזכוכית עצמה תוחלף – הקיימת שרוטה מדי וגורמת לסינוור בנהיגת לילה.
ולחלון הזה יש וו אחד בלבד. הוו השני פורק ממנו על ידי חמיד בשיפוץ של 26-069 בשנת 2001. החלפנו אז חלון, וחמיד ארז את החלון הישן בארגז קרטון גדול ממולא בנייר גרוס (כמה פיסות ממנו עוד נראות בתמונה) – ובו הוא נשאר עד אתמול. חמיד החזיר את יתר החלקים שנותרו אחרי השיפוץ בתפזורת, וביניהם היה גם החלק הבא:שלא הצלחתי לזהות. שלחתי אז מייל למייק קולדרי, וביקשתי ממנו שיזהה את החלק עבורי, אבל גם הוא לא זיהה.
והנה נפתרה התעלומה, ובקרוב ישובו בנים לגבולם והדבקים לא יפרדו עוד.

הפרק הבא:   http://wp.me/pXLKy-qj

26-453 חוזרת מן המתים: פרק שלושים-וחמשה – גומיות וכיוצא בהן.

לפני יותר, הרבה יותר, מחודש, הזמנתי ממייק קולדרי, מלך הרוברים, כמה וכמה חלקים "קוסמטיים" ל26-453. רובם גומיות ומכסי פלסטיק וגם כמה ברזלים כגון תפס לפגוש אחורי וכיוצא בו. כולם מככבים ברשימת החלקים לשחרור מהיר הפטורים לכאורה מהצורך באישור מיוחד של משרד התחבורה ליבואם ארצה.
בתחילת החודש הגיעה הקבלה ממייק (לפי בקשתי המפורשת הוא שולח העתק של הקבלה ישירות אלי בדואר). בדרך כלל זה סימן שהחבילה כבר נשלחה – מייק לא גובה תשלום לפני כן. ועבר יום ועבר שבוע ועברו שבועיים – וחבילה אין. שלחתי למייק דוא"ל ושאלתי על גורל החבילה, אבל לא קיבלתי תשובה. בשבוע שעבר הרגשתי שמספיק להיות מנומס והרמתי אליו טלפון. מייק נשמע מאד מופתע "שלחתי את החבילה אליך כבר לפני שלושה שבועות!”. הסברתי למייק שאין לי מושג עם מי שלח את החבילה וגם אין לי tracking number. מייק הבטיח שאישתו תטפל בעניין, כי עליה אפשר לסמוך יותר. כעבור שעות אחדות התקבל דוא"ל מסו קולדרי. מייק שכח לרשום את מספר הטלפון שלי במסמכי החבילה, וכך היא רובצת לה למעצבה במשרדי gcx, החברה המשלחת, בתל-אביב. סו צירפה גם, סוף-סוף, את מספר המעקב. התקשרתי לgcx, מסרתי להם את המספרים החסרים והם אמרו כי היום יום חמישי, בשישי לא עובדים, וביום ראשון יטפלו בעניין. הזכרתי להם שהחלקים פטורים מאישור משרד התחבורה וליתר בטחון שלחתי להם את הנוהל ואת רשימת החלקים הפטורים.
ביום ראשון התקשרו מ gcx ואמרו, איך לא, שכדי לשחרר הם זקוקים לאישור משרד התחבורה. “אבל שלחתי לכם את הנוהל, והם פטורים". “אדון, יש לנו מומחים לשיחרור מהמכס, הם כבר ארבעים שנה בעסק והם אומרים שצריך אישור.” “אפשר לדבר איתם, אולי אוכל להסביר להם מה המצב?” נציג gcx אמר שהמומחים בישיבה ולכשתגמר הם יחזרו אלי. הבנתי לאן הרוח הנושבת, צילמתי את הקבלה ותעודת הזהות ואת הרשיון של 26-453, ומילאתי טופס ארוך וכתבתי מכתב מנומק ומנומס למר ברדה וטסתי לרחוב המלאכה 8 והשארתי את המעטפה העבה אצל השוער.
ביום שני בצהריים התקשר יוסי מ gcx ואמר שהמומחים שלהם אומרים שמוכרחים אישור. שוב הרצתי את טענותי בפניו ויוסי אמר שחבל לבזבז אותן עליו. הוא הציע שאבוא לממ"ן ואדבר בעצמי עם אנשי המכס, אולי אשכנע אותם. לא תליתי הרבה תקוות בהצעתו, אולי 10% (יש לי פרצוף האומר דפקני) אבל החלטתי להענות לאתגר.
ב9 בבוקר החנתי את המכונית במגרש החניה של ממ"ן והתקשרתי עם יוסי. הוא הציע שאפגשו בשער הצפוני, בבודקה של השומר, וכך עשיתי, אחרי שחקרתי ודרשתי היכן הוא השער הצפוני.
יוסי נתן בידי צרור טפסים ושלח אותי לחדר 628 (שני פאי, נתתי בו סימן, ויוסי נעץ בי מבט שכולו סימן שאלה). בחדר 628 אמרו לי לקחת מספר ולחכות. תורי הגיע ואדון פיטוסי, המעריך, אמר שיש צורך באישור של משרד התחבורה. שלפתי את הנוהל העדכני, שהדפסתי מבעוד מועד בבית, והראתי לו. “לא צריך את שלך, יש לי משלי" הגיב מר פיטוסי. עברנו על 15 הפריטים שברשימה אחד אחד. למזלי הבאתי איתי את הנייד, בו סרוק קטלוג חלקי הרובר, עם ציורים ותמונות, ויכולתי להראות לו חלק חלק במה מדובר, ושהחלק הוא באמת גומיה או תפס ומתאים להוראות הפטור של משרד התחבורה. זה לקח המון זמן, בעוד יתר המצפים בתור מתפוצצים מעצבים. אחר-כך מילא המעריך המון טפסים, תחילה בעיפרון ואחר הדפיס אותם במחשב, שם בתיק ואמר לי לצאת למסדרון ולחכות עד שאחת הבנות תחשב את המחיר. כעבור כחצי שעה קראה לי הגב’ מאיה אליה. אולי זה המקום לציין כי כל העובדים במקום התנהגו בנימוס ובמאור פנים. תחילה גבתה 198 ש"ח דמי טיפול המעריך, ואחר התפנתה לחשב את המכס ושאר המיסים. “אבל אתה צריך אישור של משרד התחבורה!” אמרה. “פיטוסי אישר שלא צריך" התגוננתי, והיא האמינה. “2000 ש"ח" אמרה בחיוך חביב. וכי היתה לי ברירה? שילמתי. מאיה אמרה לי להמתין במסדרון עד שיקראו לי. “זה יכול לקחת כמה שעות" הוסיפה "לך בינתיים לאכול משהו". חיכיתי וחיכיתי ופתאום יצא פיטוסי מהחדר, קרא לי ואמר לי לרדת לאולם הבדיקות, כי החליטו לערוך בדיקה פיסית בחבילה.
ירדתי לאולם הבדיקות, והגעתי אליו בעיצומה של שערוריה. מישהו צעק שנשבר לו ואי אפשר יותר ככה ושהוא ידאג שזה יגיע לכל העיתונים והם עוד ישלמו על כך את המחיר! ומישהו אחר צעק עליו בחזרה ועוד מישהו ניסה להרגיע, ואיש לא התייחס אלי. כשסוף-סוף נרגעו הרוחות אמר לי האיש בדלפק ללכת לשער הצפוני עם כל המסמכים ולהגיד שאני זקוק לבדיקה פיסית. אני?
בשער הצפוני עברתי בדיקה ביטחונית, מילאתי עוד טפסים, כולל כתובתי ותאריך הלידה, מסרתי את רשיון הנהיגה והודבקה עלי מדבקה ירוקה גדולה, ונאמר לי לצאת החוצה, לפנות ימינה ואחר שמאלה. עשיתי כמצוותם והגעתי לסככה גדולה, שבתוכה ביתן קטן ודלפק קבלה. חיכיתי. הצגתי את המסמכים, ונשלחתי לחדר הבדיקות, כשאחד העובדים במקום נושא אחרי בידו חבילה.
אישה נאה, אצבעותיה ערומות מטבעות, קיבלה את פני בחביבות. הצגתי בפניה את המסמכים. העובד שיסף בסכין את את סרטי ההדבקה שעל החבילה והחל לפרוק את תוכנה. החלקים שלי! שוב פתחתי את הנייד, והסברתי לבודקת חלק חלק מהו, כשאנו משווים את הרשום בתעודת המשלוח עם המצאי בחבילה ועם התמונה במחשב. הבודקת התמוגגה, וקראה לכל העובדים בסביבה לראות את הפלא. כולם התפעלו ושיבחו את פרויקט השיפוץ המסובך. “די,” אמרה הבודקת "השתכנעתי, אין צורך להמשיך בבדיקה" והורתה לעובד לארוז הכל בחזרה. “אבל דבר אחד חסר" הוסיפה "וזה אישור של משרד התחבורה". “אבל פיטוסי אישר שלא צריך…” התחלתי להגיד והיא אמרה "שום דבר, לנו יש מומחית משלנו. היא תקבע אם צריך או לא. אני מרימה אליה טלפון". “קח, דבר איתה" הושיטה לי את השפופרת אחרי שהחליפה עם המומחית משפטים אחדים. “מה זה ה transmission שבחבילה?” שאלה הדוברת שבקצה הקו בתוקף. “זה חלק מכני בטיחותי שחייב אישור של משרד התחבורה!” “זה לא transmission. זה compression rubber. גומיה שמגינה מבוץ על אחד מחלקי הרכב…” גמגמתי.
לרגע השתררה שתיקה. שתיקה גורלית. ואז אמרה האפרכסת "אה, אתה באמת צודק, לא שמתי לב".
הבודקת אמרה לי לצאת מהחדר, לחכות ארבע דקות על הספסל לפני הדלפק ואז לקום ולפנות אל האיש שמאחוריו. “מתי אקבל את החבילה?” שאלתי. “זה יגידו לך כבר שם".
“צר לי לאכזב אותך" אמר הדלפקאי כעבור ארבע דקות וליבי החסיר פעימה "אתה צריך עכשיו ללכת בחזרה לבית-ממ"ן ולשלם דמי אחסנה בבנק מזרחי-טפחות.”
הלכתי חזרה לבניין ועמדתי בתור בבנק. כשהגיע תורי חייכה אלי הפקידה חיוך היברידי ואמרה שהיא מצטערת, היא חייבת דחוף לצאת לכמה רגעים, ונטשה את משמרתה. חיכיתי. כשחזרה, גבתה ממני עשרים שקל דמי איכסון והחתימה את הטופס. חזרתי איתו לשער הצפוני. "תחכה כאן" אמר השומר, "זה לא יקח יותר משעה, ויוציאו אליך את החבילה. בינתיים אתה יכול להוציא את הרכב ממגרש החניה".
הלכתי למגרש החניה והמחסום דרש 46 שקלים דמי חניה.
בחוץ היה יום נפלא, שמים כחולים כספיר ושמש זורחת בזהב.
קיבלתי את החבילה. וזה יותר ממה שקיבל אורפיאוס כשהלך לשאול להוציא ממנו את יורידיצ’ה שלו. ובשתיים כבר הייתי בבית.
ויהיה רובר.הפרק הבא:     http://wp.me/pXLKy-qn

26-453 חוזרת מן המתים: פרק שלושים-וששה, המרכב ז'.

הויקיפדיה מציינת את הפער הגדול בין מחירי אוסטין 10 לרובר 10: http://en.wikipedia.org/wiki/Rover_10. במונחים של היום, אם נשווה את אוסטין 10 למזדה 3 הרי שהרובר פנה לפלח השוק המתאים לוולוו או למרצדס בנפחי מנוע דומים (אם יש), השוואה אפשרית נוספת היא ההשוואה בין טויוטה IQ לבין מה שאסטון-מרטין עשתה ממנה: http://www.carsforum.co.il/vb/showthread.php?p=3121302 .  ומכיון שתפארתו של הרובר לא היתה על מכניקה מתקדמת ולא על ביצועים מהממים – הנישה אליה פנו מתכנניו היתה נישת ההידור המאופק, הנוחיות והאמינות.
וכאן אנו חוזרים לפריטים נוספים של המרכב, שבהם עוד לא עסקנו, ושגישה זו משתקפת בהם.
הראשון קשור למושבים: עוד נחזור אליהם ביתר פירוט כשנגיע לריפוד ולקישוטי הפנים. בינתיים נעסוק רק במה שמחזק את המושבים הקידמיים למקומם.
מיקום המושבים הקדמיים ניתן לכיוונון: ברובר 10 ניתן להזיז אותם לפנים או לאחור; ברובר 12 ומעלה גם ניתן לכוונן את גובה כסא הנהג. כפי שנראה בהמשך, אף ניתן לכוונן את גובה הדוושות מעל הרצפה, ואת הזווית בה נמצא גלגל ההגה לעומת כסא הנהג – כך שבמאמץ מסויים ניתן להתאים את מושב הנהג לממדי הנהג\ת.
המושבים הקדמיים נעים על מסילות המעוגנות לקרקעית המרכב. במסילה הפונה כלפי פנים (שמאלית בכסא הקדמי הימני וימנית בכסא הקדמי השמאלי) קיימים חורי נעילה ברווחים של כ 1 אינץ' זה מזה. לתחתית הכסא מחוברים פסים הנעים בתוך המסילות הללו. ידית מאפשרת הכנסה או שליפה של לשונית נעילה מחוזקת בקפיץ אל חורי הנעילה. כמקובל ברובר, הידית מצופה בכרום ומשתלבת בהידור הכללי של האביזרים במרכב.
וכמובן ש-26-453 הגיעה כשרק זוג מסילות אחד כזה קיים בה, של כסא הנהג. השני, זה של המושב הקדמי הימני – נעלם ואיננו. שוב נחלץ טינו לעזרה ויצר זוג מסילות חדש, לפי הדוגמה. הנה שני הזוגות:מי מקור ומי רפליקה?
בין שני חלקי המסילה נמצאת רצועת גומי ספוגי, למניעת שקשוקים וקירקושים. טינו דאג גם לה והתאים רצועה מיריעת גומי ספוגי שהיתה ברשותו.
החלק הבא שדרש תשומת לב הוא ידית מעצור היד. היא מורכבת מצינור חלול ומצופה כרום, שבראשו ידית מפלסטיק חום ודרך שניהם עובר מוט משיכה אליו מתברג כפתור נוצץ ומצופה כרום. בבסיס הידית יש מנגנון של rachet (בשפת המכונאים ריץ'-רץ') המאפשר משיכה ללא התנגדות, ושחרור המותנה בלחיצה על הכפתור.כך נראו הידית וה-rachet לפני הפירוק. שימו לב לכרום המתקלף מהידית והחסר לחלוטין בכפתור.
כל המנגנון הזה יושב על תושבת מיוחדת המחוברת לרצפת המרכב, ולא לאשיה.כך נראה בסיס מעצור היד לאחר הניקוי והגלוון:הידית פורקה גם היא לגורמיה נוקתה ונשלחה לציפוי כרום מחודש:אפילו הכפתור נוצץ עכשיו…
מסגרות החלונות האחוריים נוקו וגולוונו גם הן:וכמוהן תמיכת ההגה הפנימית:המאפשרת הצבת ההגה בשתי זוויות שונות: אחת לגבוהים מאד ואחת לגבוהים, כראוי לאנגלים על כל סוגיהם ומידותיהם השונות.
גם מנעולי הדלתות נוקו ונבדקו ונמצאו ראויים לשימוש:וכמוהם מנגנוני העלאת והורדת החלונות של הדלתות האחוריות:עד כה עסקנו אך ורק בחלקי מרכב הנמצאים מתחת לריפוד. ביתר האביזרים הפנימיים נדון בהמשך.

הפרק הבא:     http://wp.me/pXLKy-qE

 

המשך יבוא.

26-453 חוזרת מן המתים: פרק שלושים ושבעה, הטרפיקטורים.

בשנות הארבעים של המאה הקודמת עדיין היה נהוג בדרכים איתות ידני. הנהגים נדרשו להוציא ידם מבעד לחלון ולאותת, על ידי סימנים מוסכמים ונקובים בחוק, על כוונותיהם: לעצור, לפנות ימינה או שמאלה וכיו"ב. יש לזכור כי כלי רכב משנות העשרים עדיין שמשו אז כרכב יומיומי וזה כלל אוטובוסים, משאיות ורכב פרטי. על כלי רכב אלה לא הורכבו מאותתים מסוג כלשהו כציוד מקורי.
לא תמיד היה נוח לנהג להוציא את ידו מן החלון. בוודאי לא בגשם; לנהגי "דרום יהודה" שאני זוכר מילדותי לא היה נוח להוציא את ידם מן החלון גם בימים רגילים. כסא הנהג לא היה צמוד לחלון, והם גם עסקו, פרט לנהיגה, במכירת כרטיסים בעזרת ה shift register הנוצץ שלהם ובגערות בנוסעים דרך הראי הגדול שהיה תלוי מעל לראשם. לעזוב את כל זה, להתכופף שמאלה ולנפנף ביד היה קשה מדי. לטובתם הותקנה לכן באוטובוסים ידית שמשכה זרוע מתכתית שמילאה את תפקיד הזרוע האנושית. וכך היו לכל נהג שתי ידיות, אחת מימינו ואחת משמאלו: זו לפתיחת וסגירת הדלת הקדמית, וזו להפעלת זרוע האיתות.
במכוניות יותר יקרות, ובפרט במכוניות אנגליות, שבאו מארץ גשומה וקרירה שאף פעם לא נעים בה לפתוח את החלון ולהוציא יד החוצה, הותקנה זרוע כזו כציוד מקורי, ושכלול מתבקש היה הפעלתה החשמלית, באמצעות אלקטרו-מגנט. המיתקן נקרא "טרפיקטור" ולפעמים גם "סמפור", כשם מתקני האיתות במסילות הברזל. היצרן העיקרי שלו היה כמובן לוקאס.
מה יעשה (בארץ) נהג של מכונית בעלת הגה ימני, כיצד יוציא הוא את ידו מן החלון השמאלי? מכוניות כאלה חויבו באיתות החשמלי הנ"ל, והדבר הופיע כמגבלה ברשיון הרכב:כמובן שמכוניות רובר מסדרת P2 צוידו בטרפיקטורים. וכמובן שחברת לוקאס דאגה לכך שיהיו קיימים סוגים רבים ומגוונים של טרפיקטורים. אגב, גוגל, המעלה לרשת כל מה שזכויות היוצרים שלו מתירים זאת עשתה זאת גם לקטלוגים ולמדריכים של לוקאס, וכך אפשר כיום למצוא כל מה שרציתם לדעת אי-פעם על טרפיקטורים. הרי קטע ממנו לדוגמה, המציג את מגוון הטרפיקטורים תוצרת לוקאס:לא רק הם, אלא גם מסגרות להרכבתם יש מלוא חופניים:באחת הטבלאות בקטלוג מידע על הטרפיקטורים של הרובר:המראה שמצד אחד הרובר משתייך למשפחה מכובדת של מכוניות יקרות (ברובן), אבל מצד שני מדובר בחמשה דגמים שונים אפשריים!
במשך השנים, ובפרט מאז שהונהג השמוש במאותתים מהבהבים, הלכה ונעשתה אחזקת הטרפיקטורים יקרה ככול שהצורך האמיתי בהם הלך ופחת. הטרפיקטורים נוטים להחליד, להשבר ולגרום לקצרים במערכת החשמל, ואי לכך החליט מי שהחליט לבטל את השמוש בהם כליל ב 26-453. פחח זריז הלחים אז פס פח על פתח הטרפיקטור שבקורה בין הדלתות, מרח עליו חומר פחחים וצבע – ואין יותר טרפיקטור. אבל במשך עבודת השיקום של המרכב, כמו ארכיאולוגים המגיעים לשכבה קדומה, הסרנו את הפח הזה וגילינו תחתיו טרפיקטור חלוד, שבור, ונעלב.
הוצאתי את הטרפיקטור בזהירות, וראשית חכמה, כרגיל, פירוק לחלקי חלקים וניקוי יסודי לכל אחד ואחד מהם. ואז התגלתה בצידו הכתובת הבאה:זהו דגם SF40 שתאריך יצורו ספטמבר 1950 – לא אורגינלי!
נבירה בקופסת הטרפיקטורים שלי, המכילה חלקי טרפיקטורים שפירקתי במרוצת השנים מכל רובר שהצלחתי לשים עליו יד, העלתה את המצאי הבא: ארבעה טרפיקטורים מטיפוס SF 34 משנות יצור 46 עד 61, ושלושה טרפיקטורים SF 40 משנות יצור 45 עד50. עיון מדוקדק בקטלוג העלה כי ברובר בעצם היו מורכבים טרפיקטורים מטיפוס SF 54J שזו וריאציה מתוחכמת של SF 34 – אך נוטה יותר להתקלקל עקב כך. ההבדל בין SF 34 ל SF 40 הוא ברוחב ובגובה שלד הטרפיקטור – הזרוע זהה בשניהם. SF 34 יותר צר ויותר גבוה מ SF 40 – ונראה שיותר נכון יהיה להתקין אותו ב 26-453.
החלק היקר ביותר, והנוטה ביותר להתקלקל, הוא הזרוע. הסיבה העיקרית לקלקול היא שבירה – אם בידי סקרנים הנוטים דרך קבע לנסות למשוך אותו החוצה ושוברים אותו כך, או על ידי התנגשות עם דלת סוררת כשהוא זקור וכדומה. הדרך הבלעדית, כמעט, להשיג זרועות לטרפיקטורים כאלה כיום היא ב eBay. התחרות עזה ומי שרוצה בזרוע או בטרפיקטור צריך להלחם עליהם.
כאן המקום להעיר כי ל SF 80 יתרון מבחינה זו על האחרים (הוא היה בשימוש במוריס מינור שיוצר בכמויות גדולות עד שנות הששים). הוא וחלקיו ניתנים עדיין להשגה באתרים כגון vintage car supply. הוא נמכר שם ביוקר רב אבל אספקתו אינה קפריזית; והזרוע שלו זולה במיוחד וניתנת להחלפה בקלות.
הזרוע של SF 34, לעומת זאת, נעה על ציר המסומרר לתושבת. אחרי ניקוי יסודי שלה מסרתי אותה ואת הזרוע לטינו לחריטת ציר חדש וסימרורו. השלב הבא היה בדיקת סליל האלקטרומגנט באמצעות מד התנגדות. הקריאה היא 4.3 אוהם – וזה הערך התקין. בסליל כ 100 ליפופים וזה אומר שכשהמתח על הסליל הוא 12V המתח בין שני ליפופים שכנים הוא 0.12V – מתח זעיר שלא יפרוץ גם בידוד חלש ביותר. משום כך לא מצאתי צורך לטפל בבידוד הסליל אף כי לא נראה במצב מזהיר.
בתוך הזרוע נמצאת נורה "בננה" בערכים 12V/3W . פרישת הזרוע נראית בתמונה הבאה:מבחינה חשמלית המכסה (עליון) מחובר לאדמה והקפיץ הפנימי מחובר, באמצעות מוליך גמיש ומבודד ל 12V.
הסליל והבוכנה נראים בתמונה הבאה:הזרוע הבוכנה והציר מהווים מעין מאזניים או נדנדה. כשהסליל אינו מחובר למתח משקל הזרוע מטה את כף המאזניים לכוונה והיא במצב מאונך. הבוכנה מתרוממת עד קצה הסליל.כשמפעילים מתח על הסליל, הוא יוצר שדה מגנטי המפעיל כוח, בנוסף לכוח הכבידה, על הבוכנה. כוח זה מטה את הכף לטובתה, והיא יורדת לתוך הסליל, וגורמת לכן להתרוממות הזרוע. המנורה מחוברת במקביל לסליל, ולכן היא נדלקת.אגב, כספק לבדיקה השתמשתי בספק מחשב משומש (נראה ברקע). ספקים אלה יכולים לספק 12V 30A והם לכן מעולים לבדיקת ציוד חשמלי של מכוניות.
בפעולה סדירה של הטרפיקטור כיום, רצוי שיפעל במקביל למאותתים המהבהבים המקובלים, שיורכבו גם הם על המכונית לטובת נהגים שלא ידעו את יוסף. אנו מעונינים אם כן כי הזרוע תעלה ותשאר יציבה במקומה עד תום הפניה, אבל שהמנורה שבתוכה תהבהב כל אותה עת. איך עושים זאת?
שלשה עקרונות פועלים כאן לטובתנו: האחד, כי זרם האחזקה של סולנואיד נמוך בהרבה מזרם ההפעלה שלו – בהפעלה נמצאת הבוכנה רק בשולי השדה המגנטי ואילו באחזקה היא נמצאת כולה בתוכו, השני הוא מבנה המאזניים של הטרפיקטור הגורם לכך שמספיקה הפרעה קלה באיזון כדי להטות את הכף; אחרי שזרוע הטרפיקטור הזדקרה ניתן להוריד את הזרם בסליל לעשירית מערכו הנומינלי (ל 300 מיליאמפר במקום 3 אמפר) בלי שהיא תושפע. והעקרון השלישי הוא התגובה הלא-לינארית למתח של נורות להט. עוצמתן יחסית לריבוע המתח עליהן; כך שכשהמתח עליהן יורד לעשירית עוצמת האור שהן מפיקות היא זניחה.
המעגל הבא, לכן, מאפשר הבהוב המנורות תוך הזדקרות יציבה של זרוע הטרפיקטור:מתג האיתות הוא תלת מצבי, ומחובר למוט ההגה.מפעילים אותו לפני הפניה כמובן. כשפניה מסתיימת וההגה מסובב חזרה המתג מתנתק אטוטמטית. הצלחתי להשיג מתג חדש כזה:
borer.jpg
בדרך כלל נמצא הבורר התלת מצבי במצב האמצעי, הנייטרלי. המעגל פתוח ושום זרם אינו זורם. כשמתג ההצתה מחובר והבורר מועבר לימין, למשל, מקבלים הסליל ושלוש נורות הלהט (קדמית, אחורית, זרוע) מתח. הנורות נדלקות והזרוע עולה. כעבור שניות אחדות מנתק ה"אלמנט" את המגע, וזרם נמוך ממשיך לזרום דרך הנגד בערך 10 אוהם המקביל לו. הזרם מספיק כדי לאחוז את הבוכנה במקומה, אבל הנורות נכבות. הנורות ידלקו בפעם הבאה כשהאלמנט יחדש את המגע, וכך הלאה. בסוף הפניה, ינתק הבורר התלת-מצבי את המעגל ויחזור למצב נייטרלי. גם זרוע הטרפיקטור תחזור למקומה.
המעגל הזה פועל בהצלחה, מזה שנים רבות על 26-069.

הפרק הבא:   http://wp.me/pXLKy-qZ

המשך יבוא.

26-453 חוזרת מן המתים: פרק שלושים-ושמונה – מערכת השימון המרכזית, ג'.

עד כה סקרנו את מערכת השימון סקירה כללית http://wp.me/pXLKy-g6 וגם תיארנו את צנרת השמן ומדי-הטיפטוף, וחיבורם לכל נקודה הזקוקה לשימון http://wp.me/pXLKy-l9.
הפעם נעסוק במשאבה המזינה את הצנרת הנ"ל ובמיכל השמן אליו היא צמודה וממנו היא ניזונה.
המשאבה מופעלת על ידי הואקום הנוצר על ידי המנוע. כידוע, ואקום זה משתנה תוך כדי נסיעה: כשהמנוע בהילוך סרק והמצערת סגורה הוואקום מירבי וערכו מתקרב ל 1/4 מהלחץ הברומטרי הרגיל (1 אטמוספרה = ק"ג לחץ על כל סמ"ר). בהאצה, כשהמצערת פתוחה, הוואקום מינימלי. אם נשתמש בדיאפרגמה (דיסקית גומי גמישה, למשל) שצידה האחד פונה לאטמוספירה וצידה השני לוואקום, היא תתמתח ותתכווץ בהתאם לערך הוואקום. במשאבת Luvax , היא משאבת השימון, צמודה בוכנת השאיבה לדיפרגמה. ואקום מעלה אותה, והעדר וואקום גורם לירידתה. במילים אחרות: השאיבה מתבצעת כשיש שינוי בואקום.
נעבור עכשיו על מרכיבי המערכת אחד לאחד.
ראשית, המשאבה שהיא לב המערכת.D הוא גוף המשאבה, במרכזו עובר קדח, מימין לשמאל. C הוא תושבת הפילטרים המונעים כניסת ליכלוך עם השמן הנשאב.
B ו A הם שסתומים אל-חוזרים, העשויים בשיטה החביבה על רובר: כדורית בפתח צינור. בכוון זרימה אחד (משמאל לימין) הכדורית מתרחקת מהצינור ומאפשרת לשמן לזרום. בכוון השני הכדורית נלחצת לצינור ומונעת זרימה.
הבוכנה E נראית בתמונה הבאה, כשהיא מגיחה מבית הדיאפרגמה F:השסתום A נמצא בתחתית גוף המשאבה, והשסתום B ניצב לו, ובמרכזו.
כשהבוכנה עולה בקדח נוצר בו ואקום חלקי, ומשום כך דוחף השמן שבכניסה למשאבה את הכדור בשסתום A ועולה בקדח. מאותה סיבה גם נסגר השסתום B. כשהבוכנה יורדת הכדור בA נלחץ לצינור והשסתום נסגר, ומכיון ששמן הוא נוזל לא-דחיס הוא לוחץ על הכדור בכניסה לשסתום B, זה נפתח ומאפשר מעבר מנת שמן לצינור היציאה ממנו.
עם פירוק המשאבה הסתבר כי הכדוריות שבשסתומים נדבקו לצינוריות (אחרי עשרות שנים ללא שימוש) ומנעו שאיבה. השריה בממס שומנים, ריסוס במנקה קרבורטורים ושטיפה יסודית באוויר דחוס שחררו את הכדוריות, ואחרי הרכבה והפעלה ידנית (פשוט העלאה והורדה של הבוכנה בעוד בסיס המשאבה טבול בנוזל, כמו במשאבת נפט ישנה) נוכחתי כי המשאבה שבה לפעול.
השלב הבא הוא בדיקת הדיפארגמה.
לשם כך הצטיידתי במשאבת ואקום ידנית קטנה, המצויידת במד-לחץ (ניתן להשיג משאבה כזו בטכנו-צינור). בעיקרון זו משאבת אופנים קטנה המסוגלת לדחוס או לשאוב והמצויידת בהרבה צינוריות ומחברים המקלים את חיבורה למגוון מערכות.בתמונה שלמעלה המשאבה הידנית מחוברת לפילטר כניסת הוואקום של הדיאפרגמה.
שאיבות אחדות במשאבת הואקום הידנית והצצה על מד הואקום שלה הספיקו כדי לוודא שהדיאפרגמה דולפת, ויש להחליפה. דיאפרגמות חדשות ניתן להשיג אצל מייק קולדרי.
עד שתגיע הדיאפרגמה החדשה ממייק אני ממשיך בבדיקות ובשיפוץ של משאבה שניה הנמצאת ברשותי, שבה הראתה הבדיקה הדיאפרגמה תקינה.
ראשית יש לנקות היטב את צנצנת הזכוכית המשמשת כמאגר השמן ובית המשאבה:גם חישוק הברזל המצמיד אותה לקיר האש עבר ניקוי חול וצביעה. החישוק הזה הוא גם מהדק מכסה הצנצנת, שהוא גם תושבת המשאבה:גם הקפיץ המחזיר של הדיפרגמה ותושבתו נוקו בקפדנות:וכמוהם פילטרי הכניסה למשאבה:על קו הוואקום המוביל מסעפת היניקה נמצא פילטר שתפקידו להגן על הדיאפרגמה מלכלוך אפשרי היכול להגיע מכיוון הסעפת (למשל בעת back fire). הפילטר הזה ניתן לפירוק, ותוכנו לניקוי על ידי השרייה בממס כגון בנזין או אצטון.
בין הפילטר לדיאפרגמה נמצא "רגולטור" האמור לווסת את שפיעת המשאבה. זהו למעשה מחבר ברך ממולא בלבד, המגביל את קצב שינוי הלחץ בדיאפרגמה.ישנן שתי מידות לרגולטור: TR2 (נראה בתמונה) ו TR1.5 . הראשון גורם לשפיעה מוגברת. הרגולטור הותאם במקורו איניבידואלית לכל מכונית, והרגולטור של 26-453 יותאם לה גם הוא בשיטת הניסוי והתעיה, במסגרת אחד השלבים האחרונים של השיפוץ.
לסיום, חלקי המשאבה בעלת הדיאפרגמה הלקויה מנוקים וממתינים להתאחד יחד מחדש.הפרק הבא:    http://wp.me/pXLKy-rc

 

המשך יבוא.

26-453 חוזרת מן המתים: פרק שלושים ותשעה – שעון הזמן.

מיכאל פאראדי, הפיסיקאי האנגלי הגדול (1791 – 1867) גילה את הקשר בין חשמל למגנטיות, המציא את הדינמו ותרם תרומות חשובות נוספות – אך היה חסר השכלה וידע מתמטיים. חלק מרכזי בטכנולוגיה של הרובר מתבסס על תגליותיו ועל חלק זה נעבור הפעם, תוך שימוש מינימלי במתמטיקה – כראוי למורשתו של פאראדיי.
ניתן לנסח את חוק פאראדיי כך: המתח על סליל יחסי לקצב שינוי הזרם דרכו. או בצורה סמלית:
V=-L ΔI/ΔT
V הוא המתח, ΔI הוא השינוי בזרם, ו ΔT הוא פרק הזמן בו התחולל השינוי בזרם. שימו לב שכשהזרם ישר, כלומר אין בו שינויים (ΔI/ΔT=0) גם המתח המתפתח על סליל הוא אפס, ולהפך: אם יש מתח קבוע על סליל, הזרם ילך ויגדל בו בהתמדה:מרגע סגירת המפסק במעגל שלמעלה ילך הזרם ויגדל, לינארית, עם הזמן – ותמיד יתחיל מאפס.
מסקנה חשובה היא גם חוק רציפות הזרם. אם ננסה לשנות את ערך הזרם במעגל שלמעלה בבת אחת, למשל על ידי פתיחת המפסק באפס זמן (ΔT=0) יעלה המתח על הסליל לאין-סוף! מכיון שלא יתכן דבר כזה בטבע, יהיה תמיד מנגנון שיגביל את עליית המתח על הסליל, ואי-לכך גם יגביל את קצב השתנות הזרם דרכו. בהעדר אלטרנטיבה יהיה זה הניצוץ – קשת חשמלית המתרחשת בין שני קצוות הסליל.
אם נשרטט עכשיו את תולדות המתח והזרם על הסליל במעגל הפשוט שלמעלה, בפרק הזמן T בין סגירת המפסק לפתיחתו לאחר-מכן, נקבל את השרטוט הבא:מרגע סגירת המפסק עולה הזרם בסליל בהדרגה והמתח עליו נשאר קבוע. ברגע פתיחת המפסק תתרחש קפיצה ענקית במתח שעל הסליל, ובקוטביות הפוכה למתח הסוללה שהזינה אותו (כי ΔI הפך מחיובי לשלילי).
על ההתנהגות הזו של סליל תחת מתח מבוססת מערכת ההצתה של הרובר, אבל מהתנהגות זו סובלים חלקים רבים המכילים סלילים ומפסקים ביניהם וסת המתח, משאבת הדלק החשמלית, הצופר – והשעון, עליו נספר הפעם.
למען הבהירות של הקטעים שלהלן אזכיר גם מעגל חשמלי טיפונת יותר מסובך, המכיל גם הוא סליל:במעגל הזה מחובר נגד בטור לסליל. במציאות נגד זה קיים תמיד (פרט אולי בסלילים העשויים ממוליך על), והוא ההתנגדות של החוט ממנו מלופף הסליל. במעגל הזה יעלה הזרם בסליל עד שיגיע לערך V/R. הזרם יגיע לכ 66% מערך זה תוך הזמן L/R – ומכאן שקצב העליה שלו יהיה גדול יותר ככל שהנגד הטורי גדול יותר.
מצויידים בידע זה, נעבור עכשיו לשיקום השעון החשמלי של 26-453.

ארבעים ושלוש שנה לפני שניגשתי לשיקום זה, ביום שקיבלתי את 26-069 לידי, ובאותה נסיעת בכורה מרחובות לבאר-שבע, הרובר היה בן 22, ישן אבל עדיין לא אספנות, ובקיצור – טרנטה מן המניין.
אבל השעון, שעון הזמן הגדול והנאה תוצרת Jaeger – פעל בו, והראה, פחות או יותר, את השעה. מפעם לפעם, כשהמצבר הישיש הכזיב ונשלף לטעינה או תיקון – נעצר השעון. במדריך למשתמש גם נאמר שאם המכונית נעזבת לנפשה – יכול השעון לרוקן את המצבר תוך שלושה שבועות.
כן, זה שעון חשמלי. וכעבור שנים אחדות של שימוש, כשהמכונית כבר התקרבה לשנתה השלושים – עצר השעון מלכת. אבל עד אז כבר היו לי שעונים אחדים כאלו, ובעזרת סט מברגי שענים, זוג עיניים צעירות ומנורה טובה התחלתי לחקור את המבנה שלהם.
והוא לא שונה בעצם מהמבנה של שעונים אחרים: אלמנט תהודה המתנדנד הלוך ושוב וקובע את יחידת הזמן, רצ’ט ההופך תזוזה זו לסיבוב חד כיווני, ומערכת של גלגלי שיניים המורידה את מהירות הסיבוב אל שני צירים קונצנטריים: החיצוני משלים סיבוב בערך אחת לשעה, והשני, המרכזי, אחת לשתיים עשרה שעות.
בשעוני קפיץ או מטוטלת מקור האנרגיה של האלמנט המתנדנד הוא הקפיץ המתוח והמשתחרר לאיטו, או המשקולת הנמשכת לאדמה. בשעון החשמלי מקור האנרגיה הוא חשמלי, והוא מתואר באופן סכמטי בציור הבא:נראה מוכר? זה קטע מהציור הראשון שברשימה. כאן L הוא חלק מאלקטרומגנט. המתג עשוי מברזל וסביב הציר שלו כרוך קפיץ ספירלי. כשהמתג סגור, מושך אותו אליו האלקטרומגנט ודורך את הקפיץ. בנקודה מסויימת בדרכו מתנתק המתג, המשיכה נפסקת והקפיץ מחזיר את את המתג למצבו ההתחלתי. אז מתחדש המגע והתהליך חוזר על עצמו. הקצב בו מתרחש הדבר נקבע על ידי מסת המתג ותכונות הקפיץ. יחד הם מהווים את אלמנט התהודה של השעון. ניתן אפילו לשלוט על מתיחות הקפיץ בעזרת בורג מתיחה קטן, וכך לשנות את תדר התהודה שלו.
במציאות האלקטרומגנט בנוי בצורת פרסה, והמפסק ויחידת התהודה נעה במרכזה.
איכות הבניה של השעון הזה בינונית ומטה, הצירים והמיסבים של גלגלי השיניים הם בוקסות פשוטות הנשחקות עם הזמן (בשעונים יקרים אלו יהלומים זעירים שאינם נשחקים). אויב מס’ 2 של השעון הוא אבק וחלודה, המגדילים את החיכוך על המיסבים ויכול להביא לעצירת השעון.
הנה תמונה של "המנוע" של השעון, כפי שהוא נראה אחרי שנים שכיבה במגירת החלקים הישנים:המפסק מסומן בחץ צהוב.
המפסק הוא אויב מס’ 1 של השעון.
הוא עשוי משני מוליכים דקיקים, קפיציים. האחד קבוע במקומו ומחובר להזנת המתח של השעון. מקום השני הוא על יחידת התהודה, וכמובן שהוא נמצא במגע עם הראשון כשהיחידה במצב מנוחה.התנגדות סליל האלקטרומגנט היא 265 אוהם ולכן הזרם המירבי שזורם דרך מגעי המפסק הוא פחות מ 50 מיליאמפר. זה לא זרם גדול שקשה לחבר – הבעיה היא בניתוק. בגלל "רציפות הזרם" שנידונה בפתיח חייב לפרוץ ניצוץ בין שני חלקי המפסק בעת הפתיחה. והניצוץ גם "אוכל" את אחד המגעים וגם גורם לחימצון שניהם. עקב-כך עולה במשך הזמן ההתנגדות שלהם, הזרם דרך הסליל יורד בהדרגה – והשעון מפסיק לפעול.
הפתרון המתבקש הוא לגרום למפסק למתג עומס לא השראותי, ולהניח לו למתג זרם נמוך יותר כך שהתנגדות המגעים לא תפריע. דרך פשוטה אפשרית היא על ידי שימוש בטרנזיסטור. המעגל מתואר בציור הבא:ומתאים למכוניות בעלות "אדמה חיובית" (כגון 26-069). המעגל הבא מתאים למכוניות לבעלות "אדמה שלילית" (כגון 26-453).הזרם המועבר עכשיו על ידי המפסק הוא בסביבות 2 מיליאמפר, משימה שהוא מסוגל לעמוד בה גם כשמצבו גרוע ביותר. ויותר לא יהיו עליו ניצוצות, כך שהוא יוכל לחיות לנצח.
הנה סירטון קטן המראה כיצד מתחיל לפעול מנוע השעון הנ"ל אחרי שנערכו בו השינויים שתוארו למעלה, ואחרי שספק המתח אליו הוא מחובר הועבר למצב "מופעל".
http://youtu.be/hayf53EcvxY
את השינוי הנ"ל ערכתי בשעון של 26-069 לפני כ 35 שנים – ומאז הוא ממשיך לתקתק לו בנחת.
דרך רדיקלית יותר לתיקון השעון היא הדרך הבאה: שעון מעורר קוורץ עולה כחמישים ש"ח, והדיוק שלו מעולה. "מנוע" השעון שלנו מחובר ללוח השנתות בשני ברגים זעירים. מסירים אותו מלוח השנתות, ומדביקים במקומו את "מנוע" שעון הקוורץ. שעון הקוורץ מופעל על ידי סוללה קטנה (יש להחליפה אחת לשנתיים-שלוש). מחזירים את מחוגי שעון הקוורץ לציר ומדביקים עליהם בזהירות-בזהירות את מחוגי Jaeger האדומים-לבנים – וזהו. על לוח השעונים של הרובר מופיע שעון אורגינלי במראהו, ומדויק כקוורץ בפעולתו.הפרק הבא:    http://wp.me/pXLKy-rq

המשך יבוא.

26-453 חוזרת מן המתים: פרק ארבעים-ואחד – מערכת השימון המרכזית. ד'.

אחרי שמיכל השמן\משאבת השמן נוקו נבדקו והורכבו מחדש http://wp.me/pXLKy-qZ הגיע הזמן להרכיב אותם במכונית עצמה ולבדוק את המערכת כולה.
גישה נכונה בעליל, רק שבינתיים עוד אין מכונית, רק running chassis לחוד ומרכב, בתהליכי שיפוץ, לחוד. וב"מכונית עצמה" מיכל השמן והמשאבה נמצאים על המרכב, ולא על האשיה.
כך זה נראה לפני תחילת השיפוץ:החץ הצהוב מצביע על מכלול המיכל\משאבה, והכחול על נקודת המילוי ההתחלתי (priming). מילוי זה נחוץ מהסיבות הבאות: א) צנרת השמן היא דקה במיוחד (קוטר חיצוני 4 מ"מ) ובעלת התנגדות גבוהה, והשמן בעל צמיגות גבוהה: 80/90. ספיקת המשאבה קטנה מאד (טפטוף) ועד שתמלא את כל הצנרת, אם בכלל, תיסע המכונית ללא שמן במקומות בהם הוא נחוץ. ב) בצנרת יכולים להשאר כיסי אוויר (בדיוק כמו בצנרת שמן מעצורים) שימנעו כליל הגעת שמן למקומות בו הוא נחוץ.
כך נראה עכשיו האיזור במרכב אליו יחובר מכלול המיכל\משאבה בעתיד:תפס המיכל יחובר לחורים המסומנים ב A וה T של נקודת המילוי ההתחלתי יחובר ל B.
כאמור, האשיה והמרכב נפרדים כרגע, ולכן ייצר אורי לוח זמני לחיבורם.בתמונה נראים הלוח הזמני, המכלול, קו הואקום המחבר את המשאבה (הדיאפרגמה) לסעפת היניקה, ושעון ואקום שתפקידו כרגע לוודא שאין דליפות ואקום במערכת הזאת. O מסמן את יציאת השמן לאשיה. שלב הבדיקה הראשון היה התנעת המנוע, וידוא שאין דליפות ואקום (לא היו) ו"משחק עם הגאז" כדי לקבל שינויי ואקום חריפים. כזכור, מערכת השימון מופעלת על ידי שינויים בואקום. אחרי שניים-שלושה בווו-בווו במנוע, הופיעה טיפת שמן בנקודה O!
המשאבה פועלת, אם-כן, כמתוכנן, ואפשר לעבור לשלב הבא.
אורי הרכיב את ה T של נקודת המילוי הראשוני ללוח הזמני, והשלים את צנרת השמן בין המיכל לאשיה.הפתח העליון מיועד לצינור הבא מן המיכלול, הפתח התחתון לצינור ההולך לאשיה, ומימין נמצא הפקק, הסגור בדרך כלל. כשיש צורך ב priming מסירים את הפקק הזה, ומחברים במקומו את משאבת הפרימיניג.
לשם כך השתמשתי במשאבה ידנית מתוצרת אליאנט :

http://www.ellientools.com/products.php?Type=more&KindID=7&ID=488
משאבה שכבר הוזכרה בעבר (ראו קישור למעלה).
משאבה זו מסוגלת גם לדחוס שמן לצנרת, וגם לינוק מתוכה, וכך לסלק את כיסי האוויר שבה.
אם ניזכר בסכמה הכללית של מערכת השימון:הרי (31) הוא ה T של המילוי הראשוני, ו (11) ו (29) הם קצות קווי השמן בחלקים הקידמי והאחורי של המרכב (הפין הקדמי של הקפיץ הקדמי והפין האחורי של הקפיץ האחורי). אם שמן מגיע אליהם, חזקה עליו שיגיע לכל נקודה אחרת.
פתחתי איפוא את החיבורים בנקודות הללו, והפעלתי את המשאבה הידנית לדחיסת שמן כמתואר בתמונה הבאה:אחרי כרבע שעה של פימפום החל להופיע שמן בחיבורים הקדמיים (11). מיכל המילוי של המשאבה הידנית שקוף ומצוייד בשנתות וניתן היה לראות כי כמות השמן שחדרה למערכת היתה כארבעים מילי-ליטר.
אבל בחיבורים האחוריים (29) לא צץ שמן. כיס אוויר?
הפכתי איפוא את פעולת המשאבה מדוחסת ליונקת וחיברתי אותה ל (29) שמאל – הנקודה המרוחקת ביותר במערכת מהמכלול.
פימפומים אחדים – ושמן צץ בקצה הצינור!
הפיכה מחדש של המשאבה לדוחסת וחיבור מחדש לנקודת המילוי גרמו עכשיו לכך שעם כל שאיבה טיפטפו טיפות שמן אחדות מקצה הצינור (29). מילוי הצנרת בשמן ווידוא תקינותה הסתיים עכשיו. החזרתי את החיבורים למקומם והידקתי אותם.
זה הרגע לבדיקת דליפות, ואכן, אחת כזאת התגלתה ב (36) שעל צלחת הגלגל הקדמי השמאלי. עד מהרה התבררה הסיבה: העדר זית. התיקון היה קצר והדליפה נפסקה.
שוב התנעתי את המנוע, הנחתי לו להגיע לטמפרטורת העבודה ו… בווו-בווו…
נראה כי שמן מגיע עכשיו לכל הנקודות הזקוקות לשימון, ואנחנו הגענו לעוד אבן-דרך בשיקום של 26-453.

הפרק הבא:    http://wp.me/pXLKy-sn

26-453 חוזרת מן המתים: פרק ארבעים-ושניים – מיספרים, ב'.

במעלה רחוב קינג ג’ורג’ בתל-אביב, לא רחוק מכיכר מגן-דוד, חנתה רובר 10. לא סתם רובר 10, אלא רובר 10 עם הגה שמאלי. לא, זה לא היה אתמול וגם לא שלשום. אל תנסו לחפש אותה שם, ואפילו לא לשאול מישהו מהשכנים אודותיה, כי איש מהם לא ידע. זה היה לפני למעלה מארבעים שנה, בשנה הששים ותשע של המאה העשרים.
מספרה היה 30-374 והיא הלכה וצברה שם אבק. מפעם לפעם כשעברתי במקום הייתי מציץ לתוכה ורואה שגם תוכה הולך ומעלה אבק. עוד קצת אבק וחריונים, ידעתי, ויתחיל תהליך השמדה מזורז: תחילה יפרוץ מישהו את המכונית וינסה למשוך מתוכה מה שרק יוכל, אחר ינופצו החלונות ויושחת תוכה, ולבסוף תגיע העיריה ותגרור אותה למזבלה. חבל.
בהרהורים מעין אלה הגעתי יום אחד למוסך שמואל ברחוב התבור 30, לא הרחק משם, בעיסקי רובר כמובן, וגיליתי את 30-374 מעל הבור, כשמיטב נעריו של שמואל, מתחתיה ומעליה, מפרקים ממנה את המנוע.
“אתה רוצה לקנות אותה?” הפתיע אותי שמואל בשאלה. בדיוק אז רציתי לשפץ, בפעם הראשונה, את המנוע של 26-069 ומיד חלפה במוחי האפשרות לשפץ את המנוע של המכונית הזאת במקום, ורק כשיהיה מוכן להחליף את המנועים זה בזה. כך תושבת 26-069 מנסיעה לפרק זמן מינימלי בלבד, ואני לא אשאר בלי רכב – מצב מאוס בתכלית.
שמואל ביקש 300 ל"י עבור המכונית, ואני, כראוי לסוחר ממולח, ביקשתי לראות את הניירות. מה לשמואל ולמכונית האוספת אבק ברחוב קינג ג’ורג’?
רק מאוחר יותר התברר לי כי כל צי הרוברים מדגם P2 שהיה עד אז במדינה הולך ויורד מהכביש, ורובם מוצא את מפלטו האחרון אצל שמואל, המפרק מהם מה שנחוץ לו, לדעתו, ומפזר אותם אחר-כך ברחובות הסמוכים למוסך שלו. רוב אלה – מספרם הגיע לעשרות – היו מדגם 16.שמואל הוציא אותם לרחובות והעיריה אספה אותם מהרחובות והשליכה לים, וכך יצרה בסיס למה שידוע כיום כ"גבעת אנדרומדה". רק מעטים מהם, אם בכלל, ניצלו מגורל זה (בנוסף לרובר 10 ורובר 16 היו גם בארץ רובר 12 – מהם לא נותר כאן כיום אפילו אחד. למיטב ידיעתי רובר 14 לא יוצא מאנגליה, ולכן גם רובר 14 אין לכאורה בארץ. אף על פי כן קיים בארץ רובר 14 אחד, מודל 1936, שהביא איתו איבור קרס מאנגליה כעולה חדש בסוף שנות הששים (“מספר לבן")).
שמואל הציע כי אקח את המנוע שהם מחלצים מ-30-374 ל"איתן" ברחוב סלמה לשיפוץ. הוא, שמואל, יוכל למכור לי את החלקים הנחוצים לשם כך כגון בוכנות, מיסבים ראשיים, שרשרת תיזמון וכו’ וכו’.
שמואל חזר עם הרשיון והביט באחיו דוד, שהצטרף גם הוא לשיחה. דוד היה גבוה בראש משמואל, והיתה לו עין אחת חומה ואחת כחולה שהתבוננה תמיד ניכחה, בנקודה קבועה בחלל.
“דוד איבד את העין שלו במכונית הזאת" ציין שמואל בשלווה. “בתאונה ההיא".
הסתבר כי בעברה היתה המכונית שייכת לשמואל ודוד שבילי, משכון הטורים בגבעתיים. אחרי התאונה, ואחרי שדוד החלים מפצעיו והורכבה לו עין הזכוכית, בנו האחים את המכונית מחדש – והפעם עם הגה שמאלי. לשם כך היה עליהם להכניס במכונית שינויים נרחבים למדי: מערכת בלימה חדשה כולל שינויים בסרנים האחורי והקדמי, העברת מערכת הדוושות והתאמתה, שינוי ב"בית-התוף" של תיבת ההילוכים, ובמוטות החיבור של מערכת ההגה, שלא לדבר על שינויים במרכב עצמו.
“בובה של מכונית עשינו ממנה" הוסיף שמואל "עם ריפוד סלוני אמיתי. ואז מכרנו אותה לגברת מגנט, ליידי מכובדת מהרצליה פיתוח".
עיון ברשיון הישן מגלה כמה פרטים מעניינים:
הוא נקרא "פנקס-הרכב" וכלל פרטי זיהוי של המכונית, כולל מספרה המנדטורי, בעליה, תנאים והגבלות בשימושה, וכן בולים המעידים על תשלום המיסים עליה, שכללו שלשה סוגי מיסים: אגרת רשיון, בול בטחון, מס רכוש. כלל המיסים לשנה עלה על ערך המכונית באותם ימים.את הבולים היה צריך להדביק בדף מיוחד ב"פנקס-הרכב"וכשניגמר המקום הוסיפו לו, באמצעות שדכן דפים נוספים:שימו לב לדף "לשימוש צה"ל" – הצבא היה יכול לגייס את המכונית לשרותו כל אימת שיחפוץ (וראו על כך עוד כאן:
http://wp.me/pXLKy-bX )
וכל זה עדיין לא הקנה למכונית את הזכות לנוע בדרכים. אל "פנקס-הרכב" היה חייב להיות מהודק "אישור כשירות לתנועה" מוחתם על ידי הבנק ואגף הרישוי:שימו לב לניקבי IBM על הטופס. מדינת ישראל התחילה להיות כבר אז ממוחשבת והיה אפילו מקצוע מיוחד שנקרא "נקבניות IBM”.
כן, אלו היו הימים ‘הישנים והטובים’.
איך אקח את המנוע ל’איתן’? שאלתי את שמואל. ‘אין בעיות’ – ענה, ופתח את תא המטען של הרובר, הפורש משטח נשיאה – “רמפה" קטנה.נערי שמואל העמיסו את המנוע הכבד R6110827 על אחורי הרובר ואני יצאתי לדרך, לאיתן.
לא אספר הפעם את סיפור השיפוץ ההוא, וגם אל פשר המספר הזה אחזור מאוחר יותר. כי הרובר לא שימש בפעם ההיא רק כמשאית קלה, אלא גם כגרר.
כששבתי לשמואל מאיתן התעוררה השאלה מה אעשה עם המכונית נטולת המנוע, אך המלאה ב"דברים טובים" אחרים?
“אין בעיה" אמר שמואל, המומחה בפתרון בעיות, “תגרור אותה!” “איך?” "ברובר!” וכבר שלח אחד מנעריו להביא פחית צבע ומברשת והורה לו לכתוב על אחורי 30-374 “נגרר על ידי… " שנשאר שם לשנים רבות אחר-כך. “אבל אל תמשוך את זה" הוסיף שמואל "אין לי כאן מקום לשמור את הגרוטאה הזאת יותר מדי זמן".
כעבור ימים אחדים הגעתי, ברובר, אל שמואל עם אבא. שמואל פירק את גל ההינע מהרובר חסרת-המנוע וחיבר בעזרתו את שתי המכוניות זו לזו, פגוש אל פגוש.
אני ישבתי אל ההגה (הימני) של 26-069 ואבא אל ההגה השמאלי של 30-374, ויצאנו לדרך, למוסקוביץ’ 14 רחובות. נדברנו כי אם תהיה בעיה יאותת לי באורות הגדולים, אבל לא היתה, עד כמה שזכור לי, שום בעיה.
30-374 נדחפה לירכתי החצר, על יד הגדר, בין האשכולית לרימון, ושם החלה במסע הגדול והאיטי של ההתפוררות והריקבון. פירקתי ממנה כל מה שיכולתי, והשלד המרוקן שימש זמן רב כמחסן זמני לחלקיה ולחלקי רוברים אחרים, למגינת לב אבא-ואמא. חשבתי גם כי אם יגיע היום המר בו רשעים למיניהם יאסרו על תנועת מכוניות בעלות הגה ימני בישראל, אוכל להמיר את 26-069 להגה שמאלי: יש בידי עכשיו כל הדרוש לשם כך. אבל בינתיים זה עוד לא אירע.
להגנת ההורים תשמש אולי התמונה הבאה, מאותה תקופה:לצערי לא נשארו בידי תמונות נוספות. עין בוחנת תגלה דלת, חלון קדמי ורדיאטור של רובר 10 נשענים אל הברוש השני משמאל, גלגל של רובר 10 נשען אל הטרקסיון, פרט לציריות צמיגים וראש מנוע המתגוללים גם הם בשטח. 30-374 עצמה מסתתרת אחרי הברושים, מרוב בושה.
כך זה נמשך עד עד שיום אחד הם עשו מעשה, הזמינו גרר ופינו את הכל לאחת המזבלות בסביבה.
איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה…

המשך יבוא

26-453 חוזרת מן המתים: פרק ארבעים וחמישה – כרום.

א.

כבר הזכרנו כי חברת רובר היתה, תחת הנהלת האחים וילקס, אחת מ"יצרניות בוטיק" של מכוניות בריטיות, מפולחת לנישה מצומצמת של לקוחות, שחיפשו אמינות והידור – לאו דווקא ביצועים. קולין צ'פמן הגדיר מכונית ספורט כמכונית בה הביצועים במקום ראשון והנוחיות במקום אחרון. ברובר סדר העדיפויות היה שונה. לא לשוא היתה הססמה שלהם באותם שנים "אחת מהמכוניות המשובחות של בריטניה"

ה-understatment הבריטי נקלט אצל קהל הקונים הפוטנציאלי, שסלד מכל התבטאות בנוסח "אנחנו הכי (השלם את החסר)” הוולגרי, הפלבאי, האמריקאי. באותה מידה סלדו ברובר מהתואר "רולס-רויס לעניים" שהודבק להם. לעניים? אנחנו? אנחנו ללא-פזרנים אולי, ללא מנקרי עיניים, ללא קופצים בראש – אנחנו לבעלי המידות הטובות באמת, לא לעניים.

ההידור התבטא באיכות הצבע (צלולוזה אמיתית!), בריפוד המוקפד והמובחר (מתוך כ 120 דפי קטלוג החלפים של הרובר כ 10 עוסקים בפרטי-פרטים בריפוד – עוד נגיע אליהם).  וההידור התבטא גם בכמות – ובאיכות – של החלקים מצופי הכרום. זה לא מנקר עיניים – זה לא מוזהב כמו רולס-רויס של מהרג'ה או של שייך ברבריים, המוניים, זה כסוף, זה סטרלינג.

אי לכך, בעוד אורי עמל על שיקום המרכב אכול החלודה, פניתי אני לעיסקי הכרום, ובמקביל גם לעיסקי השלמת חוסרים.

אמנם עיסוקים אלה לא דורשים ידע טכנולגי, וכמעט אין שום הנאה הכרוכה בהם, הנאת יצירה כמו שיש בשיחזור חלקים שכמעט עברו מן העולם (הנאה פליאונטולוגית כמעט, הייתי אומר) – הם כרוכים כמעט אך ורק במזוכיזם טהור. ואף על פי כן, כפי שעוד תראו, יש בהם מן ההנאה של צייד החוזר מהיער מרוט ושרוט וטרפו בכפו, או של דייג, או של מושיע אבודים "? mr.Livingstone, I presume” .

ב.

את פרדי בולטון פגשתי סמוך לביקורי בביולי בראשית ספטמבר. http://wp.me/pXLKy-cD

התרשמתי מאד מהרובר 12 הפתוח שלו אותו ליטש לשלמות (“זה כבר חולני" אמר אורי כשראה את התמונות). הגעתי אז אליו בענייני הפגוש האחורי, אחד מהחוסרים שידונו בהמשך. פרדי שאל אם אני מעוניין

שילטש ויצפה מחדש את הידיות של הרובר שאני משקם – כי לא ניתן כבר להשיג ידיות כאלה, חדשות או ישנות, לפני שיקום או אחריו – אזלו. אמרתי שאשקול את הצעתו והוא ביקש שאשלח לו את תמונות המועמדים לציפוי כדי שיוכל להגיד למי מהם יש סיכוי להשתקם ומי אבוד.

כשנשלמה העבודה על האשיה התפנתי לידיות. צילמתי את כולן, על חלקיהן. לא מעשי לשלוח 32 תמונות ברזולוציה גבוהה בדואר אלקטרוני, ולכן העלתי אותן לפיקסה:

https://picasaweb.google.com/112447132675445804024/20111113?authkey=Gv1sRgCOLo0_XPkYH1UQ

פרדי התבונן בתמונות וכתב לי שהוא יכול לשקם את כולן!

לקחתי איתי מיכל קרטון, חומרי אריזה ומספריים, הדפסתי יפה את כתובתו של פרדי ואת כתובתי ושמתי פעמי לבית הדואר המרכזי ברחוב ההגנה בתל-אביב.

הפקידה הממונה על היצוא (הזמני) לא היתה, כהרגלה. הפקיד בדלפק הסמוך טען בהתרגשות, ודי בזעם, שהוא מבין אך ורק ביבוא ועיסקי יצוא זרים לו לחלוטין, והוא לא יגאל בהם ידיו.

בסופו של דבר הגיעה הפקידה האמונה על היצוא, התבוננה בערמת הידיות הישנות, שהחלודה מבצבצת מהן וציפוי הכרום שלהם מתקלף, ובמקום להגיד משהו נישגב כגון "כך חולפת תהילת עולם" מילאה את הטופס היבשושי הבא:

טופס זה, חשבתי, ישמש אותי בעת חזרתן ארצה. ציפיתי לקשיים, אך לא ידעתי מה הם יהיו בדיוק. אישור משרד התחבורה? מכס? עם המע"מ השלמתי מראש, הרי בסופו של דבר תעשה עבודה על הידיות, ואני אשלם עבורה.

ג.

כעבור כחודש הודיע לי פרדי כי העבודה הושלמה והידיות מוכנות למשלוח חזרה. העלות, כולל משלוח ב"פדקס", היא 660 לי"ש (כארבעת אלפי ש"ח). לדעתי מספיק היה לשלוח את החבילה בדואר, בעלות נמוכה בהרבה – אבל יש הבדל מבחינת השולח: פדקס מגיעים אליו, אולי אף עוזרים באריזה בעוד שלדואר הוא חייב לגשת בעצמו, לעמוד בתור, למלא טפסים…

כתבתי לפרדי כי אני חייב קבלה – בלעדיה לא אוכל לשחרר את הידיות מהמכס. פרדי שלח לי קבלה מפורטת עבור "ידיות לרכב רובר". עניתי לו כי זו אינה הקבלה הנכונה: לא רכשתי ממנו ידיות. לא לרכב ולא לשום דבר אחר. הידיות שלי והן מוחזרות אלי, אחרי שטופלו על ידיו. כלומר service ולא goods.

פרדי תיקן מיד את הקבלה ושלח לי אחרת במקומה, בה מצויין במפורש כי הידיות שלי, והן מוחזרות אלי לאחר ציפוי בכרום. שום איזכור לרובר, פרט ללוגו של נייר המכתבים שלו…

ימים אחדים אחרי כן בישרה לי האישה בשימחה כי בהעדרי מהבית צלצלו מפדקס, ואמרו כי הגיעה חבילה עבורי ולשם שיחרורה יש לשלם כ 700 ש"ח. היא אישרה בשמי. עוד מעט תגיע החבילה. התמלאתי בציפיה מתוקה – וזכרתי את דברי דוד המלך, נעים זמירות ישראל: כזאת וכזאת תאכל החרב…

שעות אחדות אחרי כן טלפון נוסף מפדקס: החבילה נדרשת על ידי המכס לעבור בדיקה פיסית, והשחרור מתעכב. איתך הסליחה.

מה אפשר לעשות.

למחרת בבוקר, עוד טלפון מפדקס: בבדיקה הפיסית נמצאה בחבילה קבלה המעידה כי אלו לא סתם ידיות, ידיות לדלת בבית למשל, אלא ידיות לרכב! בעוד שהראשונות פטורות ממכס, האחרונות חייבות במכס, ובמכס גבוה במיוחד! אי לכך נדרשת תוספת תשלום עבור "גרעון" בסך 1600 ש"ח.

מכס? שאלתי – אבל הידיות הללו שלי הן! יש לי מסמך המעיד כי הן יוצאו זמנית בלבד!

אז למה אישתך לא אמרה לנו? שאלה הפקידה. למה לא שאלתם? שאלתי.

תראה עכשיו אין מה לעשות. אמרה הפקידה (ואני חששתי כי תיכף תידרוש גם אישור של משרד התחבורה). תשלם תוך מחאה, אמרה, ואחר-כך תפנה לבית המכס ותדרוש החזר.

באמת תודה.

 ד.

בואו נגמור עם החלק העצוב בסיפור לפני שנעבור לחלק השמח.

החבילה הגיעה ביום חמישי אחר-הצהריים וביום שישי המכס סגור. ביום ראשון בבוקר חיפשתי בגוגל את בית-המכס הקרוב למגורי ומצאתי את בית-המכס בראשון לציון. ניסיתי להתקשר אליהם בטלפון כדי לברר מה עלי לעשות, והצלחתי לדבר רק עם מכונות שדיברו על כל דבר שבעולם, פרט לבעיה שלי.

נכנסתי למכונית ונסעתי לבית-המכס עם כל המסמכים וגם עם הנייד בו מתועדות כל עלילות המכונית ובו נמצאות כל תמונות הידיות. אין חניה במקום פרט לחניון הגובה 15 ש"ח לשעה. מצאתי את הכניסה לבית המכס, עברתי בדיקה מדוקדקת ולקחתי מספר לתור "רכב" וחיכיתי. כשהגיע תורי נכנסתי לפקידה והתחלתי להרצות את טענותי אבל היא הפסיקה אותי מיד ואמרה שזה לא אצלה, ידיות, גרעון. אז איפה זה כן? אצל חיה, בקומה השניה. עליתי לקומה השניה וחיפשתי את החדר של חיה. “היא בטלפון" הסבירה לי המזכירה של חיה, “תחכה". בסוף חיה גמרה את שיחת הטלפון, ואני נכנסתי. הראתי לה את הרשומון, והיא תיקתקה משהו במחשב שלה: “זה בכלל לא אצלי" אמרה חיה "זה בבית המכס בלוד, בשדה התעופה! למה לא ביררת בטלפון לפני שבאת?” ושלחה אותי לשולה בנתב"ג, טרמינל 1.

בטרמינל 1 עולה החניה 16 ש"ח לשעה או חלק ממנה. מצאתי את שולה, שדיברה בטלפון.

שולה היתה סופר-נחמדה. היא התענינה במכונית (לחברים שלי יש גם רכב אספנות, הסבירה) וממש התרגשה כשראתה את התמונות באלבום השיפוץ שבנייד. בנות בואו לראות! קראה לכל העובדות במשרדים הסמוכים. התברר כי היא מנהלת המחלקה.

שולה הטילה את הטיפול במקרה על מירי, שביקשה ממני לכתוב מכתב מפורט המסביר את השתלשלות הדברים, מגובה בכל המסמכים הרלוונטיים, וכמו כן תמונות של כל הידיות, לפני ואחרי הציפוי.

“רוב הידיות עדיין ארוזות" אמרתי, "פרט לאלו שהמכס פתח את האריזה שלהן ולא ארז בחזרה”. פרדי ארז כל אחת ואחת מהידיות ב"פק-פק", וסגר בהרבה צילוטייפ, באהבה רבה.

אז תפתח את כולן ותצלם, פסקה מירי. “זה המון תמונות" הזהרתי "תצלם את כולן בתמונה קבוצתית" פסקה.

סיכמתי עם מירי שאכין את כל המסמכים הדרושים, כולל המכתב והתמונות - בבית ואשלח לה בדואר האלקטרוני.

עד שחזרתי הביתה וסיימתי את כל שיעורי הבית שהוטלו עלי כבר היה אחרי שתיים, ובמכס עובדים עד שתיים.

שלחתי את הe-mail למירי, ולמחרת צלצלתי אליה לברר אם המכתב הגיע והכל בסדר. “מירי בהשתלמות" נאמר לי, “תצלצל מחר".

למחרת היה תפוס אצל מירי. ניסיתי שוב, והתבקשתי להשאיר הודעה במשיבון. השארתי, וכרגע כאן תלויים הדברים ועומדים.

ד.

אבל עכשיו יש לי תמונה קבוצתית להראות לכם!

ואולי זה המקום להודיע נחרצות כי לא מדובר בידיות ובכסף, אלא מדובר ביצירת אומנות. הרי מיקבץ של תמונות "לפני ואחרי”:

ידית תא מטען

ידית דלת נהג

13.

ידית דלת פנימית

ידית חלון מסוג "פתיחה מהירה"..

ידית מכסה מנוע

ידית להרמת חלון קדמי.

מכסי פין חיבור ידיות פנימיות.

תפסי לשוניות מנעולי הדלתות (נמצאים על עמודי המרכב).

 וכבר אמר המשורר: "אם תשאל אי-תפארת – היא כאן!"

המשך יבוא.

26-453 חוזרת מן המתים: פרק ארבעים-וששה – צלחות ורצפה.

הרשימה הזאת תתחיל, ותסתיים, בקפיצים. הכוונה לקפיצי הג'נטים, כמובן. אני יודע שצריך להגיד חישורים, או חישוקים, אבל אני לא בטוח שמישהו יבין למה אני מתכוון. אז בינתיים, ועד שיגיעו לעברית ימים טובים יותר,  נסתפק ב"קפיצי הג'נטים"

מבנה צלחת הגלגל של הרובר (טסה בעברית מדוברת) מאפשר להדק אותה לג'נט בטפיחה. הקפיצים הנ"ל חודרים לתוך קימור בצלחת, בפרופיל תואם, ומהדקים אותה לג'נט.

החיצים בתמונה מצביעים להיכן חודרים הקפיצים המדוברים.

הידוק בטפיחה והסרה במשיכה הם תכונות מבורכות לנהג שהוא גם מתחזק המכונית, ומחליף בעצמו גלגל בעת הצורך, למשל. הצלחת, אגב, היא מקום מתאים מאין כמוהו לאיכסון אומי הגלגלים בעת החלפת הגלגל. אבל התכונות הללו הן אסון לבעל מכונית החי בחברה שלא מכבדת את רכוש חבריה. בחברה כזאת הצלחות הללו פשוט נעלמות. מפעם לפעם ראיתי (בארץ) רובר בו מסומררות הצלחות לג'נטים בבירגי פח מכוערים, מאלו הממהרים להחליד. בעיני היה עדיף לנסוע ללא צלחות בכלל מאשר לנסוע עם הכיעור הזה, עם ההודאה הזאת בתבוסה.

אבל לקפיצים הללו יש גם מגבלות: לפעמים הם רכים מדי, ולא חסרו מקרים בהם הם פשוט נשברו. במקרים שכאלה נשארת הצלחת תלויה על בלימה. וזכור לי מקרה בו נסענו ברובר מבאר-שבע ליוטבתה שבערבה. בירידה לסדום, דווקא שם, ניתקה אחת הצלחות ממקומה והתגלגלה לתהום. ראיתי אותה מתגלגלת דרך ראי הנהג. עצרתי במקום שהיה אפשר, וירדתי מאות מטרים בקיר התלול מחפש אחרי הצלחת האבודה – לשוא. עוד שנים רבות אחרי כן, כל פעם שעברתי במקום דחק בי יצרי לעצור ולהמשיך בחיפוש. כי זאת יש לדעת: הצלחות הללו נדירות הן. לא תשיגו אותן בסוכנות רובר לא רק (כי אין סוכנות רובר, גם אם היתה – לא הייתם משיגים אותן בה), ולא אצל סוחרי טסות למיניהם, יהיה מקור סחורתם אשר יהיה. תקופה מסויימת ייצר מייק קולדרי תחליף מפלב"ם – שעם כל הכבוד לפלב"ם ולמייק נראה רק כחיקוי חיוור למקור.

הצלחות הללו לא רק נגנבות או סתם נושרות מהמכונית, אלא סובלות קשות מחנייה לא מוצלחת והתחככות בשולי המדרכה.

מה עושים? חיכיתי הרבה שנים לפתרון עד שאודי "גילה" לי את טינו. כיצד הציל את טינו את הטסות והחזיר להן את נעוריהן האבודים תיארתי כבר בפרוטרוט כאן:

http://wp.me/pXLKy-by

הבעיה הייתה, אבל, שמכל אוסף הטסות שהצלחתי לאסוף במשך השנים הרבות שחלפו אמר טינו כי רק ארבע, ועוד אחת בקושי, ניתנות להצלה. וכל השאר אבודות. הצלחות המשופצות מפארות את 26-069. ומה יהיה על 26-453?

לתהיה הזאת בא פתרון כשגיליתי את פרדי. יום אחד ראיתי כי ב e-Bay מוצע למכירה סט של ארבע צלחות לרובר P2 במצב מושלם. המוכר היה לא אחר מאשר פרדי מיודענו, שביקש 250 ליש”ט כמחיר בסיסי. מיד הגשתי הצעה. ליתר בטחון קבעתי גג בסך 300 ליש"ט. נותרו עוד כחמישה ימים לסגירת המכרז. במשך ארבעה ימים ועשרים ושלוש שעות לא הוגשה שום הצעה מתחרה. כחצי שעה לפני הסגירה החלטתי להכנס לאתר ולראות מה המצב. תקלה! משהו קרה ולא הצלחתי להכנס. הודעת השגיאה אמרה כי האתר בשיפוצים או משהו דומה, ושעלי לנסות מאוחר יותר. כשהצלחתי להכנס כבר היה מאוחר מדי. המכרז הסתיים ומישהו הצליח, באותה חצי שעה להשחיל הצעה גבוהה יותר וחטף את בלעי מבין שיני.

מאוכזב מאוד, מרומה כמעט, כתבתי לפרדי ותיניתי לפניו את תלונתי. הייתי בטוח שהחמצתי את סט הטסות האחרונות שנשאר לרובר P2 לפליטה.

לשמחתי ענה לי פרדי עד מהרה כי אין שום בעיה. הוא ישיג לי סט טסות אחר, ישפץ אותן לשלמות וימכור לי אותן במחיר נמוך מזה שבו הוצע הסט הקודם ב e-Bay (דמי התיווך נחסכים, כנראה, וגם אין סיכון). כמובן שהסכמתי.

ועד שפרדי ישיג, ישפץ, ילטש ויצפה את הסט החדש אפשר להתפנות ולטפל בבעית החוסרים. כבר ציינתי כי 26-453 הגיעה לידי כשהיא סובלת מחוסרים. בין החלקים החסרים נכללו שלושת הפנלים הנמצאים תחת הכסא האחורי.

התמונה הזאת צולמה במחסן בו נמצאה 26-453 עד למכירתה. הפנלים שתחת המושב האחורי חסרים. אין שם כלום. void.

גם פנל ריצפת הנוסע, וחלקו התחתון של קיר האש היו חסרים.

רובר תכננו את המרכב עם קיר אש מפוצל לשניים, והחלק התחתון נתיק, כי בית המצמד צמוד ממש לקיר האש, ואין אפשרות לפרק את זר האומים שסביבו ללא פירוק הפנל הנידון. פירוק הפנל הזה מאפשר את הגישה – והוא פורק באחד הימים מזמן ואבד. התמונה צולמה מיד עם הגעת המכונית לסדנה של אורי.

אז מה עושים? פניתי לפרדי ושאלתי אותו אם יוכל להשיג את החלקים האלה עבורי – והתשובה היתה חיובית! ליתר בטחון שלח לי פרדי את תמונות החלקים המדוברים:

גם חלק הרצפה הקדמי שחסר נמצא בידי פרדי:ואכן, אלה הם בדיוק החלקים החסרים ל 26-453!

בינתיים השלים פרדי את הכנת הטסות והודיע לי כי הוא אורז הכל בחבילה אחת ושולח אלי - שוב בפדקס. אבוי. התכוננתי לגרוע מכל. המלצתי לפרדי שיכתוב בתאור המוצר שבחבילה "חלקי רצפה פנימיים" וישלח אלי בדחיפות העתק של החשבונית – וכך עשה. אני נחפזתי להגיש בקשה למשרד התחבורה לאישור היבוא, אבל בחששות כבדים. מותר ליבא חלקי מרכב משומשים (כאילו יש בעולם חלקי מרכב חדשים לרובר מודל 47)? צריך יהיה להשיג אישור מוסך מוסמך\מורשה\מעבדה\מכון התקנים? יחרימו את התכולה? יגבו ממני מס עתק?

בינתיים פרצה באנגליה סופת חורף כבדה והתנועה שם שותקה. רק כעבור ארבעה ימים עבר הזעם והחבילה שלי יצאה לדרך. עקבתי אחריה באמצעות שירות העקיבה (המעולה) של פדקס:

היא נסעה לניוקסל ומשם לפויל, ומפויל לפריס, שם הסתובבה בין 5 תחנות פדקס שונות במשך יומיים תמימים. התאריך הוא כבר ה 21 לדצמבר וב 23 עלי לנסוע לחו"ל…

מפריס שבצרפת נסעה החבילה לקלן אשר בגרמניה ומשם – לאתונה, אשר ביוון הסוערת. ביום חמישי, ה-22 לדצמבר, בשעה 6:45 בבוקר הגיעה החבילה סוף-סוף למתקני פדקס אשר בנתב"ג. בשמונה בבוקר צלצלתי לפדקס לנסות ולהסביר להם כי ממחר לא אהיה בארץ, כי עוד אין לי אישור משרד התחבורה, וכו' וכו' וכו'.

“החבילה כבר שוחררה" נאמר לי. "בעוד חצי שעה היא אצלך" – וכך היה. כן, אותה פדקס מהרשימה הקודמת, אותו מכס שכבר קרע אותי כמה פעמים על חבילות דומות, אותו משרד התחבורה. היש הגיון בשגעון?

אבל איך אומרים חיילים ותיקים? “כשנותנים – קח, כשמרביצים – ברח.” לקחתי את החבילה ונסעתי לאורי למסור לידיו את חלקי המרכב החסרים, ולבדוק איך נראות הטסות החדשות על הגלגלים. שלפנו את החלקים אחד-אחד מבין ים של נייר אריזה ופק-פקים. כל חלקי הריצפה שהגיעו מתאימים. חלודים אבל מתאימים, מתאימים בדיוק. אבל אחד חסר:

הטסות החדשות עצמן נראות נפלא:

קשה לצלם אותן – הן מלוטשות כמראה והכל משתקף בהן. ניסיתי להתנחם על חוסר חלק הריצפה במראה הטסה החדשה על גלגל של 26-453, אבל כאן ציפתה לי הפתעה מרה נוספת: היא לא מתאימה! היא לא נצמדה למקומה לא בטפיחה קלה ולא בטפיחה עזה. חששתי להרוס אותה ולא ניסיתי פטיש 5 קילו.

חזרתי הביתה עם הזנב בין הרגליים ופצחתי במדידות והשוואות עם טסה מקורית, כזאת שמתיישבת במקומה בטפיחה לא-עזה:

הנה הן שתיהן, גב אל גב. לשתיהן אותו מק"ט: 832405. הגוון שלהן שונה – התחתונה צופתה בידי גלוונומטה בתל-אביב והעליונה על ידי פרדי בולטון בסטוק-און-טרנט. אבל העיקר: המתאר (הקונטור) שונה!

מה קורה כאן? השוותי קטרים חיצוניים:

הם זהים. אבל בין הקטרים הפנימיים יש הבדל:

וגם בין הגבהים – ניתן לראות שהטסה הימנית (פרדי) מכסה את שולי הטסה השמאלית (מקורית). מה קורה כאן? שלחתי מיד את ממצאי לפרדי והוא מיהר לענות: א. את הפנל החסר שכחתי להכניס לאריזה. סליחה. ב. את הטסה ייצר מהכלאה בין טסה של P3 או P4 (הניתנות עדיין להשגה) ובסיס של P2. הוא בדק את המוצר המוגמר על גלגל של רובר 10, ועם קצת החלשה של הקפיצים ומעט שמן עליהם – הוא יעלה ויתאים לו ככף-יד לכפפה.

ואמנם, עיון נוסף במבנה הטסה מראה כי היא עשויה משלושה חלקים: בסיס, “מעיל" מצופה כרום, ושלט גיבורים המהודק ליתר באזניים שהם חלק ממנו.

בסיס מגלוון, על הקורנס של טינו.

מעיל, שם, לפני ציפוי.

מעיל, שם, אחרי ציפוי בגלוונומטה ולפני הרכבה מחדש על הבסיס.

מכיוון שהחריצים בבסיס (לאוזני שלט הגיבורים) לא התאימו לחריצים בבסיס – הדביק פרדי את השלט למקומו.

ובכן, זה מה יש.

נטלתי ג'נט מהרזרבה, החלשתי לו קצת את הקפיצים, ושימנתי אותם. טפיחה – והטסה החדשה מתיישבת במקומה כאילו היתה שם תמיד:

עוד שלב בשיקום הסתיים – ועכשיו פנינו לשלב הבא, שעוד יבוא.

מחוף לחוף באמבטיה (סוף)

הגיע הזמן להדרים ולהגיע לתכלית מסענו: הבאת מטען תושבים-חוזרים לחברת המשלוח אשר בברוקלין, ניו יורק. מכיון שנובה-סקוטיה היא בעצם חצי אי השלוח לאוקינוס, היה עלינו לחזור תחילה ליבשת העיקרית, לניו-ברונשוויק. האמבטיה הלכה ונהיתה צמאה במשך המסע, והשתוקקה לדלק כשיכור לבקבוק. היא גמאה עתה ליטר דלק על כל שני קילומטר מה שהעמיד את הטווח המירבי שלה בין תחנות דלק על מאתיים ק"מ בלבד – ומטבע הדברים תשומת ליבי הופנתה לתחנות הדלק.

וכמו שבמדינות הפרריה שלטה הסקי בתמונה ואין בילתה שולטת אירווינג במדינות החוף האטלנטיאירווינג היה יזם נמרץ וקשוח שהתחיל בעיירת מנסרות קטנה בניו-ברונשוויק כסוכן מכירות של פורד מודל T, הוסיף לסוכנות שלו תחנת דלק ושרות, ומשם הלך והתפשט לרשת שלמה, הקים לה בתי זיקוק משלו ובאמצעות רכישות ומיזוגים הפך לאחד מגדולי הטייקונים בקנדה, עם כל מה שידוע לנו עליהם, קשרי הון שלטון וכו’ וכו’. החברה המשפחתית שהקים היא אחת החברות הפרטיות הגדולות בצפון אמריקה. בזקנתו העביר אירווינג את השליטה בחברה לבניו מאישתו הראשונה והוא עצמו פרש לברמודה החמימה והעליזה ובעיקר הפטורה ממס שם בילה בנעימים בחיקה של וויניפרד המעושרת.

נסענו בנחת בכביש מס’ 1 הקנדי, “כביש החוף", לעבר סנט-ג’ון – כשלפתע נשמעו קולות טרטור מחרישי אזניים מכיוון הדיונות שבצד הדרך, ונראה היה שמתרחשים שם דברים מסעירים. עצרנו בצד הדרך להתבונן:

חבורת צעירים מנסה את כוחה בזינוקים מעל פלג מים באופנועי שטח.

הילדים היו מרותקים ולי הזכיר הדבר את אימוני אופנועני הצבא הבריטי ברחובות של ימי ילדותי. כל ילדי המושבה היו מתאספים, בחורשת אקליפטוסים מתחת למה שהיה אז בית חרושת יפאורה, היצרן של ’מיץ-פז’, לראות את הרוכבים האנגלים מזנקים, ב BSA 42 שלהם מעל גבעת הכורכר לערמת חול, מטרים אחדים מתחתיה. חלקם מתהפכים, וחלקם נוחתים בשלום ומיד פונים לסיבוב הבא. לימים ניסיתי את התרגיל בעצמי ברובר האומלל שלי, ופלא שנשארנו שנינו בחיים…

( http://wp.me/pXLKy-3 פרק רביעי).

בקושי התנתקנו מהתרגילים המרתקים והמשכנו לעבר הגבול האמריקאי, מדינת מיין. שוב הכנו את כל המסמכים הדרושים בידינו, דרכונים, ויזות, אישורים - כולל רשימת התכולה בארגזים אשר בנגרר, חתומה על ידי המוכס הציוני ממעבר הגבול בבריטיש קולומביה, וציפינו לטרטור מתמשך.

היה יום סגרירי למדי, ולפני עמדת הגבול האמריקאי השתרך תור לא קטן. שוטר גבול קצר רוח ורעב עמד בתחנה והעיף מבט על לוחית הרישוי של האמבטיה. אמריקאית. “להתקדם!” נופף לנו ביד, כאילו אומר "אין לי כוח בשבילכם, עופו לי מהעיינים". שלום לך אמריקה – חזרנו לגבולך.

המשכנו בכביש מס’ 1 האמריקאי, כביש החוף, והפעם בכוון דרום.

מיין נחשבת לאחת המדינות הלא מפותחות בארה"ב, עם מינימום כבישים מהירים, מחלפים, ותעשיה מזהמת. האוכלוסיה דלילה, הפרקים ענקיים חופי הים אינסופיים והאיים לא יספרו מרוב. המדינה משמשת מקלט לאמנים ובה ישבו בשעתם אלכסנדר סולז’ניצין כשגלה מרוסיה ומרגריט יורסנר כשגלתה מצרפת.

העברנו את הלילה בחניון באחד הפרקים. כרגיל, הקמנו אוהל, בישלנו ארוחת ערב והלכנו לישון משאירים את דלת הנגרר פתוחה, חסרי פחד מגנבים או שודדים.

באמצע הלילה שמעתי רעשים חשודים מכיוון האמבטיה. מישהו מחטט שם בחפצים. זינקתי מתוך שק השינה וחשתי לנגרר. שתי דמויות נמוכות התפרצו ממנו ונסו בשפיפה לחשכה.

לא הבנתי מה קורה. נעלתי את הנגרר וחזרתי לאוהל, מתקשה לשוב ולהרדם. כעבור זמן מה הרגשתי שמישהו נכנס לאוהל עצמו! זינקתי ממקומי והפעם הבחנתי כי הננס מטפס במהירות על אחד העצים הסמוכים!

בואש חסר בושה. כמה פלשים חזקים מהמצלמה הצליחו סוף-סוף להרחיקו ולמנוע ממנו וממשפחתו לחזור לחיק האמבטיה.

למחרת המשכנו דרומה לכיוון ניו-המפשייר, מסצ’וסטס, רוד-איילנד. מצב צריכת הדלק של האמבטיה הלך ורע. עכשיו הספיק לה ליטר דלק לשמונה מאות מטר בלבד, מה שהגביל את הטווח שלה לשמונים ק"מ – בקושי המרחק מתחנת דלק לתחנת דלק. הכרחי לעשות משהו, אך לי היה ברור שלא אוכל לעשות אותו במו ידי, אפילו לא להחליף מצתים ולכוון פלטינות:

לא היה מנוס, אלא להכניס את האמבטיה לשרות במוסך, וכזה שלא מאלץ אותך להזמין appointment מראש, ושיש לו מקום רק בעוד שבועיים…

מצאנו אחד כזה בפרובידנס, העיר הגדולה ברוד-איילנד – הזעירה במדינות ארה"ב. הפרדנו את האמבטיה מהנגרר והאמבטיה עלתה על המגבה. הוחלפו שמן, פילטר אוויר, פלגים, פלטינות וכל זה תמורת 100 דולר (של אז) – וצריכת הדלק ירדה פלאים. האמבטיה שבה לעצמה והסתפקה שוב בליטר אחד קטן לשני קילומטר שלמים!

עכשיו הלכנו והתקרבנו לניו-יורק. אני חששתי מהמעבר דרך העיר הגדולה המפוקקת ומסובכת התנועה עם הנגרר. מה יקרה אם אאלץ לנסוע לאחור באיזה פקק תנועה? עיון במפה הראה כי ניתן להגיע לברוקלין שלא דרך מנהטן אם מגיעים מכיוון לונג-איילנדאת הדרך עושים במעבורת היוצאת מנמל ניו-לונדון שבקונטיקט ומגיעה לאורינט-פוינט שבקצה קצהו של לונג-איילנד.

הגענו לרציף והמתנו בתור.

ממול מעגן המעבורת נמצאת המספנה של ג’נרל דיינמיק הבונה צוללות גרעיניותואיזה הבדל בין המעבורת הקנדית האלגנטית והמצוחצחת והמעבורת האמריקאית הטרנטה!

האמבטיה מתייצבת, כמובן, בתור של המכוניות הגדולות באמת.

מסענו מתקרב לסופו בין שדות תירס שלווים וכפריים של לונג איילנד. לאט לאט משתנה הנוף ונעשה יותר ויותר מיושב, עם תנועה יותר ויותר צפופה. קרוב לחופים נמצאות אחוזות העשירים והמפורסמים, גטסבי הגדול ושו"ת, אבל אנו במרכז הפלבאי, המצ’וקמק. עוצרים באיזה מקדונלדס שכוח-אל ומוצאים בו לזוועתנו חבורת אימהות צעירות ועולליהן, מקושטות בקישוטים זולים מוחאות כפיים ושרות "היום יום-הולדת" (בעיברית). בשביל זה עזבתם את הארץ? אנו שואלים את עצמנו ונסים מהמקום.

הגענו למחסן ועלי להפגין את כישורי הנהיגה ברוורס מפואר לרמפה:

מאחורי ה east river נשקפת מנהטן.

כן, reliable או לא?

מבט נוסף, שלא יחזור, מהמחסן אל העיר :

רואים מה שאני רואה?

הגיע הזמן להחזיר את הנגרר שהתרוקן למגרש של יו-הול בברוקלין.

כשמפרידים בין הדבקים מתברר כי הפגוש האחורי של האמבטיה התעקם לחלוטין מהגרירה המומשכת של הנגרר הכבד. “לישר לך?” שואל העובד השחור של המגרש, ואני כמובן מסכים. העובד נוטל פטיש כבד וקרש ומכה מכות אימים על הפגוש, המתיישר והולך, למרבה ההפתעה. אני סבור שזה הנוהל, אבל לשמע הקולות מגיע במרוצה האחראי על המקום ונוזף בעובד בחריפות "לעולם אל תעשה זאת שוב! אין לך מושג איזה תביעות נזיקין עלולות להגיע!” אני מנחם אותו בטיפ נאה, ואנו יוצאים לכיוון פרינסטון אשר בניו-ג’רסי, לנסיעה האחרונה באמבטיה שנעשתה לפתע קלה וזריזה להפליא.

עמית לעבודה שהחל זה עתה את השבתון שלו במקום קיבל על עצמו למכור אותה, את האמבטיה המגניבה, למרבה במחיר. הוא עצמו לא מעוניין בה אפילו בחינם, למרות מעלליה המפוארים, ולמרות, ואולי בגלל, ששת המטרים ומאות הסוסים.

*

חזרנו ארצה, לרובר ולטרקסיון. הטרקסיון לא הניע, אבל הרובר התניע בלחיצת כפתור והסיע אותנו חזרה לבאר-שבע כאילו לא עברו שנתיים מאז שעזבנו אותו. יתר הפרטים נמצאים כאן: http://wp.me/pXLKy-94

 *

כעבור חודשיים הודיע לנו האיש שלנו בפרינסטון ביבושת כי סוף-סוף מצא קונה לאמבטיה, אחד שהסכים לשלם שמונה-עשר דולר וששים סנט במזומנים עבורה, והרי הם מצורפים בזה.

מחוף לחוף באמבטיה (ו')

אנו נכנסים לשלישית והאחרונה מארצות הפרריה (ממערב למזרח): מניטובה, מדינת אין סוף האגמים. מוצא רבים מתושביה הוא אוקראינה, והם עוסקים כאן במה שעסקו אבותיהם שם: מגדלים תבואה. פעם היה נפוץ כאן גם ציד חיות וסחר בפרוותיהם. יחד איתם הגיעו לכאן גם היהודים שלהם והם עוסקים כאן במה שעסקו אבותיהם שם: סחר בתבואה ובפרוות, וכמובן רופאים ועורכי דין. וכמאז ועד היום שניהם שונאים זה את זה ואינם יכולים זה בלי זה.

האמבטיה, צמאה כתמיד, לוגמת באר נפט וגם זקוקה לקצת תחזוקה, אליה מתגייסים הילדים:

מפעם לפעם אנו גם עוצרים בצד הדרך, במקומות המיועדים לדבר, ונותנים להם לחלץ קצת את עצמותיהם:

לילה צלול בוויניפג בירת מניטובה והזוהר הצפוני מופיע בכל הדרו:

הדובה הגדולה נשקפת בעדו.

(בגלל זמן החשיפה הממושך הדרוש השתמשתי בחצובה ובהפעלה פניאומטית מרחוק של תריס המצלמה).

עכשיו אנו מתחילים להדרים לכוון האגמים הגדולים, ונוסעים לאורך חופיהם הצפוניים. זהו השבוע הראשון של הסתיו וצבעיו כבר מתחילים לפשוט במדרונות המובילים לאגם סופיריור:

אנו מבקרים במערכת הסכרים המקשרים בין אגם לאגם, בת’נדר ביי, ובסו-סולט-מרי, וצופים בשלטים הקנדיים הגאים בנצחונותיהם על האמריקאים לפני 180 שנים. שני הצדדים עוד לא שכחו את המלחמה ההיא… ונכנסים למדינת אונטריו הענקית. עוד אגמים ויערות ושדות וכבישים אינסופיים בארכם. לפעמים זה משעמם מישהו:

ואז אנחנו מגיעים לגדולה בערי קנדה – טורונטו, הקרויה בפי הקנדים טרונו. מגדל הרכבת בטורונטו הוא מה-זה-גבוה – ראשו בשמיים:

בעיר התחתית בטורונטו אנו מסתבכים בפקק ענק. מסתבר שדווקא היום מתקיים כאן המרתון של טורונטו ומחצית הרחובות נסגרו לתנועהמאד לא נוח עם האמבטיה הענקית והנגרר המגושם בפקק המזדחל ובתנועה המוסטת לרחובות צדדיים צרים בפניות חדות. יום חם והביל, המיזוג בקושי פועל.

ואז קוטע שרות השידור הקנדי את שידוריו ומודיע כי גלן גולד אושפז. הוא מת ב-4 באוקטובר 1982.

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92%D7%9C%D7%9F_%D7%92%D7%95%D7%9C%D7%93

גלן גולד הוא גיבור קנדי, ואחד האמנים הנערצים עד היום בעולם כולו.

אנחנו מתחילים עכשיו בעליה איטית לצפון-מערב, לאורך נהר הסנט-לורן, המקשר את האוקינוס האטלנטי עם האגמים הגדולים והוא אחד מנתיבי המסחר החשובים בעולם.

פניה קלה (מה זה מאה קילומטר עבורנו) לאוטווה, הבירה הפדרלית, וחניה בצד תעלת הרידואו, המקשרת את הסנט-לורן עם נהר האוטווה הענקי. התעלה נחפרה על ידי האנגלים בימי המלחמה עם האמריקאים. התותחים האמריקאים שלטו על נהר הסנט-לורין וחסמו את נתיב האספקה, והתעלה שימשה מעקף (האוטווה והסנט-לורין מתחברים בהמשך, אך רחוק מקו החזית ההוא).

אנחנו הולכים להשקיף על מערכת הסכרים המחברת את התעלה עם הנהר. מצדה האחד הפרלמנט הקנדי ומצדה השני מרכז האומנות הלאומי (“היכל התרבות"). לפי אמנה בין ארה"ב וקנדה שנחתמה עם בוא השלום ביניהן, השגרירות של כל אחת מהן בבירת השניה צריכה להיות בקשר עין עם בית הנבחרים של השכנה. אז גם השגרירות האמריקאית נמצאת שם (וגם המוזיאון הלאומי לאמנות, ולמלחמה, והקתדרלה הקתולית הלאומית וכו’ וכו’).

וחוץ מזה יש שם גם פרק יפה שבמרכזו עמד תותח ישן. וכל יום, בדיוק ב 12 בצהרים ירה התותח פגז.

התותחן עם קופסת האבק שריפה בידו עוזב את המקום לאחר היריה, ואז:ניצחנו!

זמן קצר לאחר מכן בוטל הנוג הזה והשלווה חזרה לאוטווה.

עוברים את הנהר ואנחנו במחוז קוויבק, והכל משתנה. השלטים בצרפתית (8000 דולר קנס למי שתולה שלט באנגלית) והצ’יפס רווי שמן.

אנו מצפינים והולכים לאורך הנהר. עוברים את העיר הגדולה מונטריאול (מוריאל בפי המקומיים) ואחריה את העיר העתיקה, בירת המחוז, קוויבק.

את המקום גילה הצרפתי שמפליין, ויונה גילתה אותו.

אנחנו מחפשים חניון ללילה אבל גשם זלעפות מתחיל. אנחנו נרטבים מכף רגל ועד ראש, מתיאשים מחניון ונמלטים למלון. האמבטיה הופכת למתלה כביסה:

אחרי קוויבק אנו עוברים לגדה הדרומית של הנהר המתחיל להתרחב שם עד שהוא הופך למפרץ ענק וגדתו הצפונית נעלמת בערפילי האופק.

הגיע הזמן להתחיל להדרים. אנו נכנסים למחוז ניו-ברונשוויק המתכונן במרץ לחורף הקרב ובא.

סמוך למונטקון אנו חוצים את המיצר ונכנסים לנובה-סקוטיה. ההפרש בין הגאות והשפל כאן הם מהגדולים שיש: 9 מטר. ניתן לראות בעין את המים נסוגים ואחר עולים. הסיבה לכך היא צורת המשפך שיש למפרץ: נפח קבוע של מים נכנס או יוצא לפתח המפרץ הרחב, מה שמאלץ את פני המים לעלות ככל שהמפרץ הולך וצר.

אנחנו ממשיכים לחוף האטלנטי, לעיירה המשוחזרת לואיבורג. זו היתה מצודה צרפתית שנבנתה לכבוד לואי החמשה-עשר ונחרבה מאוחר יותר בידי האנגלים. בשנות הששים היא שוחזרה וכיום משחקים רוב תושבי העיירה תפקידי חיילים\משרתים וכו’ במצודה, בבגדי התקופה.

novas1.jpg

הנערה מתעניינת מהיכן אנו ואנו אומרים בגאווה "מישראל". הבעה של שאט-נפש מתפשטת על פניה: “אתם טובחים בתינוקות ובזקנים!” היא אומרת.

“מי אמר לך דבר כזה?” אנחנו מתפלאים. “שמעתי בבוקר ברדיו".

“אף פעם אל תאמיני אם את שומעת דבר כזה. זה שקר! אנחנו לא עושים דברים כאלה!” אנו אומרים לה בהתרגשות.

כשאנחנו חוזרים לאמבטיה אני מוציא את הקלטת של גלן גולד מהרדיו-טייפ ועובר לחדשות ה CBC.

“סברה ושתילה סברה ושתילה סברה ושתילה" לא חדל המכשיר לפלוט.

המשך יבוא

מחוף לחוף באמבטיה (ה')

ועכשיו החל המסע הגדול לרוחב היבשת. המסלול, בקווים גסים, נראה במפה הבאה:

מפרינס רופרט, קולומביה הבריטית, בצפון מערב קנדה, על חוף האוקינוס השקט, ועד ללואיברג, נובה סקוטיה שבמזרח קנדה, על חוף האוקינוס האטלנטי, ומשם דרומה לניו-יורק, ניו-יורק, ארה"ב. סך הכל כ 6000 ק"מ בקרייזלר מודל 72 הגורר כחצי טון אחריו.

לא אלאה אתכם בכל פרטי המסע הארוך, רק כמה הצצות פה ושם.

את פרינס רופרט לא עזבנו לפני שביקרנו במוזיאון המקומי, המוקדש כולו לאמנות ולתרבות האינדיאנית.

היערות האדירים ושפע הדגה (בעיקר דגי סלמון) היו מקור החיים של האינדיאנים. הדגים הגדולים מצטופפים (הצטופפו) בנהרות ובפלגים בכמויות כאלו עד אשר כל שהיה על ה"דייג" לעשות הוא להתכופף למיים ולהוציא מהם כמה דגים שאך רצה. עצים, בכל גודל אפשרי, היו בלי סוף. ועל שני אלה היה מקור חיותו של האינדיאני. החיים היו כה נוחים עד כי לא היה צורך בעצם לפתח שום טכנולוגיה – לא של תקופת האבן ובוודאי לא של תקופת הברזל.

כל כליהם היו עשויים מעץ והעיבוד היה על ידי חריכה מבוקרת בעזרת גחלים. כך נוצרו פסליהם, ה"טוטם-פול" הידועים (ראו תמונה) שהם בעצם גזעי עץ חרוכים. כך בנו את סירות ה"קנו" המפורסמות, וכך אפילו בישלו. איך מבשלים בסיר מעץ? מחממים אבנים גדולות במדורה ומכניסים אותם לסיר, וכך מביאים את המים לידי רתיחה.

דגי הסלמון השמנים לא שימשו רק למאכל אלא גם לתאורה. משחילים לדג (העשיר בשומן – "שמן דגים") פתילה והרי הוא נר. האנתרופולוג הידוע קלוד לוי-שטראוס שחקר את חיי האינדיאנים (“החשיבה הפראית") כתב כי ניתן היה להריח כפר אינדיאני באיזור ממרחק 11 ק"מ…

התחלנו את מסענו מזרחה בכביש 16 חוצים את הרי הקסקד הצפוניים, בין יערות ואגמים. התנועה בכביש דלילה מאד ורוב הזמן היינו הרכב היחיד שנראה מאופק לאופק. לפנות ערב התמקמנו בחניון, ביער של עצי ליבנה.

כשכולם נרדמו חיברתי אזניה לטרנזיסטור וניסיתי לבדוק מה קולטים בסביבה הזאת, באמצע סוף העולם (הרגל נושן של חובב רדיו)? התחנה החזקה היחידה היתה השרות לפריפריה של ה CBC. ומה אוזני שומעות? הפסנתרן מנחם פרסלר, בוגר כפר הנוער בן-שמן ותלמיד של אבא, מרצה על הקונצ’רטים לפסנתר של מוצרט והקשר שלהם לאופרות שלו, עם הדגמות מהקלטות נדירות של ההונגרי ג’זה אנדה. איזה עולם קטן, איזו הרצאה נפלאה! מאז ועד סיום המסע בקנדה המשכתי ערב ערב להאזין להן.

למחרת עברנו את העיירה הנידחת פרינס ג’ורג’, מרכז לתעשית העץ:ומשם התקדמנו לעבר חבל אלברטה, לעבר שלשלת הרי הרוקי הקנדיים – המהדורה הפראית של האלפים השוויצרים.

האמבטיה ומאות סוסיה טיפסו בקלות, בלי להתחמם ובלי להתאמץ בעליות התלולות וגם ירדו בנחת במורדות התלולים.

בעמקים זורמים נהרות אדירים של מי השלגים הנמסים. סוף הקיץ יגיע בעוד שבועיים.

באלבטה התיישב לו גם פלג של כת האמישים, בהם פגשנו כשעצרנו לקניות בעיירה קטנה על אם הדרך. הם מגדלים "מלפפונים של פעם" אותם זללנו בתאוה.

אבל אלברטה לא מתמצה בהרי הרוקי. באדמתה מרבצי אורניום עשירים, מכרות פחם ובארות נפט. ולא רק אלה: מזרחית להרי הרוקי מתחילה ארץ הערבה, הפרריה, בעלת האדמה הפוריה להפליא, ובשלושת חודשי הקיץ הקצרים מגודלים בה אחוזים רבים מתבואת העולם כולו.

הרי מראה אופייני למזרח אלברטה:

כאן כבר הסתיים הקציר ומתכוננים לזריעה. והנה מראה של עיירה מקרית בדרך, ליד תחנת הרכבת:

שלוש ממגורות ענק וחוות מיכלים של שמן האדמה.

את הלילה העברנו באדמונטון, העיר הגדולה, וצפינו בטלוויזיה בבעיות הקשות שהעסיקו אז את אלברטה. בשנת 82 סיים החבל, בן המיליון ומשהו תושבים, את שנת התקציב בעודף – מיליארד ויותר דולרים קנדיים. התעוררה מחלוקת עזה מה לעשות בכסף. הצעה אחת היתה לבנות דירות ולמסור אותן בחינם לזוגות צעירים. הצעה אחרת, בעצם דרישה, הגיעה מצד האינדיאנים. לפי האמנה (טריטי) בין קנדה לאינדיאנים זכאים הללו, תמורת מסירת אדמותיהם למדינה וקבלת חוקיה, בין היתר לחינוך חינם. והתעוררה השאלה "מהו חינוך"? המדינה טענה כי פירושו מגן ילדים ועד סיום התיכון. האינדיאנים טענו כי בימינו פירושו תואר ראשון לפחות, וכל אינדיאני צעיר זכאי לא רק לשכ"ל אלא גם למגורי חינם במעונות, במשך כל הזמן הדרוש לו עד לקבלת התואר.

במה הסתיים הדיון איני יודע כי המשכנו משם לעבר ססקצ’ואן. אבל כדאי לציין כי בקנדה הנאורה משתלם להיות אינדיאני, ממש כמו שבישראל משתלם להיות יהודי. ומשום כך, שם כמו כאן, מי ששמינית מדמו הוא דם אינדיאני\יהודי (מחק את המיותר) – זכאי להטבות. אני בטוח שגם יש אינדיאנים יהודים ויהודים אינדיאנים, והם זכאים לטוב שבשני העולמות.

כדי לאזן את התמונה ראוי לציין את האקלים הנורא של מדינות הפרריה, עם חושך וקור בלתי נסבל בחורף וחום לוהט בקיץ. זו גם הסיבה שכל כך מעט אנשים מוכנים לגור בארצות העשירות הללו.

ססקצ’ואן היא המשך של אלברטה, רק ללא הרי הרוקיז. ללא הרים בכלל. ססקצ'ואן היא המישור המוחלט. הרי קטע כביש באורך 110 ק"מ ללא סיבוב אחד לרפואה.

מעבירים את האמבטיה לקרוז קונטרול, מורידים את הידיים מההגה ואפשר אפילו לחטוף תנומה – אתם רואים עד כמה דלילה התנועה בכביש.

החיטה, אבל, צומחת בפראות:

השמיים התקדרו והחל אחד מגשמי הקיץ העזים, האינסופיים. בלילה דלף האוהל והיה איכס. אבל בבוקר שוב היינו מוכנים לצאת לדרך, לקראת תחנת הדלק הקרובה.

כי פתאום נעלמו להן כל תחנות הדלק הרגילות והמוכרות כגון של או שברון או מוביל ובמקומן שולטת רשת אחת, ואחת בלבד: הסקי!

המשך יבוא.

מחוף אל חוף באמבטיה (ד')

עם שחר העירו אותנו שלוש צפירות עמומות, נמוכות, אך חודרות בטן. המעבורת קוראת לבניה לבוא ולהתקבץ לתוכה.

מסביב סביב התעוררו הממתינים האחרים במאותיהם. המכוניות הסתדרו בתורים שונים לפי הגודל וכמות המשא, והאמבטיה היתה תור אחד לפני המשאיות. נשלחנו לבטן המעבורת ומיהרנו להסתדר בתא שלנו, וממנו לסיפון.

החוף המערבי של יבשת אמריקה כולה נמצא על קו ההתנגשות של שתי פלטות קרום כדור הארץ. הן נכנסות זו בזו, וכתוצאה מכך "מתקמטת" האדמה ונוצרים הרים גבוהים, לא מעטים מהם הרי-געש. כמו-כן נתון האזור לרעידות אדמה תכופות. כתוצאה מתהליכים אלה התפורר החוף המערבי של בריטיש קולומביה וניתק ממנו גוש גדול – האי ונקובר – וכן ניתקו ממנו אלפי גופים קטנים, אלה הם "אלף האיים", ביניהם תשוט המעבורת שלנו היום. להלן קטע מתמונת לווין של נתיב המעבורת בין האיים:

הממחיש עד כמה "רֹעָה הִתְרֹעֲעָה הָאָרֶץ פּוֹר הִתְפּוֹרְרָה אֶרֶץ מוֹט הִתְמוֹטְטָה אָרֶץ" כמאמר הנביא.

את הנתיב כולו בין פורט הרדי לפרינס רופרט ניתן לראות במפה הבאה:משך ההפלגה כ 20 שעות.

חשבתם פעם כמה עצים יש בעולם? כמה יערות? נדמה שרובם התכנסו כאן על אלף האיים של בריטיש קולומביה.

לאיים צורות שונות ומשונות. מה מזכירה לכם התמונה הבאה?

המעבורת פורשת שובל מים גדול בעיקבותיה וילדה אחת מבסוטה

לקטנים יותר הכינו במעבורת מעין כלוב ממולא במזרוני אוויר, והם קופצים עליהם כאחוזי דיבוק, שעות על שעות.

אפילו מלחה יש במעבורת, כראוי למדינה מתקדמת כקנדה, והיא שוטפת במרץ את הסיפון:

כמעט אין ישובים לאורך המסלול, ואלו שישנם זעירים כמוצב במדבר. מאה שנים של בדידות?

רוב האיים והיערות שעליהם הם "יערות בראשית, לא דרכה בהם רגל אדם". לא נשארו הרבה כאלה על כדור הארץ.

אבל כורתי היערות מתקרבים למקום במרץ. אסדה גדולה מלאה בגזעי עצים חולפת על פנינו:

כשיורדת החשכה אנו הולכים לישון בתא, לאסוף כוח לקראת המשך הנסיעה מחר. לפנות בוקר שוב מעירות אותנו שלוש צפירות עמומות, נמוכות. המעבורת נכנסת לנמל ויש להיות מוכנים בזריזות לירידה לחוף. מכונית שאינה מתניעה ויוצאת חוסמת את דרכן של כל השאר.

אנו יורדים מהספינה ופותחים את הרדיו המספר כי יאסר ערפאת ואנשיו עולים עכשיו בבירות על הספינה שתיקח אותם לטוניס.

באמבטיה מחוף אל חוף (ג)

התעוררנו בשבע בבוקר אחרי שנת לילה ערבה. ריח מתוק של הרפתקה וחופש עמד באוויר. "השעה רק שבע ועוד היום כולו לפנינו". לפורט הרדי, הייתי בטוח, זו רק קפיצה קלה, וצריך להיות שם רק ב 11:00.

יצאנו לג’וגינג היומי ברחובות השוקטים של ננימו, אכלנו ארוחת בוקר גדולה במסעדת המלון וב 9:00, אחרי שבדקנו שלא שכחנו כלום, ואחרי תדלוק של האמבטיה הצמאה תמיד, של האמבטיה השתיינית, יצאנו לדרך.

ומיד נתקלנו בשלט ירוק צנוע שעמד לו בצד הדרך ועליו כתוב: “פורט הרדי, 400 ק"מ ".

מה? ארבע מאות קילומטר? כן, ארבע מאות קילומטרים קטנים (רק על המפה) בבריטיש קולומביה הענקית, הריקה כמעט מאדם.

רק בעינינו הישראליות, הרגילות למפה של 1:250000 נראה המרחק בין ננימו לפורט הרדי קצר. כאן זו בריטיש קולומביה.

“ארבע מאות קילומטר? לא נספיק" אמרתי, חיוור.

“תיסע מהר" יעצה האישה.

לא צריך לפצוח בויכוח סרק עכשיו, חשבתי. הנהג הזה לא ינהג במהירות ממוצעת של מאתיים קמ"ש. האמבטיה הזאת, למרות המנוע הנוראי והכל לא תיסע במהירות ממוצעת של מאתיים קמ"ש, ובפרט לא כשהיא עמוסה לעייפה וגוררת יו-הול ענקי. האמבטיה הזאת לא תטפס במעברי ההרים אשר בדרכנו (2200 מטר מעל פני הים – כפיסגת החרמון לגובה) במהירות הנ"ל, ולא תיסע בכביש הצר והמשובש במהירות הנ"ל. אבוד לנו. אנו עומדים להפסיד הזדמנות של פעם בחיים.

ואז עלה רעיון מטופש במוחי. “בטלפון הציבורי הראשון שנראה" אמרתי "אני עוצר, מחייג לחברת המעבורות, מסביר להם שאנחנו מאחרים ומבקש שיחכו לנו!” מספר הטלפון של החברה היה רשום על הכרטיס, ולי לא היה צל של מושג מה גודל המעבורת המדוברת.

אז היכן יש טלפון ציבורי?

מסביב היו רק יערות צפופים, עוד ועוד. מפעם לפעם נראה החוף מבין העצים, אבל זה הכל. וכשהתקרבנו למקום שנראה על המפה כמקום ישוב, התברר שזה חניון של כורתי עצים, שובת ושומם מאדם – כי היום היה יום ראשון.

מיד לאחריו נקלענו לשיירה זוחלת של גוררים. הסתבר כי באי הזה נערכות בימי ראשון של סוף הקיץ תחרויות נהיגה בבוץ, והמכוניות המתמודדות, כולן "משופרות" ומוזרות נגררות עכשיו למסלול הבוץ. לפנינו קו לבן אינסופי בדרך המתפתלת, רווית הפניות העיוורות, ואנחנו בעשרת המטרים פלוס שלנו, עם ההגה בעל הרצון משלו, מתעצבנים, מתעצבנים בלבד, וזוחלים בזנב השיירה.

עברה שעה וחצי מורטת עצבים, עברו מאה קילומטר עד שהגענו לכפר המיושב הראשון. עוד חצי שעה לשעת האפס. אני חייב לצלצל, ומיד.

שיטוט קצר ברחוב היחיד של הכפר העלה כי תא הטלפון הציבורי נמצא ליד המכולת. זינקתי אליו, אבל אז התברר כי יש להאכיל אותו ברבעי דולר קנדיים. את הרבעים האמריקאיים שהיו ברשותי אינו מקבל.

בלי נשימה פניתי למכולת בנסיון להחליף כסף, ושניה לפני נכנסו למכולת חמישה ילדים נושאי שקיות פלסטיק בידיהם. הם נראו כולם כבני משפחה אחת, העתק פחם זה של זה, בגילים שבע, שש, חמש, ארבע, שלוש.

“שלום ג’ימי" פנתה המוכרת במתיקות לבכיר שביניהם "מה שלומך ומה מעשיך?”

ג’ימי דיווח.

"ומה שלום אבא, ומה שלום אמא?”

ג’ימי דיווח ואני ידעתי שאוטוטו המעבורת בורחת.

"ומה שלום סבתא קלואי?” המשיכה המוכרת בתחקיר, וג’ימי דיווח, והשעון תיקתק.

מה לעשות? לחנוק את ג’ימי? לשסע את דבריו? בקנדה זה לא פחות חמור. It isn’t done. עמדתי בתור בשקט, מתפוצץ.

“ואיך אני יכולה לעזור לכם?” הגיעה סוף סוף המוכרת לעצם העניין, עושה את עצמה כאילו היא לא יודעת. כל השבוע אספו ג’ימי וארבעת אחיו קופסאות קוקה-קולה ובירה ריקות, ועכשיו הגיע הזמן למכור אותן למכולת תמורת חמישה סנט האחת, ובתמורה לקנות לעצמם ממתקים!

הטקס נמשך כסדרו: הם ספרו את הפחיות, וחזרו וספרו, ובדקו ככל יכולתם את החשבון מחברים ומכפילים, ולבסוף גם בחרו את הממתקים. וכל אותה עת הלך הזמן ונגרע ותיכף תיכף תיכף…

סוף סוף הגיע תורי ובלי נשימה שלשלתי כמה דולרים אמריקאים בידי המוכרת וביקשתי רבעי דולר קנדיים, וכשאלה היו בידי טסתי לטלפון וחייגתי ביד רועדת.

“חברת המעבורות" ענה קול מנומנם ושליו של בחורה.

“אנחנו מאחרים… שיחכו לנו בבקשה… פורט-הרדי" גמגמתי.

“מה, לא שמעת מה קרה?” שאלה נציגת החברה בתמיהה.

“לא. מה קרה?”

“המעבורת עלתה על שרטון! אין הפלגה היום!”

“מה את שחה!” אמרתי תוך כדי, כשלמרבה הבושה, יורדת עלי רווחה גדולה "ומתי תהיה?”

“תאזין לרדיו, יש דיווחים וגם תהיה הודעה".

חזרתי לאמבטיה עם חיוך גדול ומטופש על פני ובישרתי מה קרה. פתחנו את הרדיו, וכל התחנות עסקו רק בכך.

ומסתבר כי אמש הפליגה המעבורת המיוחלת מפרינס-רופרט דרומה, במצב רוח מרומם. הקפטן נטל עימו ארגז שלם של בירה ותוך שעות אחדות חיסל את כולו.

אז נחה עליו הרוח והוא החליט לפרוץ נתיב ימי חדש בין אלף האיים, נתיב חדש ואמיץ, ולא להמשיך בדרך השגרתית, החבוטה והמשעממת.

את התוצאה אתם כבר יודעים, ועכשיו עוסקים הליקופטרים אחדים בפינוי הנוסעים, כאלף במספר, לחוף מבטחים. על המעבורת נמצאים כשלוש-מאות כלי רכב, ביניהם משאיות עמוסות סחורה, מיכליות ואוטובוסים. מתי יפנו אותם? מכיון שעונת השייט בין אלף האיים מסתיימת תוך שבועיים, ואי אפשר יהיה לארגן את הציוד הדרוש לפריקת המעבורת התקועה בפרק זמן זה – לא יתרחש הפינוי הלז לפני מאי הבא…

וכן, מעבורת חילופית כבר נמצאה והיא עושה עכשיו דרכה לפורט הרדי. ההפלגה המתוכננת – מחר עם שחר…

החלטנו לחגוג את אסון הזולת וישועתנו בחניון יפה וארוחה טעימה.

האמבטיה צלחה את מעברי ההרים בנחת וללא מאמץ ואחרי הצהריים הגענו לחניון בסביבת הנמל של פורט הרדי, וחנינו בין אורנים שגיאים, עתיקים.באופק כבר נראתה מתקרבת המעבורת החילופית

התרנו את הנגרר מהאמבטיה ויצאנו לסיור בפורט הרדי, ששמה גדול מכולה. תפארת המקום הזה והצדקת קיומו הוא מכרה נחושת פתוח אדיר ממדים.

אבל אנחנו כבר ציפינו ליום המחרת, להפלגה בין אלף האיים.

המשך יבוא